ארבעה זכרונות אישיים (או: יומולדת שנה לסיפור, כיסוי)

יום העצמאות, 1993

גדלתי כל חיי ברמת גן, במרחק יריקונת מהכיכר המרכזית של העיר. בכל אירוע, הגיעו הדהודי הרמקולים עד לחלונות ביתנו. יום העצמאות, ואני כרגיל שומע את רעש הבמות מכיוון כיכר אורדע. הייתי אז בכיתה ה', והוריי הרשו לי ללכת לבד לאירוע המוני מסוג זה ולבלות עד מאוחר. פטישים, קצף, ספריי חוטים וכל שאר הג'יפה של עמישראל. בחצות, כשחלק מהקהל כבר הספיק להתפזר, עלתה לבמה להקה צעירה עם השם המגוחך מופע הארנבות של ד"ר קספר. את מה שהיה שם בטח שלא צפיתי מגיע. חבורה פרועה, אנרגטית, מפוצצת טסטוסטרון ובוערת מבפנים. ואני הייתי ילד בכיתה ה' שהשמיעו לו "סן פרנסיסקו על המים" ו"עטור מצחך" בבית. אמנם הופעת במות של יום העצמאות, אבל היתה שם אש אמיתית, בטח לילד בכיתה ה'. הייתי מוקף בכל הילדים הגדולים של בית הספר. בהתחלה הצטרפתי בחשש לפוגו של "את! לא! מבינה!", קצת מהסס אם זה הדבר הנכון לעשות. ככל שהתקדמה ההופעה, זה נהיה פרוע יותר, משוחרר יותר ונכון יותר. השעה היתה כבר אחרי אחת, הרבה אחרי השעה שהבטחתי להוריי שאחזור, אבל נשארתי בסוף להדרן לשמוע את "סקס". וקפצתי, והזעתי, ובאותו רגע כבר לא הייתי אותו ילד של "עטור מצחך".

גדלתי כל חיי ברמת גן, במרחק יריקונת מהכיכר המרכזית של העיר. עיר מנומנמת שאני עדיין די מחבב, למרות שמעלתה הגדולה היא קירבה לעיר אחרת. עברו כבר מעל ל-18 שנה מאז. אותה כיכר מרכזית נראית לי די קטנה כשאני עובר שם היום, לפעמים במקרה ולפעמים במכוון. הקספרים בוודאי לא אותה להקה רעבה ואנרגטית כפי שאני זוכר אותה. מה שלא נתפוגג כתוצאה מהזמן שחלף, הוא אותו זכרון של high שחזרתי איתו הביתה. להכנס למיטה, עירני לגמרי, הלב דופק בחוזקה, מסרב להירגע וההופעה מתנגנת לי בראש. זה היה אותו רגע, אותה נקודה בחיים שבה גיליתי עד כמה מוזיקה יכולה לעשות את זה למישהו. ליתר דיוק – עד כמה היא יכולה לעשות את זה לי. 18 שנה שמוסיקה מלווה אותי בבית, באוטו, בעבודה ובין האוזניות. ריגוש.

פברואר, 2002

אין ספק שאת התקופה המפרכת בחיי העברתי במסדרונות האוניברסיטה העברית בירושלים, נע טרוט עיניים בין הפקולטה למדעי הטבע לבין הפקולטה למדעי המחשב. לא הייתי בין הסטודנטים המובילים בכיתה שלי, I can tell you that. תכנית לימודים עמוסה עד כאב שמוציאה לאדם השפוי את הרצון ללמוד משהו בעודו בחיים, אי פעם. אני סחבתי בקושי מסמסטר לסמסטר, כל פעם מופתע מעצמי שעוד תקופת בחינות עברה, ושאני עדיין כאן. לרוב הייתי מנסה להשיג ולרדוף אחרי הזנב של עצמי, מלא חשש ולא יודע איך הכל בכלל יסתיים מתישהו.

בתכנית שבה זכיתי לקחת חלק דרשו מאיתנו בשנה האחרונה ללימודים לבחור קורסי בחירה מפקולטות אחרות, כשהדגש הוא על קורסים שאינם מתחום המדעים המדויקים. מבין מיטב הקורסים שקמפוס הר הצופים ידע להציע, מצאתי את דרכי לקורס קטנטן בכתיבה תסריטאית שהעביר מר אריה יאס, אז מנהל מחלקת הדרמה בערוץ הראשון. באולם קטנטן עם עוד בערך עשרה משתתפים ישבנו אחת לשבוע, וראינו וניתחנו סרטים. לקראת כל מפגש נדרשנו לכתוב תסריט קצר במגוון נושאים – סיפורי אהבה, מרדפים, ארוחות שנחרבות ואפילו תסריטי אנימציה – ומקריאים אותם בפני הכיתה. אל תוך הלילה הייתי יושב וכותב, בורר את המילים, מוחק, משכתב ומנסח מחדש. זה היה כיף אמיתי, מלווה בציפיה מתמשכת במהלך כל השבוע. ויותר מכך – הפתיע אותי עד כמה נהנתי מזה. החוויה הנדירה של לרצות להשקיע, לנסות לעשות בקורס הרבה מעבר למה שצריך רק כי אני נהנה מכך זכורה לי עד היום.

בראייה לאחור, אין לי ספק שזה היה הקורס שאהבתי יותר מכל קורס אחר בתואר. נראה לי שאני במקצוע הנכון למרות הכל, אבל תמיד היה שמור אצלי מקום חם לנושא. כתיבה לשם הכתיבה, ולא כי צריך לרשום משהו. במרוצת השנים מאז הקורס עלו כל מיני רעיונות איך, למי ובאיזו מסגרת אחזור לכתוב, אולם זה מעולם לא התגלגל לאיזה למקום קונקרטי. מתישהו, זה יגיע.

יולי, 2006

לפני כל נסיעה לחו"ל אשתי היתה מקפידה לבדוק את השטח וחוזרת עם רשימה ארוכה של מבנים שהיא רוצה לבקר בהם. אני, מצידי, השתדלתי לשתף פעולה (או שלא) והלכתי אחריה לראות בתים שעיצבו ארכיטקטים או מעצבים מפורסמים (או שלא). העיצוב קצת השתלט לי על המרחב האישי עוד קודם – הבית שלנו גם ככה מלא בספרי עיצוב, בחומרים ובמגזינים לארכיטקטורה ולעיצוב, עוד מימיה כסטודנטית בשנקר. זה לא שלא נהנתי מלבקר בעוד מבנה ובעוד בית, זה פשוט הרגיש בדרך כלל כמו לסייר במוזיאון ולנסות להסיק בעצמך את מה שניסו להעביר במיצג מסוים בלי לקרוא את מה שכתוב על התערוכה ולדעת של מי היא בכלל.

בספרדית עילגת מטלפון ציבורי, תיאמתי לנו סיור בביתו של הארכיטקט לואיס ברגאן ברובע מפוקפק ומרוחק של מקסיקו סיטי. לא ממש התחשק לי, אבל בסוף השתכנעתי. לשם שינוי, הפעם ליוותה אותנו מדריכה שהסבירה באריכות אין קץ אחר כל פרט ופרט בבית. אני מצידי גמעתי את כל ההסברים בשקיקה. יחי ההבדל. אין פינה בבית שלא חשבו עליה. במקום להסתכל ולעבור הלאה, הייתי המום מהפונקציונליות, מהחשיבה ובעיקר מהעובדה שהכל כל כך נכון. העיצוב משרת מטרה, שהיא ממש לא שהבית יהיה יפה (והוא מאוד יפה, בלי קשר). לא הייתי מבחין, ובוודאי שלא הייתי מבין אם לא היו מסבירים לי באופן פרטני את בחירת הצבעים, את הטכניקות לתאורה טבעית, את שיפוע המדרגות או את המגרעת ברצפה תחת האמבטיה. אותו אסימון, ש"מעוצב ≠ יפה", נפל לי באותו יום. אני חושב שאז, לראשונה הגעתי באמת להכרה בתרומתו של עיצוב נכון. יותר משהבית היה יפה, הוא היה מעניין. ויותר מאשר מעניין, הוא היה מחוכם. ובעיקר – הוא פשוט היה נכון.

בשנים האחרונות אני כבר הפכתי להיות זה שמתאם לנו סיורים בכל מקום אליו אנחנו מגיעים. למרות שאשתי היא המעצבת מבין שנינו, אני כנראה כבר עוקב אחר יותר בלוגים ואתרים לעיצוב ממנה, מנסה להשלים פערים. החיבה שלי למילה הכתובה משכה אותי יותר לכיוונים של תקשורת חזותית, גרפיקה וטיפוגרפיה, אבל אני מנסה לשמור על ראש פתוח. חסידי המקצוע אומרים שעיצוב זו דרך חיים. אני לא יודע אם זו לא סתם הפרזה דמגוגית, אבל אין ספק שברגע שאתה מתחיל לחפש את זה ולשים לב, קשה לחדול.

בית הארכיטקט לואיס ברגאן. הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב- 2004

ינואר, 2011

מכינים אותך לרגע הזה כל תקופת ההריון. זה קשה, זה ארוך, זה כואב, זה צועק – מה לא אמרו מראש. אבל לא משנה כמה מכינים אותך, תכניות בצד. אתה רואה את הכל משנה כיוון בתוך שעות ספורות ואין לך מה לעשות. לתמוך, להחזיק, ללטף. הכל מסתבך, ואז מסתבך שוב.

לקח לא פחות משבוע עד שהרופאים הסכימו לשחרר את אשתי ואת בתי הבכורה שזה עתה יצאה לאוויר העולם מבית החולים, כל אחת עם סיבוכים משלה. במשך כל אותו זמן, שתיהן היו תחת השגחה מתמדת בבית החולים. אינספור סידורים שהתעצלת לעשות קודם לכן, שיירת מבקרים בלתי פוסקת ושתי נשים שצריכות אותך. וכל הזמן הזה להיות בפוקוס, ולדאוג לכולם, ולהשיג מה שחסר, ולהפעיל את כל החברים והמשפחה ובעיקר לנסות איכשהו לצוף ולהיות בשליטה. עם כל הרצון להיות עם השתיים, יש משהו משחרר בהגבלה של בית החולים על הישארות בן הזוג בלילה מחוץ למחלקה. הייתי צריך את השקט הזה, לישון בבית וקצת להתאפס על עצמי לקראת היום שלמחרת. פתאום באחת בלילה אתה מגלה שבעצם רק שתית קפה אחד בבוקר, ואין לך מושג איך עבר עוד יום ואתה עדיין על הרגליים.

אחרי ארבעה ימים מטורפים כאלה עשיתי את דרכי הביתה בחזרה מאיכילוב, לבדי, בשקט שלי. מה קרה בנסיעה הקצרה שלי הביתה עד היום אני לא יודע. חיכיתי ברמזור, נתון לגשם שוטף והחלפתי דיסק במערכת. אני עודני מחזיק את האלבום ומבין שאני פשוט צריך לכתוב על עיצוב עטיפות של תקליטים. תקראו לזה הארה, תקראו לזה מקריות, תקראו לזה הזיות של אבא טרי שלא ישן כבר כמה ימים כמו שצריך. כמה שזה נשמע לי מוזר ותלוש עכשיו כשאני חושב בצורה קצת יותר ממוקדת, באותו פרק זמן פשוט הכל היה יכול לקרות והיה נשמע לי הגיוני באותה מידה. זה היה רגע נדיר של מיקוד, שבו התנקזו לי העניין במוזיקה, בכתיבה ובעיצוב למקום אחד ברור באופן שקשה שלא לתהות איך לא עליתי על זה קודם. הכל התחבר בצורה כל כך נכונה בשבילי. הלוואי שהייתי זוכר איזה אלבום החזקתי ביד באותו רגע. עד היום אני מנסה, אבל האמת המרה והמשעשעת היא שאני פשוט לא יודע. התזמון היה מחריד, אבל פשוט ממש רציתי להרים את הפרויקט הזה. שבועיים לאחר מכן הייתי עם קצת חומר ביד ויצאתי לדרך. את הפוסטים הראשונים כתבתי בשעות לילה, ליד העריסה, נותן לאשתי לישון ותוך כדי נסיונות הרדמה של התינוקת.

היום, לפני שנה, עלה הבלוג לאוויר.

אפילוג

הפוסט הראשון שכתבתי היה על "בציר טוב" הנהדר של אילן וירצברג ושמעון גלבץ. ציטטתי שם את "אני הולך במישור" של יונה וולך, החביב עליי מתוך האלבום:

"תמיד אני זוכר, אני מפיק הנאה כשמשהו צריך נשימה ארוכה\

לא שבהרים נשימתי קצרה אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה"

גם באלבום וגם בעטיפתו ניסו היוצרים להיות על-זמניים, ככאלה ששורדים יפה את מבחן הזמן ומשתבחים עם השנים. גם הם לא עשו זאת באופן פשוט, והלכו בדרך הארוכה והנכונה. מבחינתי, הדרך הראויה לעסוק בעיצוב היא לא רק להציג, אלא גם לשמוע ולהבין את הקונטקסט בו נוצר ואת הפונקציה אותה נועד לשרת. אותה על-זמניות היא גם מה שהכריעה אצלי את הכף וגרמה לי להציג את התוכן ברשת ולא בתערוכה או במקום אחר – מתוך כוונה שיישאר ויצטבר וייגדל עם הזמן. הפוסטים הראשונים עדיין נראים לי סך הכל די קריאים ורלוונטיים גם עכשיו, אולי קצת קצרים מדי. אולי אעמיק ואכתוב על זה קצת יותר יום אחד, אבל ההחלטה העקרונית להוסיף לעולם תוכן חדש ולא רק לחלוק\לשתף\להפיץ מסבה לי הרבה נחת. בגדול אפשר לומר שאני די מרוצה.

"סיפור, כיסוי" עשה לי את השנה האחרונה הרבה יותר מהנה מכפי שהיא היתה יכולה להיות בלעדיו. זו הפינה הקטנה שלי שבה אני נהנה מלכתוב על דברים שאני אוהב. הבלוג נהיה קצת אני, וכמו שאתם כבר מבינים הוא גם גדל במקביל לבת שלי, שזה דבר די נחמד לכשעצמו. אני מקווה שהיא תקרא אותו כשהיא תגדל. בינתיים עוד לא נמאס לי, יש לא מעט עטיפות אהובות שטרם יצא לי לכתוב עליהן (בירייה מהמותן: הראשון של השמחות, תל אביב הקטנה של דן בן-אמוץ וחיים חפר, הראשון של הבילויים, צד ג צד ד של מתי כספי, עיניים זרות של רונה קינן – בחיי שיש מלא), ויש אפילו פרויקט אחד מרתק, שאפתני ומדהים בטירוף שאני מקווה להביא פירות ראשונים שלו בקרוב (הפתעה!).

פעם בשנה, כמה מילים חמות – תודה לכל המוסיקאים, המעצבים, המאיירים והצלמים ששיתפו פעולה או שפנו מרצונם החופשי להשתתף. עדי אלוני היקרה, שמשקיעה באהבה אין קץ באופן שוטף בעיצוב הכותרת כאן למעלה (ובפרט אחת מפוצצת לפוסט חגיגי זה) – כפרה עלייך. תודה לאשתי האהובה שמפרגנת המון, למרות שאני נוטש אותה מפעם לפעם בשעת ליל לכתוב לכם. מזל טוב לגברת הקטנה שזה עתה חגגה שנה כפי שכבר הבנתם, ויום אחד כשתהיה גדולה אני מקווה שיהיו לה המון פוסטים לקרוא. ובעיקר – תודה לכל מי שעוקב, כיף לי שאתם פה. אתם מוזמנים לברך את הבלוג בעצמכם כאן למטה ותעשו אותו (ואותי) קצת יותר שמח.

יומולדת 1 שמח לנו!

עופר

Read Full Post »

הדורבנים – קובי, 2003

לפני כמה חודשים נפגשתי עם ארנון נאור, sun tailor בשבילכם, לשוחח על עטיפת אלבומו המקסים אותו בדיוק סיים להקליט (אחד היפים ששמעתי השנה!). שוחחנו ארוכות על העטיפה, על המוסיקה, על ההקלטות וגם על השהות בלונדון. אף על פי כן, מה שבעיקר נותר לי בראש היה מה שאמר לי מיד כשהגיע: "אני אחרי תקופה ממושכת של התכנסות אל תוך עצמי, שכללה את שלב הכתיבה של החומרים, חזרות, גיבוש, הקלטות ועבודה על הדיסק. מיעטתי לשתף אחרים ככל הניתן, ועשיתי זאת כמעט לבד. עכשיו שזה מאחוריי, בכמה חודשים הקרובים עד לצאת האלבום, אני עובר תהליך של יציאה החוצה מאותה התכנסות – להפיץ את המוסיקה שלי, שכולם ישמעו, שיכירו"

"יש לך אלבום מוכן ביד", שאלתי. "אתה לא מת כבר להוציא אותו?"

"ואז מה?", הוא קטע אותי. "מה יקרה? אתה משחרר את הדיסק רק פעם אחת. אני לא רוצה לאבד את הרגע הזה כבר עכשיו".

המשכתי לחשוב על זה גם בימים הבאים. היה לי קצת קשה לקבל את אורך הרוח הזה. לבנאדם יש ערימות של דיסקים בבית אחרי שנתיים של עבודה מאומצת על האלבום, רק מחכות לרגע לצאת החוצה, והוא מתאפק ומתאפק. האלבום עדיין לא בחוץ, וכבר כמה חודשים שנאור עובד במרץ להפיץ את השמועה, לבנות לעצמו קהל ולפלס את דרכו בשוק המוסיקה הישראלי הקשה ושאינו מסביר פנים. מוסיקאי שצריך לקדם את עצמו, לצד מאות אחרים, בשוק רווי ושלרוב אינו מתגמל (כלכלית כמובן!). פה השמעה ברדיו, שם אזכור ב- ynet – צעד אחר צעד בדרך לבנות את המותג sun tailor, שלשמחתי יוצא לי ללוות מהצד מרגעיו הראשונים.

מדי פעם אני מבקר בבלוג של רועי פוברצ'יק, שעוסק בקידום אמנים, שיווקם ומיתוגם. כל פעם שאני קורא, נהיה לי טיפה עצוב. שלא תבינו אותי לא נכון – הוא רהוט, ישיר ומיטיב לכתוב – אולם בעיקר מציג לי מציאות שונה ופחות נעימה מכפי הייתי מדמיין בעולם התמים שאני חי בו. מציאות שבה מוסיקאי הוא עסק לכל דבר, בדיוק כמו סטארטאפיסט שנלחם על תודעת הציבור או המשקיעים, על גיוס כספים או על קהל צרכנים. אני בטוח שמרבית המוסיקאים לא חשבו שיצטרכו לבלות חלק כה נכבד מזמנם, מסבלנותם וממרצם בקידום עצמי (על כל המשתמע מכך) במקום במוסיקה עצמה. הוא כותב: "הגישה הרווחת אצל מוזיקאים היא “אחי, אני לא איש שיווק, אני עושה מוזיקה“. “אחי אני לא מבין באינטרנט ופייסבוק זה, אני רק רוצה לעשות מוזיקה“. ההתבצרות הזו ב“אני רוצה לעשות רק מה שאני יודע לעשות” היא מה שמכשיל מוזיקאים רבים כל כך. קריירה של מוזיקאי היא דבר ארוך ומסובך. היא כרוכה בהמון כישורים טכניים וחברתיים. אמן עצמאי, כדי להצליח חייב להתמודד איתם…לכתוב מוזיקה טובה היא השלב הראשון בלבד".

סקיצה מוקדמת למיתוג וללוגו של הדורבנים

ו-וואלה, יש משהו קצת עצוב בזה שאמנים הפכו נשלטים בידי אותה מערכת משומנת של יחסי ציבור, ניהול, חברות תקליטים או לא יודע מי. מוסיקאים יכולים לחכות חודשים כדי לשחרר את הסינגל בזמן הנכון, כשאין אמנים אחרים שמשחררים חומרים באותו זמן, ביום ספציפי בשבוע ועוד כל מיני כללי אצבע אמפיריים שעשויים אולי במקרה להגדיל את החשיפה. רוב הציבור – זה שאינו מוזיקאים, עיתונאים או אנשים התעשייה – עיוור לכל התהליך הזה, שדי מוציא את המיץ מחדוות היצירה והרגש למתבונן מהצד. בן שלו הוציא לי את המילים מהפה השבוע על האלבום החדש והמקסים של אלון עדר. "לא עברה אפילו שנה מאז אלבום הבכורה, ועדר כבר מוציא את האלבום השני שלו. עוד לפני שמקשיבים לו, יש משהו יפה ביצרנות הזאת. כמו הסאונד וצורת ההלחנה, גם קצב העבודה של עדר יוצא מתוך האדרת של שנות ה-70. כך הרי עבדו אז: אלבום בשנה לכל הפחות. יש לך שירים, תוציא אותם. זה מה שעדר עושה. באחד השירים באלבום החדש הוא כותב על כך שהוא "כותב כדי לפנות מקום בראש". כתב, הקליט, שיחרר. בלי לחכות חצי שנה למיקסים, בלי להשקיע עוד חצי שנה בעטיפה, בלי להנדס את המוצר". אני עוד אמצא את המקום להתחשבן עם העטיפה המצ'וקמקת-עד-כאב הזאת, אבל יש לי קרדיט ענק על הביצים ללכת קצת נגד התעשייה כאן. בלי מנגנונים כבדים, קומוניקטים, תזמונים מדויקים וכבדות מיותרת – יש לך אלבום, תוציא אותו. אם אתה מאמין במוסיקה שלך ועושה את שלך, תעוף על זה והקהל והתקשורת כבר ימצאו אותך.

מי שעיצבה את עטיפת אלבום הבכורה של הדורבנים היא איילה הלוי. הלוי באה מעולם של מיתוג, שיווק, פרסום וקידום מוצרים, וכך גם היתה ההתייחסות לעטיפת האלבום במשך כל השיחה שלי איתה. להבהיר את עצמי קודם כל – אני בהחלט חושב שהיא עשתה עבודה טובה על האלבום הזה. הדורבן-איש נשאר מאוד מזוהה איתם, וגם המשיך לאורך כל שנות הלהקה. ואם הוא כזה זכור, כנראה שהדברים עבדו כמו שצריך. ועדיין, קצת מוזר לי לשמוע את הצד שלה כשהעטיפה לבושה באצטלה הזו. בעיקר כי הדורבנים מתחברים לי לכיף, לקלילות וללא טיפת רצינות שעולה ברגע שמתייחסים למוסיקאי כמותג מהונדס וכמוצר שיווקי. את כל אלה לא ראיתי בעיניי עד שחשבתי על העטיפה ושמעתי על תהליך יצירתה. אז נכון שכל מוסיקאי רוצה שיכירו וישמעו ויזכרו אותו, וכנראה שרבים גם עושים את זה, אבל עדיין יותר נחמד להתעלם מהנושא ולעסוק רק במוסיקה. בדיעבד גם מסתבר שהלהקה עברה אינספור תלאות עד שהצליחה להוציא את אלבום הבכורה שלה – ארבע שנים קודם לכן הוחתמו על חוזה לאלבום מול הד ארצי ולא הצליחו להוציא את הדיסק (סאגה שנסתיימה אחרי שהלהקה טחנה הופעות על ימין ועל שמאל במשך שנים ובסוף בכלל עברה לעבוד עם הליקון).

בראשית העשור הקודם היה דיבור כזה על להקה מגניבה שעושה דיסקו ויודעת לעשות שמח. עם כל כמה שאלבום דיסקו ישראלי נשמע לי כמו מתכון בטוח למשהו רע, זה באמת היה משהו אחר. כששמעתי וראיתי אותם בפעמים הראשונות האמנתי בלב שלם שהם הדבר הכי קרוב לכוורת של שנות האלפיים. לכל מי שעושה עכשיו פרצוף חמוץ, אני מציע שייתן לאלבום שמיעה נוספת וחפה מדיעות מוקדמות. כל הנגנים בו חבורה של בניזונות מוכשרים – בס, תופים, גיטרות, פסנתר, אפילו קולות. מחליפים מקצבים, מדלגים בין סולמות, רצים בטירוף על הגיטרה עם שטיחים של שלושה קולות בקטע אינטליגנטי שמוזיקאים וחובבי כלים יתמוגגו מרוב הנאה ותמיד יגלו בהם דברים חדשים ("אלפקה", למשל, שיתגמל את מי שיאזין לשיר עד סופו). ועדיין, הכל נשמע כל כך חלק ונעים ומתגלגל – פופ מתוחכם בשיאו. "ככה היא באמצע" של כוורת all over again. התקליט קליט, סופר כיפי, פ'אנקי, שופע הומור והיה לו באמת המון פוטנציאל להפוך לקלאסיקה על זמנית. שניה וחצי אחרי ששחררו את אלבומם השלישי, התפרקו הדורבנים על רקע חילוקי דיעות מקצועיים. מעולם לא גיליתי מה באמת הסתתר מאחורי הטיעון הזה, אבל אני מקווה שזה לא היה בגלל המכונה הגדולה והכבדה שנמצאת מסביב למוסיקה עצמה. זו שבה מוסיקה היא אותו כיף מזוכך שגורם לך לתופף ברגליים ולקפוץ באוויר, כפי שהרגשתי לפני עשר שנים.

סקיצה ראשונית שבה הלוגו במרכז העטיפה

הלוי, שעיצבה את עטיפת אלבום הבכורה של הדורבנים, היא בוגרת בצלאל, ומגיעה כאמור מרקע ומעבר של משרדי פרסום שונים. "אחרי הרבה שנים בתחום הפרסום, השיווק והמיתוג, יצאתי לדרך עצמאית. הלהקה הגיעה אליי דרך חבר משותף. אני חושבת שמבחינת גיל הייתי יכולה להיות אמא שלהם, אבל מאוד רציתי להתחבר ללהקה ולמוזיקה. בעבודה המשותפת היינו נפגשים כל חברי הלהקה ואני, שבעה אנשים כל פעם. הלכתי גם לראות אותם כמה וכמה פעמים בהופעות עד שהתגבשה התמונה המלאה. הם היו מוקפים בחברים יצירתיים, אבל חיפשו לעשות את זה בצורה מקצועית והגיעו אליי בסופו של דבר".

"התחלנו בשלב ראשון בתהליך משותף של עיצוב לוגו ללהקה", היא ממשיכה. "הם מאוד רצו לייצר לוגו חזק ולהבליט אותו באופן מובהק על גבי העטיפה. חברי הלהקה העידו שהם מושפעים מהמורכבות של פורקיופיין טרי והתחלנו לדבר על דמות של דורבן-אדם". מכאן והלאה, העבודה נסובה סביב אותו נושא. "מכיוון שהמטרה היתה לתקשר את הלהקה החוצה בגדול, היה לי חשוב להביא אייקונוגרפיה ברורה. רציתי שהאייקון יהיה אדום ובולט, ובסופו של דבר זה די קיבל את הביטוי בעטיפת התקליט".

סקיצה לעטיפה מבוססת על איוריו של כספי, עם צל שהוסיפה הלוי

החוברת עצמה היתה מלאה באיורים של יובל כספי, שנותנים פרשנות ישירה למדי לשירים השונים – כל איור בעמוד המתאים לו. אחת החלופות הראשונות, שירדה מהפרק עם ההחלטה ללכת על אייקון מובהק בחזית העטיפה, היא לשלב את אחד מאיוריו של כספי. אחרי שהתגבש אייקון הדורבן, ורגע לפני הסגירה, הוא נראה לחברי הלהקה מעט מינימליסטי. "בדקנו גם תוספת של משקפי שמש, או שרשרת עם שן של דורבן. בגירסה הסופית, הלוגו הפך להיות במרכז כל העטיפה".

"היו גם רעיונות לייצר תבנית ולרסס את האייקון ברחוב, אבל אני חושבת שזה לא יצא לפועל בסופו של דבר. בראייה לאחור אני חושבת שסך הכל זאת היתה עבודה טובה – הצלחנו להגיע למשהו מזוכך, לאייקונוגרפייה ברורה ובולטת. בעבודה זו גם מאוד נהנתי מהתהליך, בעיקר כי זה גם היה לקוח יוצא דופן. כמי שעובדת בדרך כלל מול חברות או עסקים, המפגש עם מוזיקאי (שהוא במהותו יוצר) מביא אותי כיוצרת למקום מעניין ומלא אחריות. אני זוכרת את העבודה המשותפת ככיפית למדי". הלוי עיצבה גם מספר עטיפות סינגלים ללהקה בהמשך. כמו כן, עטיפת האלבום שימשה גם כפוסטר לפרסום ההופעות, כשחלון לבן קטן מוקצה בתחתית לטובת רישום פרטי ההופעה הספציפיים. האייקון של הדורבן-איש המשיך עם הלהקה וקיבל את מקומו בכבוד גם על עטיפת אלבומם הבא של חברי ההרכב, למרות שהפעם היה זה בעיצובו של נדב ברקן.

לסיום: 2:21 דקות של אושר צרוף, ואפס כבדות. שיר אדיר ומרומם רוח, והקליפ פשוט מבריק. יש אפילו אורח מפתיע בפנים!

הדורבנים – "קובי", 2003. עיצוב: איילה הלוי, איורים: יובל כספי.

Read Full Post »

שלום חנוך – מחכים למשיח, 1985

"אתה תשתוק, הוא יקבע את הסדר \ אתה תישן, הוא יוביל את העדר
ואם פתאום תתעורר בתהום \ מאוחר – הוא לא עוצר באדום"

(מתוך "לא עוצר באדום", שנכתב ככל הנראה על אריק שרון)

השבוע יצא לי להיות נוכח במפגש השני של פורטפוליו לייב, הגירסה החיה של בלוג העיצוב פורטפוליו של העיתונאי והמעצב יובל סער. אפתח ואומר שהיה כיף גדול, ושהיה מרתק. סער מזמין שלושה פאנליסטים נבחרים שיכולים לשפוך אור על נושא מסוים אותו הוא בוחר לחקור. המפגשים מתקיימים באווירה נעימה בבית העיר המקסים בתל אביב (שאני שמח על כל הזדמנות לבקר שם), והיה משמח לראות קהל רב שמתעניין ומגיע לשמוע. אני מתכוון להגיע למפגשים הבאים, וממליץ בחום גם לכם.

טרטקובר (מימין) וסער

הדובר המרכזי בפאנל היה דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 2002 ואחד מבכירי התקשורת החזותית בהיסטוריה של מדינת ישראל (אם לא החשוב שבהם). אני לא יודע עד כמה יש צורך אמיתי להציג אותו או את תרומתו הבלתי-ניתנת לכימות באשר לשפה העיצובית שאנחנו מכירים, מזהים ומדברים. חלק אחד מתוך היצירה שלו כולל עבודות שעוסקות בתרבות (לצד עיצוב פוליטי-חברתי, אוצרות ואיסוף עבודות עיצוב עוד טרם תקופת קום המדינה, הוראה בבצלאל ועוד כמה שפספסתי). מבין עבודות התרבות, קמצוץ זעיר מתוכן כולל עטיפות תקליטים, ואלה כוללים בין היתר את שבלול, את השלושרים, את הפעמון של מתי כספי (יש פוסט!), את סדרת ארץ ישראל הישנה והטובה של אריק איינשטיין, את ששת, את צד א' צד ב' של כספי, את מלכת אמבטיה (אחת האהובות עליי!), את פוזי של איינשטיין, את בוא לריו של יהודית רביץ, את יחס חם של דני ליטני וזו בהחלט רשימה חלקית. זאת כמות בלתי נתפסת של יצירה, ועוד מבלי להזכיר את ההשפעה ואת המורשת. מיטב עבודותיו מוצגות בספר עב כרס (הידוע בשם "הספר האדום של טרטקובר") שיצא לאור לפני ארבעה חודשים.

לקראת המפגש כתב סער בבלוג שלו ותהה: "אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה?". טרטקובר תיקן את סער בכל הזדמנות אפשרית והסביר שאינו עוסק במחאה, אלא בתגובה לדברים שהוא רואה, חווה או מרגיש. הוא גם הביא מורת רוח מקורסים אקדמיים שמלמדים תקשורת חזותית פוליטית. "נתקלתי השנה בקורס שבו נתבקשו התלמידים, כתרגיל אקדמי, ליצור כרזות על המחאה החברתית. קודם כל, זה פשוט לא נכון ביסודו. מה המשמעות של כרזות על המחאה? אלה צריכות להיות כרזות למחאה. וחוץ מזה – שלטים למחאה אי אפשר ללמד; זה משהו שצריך לבוא מבפנים". הניואנס הזה הוא חשוב, מכיוון שהוא יכול לשפוך אור בעיניי על מה שאנחנו רואים וחווים בהקשר של עיצוב פוליטי או חברתי. דווקא המחאה החברתית הצליחה לעורר את המעצבים מתרדמתם, בעיקר כי זה בער להם מבפנים והיה קרוב יותר לליבם. אותם שלטים שנכתבו בכתב יד, בלהט הרגע, על קרטון בשדרות רוטשילד – הם-הם תקשורת חזותית אמיתית, שמגיבה על מה שקורה סביבנו ממקום אמיתי.

"מחכים למשיח" - מתווה לכרזה, דוד טרטקובר 1985

את כל הדברים הללו אני כותב בעיקר בגלל מחשבה אחת שמעסיקה אותי כבר לא מעט זמן. קחו לעצמכם רגע לחשוב על מוסיקאים ישראליים שכותבים ומגיבים על נושאים פוליטים וחברתיים ביצירה שלהם. באופן לא מפתיע, יש המון. ולמה לא מפתיע? כי  זה מה שהלב אומר להם, כי זה מה שהם יודעים לעשות, וכי  זה מה שיוצא להם גם מבלי להתכוון או לנסות להגיב. מספיק לראות את הטקסטים של משתתפי אוסף "אוהלים אדירים", כדי להבין עד כמה הנוכחות הזו קיימת.

עכשיו קחו לעצמכם עוד רגע לחשוב, ונסו למצוא עטיפות אלבומים שמביעות ביקורת או עוסקות בנושאים אלה.

התשובה המפתיעה, המרה, ובעיקר הלא-נעימה היא שבגדול אין. "מחכים למשיח" היא כזו, וגם "מלכת אמבטיה" שהזכרתי קודם לכן (ושמגיבה ומביעה ביקורת בדרכה שלה) – שתיהן פרי עמלו של טרטקובר. שלום גד עשה זאת יפה ב"שירי ארץ ישראל", לצילומו של שרון רז. אולי גם שומקום של אביב גפן, נניח. זהו. פה נגמרת הרשימה הקצרצרה שהצלחתי ללקט, וחשבתי על זה לא מעט. את הדיסוננס הזה אני פשוט לא מצליח להסביר. למה יש כל כך הרבה מחאה במוסיקה, וכל כך מעט בעטיפות של אותם אלבומים? חבל שהאג'נדה של אותם מוסיקאים לא מיתרגמת גם לעיצוב שעוטף את התקליט. במחאה האחרונה זכינו לראות תקשורת חזותית טובה ועוצמתית שבאה מהלב. המעצבים הבינו שאפשר, ושיש להם מקום וקול וכוח. זה בא ממקום מאוד אמיתי, ולכן השאיר אימפקט כזה חזק. החשש מטרנד חולף לא צריכה למנוע מלעצב עטיפה "פוליטית" או "חברתית", אם אתם שואלים אותי. כשם ש"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" נשמע רלוונטי גם היום, כך גם כרזות פוליטיות של טרטקובר מלפני עשרים ושלושים שנה.

ועם כל זאת ולמרות הכל, בזמן שאני נכחתי בהרצאה, מיליון וחצי ישראלים ישבו בבית ובהו באח הגדול. אז מה אני יודע מהחיים שלי בעצם?

"מתפורר מהלחץ, ונשבר מהלחץ
מת לצאת מהלחץ, לצאת מכאן
אבל בינתיים עוצמים עיניים וחוזרים להתחלה
ובינתיים שותים את המים וחוטפים את המחלה"

(מתוך "לצאת מהלחץ", מילים שלום חנוך)

(ביצוע מצוין ל"זה לא נוח")

יש במאפרה של "מחכים למשיח" כל מה שעטיפה טובה צריכה להיות. היא צורמת ולא נעימה למראה, אבל בדיוק במידה שעדיין מסתכלים. היא גם מאוד ממוקדת וברורה, ובכל זאת ושמותירה בידי הצופה סקרנות לדעת מה עומד מאחוריה. לא לשווא הגיעה למעמד של עטיפה אייקונית, אחת הבודדות בעברית. ובעיקר – היא מעבירה בצורה נפלאה את הלחץ ואת חוסר הודאות שחנוך מדבר עליו בתקליט זה.

בהקשר שטרטקובר הציג קודם, זוהי ללא ספק תגובה שלו למציאות שמתוארת באלבום. "מחכים למשיח", כנראה תקליטו המצליח ביותר של חנוך בכל הזמנים, נולד בקונטקסט של האווירה העגומה ששררה במדינה באותם ימים. צה"ל היה שקוע עמוק בבוץ בלבנון, כשהיתה תחושה של מלחמת-ברירה בעם. כמה חודשים קודם לכן, בהפגנת הענק של שלום עכשיו בעקבות טבח סברה ושתילה, נרצח פעיל התנועה אמיל גרינצוויג. האינפלציה החלה להרקיע, ובקרב הציבור שרר תסכול וחוסר אמון בפוליטיקאים ובמנהיגי הצבא. ברמה המקצועית-אישית, חנוך עצמו עדיין לא התאושש מהכשלון הקשה של "חתונה לבנה" ב- 1981, ואלבומו "על פני האדמה" שיצא לאחריו היה בן כלאיים שמנסה לחזור בחוסר הצלחה לסגנונו העדין והנעים של פעם. על רקע זה, החליטה CBS לצמצם מאוד את התקציבים לטובת האלבום, ובכך ערערה עוד יותר את הקרקע תחת חנוך כשעבד על התקליט.

בראיון ליוסי חרסונסקי למעריב לנוער, סיפר חנוך ב- 1985: "המצב בארץ הלך והחמיר, במיוחד כשהתחלתי לעבוד על התקליט. נראה לי מאוד טבעי לגעת בדברים שהרגיזו אותי, שהציקו לי. עקרונית, את הפרונקל פוצצה המלחמה (מלחמת לבנון) והאנשים ששלטו פה בזמנה. יותר מדי עיצבנו אותי. הדמגוגיה שעפה כאן נראתה לי ממש מסוכנת. הרגשתי שהעסק במדינה הזאת מתחיל ללכת אחורה, שמתחיל להיווצר הרס, שהדיכאון מתחיל לשלוט בכל מקום… העם הזה מנווט על ידי אנשים שמוליכים אותו שולל. ב'לא עוצר באדום' אני מדבר על זה".

בכתבה בטיים אאוט (גליון 270), מספר טרטקובר כי לעטיפה היה פעם מקום חשוב, בימים שלא לכולם היה פטיפון. "כשהיה מגיע תקליט חדש אנשים היו מתאספים, מקשיבים למוזיקה, ותוך כדי האזנה מעבירים ביניהם את העטיפה ומסתכלים על כל פרט. בשנות השמונים החוויה הזאת עברה מן העולם, עם המעבר מתקליטים לדיסקים. אז גם הפסקתי בהדרגה לעצב עטיפות". טרטקובר מציין את "מחכים למשיח" ואת הפעמון של מתי כספי כשתי העבודות הבולטות שלו. "מבחינת הנקיון והעיצוב, אני חושב שדווקא העבודה לתקליט של מתי כספי היא יותר שלמה מהעבודה לשלום חנוך. את העטיפה של "מחכים למשיח" הייית משנה בדיעבד: מחליף פונט, מצלם את המאפרה קצת אחרת".

חזית אחורית לעטיפה

עטיפת האלבום היתה לרביעית במספר במסגרת עבודתו עם שלום חנוך. קדמו לה "שבלול" ו"פלסטלינה" על אריק איינשטיין, וכן אלבום הסולו המופלא "אדם בתוך עצמו". "באותם ימים הסטודיו שלי היה בתוך המשרד של חבורת הגר", נזכר טרטקובר. "די מהר הגעתי לפתרון", הוא מספר על בחירת הקונצפט ל"מחכים למשיח". "השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה. יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש אותו בכל משרד קטן, ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג'וינט". את המאפרה צילם מלמעלה עודד קליין.

"הייתי קצת בשוק", מודה מפיקת האלבום אתי אנטה. "אני בכלל רציתי על העטיפה את התמונה היפה של שלום שנמצאת על הגב של האלבום". בכל זאת, העטיפה נותרה על כנה, עם מאפרה מלאה בדלי סיגריות, והפכה לזכורה ביותר מבין העטיפות של תקליטי חנוך. לדברי טרטקובר, חנוך אהב את העטיפה מיד. "לא היו כאן ויכוחים. אני חושב שכמו שאני הבנתי מיד שזה טוב, גם הוא הבין". לימים סיפר חנוך על כך שטרטקובר הצליח לתמצת את כל האלבום לכדי תמונה אחת בעיניו.

שלום חנוך – מחכים למשיח, 1985. עיצוב: דוד טרטקובר. צילום: עודד קליין. צילום אחורי: איילת ברמן.

————————————————————————————————————–

לקריאה נוספת אני ממליץ על כתבתה המצוינת של נויה כוכבי בעכבר העיר על "מחכים למשיח", שחלק מהציטוטים בפוסט זה לקוחים ממנה, וכן על הראיון המקיף שערך יובל סער עם דוד טרטקובר בגלריה בספטמבר האחרון.

Read Full Post »

Solstice Coil – Natural causes, 2011

גואנאחואטו. צבעוני, שמח ועושה שרירים ברגליים

המטיילים במקסיקו יודעים שלרוב נוחתים במקסיקו סיטי, ממשיכים דרומה ומתקדמים עם הדרך עד אשר מגיעים לקנקון וליתר החופים. לפני חמש או שש שנים, אשתי-בטרם-היתה-אשתי ואני עברנו את אותו מסלול גם אנחנו. החופים מטורפים, והפינוק באמת שאינו נגמר. סוג של טורקיה לאמריקאים – ים, מלונות פאר, שמש, יותר זול מהמקום שממנו באת, ולמקומיים יש שפם. זה לא שלא נהנתי שם – די להיפך. אבל חתכנו משם אחרי שלושה ימים ודווקא ניסינו את האיזור שצפונית למקסיקו סיטי, הפחות מתויר, זה שלא בדרך לכלום אבל בדיעבד הרבה יותר כיף. הגענו לעיירת סטודנטים צבעונית לא גדולה בשם גוואנחואטו, נטולת מכוניות, וכולה בנויה על הר בשיפוע תלול כל כך שנתפסים לך השרירים כל בוקר מחדש.

יש בעיר אוניברסיטה גדולה מאוד, גדושה בצעירים עם תיקי ציור גדולים ביד ובכלל אווירה תוססת למדי. כולם מסתובבים ברחובות מרוצפי אבנים, בין מבנים עתיקים שניצבים שם כבר מאות שנים. כאלה שגורמים לך לתהות אם יום אחד גם ירושלים תראה מהצד מספיק צעירה ושוקקת חיים; כאילו בעיר העתיקה יגורו רק סטודנטים בליינים. העיר היא גם מקום מולדתו של דייגו ריברה, מגדולי הציירים המקסיקנים בכל הזמנים (והרבה יותר מוצלח מאשתו פרידה קאלו, בעיניי). ריברה צייר באינספור סגנונות שקשה לתאר, כפי שראינו במקומות רבים בעיר. במוזיאון על שמו ניתן לראות את קו הדגל שלו, אם תרצו – ציורי הקיר המפורסמים. למי שלא ראה דבר כזה מימיו, יהיה קשה להסביר את הרושם העז שהם מותירים. פיזית, הציורים הרבה יותר גדולים ממך. הירידה לפרטים היא אינסופית, אפילו קצת מעצבנת. מאחורי כל החלטה, כל פיסת איור יש מחשבה עמוקה. ברבים מציורי הקיר שלו ניתן לראות עשרות רבות של דמויות (לרוב ידועות ופוליטיות), כאשר למיקומן, לבגדים בהם הולבשו, למידותיהן הפיזיות ולמה שהחזיקו ביד יש משמעות. ככל שתתבונן יותר, תבין עד כמה זה גדול עליך. יותר מאשר ביצוע שלוקח חיי אדם להשלים פחות או יותר, התכנון וההעמדה מופרעים לחלוטין. אני לא חובב אמנות גדול, אבל זה היה וואו אמיתי. סרג'נט פפר למתקדמים – ככל שבוהים יותר, מגלים עוד פרטים. לקח עשרים דקות לגרור אותי משם, וגם זה היה בכוח.

תגדילו, תבינו (או שלא)

לא הכרתי את Solstice Coil קודם לכן, למעט זה שידעתי שזה הרכב פרוג-משהו ישראלי שעושה מוזיקה שהיא לא בדיוק כוס התה שלי. בדיעבד זכרתי גם שהיה להם קטע משותף ומפתיע עם דרים ת'יאטר (שגם אותם אני בדרך כלל לא שומע לעצמי). עטיפת אלבומם השני מפוצצת פרטים, עד כדי כך שהקונוטציה הראשונה שעברה לי בראש היא אותם ציורי קיר עצומים וגדושי פרטים של ידידנו המקסיקני. זה לא ציור קיר של ריברה, אלף אלפי הבדלות וכאלה, אבל גם כאן לא היה לי ספק שהיתה משמעות לכל פרט ופיסת איור. עם האלבום ביד, זו גם העטיפה הראשונה שראיתי שמתקפלת ונפתחת ל- 4X4 (לרוב עטיפות הדיסקים נעצרות בפריסה של 3X3) וזה בהחלט מרשים ומוסיף לאפקט במידות הגדולות. בכלל, כיף לראות שלאנשים אכפת, וזה מה עושה לי את הבלוג הזה מעניין לכתיבה.

וממתק אחרון לשבת לפני שמגיעים לעטיפה עצמה – למקרה שטרם נתקלתם בתמונה הבאה, כבר היה שווה לקרוא את הפוסט הזה – בתמונה הבאה מתחבאים למעלה משבעים שמות מאויירים של להקות. לפני הרבה שנים בזבזתי כמה שעות טובות מהחיים שלי בנסיון למצוא את כולם. לא הצלחתי, אבל היה לי ממש כיף. עכשיו תורכם. קחו את הזמן.

זהירות - מבזבז זמן

אז מה יש לנו כאן? עופר וישניא הוא הגיטריסט המוביל (והמעצב הגרפי) של הלהקה. נוסף על כך שהוא ואני חולקים את אותו השם (שזה כבר נותן לו קרדיט), הוא מספר על תהליך יצירת עטיפת האלבום. "זהו האלבום השני שלנו. לאלבום הראשון עיצבתי חוברת של 16 עמודים שהיתה מורכבת מאיורי קומיקס, ובדיסק השני רצינו להתעלות על עצמנו ביחס למה שיצרנו באלבום הקודם. שיר דויטש, סולן הלהקה, התלהב מעטיפת האלבום Six של Mansun. הוא אמנם לא אהב את הביצוע יותר מדי, אבל הרעיון של ריבוי האובייקטים תפס. נפגשנו כל הלהקה והחלטנו שאנחנו רוצים איור עשיר בפרטים".

הקונספט שהתגבש אצל חברי הלהקה דיבר על תחנת רכבת אליה נכנסים וממנה יוצאים, כמטאפורה לחיים עצמם. סצינות שונות בתמונה ייצגו דימויים שונים שעולים מתוך שירי האלבום. "עברנו שיר-שיר, וחשבנו איך אנחנו רואים לנכון לייצג כל אחד מהדימויים. רצינו להעניק להם אופי סוריאליסטי, למרות היותם מצוירים באופן מדויק. קצת בסגנון של מגריט או דאלי. את המחשבות סיכמנו למסמך מפורט, ואז הבנתי שגם אם אעבוד על זה שנתיים, לא אגיע לתוצאה כפי שאני רוצה. ידענו שנדרשת רמת ביצוע מאוד גבוהה".

סקיצה ראשונית - עץ עם דרגנוע

וישניא החל לשלוח את המסמך לכ- 20-30 אמנים ברחבי העולם, לאחר שחיפש וראה עבודות שלהם באינטרנט. "הצגתי את עצמנו ואת הלהקה, ושלחנו את פרטי האימאג' כפי שראינו אותם בעיני רוחנו. בסופו של דבר מצאנו את ויטלי ס' אלקסיוס, אמן שמתגורר בקנדה. עברנו על הפורטפוליו שלו, וראינו שהסגנון שלו מלא בפרטים, עוסק בנושאים פוסט-אפוקליפטיים והוא מצייר איורים קרים ומחושבים. מצידו הפרויקט נראה לו מעניין ויצאנו לדרך". אוסף הדימויים שהעבירו לו היה רב ומגוון. לתחושה ולסגנון של התחנה, הפנו אותו לתמונה מסוימת של Penn Station. בין היתר, נדרש עץ עם מדרגות לתוך חור בגזע שלו, לצד הולך רגל שהוא זוג אצבעות וכן אדם שחולב פרה, שהחלב נוזל על הרצפה. הרשימה הגיעה לעשרות דימויים, שכולן באו בסופו של דבר לידי ביטוי באיור.

אז החלה התכתבות ממושכת בין הלהקה לבין האמן.  "שלחתי לו סקיצות ואת הרשימות, והחלו השאלות. הדימוי לצביעת אבן שפה לכביש באדום-לבן לא היה מוכר לו, שכן אין כאלה במקום ממנו הוא מגיע, והיינו צריכים להסביר לו. ויטלי היה שולח לנו כל דמות ודמות עם ההתקדמות שלו, וכעבור שלושה חודשים הושלם האיור". על מנת להדפיס את האיור במידות הראויות לו, נדרש היה לקפל אותו ל- 4X4. "גם המנהל בבית הדפוס מאוד התפלא, שכן מעולם לא ראה עטיפת דיסק בגודל כזה. עשינו ניסוי, ולשמחתנו ראינו שהנייר אכן מתקפל ונכנס כראוי לפלסטיק".

וישניא מאוד מרוצה מהתוצאה הסופית. "כל האימג'ים שמופיעים בציור יוצרים יחד תמונה כוללת שמרכיבה את ההרגשה שרצינו להעביר עם המוזיקה. מסוג התמונות שאפשר לשקוע בהן וכל פעם לראות פרטים חדשים שפספסת".

העטיפה במלוא הדרה (לחצו להגדלה)

Solstice Coil – Natural Causes, 2011. Cover art -Vitaly S. Alexius, design – Opher Vishnia

http://www.solstice.co.il

Read Full Post »