אני לא מעצב בהכשרתי. מעולם לא למדתי עיצוב באופן פורמלי, אם כי אני משתדל להתעניין לא מעט. כל מה שאני יודע בתחום נובע מלקרוא בעצמי ומלדבר עם אנשים שכן מבינים איזה דבר או שניים. הדיסקליימר הזה בא לומר שתיקחו את מה שאני אומר עכשיו בערבון מוגבל – ככה אני מפרש ומפשט מאוד את הדברים (אתם מוזמנים לקטול אותי בתגובות אם שגיתי פה באופן גס או פחות גס):
באמנות יש יפה ולא יפה, כנראה בעיני המתבונן. יש יותר מקום ללאהוב ולהתחבר, או לדחות (reject) ולהתנגד. עיצוב, בניגוד לאמנות, בא לשרת מטרה מסוימת, לממש פונקציונליות כלשהי. לכן, יש כזה דבר עיצוב נכון ולא נכון. יש עיצוב שמעביר טוב יותר מסר או רעיון מסוים, ויש כזה שמטעה, מבלבל או מסרבל (ולפעמים גם סתם לא קשור). בעבודה על עטיפות תקליטים, זהו בהחלט עיצוב ולא אמנות. הלקוח (המוסיקאי) מעוניין לשדר משהו, להעביר רעיון או מסר מסוים, ועל המעצב להפוך את הקונספט\תדמית\אימאג' הזה לכדי משהו ממשי. בגלל זה עטיפה של יהוא ירון נראית כמו שהיא נראית, וזו של דודו אהרון גם עושה את עבודתה נאמנה אני מניח (אפילו שהיא משעממת תחת).
אולי הדוגמא הכי בולטת שעולה לי בראש מהשנה החולפת היא העטיפה של "להשמע להוראות השימוש" של אנטיביוטיקה. במבט ראשון חשבתי שהעטיפה שלו נמצאת איפשהו בטווח בין מכוערת לבין סתם מוזרה. כל האלבום הזה מלווה בסאונד אייטיזי חזק וקלידים גסים בסגנון של הקליק או משינה של פעם, כשהטקסטים שלו עוסקים בין היתר באובדן של הפרט בעיר הגדולה ותחושת הניכור הסובבת אותו. אז אחרי לא מעט שמיעות (היו לי הרבה מהן; זה אלבום פשוט מעולה – רוצו לשמוע!), אני מודה שאני מרגיש הרבה ביותר נוח עם העטיפה שלו. גם אם הקווים, הצורות הריבועיות הקשות והפונט הארכאי הזה לא מדברים אליי יותר מדי, אני חושב שהן השיגו את ייעודן היטב. ככה האלבום הזה נשמע, ובדיוק על זה הוא מדבר. ואם המעצב הצליח להעצים את התחושה שמועברת מההאזנה, או שמוסיף רובד נוסף ועמוק יותר למוסיקה שבאלבום, כנראה שהוא עשה את עבודתו כמו שצריך.
במקרה של האי.פי. החדש של ה- Wake Up Suzzys, הצליח להם פעמיים – קודם כל, יצא איור באמת סופר מגניב (כפיים ותשואות לגפן רפאלי, שעשתה פה יופי של עבודה). אבל יותר מזה – הוא ממש נכון. נכון במובן של עיצוב שצריך להגשים איזושהי מטרה או פונקציונליות מסוימת. כדי לדעת איך הולך להישמע האלבום של הסוזיז, מספיק לראות את חזית האלבום. שמחה, כיף ושיגועים סטייל הטה-דה-דה-דה-טה-טה של ג'יינס אדיקשן או boys don't cry של הקיור. אז הנה הולכת ומסתמנת לה אחת העטיפות החביבות עליי השנה. ואם תהיתם מה זה עיצוב נכון, נראה לי שאפשר להתבסס על העטיפה הזו כמקרה בוחן מוצלח למדי.
סקיצה ראשונה לדמות.
הדמות בתוך קולאז' – סקיצה שנייה.
"כשנפגשנו איתה בפעם הראשונה," ממשיך שלזינגר, "הקושי הגדול ביותר היה למצוא "פעולה" מדליקה לדמות. כל תנועה שחשבנו עליה הרגישה לנו דבילית ולא קשורה. ניסינו למצוא משהו שהוא גם חמוד אבל לא חמוד מדי. משם התקדמנו לרעיון של קולא'ז בין תמונות לבין האיור. אני מאוד אהבתי את זה, אבל הדעות בלהקה היו חלוקות. גם גפן אמרה שהיא אוהבת אבל זה יצא יותר מדי surf. החלטנו ללכת רק על איור של דמות בתנועה. זה כבר היה יותר נכון למה שחיפשנו, אבל היה קצת "ריק" מדי. זה היה מיני משבר ראשון ואחרון על איך משפרים את העטיפה. נפגשנו עם גפן וניסינו להבין מה עוד אפשר להוסיף לדמות כדי שזה יהיה ממש מגניב. דן [קרפמן, הבסיסט] הציע למקם את הדמות על אופניים. מיד כולנו אמרנו שברור שאופניים, ושאיך לא חשבנו על זה קודם לכן. משם הכל זרם ממש מהר, ותוך יומיים היה לנו את האיור הסופי.
דמות בתנועה, ללא הקולאז'. סקיצה שלישית.
העטיפה בשלמותה – גירסה סופית
The Wake Up Suzzys – The Wake Up Suzzys, 2012. עיצוב: גפן רפאלי.
סיפור, כיסוי. 
להשאיר תגובה