הכרתי בתקופת התיכון אחד בשם איתי, חבר של חברים. היו לנו הרבה חברים משותפים שהיינו מטיילים ביחד המון, וכך יצא שגם אני התחברתי איתו. הוא היה גדול ממני בשנה ולמד במגמת תיאטרון בעירוני א'. הוא גר ביפו בבית ישן ומהמם עם תקרות גבוהות בטירוף, והמיטה שלו בחדר היתה בגובה 3-4 מטר מעלה לרצפה לדעתי, עם עוד הרבה לאן להתמתח כשקמים. הוא היה רוכב על חד אופן לכל מיני מקומות, הרבה לפני שהתחילו כל הג'אגלרים למיניהם לכבוש את תל אביב בשנות התשעים. באופן כללי, הוא היה בנאדם די מגניב. לא ראיתי או שמעתי ממנו כבר קרוב לעשרים שנה, אבל מישהו ממכריי סיפר לי שהוא מנחה עכשיו קורסים של בנייה אקולוגית מחומרים שבטבע בקוסטה ריקה או גוואטמאלה, והוא גר כבר כמה שנים עם אישה וילד בבית בבמבוק ותבן באמצע היער שהוא בנה במו ידיו. סולידי.
פה בערך מתמצה כל מה שאני יודע על הבחור היום, וסך הכל נשמע לי די הגיוני. הדבר היחיד שלא הזכרתי זה שהיתה למשפחה שלו ספריה ענפה של ספרים בשירותים, שם בבית ביפו. כמעט תמיד אלה לא היו ספרים סטנדרטים (היה שם גם ספר אורחים עבה נורא, שכל אורח בשירותים היה כותב בו סיפור או שיר או שירבוט; אחרי 100-200 עמודים זה כבר באמת דבר מרשים). אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה ספר אחד, מיוחד. הוא היה די ישן ומרופט, וקראו לו "מכףראש ועד רגלאצבע". היתה לספר עטיפה ביזארית לאללה, והיה מאוייר עליה יצור מוזר ומפתיע (מאוחר יותר גיליתי שהוא נקרא "שוקרן בלתי מצוי").
היצור הבדיוני הזה עורר את סקרנותי, ומצאתי את עצמי יושב במשך דקות ארוכות וסוקר עשרות רבות של חיות שמעולם לא נבראו ומאויירות בכישרון מופתי. כתב ואייר אותו קורט הלבריטר, סטיריקאן וקריקטוריסט גרמני יחסית אנונימי בשנת 1975. הספר (מצחיק בטירוף) תורגם באופן מפתיע לעברית ב- 76' ויצא בארבע מהדורות עד שהפסיקו להדפיס אותו ב- 80', שנתיים לאחר מותו של הלבריטר. תרגם אותו בכשרון כביר (כביר!!!) אהרון בר, סופר, מו"ל ומי שגם תרגם מאוחר יותר את "שלושה בסירה אחת" המהולל. לכל אחת מהחיות יש תיאור לקסיקאי בדמיון פרוע לחלוטין והזוי כאחד. למדתי להכיר חיות כמו "יאורן סוסרגלי בלתי מזיק", "גדלאזן אפרכסתי" או "פטרין האצבעות המשתעשעות" (אל תנסו לנחש למה).
חיפשתי את הספר המון המון זמן בחנויות. על חדש כמובן שאין מה לדבר (גם עותקים חדשים בגרסא האנגלית מגיעים באמאזון לסכומים אסטרונומיים), אבל בסוף שנות התשעים צלחה ידי לאתר עותק בודד בעברית בחנות ספרי יד שניה בתל אביב. יצא גם חלק המשך – לקסיקון כלי נשק בדיוניים בשם "משורצאבק עד צבתענק" (עדיין נהדר, אם כי קצת פחות מוצלח מהכרך של החיות לטעמי). כל מי שראה אצלי את הספר בבית והתחיל לדפדף, סיים עם חיוך גדול. את הפריט הנדיר הזה, אלמלא היתה לו כזו עטיפה שמושכת את העין, כנראה שלא הייתי מכיר לעולם.
מכיוון שהוא לא מודפס כבר שנים רבות, אני מרשה לעצמי לשתף אתכם עם כמה חיות נבחרות – שווה להגדיל את התמונות ולקרוא גם את הטקסטים. עשו לעצמכם טובה והשיגו לכם עותק משלכם. אני אוהב את שבוע הספר!
תוספת מאוחרת: מסתבר שיש עוד כמה שמחפשים את הספר בנרות. מפעם לפעם מישהו מציע למכור עותק, ואפשר גם להשאיל אותו בספריה העירונית של כרמיאל (הידד!).
בניגוד לקודמתה, ב- 2013 לא יצא ולו אלבום אחד שתפס אותי לא מוכן וטלטל את עולמי המוזיקלי. כזה שאני לא מפסיק לשמוע בריפיט וחוזר אליו שוב ושוב במהלך השנה.
זה לא שלא יצאו דברים טובים – דווקא יצאו. הם פשוט לא התרכזו בפורמט של תקליט מלא של אמן יחיד מבין מה ששמעתי. ליקטתי מפה ומשם דברים שעשו לי טוב באוזן, והופה – הנה קצת יותר משלוש שעות מלאות בכל טוב מבציר שנת 2013, אולי אפילו לא נופלות מאלה של השנה שעברה. עשיתי סיבוב על הפלייליסט הזה אתמול והיה לי כיף לאללה, כשהכל מרוכז לו במקשה אחת.
אולי לא היתה שנה כזאת בינונית בעצם.
(האזנה לאותו הפלייליסט בסביבה נעימה יותר ללא פרסומוטיוב ממש כאן)
אז לפני כמה ימים ניגשתי למדף, חושב לעצמי איזה דיסק לא שמעתי כבר הרבה זמן. העין צדה את השלישי של פורטיסהד – כבר כמה שנים שאני מנסה לפצח את האלבום הזה, ונכשל פעם אחר פעם. יש בו כמה שירים נפלאים, אבל הוא באמת עושה לי חיים קשים. אחת הלהקות שהכי אהבתי כל שנות התיכון (וגם היום) נעלמה לעשור וחזרה עם התקליט המאתגר הזה. אני באמת רוצה לאהוב אותו, אתם מבינים? אבל קשה, מה אפשר לעשות. כל כך כל כך אהבתי את מה שקדם לו, שאני ממשיך לנסות ולהתמסר.עוד צ'אנס ועוד צ'אנס – אולי זה יתפוס.
את השיר הזה אני דווקא אוהב ממש
קיצר מפה לשם, לקחתי את הדיסק לאוטו לעוד האזנה. העטיפה שלו כידוע מאוד מינימליסטית. המעצב שלה סיפר בזמנו שאחרי ההפסקה הארוכה, מה שנשתמר עיצובית היה האות P. הם רצו להמנע מלהציג משהו חדש, ולהביא מארז שיכיל את המוזיקה במינימום הדרוש. האות P, עליה הספרה 3, וזהו. באתר הנפלא-אך-מדשדש sleevage, שם עושים את מה שאני עושה בערך אבל באנגלית, תיעדו יפה יפה את העטיפה הזאת, כולל הסברים על כל המהדורות המיוחדת והפריטים הנלווים של האלבום (ממש שווה קריאה!). כשחושבים על זה, זה בדיוק מה שמיי בלאדי וולנטיין עשו השנה אחרי עשרים שנה של הפסקה – עטיפה כחולה שכתוב עליה m b v ותו לא.
אבל את כל זה לא ראיתי באותו רגע. כן הוצאתי את החוברת ממקומה ופרסתי אותה. בצידה האחד – צבע טורקיז אחיד. אין מילים לשירים. הקרדיטים דלים ביותר. מינימליזם, כאמור. בצד האחורי, לעומת זאת, ציפתה לי הפתעה. ידעתי שכבר ראיתי את התמונה הזאת קודם לכן.
האלבום השלישי של פורטיסהד, עטיפה פנימית.
עטיפת broadcasting
יכול להיות ש…?
כתבתי לשני קדר, מוסיקאית ומעצבת בחסד. שלוש עטיפות מעולות שלה כבר הופיעו כאן כבר בעבר (עמית ארז, יאיר יונה ושל אלבומה שלה), והיא באמת עושה יופי של דברים. בין היתר גם את עטיפת broadcasting של ההרכב we are ghosts, בו היא חברה. שתי התמונות נראו לי מאוד דומות זו לזו. אותה פלטת צבעים, אותן אנטנות. או כפי שחכמים ממני כבר אמרו בעבר – פה חשדתי.
הייתי חייב לברר, וגם היא היתה מופתעת מכל העניין. אכן מקור התמונה אחד הוא, היא אישרה, ולא היה לה שביב של מושג שהיא שימשה גם לעטיפה אחרת.
הדברים הללו קורים, אין מה לעשות. לא קל לדעת כל מה שמישהו עשה אי פעם באיזשהו מקום. ולפעמים, ממש לפעמים, זה גם מתרחש על גבי שני תקליטים. מהיכרותי המעטה עם קדר (שכמובן נתנה את הסכמתה לספר על כך כאן), אין לי ספק שזה קרה בלא כל כוונה. אז קצת מפתיע לגלות, אבל מסתבר שהיא לא לבד.
כשיעל קראוס צילמה את עטיפת "בוטיק", אלבום הבכורה שלה, היא עשתה זאת באופן מקורי ולא שגרתי בנוף המקומי. ניר גייגר, הצלם (המוכשר!) שצילם אותה, סיפר על כך בזמנו: "צילמנו והתלהבנו מאוד מהתוצאה. חשבנו לעצמנו שיש לנו תוצאה גאונית ולא ברור לנו איך לא חשבו על זה קודם. ביום שפירסמתי את התמונה לראשונה, הפנו אותי אנשים לדיסק המדובר של אלאניס מוריסט. אמנם מדובר בפאדיחה, אבל לצערי לא הכרתי את העטיפה הזו. למזלי, אנשים רבים לא מכירים את העטיפה הזו, לכן רק בודדים העירו את תשומת ליבנו לעניין".
אבל אם זה רק צירוף מקרים מופרך בתהליך היצירה, זה כבר ממש אחד לאחד:
משמאל – מייק אולדפילד, "The Songs of Distant Earth" מימין – אלי מגן, "אדם"
יחי האימאג'בנק! לפני עשרים שנה זה כנראה לא היה קורה.
וטיפ קטן לסיום: בראשית ימי הבלוג, הוצג כאן סיפור העטיפה של "ביום של הפצצה", אלבומו של תומר בן אפרים. בעטיפה ההיא, לא ידע המעצב איך לאתר את המקור והבעלים שלה. לשם כך נעזר באתר חמוד לאללה בשם TinEye אליו מעלים תמונה (או מזינים קישור), והוא סורק את הרשת לאיתור הופעות של אותה תמונה. בדיקה של דקה לאלבום שלכם, ותוכלו להבטיח שאתם היחידים שיצרתם כזאת עטיפה. הנה סרט קצת על השירות –
אסופת קישורים גדושה שהצטברה אצלי בזמן האחרון, על התפר בין עיצוב למוזיקה. מקצתם הופיעו כבר בדף הפייסבוק של הבלוג (שנוטה להתעדכן בתדירות קצת יותר גבוהה, אתם מוזמנים לעקוב כאן). תהנו!
1. כבר אמרתי לא פעם שאם יום אחד ייפתח תת-בלוג ל"סיפור, כיסוי", הוא יעסוק בעטיפות ספרים. לרגל שבוע הספר שיתרחש בחודש יוני, אוצר העיתונאי יובל סער (וידידי מהבלוג הסמוך פורטפוליו, תחנת חובה לכל חובבי העיצוב הישראלי) תערוכה ראשונה בישראל שעוסקת בעטיפות ספרים. התערוכה תתקיים בטרמינל העיצוב בבת-ים, ותציג עיצובי עטיפות ישראליות לצד סקיצות שלא התממשו. מעצבים, מאיירים ושאר הציבור הרלוונטי – אם עיצבתם בעברכם עטיפה לספר (גם אם היא לא ראתה אור בסופו של יום), אתם מוזמנים לשלוח אותה לסער, ואולי היא תוצג אף היא בתערוכה. כל הפרטים כאן, ואני בטח אהיה שם כשזה יקרה. מעודד לראות שאירועים כאלה קורמים עור וגידים, ובכלל זו יוזמה ברוכה. כפיים ליובל סער!
שני האלבומים הקלאסים של קווין הופכים לעטיפת ספרי מתח.
2. ואם כבר בספרים עסקינן, המעצב הבריטי כריסטוף גאוונס לקח אלבומים קלאסיים והפך אותם לעטיפות ספרים בדיוניים. כל אלבום עוצב בסגנון אחר, עם עלילה מקורית וייחודית, למרות שיצרה את כולן ידו של מעצב יחיד. יצא באמת יופי של פרויקט, זמין לרפרוף כאן (חלק1, חלק 2). שווה להכנס לכל תמונה בפני עצמה, אז גם ניתן לקרוא תקציר של אותו ספר פיקטיבי.
אפליקציות לאלבומים קלאסיים, בעיצוב של כריסטוף גאוונס. מזהים את כולם?
3. משנתקלתי כבר באותו כריסטוף גאוונס (שעיצב עטיפות לניו אורדר, הפט שופ בויז, level 42 ואחרים, אגב), מסתבר שהוא עשה עוד כמה דברים מגניבים. אחד מהם הוא כפתורי אפליקציה לאלבום, אם היו יוצאים בעידן הנוכחי. יש תשובות ל- nevermind, השני של זפלין, abbey road ,pet sounds ולרבים אחרים.
יצירתה מחדש של העטיפה של רות דולורס ויס, מתוך הפרויקט של נופר עמר.
4. זה כבר הפך למסורת כאן, והנה נופר עמר עשתה זאת שוב. פרויקט היצירה מחדש של עטיפות אלבומים זכה לפרק שלישי ומשובח, עם חידוש עטיפותיהם של ג'וני קאש, מוריסי, פרל ג'אם ואפילו רות דולורס וייס שלנו, בצורה די מושלמת אני חייב להודות. שאפו! למי שפספס את החלקים הקודמים, הם כאן וכאן.
עטיפת "ביופיליה" של ביורק, זוכת מארז השנה בגראמי האחרון. המהדורה המיוחדת מעניינת הרבה יותר.
5. בחודש שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי הגראמי, כשביורק זכתה בפרס על המארז המוצלח של השנה לאלבומה האחרון "ביופיליה". העטיפה נוצרה בסשן צילומים בהובלת סטודיו העילית M/M Paris, שעבד רבות על ביורק בעבר (כמו גם עם מדונה וקנייה ווסט, וכן מעצבי אופנה גדולים רבים). האימאג'ים מתוכו צבעוניים, עשירים ומאוד ביורק-יים, באופן לא מפתיע במיוחד. מה שבאמת מלהיב הוא כל הנגזרות האחרות:
האלבום לווה במהדורה מוגבלת מאוד של קופסת עץ, הכוללת (מלבד חוברת הוראות של 48 עמודים ודיסק הופעה בנוסף לאלבום עצמו) גם עשרה קולנים – אותם מזלגוני מתכת המשמשים לכיוונון כלי נגינה. כל קולן מותאם לטון מסוים, המשתלב מצוין לצד שיר ספציפי באלבום, ובנוסף זה גם נראה נהדר. אמנם אלה חדשות קצת ישנות, אבל האלבום הוקלט בחלקו על ידי Ipad, ושיריו שוחררו לעולם כשכל שיר הוא אפליקציה בפני עצמו. חוץ מזה שהוא נחשב לאלבום האפליקציה הראשון בהיסטוריה, מדובר במפגן מולטימדיה מרשים לכל הדעות. ודבר אחרון – באתר של ביורק, נרשם הניסוח הבא: "…בנוסף, יוצא האלבום גם בפורמט של דיסק". אם מישהו צריך הוכחה נוספת לשינוי שמתרחש, הנה זה כאן.
כרזה לאסף אמדורסקי. עבודה של רעות אבו, מתוך התערוכה "225 כרזות על עיצוב"
6. "225 כרזות על הקיר", תערוכת סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר נפתחת ברמת גן השבוע, במסגרתה סטודנטים עיצבו כרזות ולוגואים לאמנים ולמופעים מוזיקלים ברחבי תל-אביב. העבודות נוצרו בפורמט של חצי גיליון (50×70 ס"מ), ללא תמונות, דימויים או איורים ובמסגרת הקורס "טיפוגרפיה כדימוי" (בהנחיית קובי פרנקו, יותם הדר ודקל בוברוב). ניתן לראות כאן כמה מבין הכרזות, ואילו פרטי האירוע, תאריכים ושעות מפורטים כאן.
7. קראתי איפשהו שסטורם ת'ורגרסון עיצב 80% מהעטיפות שיש לכם בבית. לא יודע אם המספר הזה מדויק, אבל כבר כמה עשרות שנים הוא שם (ידוע בעיקר עבור רוב רובן העטיפות של פינק פלויד בערך, אבל עובד במרץ עד היום גם עבור מיוז, אודיוסלייב ואחרים – רשימה כאן). Dust and Grooves האדירים מראיינים כהרגלם אספני תקליטים, ואני ממליץ בחום לקרוא את הראיון האחרון עם רודי בוגאווה, אספן תקליטים וקולנוען שערך סרט אודות ת'ורגרסון. כבכל ראיון שלהם הוא מספר על אלבומים אהובים, והפעם גם על עטיפות אהובות ותהליך היצירה שלהן.
ג'ראלד סקארף, בסטודיו הלונדוני שלו.
8. אפרופו הפלויד – ג'ראלד סקארף, המאייר שיצר את אנימציית "החומה" של פינק פלויד, פירסם בסאנדיי טיימס קריקטורה נגד נתניהו. רופרט מרדוק, הבעלים של העיתון , מיליארדר ואיל תקשורת ידוע, פרסם בתגובה התנצלות אישית בפני ביבי. מאייר וסופר אחר שכותב עבור הגארדיאן הבריטי שמח על התנצלות זו , ולו כדי להעיד על כוחו העולה של המאייר בדורות האחרונים.
9. כן, כן, סרטון פרסומות לאיקאה אצלי בבלוג. הארי, בחור בריטי עם 4500 תקליטים בבית, זוכה לסידור מחדש של הבית שלו. אני רוצה כזה חדר.
העיצוב החדש של מסדרונות המשרדים החדשים של סוני.
10. סוני חוגגת השנה 125 שנה להיווסדה (לחברות הבת שרכשה במרוצת השנים, ליתר דיוק), והיא בחרה לעצמה דרך נרקיסיסטית למדי לציין את המאורע. "צריך להכיר את הנתיב בו החברה הלכה עד היום כדי שניתן יהיה לבנות את העתיד בחוכמה", טענו בחברה, וזה בדיוק מה שהם עשו. 150 מ"ר של קירות מסדרונות החברה מעוטרים כרגע במעל לאלף שמות מוסיקאים והרכבים שהחברה החתימה במרוצת השנים, על פי סדר כרונולוגי. מדובר בטפיחה נעימה על האגו לכל מי שחולף על פניהם, אם כי בהחלט יש במה להתגאות. הסיבה האמיתית שבעטיה הסרטון הזה נמצא כאן, היא שמדובר בחגיגה לעיניים לכל מעצב גרפי שעוסק בזהות ומיתוג, ולכל חובב טיפוגרפיה באופן כללי.
ההשקעה מופרזת לחלוטין, אגב. אין גבול למה שאפשר לעשות בימינו עם מחשב ומכונה לחיתוך CNC. קחו כמה דקות להתרשם במו עיניכם.
11. ראיון מעניין עם ג'ייסון דרייפר, שערך לאחרונה ספר על עטיפות תקליטים בולטות בהיסטוריה – קרוב ל- 400 עמודים גדושים בהסברים ואימאג'ים. בראיון הוא מספר על אופן בחירת האלבומים, על העטיפות כאמצעי לתיעוד התקופה, על הקשר שהן יוצרות עם המאזין, ועל היחסים בין אמן, חברת תקליטים ומעצב.
תקליט מקרח – יש דבר כזה!
12. טוב, זה מהמם – הלהקה השבדית Shout out louds חיפשה דרך חדשה ויצירתית לקדם את אלבומם החדש. לשם כך, היא סיפקה ערכה שבאמצעותה ניתן לייצר את האלבום בבית מקרח, ולנגן אותו בפטיפון. זה נראה הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע. לקריאה נוספת.
13. היה מי שחפר וריכז המון רשימות של "העטיפות הטובות ביותר בהיסטוריה" שהתפרסמו בכל מיני מקומות בעיתונות ובספרות. אז אם תהיתם איך נראה המיטב של המיטב, אני אספר בקצרה שרובן יצאו בין 1965 ל- 1980, והעטיפות שחזרו על עצמן כמעט בכל המקרים היו דארק סייד ו- wish you were here של פינק פלויד; סרג'נט פפר ואבי רואד של הביטלס; הבננה של הוולווט אנדרגראונד; In the court of the Crimson King; ולונדון קולינג של הקלאש כמובן. הטור המלא כאן.
עטיפת אלבומו החדש של ג'ון מאייר. עבודה מרשימה ומעוררת השראה.
14. אם שרדתם עד כאן ועוד יש לכם כוח, ג'ון מאייר יצר סרט של ממש על תהליך יצירת העטיפה של אלבומו החדש. עבד עליה אמן שמתמחה בהדפסה על גבי זכוכית במשך חודש שלם, והסרט מתעד את תהליך גיבוש הקונספט (בשיחות בסקייפ), לכדי מלאכת הביצוע הסיזיפית והיסודית באופן שמעורר הערצה. היה במה למלא את כל 18 הדקות של הסרט. שווה אפילו לרפרף, זה באמת מעורר הערכה, ולוקח צעד אחורנית לכל מי שנבהל מהמיחשוב והפיקסליזציה של מה שאנחנו רגילים לראות כאימאג' של אלבום מסוים בימינו. יש גם גלרייה עם תמונות מתהליך העבודה של היוצר [תודה לטל].
עד כאן להיום. נסיים עם העטיפה הנהדרת של אלבומו החדש (והיפה) של ניק קייב, בה הוא מסיט את וילון חדר השינה האישי שלו, וחושף מעט שמש על אשתו העירומה, בעודה מהלכת על קצות אצבעותיה. צילום מופלא, אפילו יותר מאשר האחרון של Bat for Lashes.
מקבץ קישורים מפה ומשם שהצטברו לי על השולחן בתקופה האחרונה, ושאפשר לסגור איתם יפה את השנה:
1. תענוג! בעוד שבוע וחצי תיפתח בחיפה תערוכה שסוקרת את ההיסטוריה של עיצוב התקליטים בישראל. בפתיחה (9.1.13) יהיו שני מושבי הרצאות עם אנשים טובים שידברו על פריחה ודעיכה של העטיפה כמדיום אמנותי, על מחקר הויזואליזציה ברוקנרול הישראלי, על עטיפת התקליט כראי לישראליות, על קללת הברכה של יוטיוב ועוד. לטובת האירוע, כתב ערן דינר הנפלא מאמר לא רע בכלל שסוקר את האבולציה של עטיפות התקליטים בישראל, אם כי יש עוד הרבה מה להרחיב על השינויים בעשרים השנים האחרונות. בנוסף יוצגו כ- 150 עטיפות תקליטים, חלקם מוכרות יותר וחלק בכלל לא. הנה ההזמנה לאירוע, מומלץ בחום רב. למה אני לא מעורב או מרצה שם אתם שואלים? לא יודע! נתקלתי בזה בכלל במקרה. אבל אני לא פולני, והולכת להיות חגיגה.
איור של אבנר כץ באחת העטיפות החביבות עלי בעברית, שמופיעה אף היא בתערוכה. דורי בן זאב רצה לשדר רעננות, ישראליות וקלילות, ומכאן גם שם האלבום.
2. שון אייברי הוא אמן ומאייר, ולאחרונה יצר פרויקט מדהים של פיסול בשברי דיסקים. תוך שימוש בתיל, דיסקים מנותצים, דבק וקצת צבע, אייברי יוצר חיות שונות ומשונות. בלינק המצורף יש עשר נבחרות. בדף הפרויקט באתר הבית שלו, הוא מספר שהוא דווקא לא נחתך מהם (זה לא חד כמו שזה נראה), אבל הוא נכווה המון. מאוד מאוד מגניב!
אינספור דיסקים מנותצים בצורה של יונק דבש. עבודה של Sean E. Avery.
3. לצערי הרב, אני מכיר את עטיפת האלבום "אריאל זילבר" של האמן, משנת 1982. יש לי הרבה מה לומר עליה, אבל זה לא הזמן (וזה גם לא יהיה נעים). היא כאן בזכות ידידי יאיר יונה, ששופך חמתו על החפיפניקיות הישראלית. החליטה חברת התקליטים שראוי להוציא את האלבום גם בדיסק ולא רק בתקליט. אמה מה? עטיפה כנראה לא היתה להם. מה עושים? שולחים מישהו לחנות "החור בשחור" בשלמה המלך בת"א, קונים תקליט, סורקים ומדפיסים. הכל טוב ויפה, אבל את המדבקה של המחיר שכחו להוריד. 10 שקלים זה עלה (קודם זה עלה 15!). מחריד.
תג מחיר.
4. אם זה לא מספיק – לפני שבועיים עברתי ב"דיסק סנטר", שם נתקלתי במארז של שלושת האלבומים הראשונים של שילה פרבר. חלק מטרנד נוכחי לאגד ביחד כמה אלבומים במינימום השקעה ולמכור במחיר אטרקטיבי. אז במארז הזה של היי פידליטי, רשום בימין למעלה "אריזת חיסכון". כפי שזה נראה מכאן – כל כך הזדרזו, שגם בהרצה של בדיקת איות חסכו. עצוב לראות שדברים יורדים ככה לדפוס היום (המבצע לא רע בכלל, אגב).
חאפרים.
5. אם כבר מדברים על מארזים, הסטים הכי יפים שראיתי בשנה האחרונה לקוחים דווקא מעולם הג'אז. אחת לכמה חודשים יוצא חלק נוסף במאגד אלבומי מיילס דיוויס (את חלקם הבאתי כאן בעבר), ולאחרונה התווסף עוד אחד מופלא לאוסף – ההקלטות שלו מהשנים 1965-1968. אבל מי שבאמת לוקח את כל הקופה הוא מארז של 15 אלבומים שעונה לשם Jazz on film: Beat, Square & Cool (סריקות מכל תכולת המארז). מדובר בלקט של 15 פסקולי ג'אז (הערה לא קשורה שגיליתי הרגע: אומרים פסקולים ולא פסי קול, בדיוק כפי שאומרים רמזורים ולא רומזי אור) של פילם נוארים משנות החמישים, שיצרו אותם דיוק אלינגטון, צ'רלס מינגוס ואחרים. יש קרדיטים מלאים ומפורטים, לצד תמונות נפלאות וגם הערות והתייחסות לסרטים ולכרזות שלהם. אני מודה שיש לי חולשה לצילום בשחור-לבן, אבל זה באמת מארז מרהיב ביופיו ושעושה הרבה כבוד.
המארז
קרדיטים מלאים ומפורטים, כמו גם הכרזות המקוריות של הסרטים. Anatomy of a Murder זה אחלה סרט, אגב.
6. סר פיטר בלייק הוא אמן פופ ארט בריטי, שבעיקר זכור לכולנו כמי שעיצב את עטיפת סרג'נט פפר המיתולוגית של הביטלס. לפני מספר חודשים חגג את יום הולדתו השמונים, והחליט להעניק לעצמו מתנה – ליצור עטיפה חדשה ועדכנית לאלבום המיתולוגי. הדמויות הרבות התחלפו, וכעת תוכלו למצוא שם גם את איימי ויינהאוס, ג'יי קיי רולינג, אלטון ג'ון, נואל גאלאגר, אלפרד היצ'קוק ואיאן קרטיס. בראיון לגארדיאן סיפר שהיתה רשימה ארוכה מאוד של דמויות שרצה להכניס, אבל אי אפשר היה להכניס את כולם. הוא מספר בגאווה שזה מעיד על חוזקתה של התרבות הבריטית בששת העשורים האחרונים. מזל טוב.
את מי אתם מזהים בתמונה?
7. ואם בביטלס עסקינן, יוניל (הלא הוא המעצב יונתן לקס הכביר) יצר הדפסים המשלבים את מילות שירי הביטלס עם מלא טיפוגרפיה מושקעת. ההדפסים מיועדים להופיע על גבי חולצות וצפויות להגיע לשוק בתקופה הקרובה. יש עוד מלא חולצות נפלאות שאת כולן הייתי שמח ללבוש.
אחד העיצובים המהממים של יוניל.
8. כבר הצגתי פה בעבר באהדה רבה את פרויקט חידוש העטיפות של נופר עמר. ובכן, יש לו המשך, וגם הוא נהדר, כצפוי. שחזור עטיפות לדייויד בואי, הביטלס, קייט בוש ואפילו ריקי גל. הגלריה השנייה בסדרה מופיעה כולה כאן.
אלתרבואי! (מתוך הפרויקט של נופר עמר)
9. NPR לקחו את העטיפה של Mellon Collie של הסמאשינג פאמפקינז ופירקו לה את הצורה. כל מה שלא רציתם לשאול על העטיפה הזו, על פי ראיון ארוך ומפורט עם המעצב\מאייר. חפירות, אבל קלאסיקה.
בציור המקורי (מהמאה ה- 18), הגברת הזו חיבקה כלבלב!
10. כבר כתבתי לא מעט על כך שהפורמט של אלבום משנה כיוון בשנים האחרונות, ותקליטים זה לא מה שהיה פעם. המוסיקאי אסי זיגדון יצר מיני אלבום שהוא גם אוסף תמונות שהוא גם מיני אתר שהוא גם סיפור מסע, הכל במקום אחד. הגבולות נמתחים שוב ושוב, רבותי. אפילו בעברית.
מתאבן (עיצוב – עדי זיגדון מרדכי).
11. טוב, זה אוסף משוגע לגמרי: יותר מ- 800 (!) כרזות ופלייארים של הופעות פאנק והארדקור בישראל 2002-2012. המעצבים, בדרך כלל, נותרו מסתוריים. כל האוסף הזה נראה לי כמו יופי של בסיס למחקר אנתרופולוגי שמישהו ירצה לערוך ביום מן הימים.
קלאסיקה
12. תודה לגיא מהבלוג "איור", ששלח לי את הדבר המקסים הבא: דניאל פלג יצרה שילוב של איור, טיפוגרפיה, אלבום מוזיקלי וטקסט אישי על חמישה אלבומים שממלאים את הפסקול המוסיקלי של חייה. רדיוהד, אליוט סמית' וניק דרייק בפנים, וגם הסיפורים מקסימים, וזה בכלל יצא יפה ועוד כל מיני סופרלטיבים חמודים שכאלה.
13. ועוד פרויקט די מעניין שאני לא ממש יודע באיזה הקשר הוא נוצר – עטיפה פיקטיבית לאלבום "עם הזמן" של אביב גפן, על גבי disk on key, שהוא בכלל פילם צילום של פעם.
14. Creative Bloq ברשימת עשרים לוגואים של להקות שעשו היסטוריה ושמעוצבים היטב. בפנים – ג'אסטיס, הבאזקוקס, The XX והרולינג סטונז כמובן. נותרו בחוץ על לא עוול בכפם – AC/DC, רד הוט צ'ילי פפרז וג'אמירוקוואי.
15. ולינק אחרון – הרבה רשימות סיכום של עטיפות אלבומים הגיחו לאוויר העולם בשבועות האחרונים, ואף אחת מהן לא לטעמי. Creative Bloq ברשימה בינונית מאוד, אך עם התייחסות המעצבים. פיצ'פורק בחרו את הטובות והגרועות של 2012 (היה לי קשה להבדיל). Pulse Radio עם רשימה מקורית, לעתים מוצלחת וברובה מוזרה. Complex עם הסיכום הכי מוצלח (יחסית), למרות שרובו לא ממש קולע לטעם שלי. אז נסגור את הבאסטה עם עשיריית עטיפות שכן אהבתי השנה, סובייקטיבי לחלוטין, בלי חשיבות לסדר –
כשהייתי בכיתה ט', למדנו בשיעור ביולוגיה על מבנה התא במשך כמה שבועות. בסוף, בתור שיעורי בית, נתבקשנו להביא לשבוע הבא מודל של תא – כל אחד באופן שבו זה נראה לו לנכון. בניתי מודל למופת, עשוי כולו מפריטי מזון שונים. השקעתי ממש – הכנתי ג'לי ששימש בתור ציטופלזמה – הנוזל שממלא את התא; בביצה קשה בתור הגרעין; ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכר מהם כלום וגזלו לי את כל אחר הצהריים של היום הקודם.
בסוף המורה היתה חולה וההגשה נדחתה בשבוע. אחד התלמידים אסף את העבודות של כולם ושמר אותן במחסן. ביום שטרם מועד ההגשה המחודש נזכרתי בעבודה ובמצב שהיא בטח נמצאת, ואמרתי לעצמי שיאללה יהיה בסדר. בסוף הגעתי למחסן בהפסקה שלפני כדי להוציא את המגש, וחצי מההגשה שלי העלתה עובש. אני זוכר שהוצאתי חלקים מהפרויקט שהיו במצב מזעזע, רצתי בין החברים לכיתה ואלתרתי משהו מתוך כל תכולת הפיתות שהם הביאו איתם לבית ספר באותו יום. זה נראה בערך כמו שאתם מדמיינים את זה. בחוסר חשק יצרתי עבודה חדשה, מחופפת למדי וממש לא כמו שרציתי שהיא תיראה.
אני לא משוכנע מה מוסר ההשכל מהסיפור הזה, אבל אני מנסה כבר שלושה שבועות לסיים פוסט חדש שחשוב לי מאוד, על פרויקט חדש וגדול שמתבשל מזה שנה במסגרת הבלוג. כבר הספקתי למחוק אותו איזה פעמיים ולהתחיל מהתחלה כי לא בא לי לפרסם אותו מחופף ורק פסססדר. אז רק שתדעו שלא נעלמתי ואני מקווה שהוא יעלה בקרוב.
בינתיים כפיצוי, וכדי שלא תגידו שאני מזניח אתכם, הנה קרוב לארבע שעות של המוזיקה שהכי אהבתי השנה. היתה אחלה של שנה בעיניי, ואני מקווה שאני משאיר לכם פסקול לטעמכם לסופ"ש.
היום בבוקר, בדרך לעבודה, שמעתי דיסק ישן של ג'ק ג'ונסון. קליל במשקל נוצה, נטול אתגר ומסיח את הדעת. זה הכי עמוק שהייתי מסוגל להכניס לאוזניים שלי אחרי השבוע האחרון. לא שמעתי אותו כבר איזה שבע שנים, אבל הצליח להעביר לי קצת את המחשבות ממה שהולך פה. מי שביקר אצלי בסלון יכול מיד לראות שמאז ומתמיד רכשתי את המוסיקה שאני שומע. בשנים האחרונות זה הופך להיות יותר ויותר בקבצים (אפילו אני, שכותב על עטיפות של תקליטים). ובכל זאת, תמיד הקפדתי לתת בחזרה למוזיקאים שעבדו על היצירה שלהם במידה ששווה הרבה יותר מחצי ליטר בירה בפאב השכונתי. ולמרות זאת יש רק אלבום אחד בחיי שקניתי צרוב. את ג'ק ג'ונסון.
***
לא מעט שנים מחיי העברתי בעודי לובש את מדי צה"ל. תשע ומשהו, למען האמת. אי שם בשנת 2005 נקראתי לדגל מעבודתי השוטפת לטובת פינוי גוש קטיף, יחד עם עוד אלפי אנשי קבע אחרים. משום מה לקחו את אנשי היחידה הקטנה שלי לטובת פינויים רגישים מהרגיל, ועד היום אני לא יודע להסביר למה. זאת היתה חוויה קשה ומתישה נפשית לכל מי שלקח בה חלק, בלי שום קשר אם אתה מצדד במהלך או סולד ממנו.
ביום השני או השלישי נתבקשתי (יחד עם עוד שלושה קצינים) לגשת לביתו של הרב של נווה דקלים. לא ניתן יהיה להעביר במילים את מה שהלך שם בכלל, ועד היום יש לי זכרונות מאוד מבולבלים מאותו יום. הבית היה מסודר כרגיל, דבר לא היה ארוז, כאילו שלא מתרחש שום דבר שאינו בשגרה. בניגוד לבתים אחרים, הרב אירח אותנו יפה וביקש לשוחח איתנו. ישבנו על הספה אצלנו בסלון ושוחחנו ארוכות על ההתנתקות, על צה"ל, על החיים בגוש קטיף ועל עתידה של מדינת ישראל. הוא היה רהוט, כריזמטי, נעים ואדיב. לאחר מכן הוא ערך טקס פרידה מהבית בנוכחותנו ובנוכחות בני משפחתו הרחבה. אני זוכר שהוא ליקט ענף מכל עץ בחצר ולקח אותם עימו לדרך. אחר כך הוא ביקש לברך את כולנו בזה אחר זה. ואז הוא הפסיק להיות המנהיג בקהילה ונהיה לרגע אב המשפחה שמאכזב את ילדיו ומוציא אותם מייבבים מהבית בו גדלו כל חייהם. המשפחה מיררה בבכי, וכך גם ארבעתנו אנשי צה"ל. נערכנו לזה חודשים ארוכים טרם ההתנתקות, אבל רק אז באמת הבנתי קצת ממה שעובר על תושבי הגוש.
היינו איתם בבית המון זמן, אולי ארבע או חמש שעות. הרב ביקש לצאת בכוחות עצמו, לעלות על האוטובוס ומיד לנסוע, כדי שלא יצטרך לראות את הבית מהאוטובוס בעודו ממתין. זה היה פינוי קשה יותר מכל מי שהיינו צריכים לגרור ברגישות ובנחישות מהבית שלו. כמה שעות עם אדם שמעולם לא פגשתי קודם לכן, וכנראה לעולם לא אפגוש. סיימתי את היום הזה מותש נפשית כפי שלא הייתי כבר הרבה זמן.
***
ביום שלמחרת נשלחתי לפנות את הבית של משפחת חטואל (שהאם וארבעת בניה נרצחו בפיגוע ירי שנה קודם לכן). אני אחסוך את החוויות, אבל כשסיימתי את אותו יום, המוח שלי כבר בכלל נהיה לגמרי סלט ומרוקן מחשבות. בערב היה לי קצת זמן פנוי, ואני זוכר שישבתי לראשונה לקרוא עיתון. כשהגעתי לעמוד האחורי, ראיתי את כל מודעות הפרסום של חברות התיירות. חברתי דאז (ואשתי היום) עברה לגור איתי בדירה ממש בזמן שהייתי בהתנתקות, שזו בהחלט לא קבלת הפנים שהייתי רוצה לתת. אני זוכר שיחת טלפון די הזויה איתה שבה ניסיתי לנחש מתי כל זה יסתיים. לקחתי עוד שבוע-שבועיים ספייר והזמנתי לנו בטלפון מנווה דקלים כרטיסי טיסה לתאילנד מאחת מהסוכנויות שפרסמו את עצמן בצד האחורי.
כנראה שניחשתי בסדר. בספטמבר 2005, פחות משבוע אחרי שהכל נגמר, עלינו שנינו על מטוס לתאילנד לחודש. כל מי שהיה שם (שזה רובכם בטח), תמיד מתרווח בספה, מגלגל את עיניו לאחור ונאנח "ת-א-י-ל-נ-ד" בערגה כשמציינים את החופים הבלתי-נגמרים והשלווה האינסופית. זה בדיוק מה שהייתי צריך. אפס דאגות, אפס מחשבות, ורק לקרוא ספרים על החוף ולשתות שייקים של קוקוס ובננה. אני ממש לא איש של בטן גב, אבל זה היה הדבר הכי נכון שיכולתי לעשות באותו רגע. ניקוי ראש שבאמת יוצק משמעות ותוכן לצירוף מילים הזה.
בכל המקומות על החוף שבהם ישבנו, בקעה גיטרה קלילה מהרמקולים של הקיוסק. אחרי כמה ימים שמתנגן אותו פסקול בכל מקום, ניגשתי למוכר ושאלתי אותו במי מדובר. זה היה ג'ק ג'ונסון, שלא הכרתי באותו שלב. לא רציתי לשכוח איך קוראים לו (אחרי הכל זה באמת שם די גנרי), וכיאה לתאילנד היו שם גם דיסקים צרובים שלו בערימות. חמישה שקלים עלה לי הדיסק, שנרכש בעיקר כדי שאזכור איך קוראים לו בעידן טרום הסמארטפונים שבו מצלמים הכל.
לכל אחד יש מוזיקה שהוא זוכר מאירועים שונים בחיים. מה הוא שמע כשהיה מדוכא, מה היה שומע בימים מיד כשהתגייס, מה הוא שמע לאחר שנפרד מבן\בת זוג בעבר או מה שהתנגן בעודו צועד בחופה. אז לי ישנו גם האלבום ששמעתי באנחת הרווחה הזו, מיד לאחר ההתנתקות. זה אפילו לא דיסק מי יודע מה, אני חייב להודות, אבל הוא הצליח לעשות בדיוק את מה שמוזיקה נכונה יודעת לעשות בזמן הנכון. להתערבב עם הזכרון והתחושות, עד שהם בלתי ניתנים להפרדה מהפסקול שמלווה אותם בעודנו משחזרים ונזכרים בימים שעברו.
***
אחרי כמה שנים טובות, היום שמעתי שוב את הדיסק הזה בדרך לעבודה. אוורירי וחסר עומק בדיוק כמו שהייתי צריך בעקבות הימים האחרונים. השבוע האחרון בעט אותנו מחוץ למסלול היומיומי שלנו, והותיר אותי מוסח, חסר ריכוז וגדוש מחשבות. אני אוהב את המדינה שבה אני גר, ובה בעת מתוסכל מהמצב הבלתי-אפשרי שבו אנחנו נמצאים. ובעיקר, אני רוצה קצת שקט. לנו ולשכנינו.
אשף המילים ואמן הספוקן וורד מייקל פראנטי כתב לפני קצת יותר מעשרים שנה:
If ever I would stop thinking about music and politics
I might be able to listen in silence to your concerns
Rather than hearing everything as an accusation
Or an indictment against me
ועם הגיטרה המופלאה הזו ברקע, הוא ממשיך:
If ever I would stop thinking about music and politics
I would tell you that music is the expression of emotion
And that politics is merely the decoy of perception
מי ייתן ונדע כאן שוב קצת שקט כפי שמבטיחים, כדי לעסוק במה שאנחנו רוצים ואוהבים באמת. וגם אני ארגיש בנוח לשוב ולכתוב כאן טורים כבעבר.
כמו שאר עםישראל, אני יוצא לחופשה קצרה. אם יהיה לי זמן וחשק, יכול אפילו להיות שלא תרגישו בהיעדרי. בכל מקרה ולבינתיים, הנה מקבץ לינקים קצר מהתקופה האחרונה ששווה הצצה:
2. עטיפה חדשה ומוצלחת לאלבום החדש של אסף אבידן, מבית היוצר של יוניל (יונתן לקס) – תמונות יפות כאן. עטיפת קרטון שכוללת חיתוכים פנימיים, בדומה למה שעשה בעבר עם עטיפת האי.פי. של לורנה בי.
עטיפת Different Pulses. עיצוב: יוניל.
3. הבלוג הנפלא Hardformat מעלה בזה אחר זה תמונות מן המארזים המהודרים של הקלטות מיילס דייויס מימיו בחברת התקליטים קולומביה. העטיפה בכריכת בד קשה, בהטבעת קליגרפיה, עם 6 דיסקים בכל קופסא ותמונות שאפשר להתמוגג מהן. המארזים שונים זה מזה, אבל שומרים על צביון אחיד. שווים הצצה – המארז של 1963-4, מארז ההקלטות עם גיל אוונס ומארז ההקלטות עם קולטריין. מקסים.
4. את זה ממש הרבה אנשים שלחו לי בשבוע האחרון. לרגל ראש השנה, וואלה הרימו פרויקט צילומי מחווה לעטיפות תקליטים ישראליות. בין המשתתפים: אביב גפן במחווה ל"אדם בתוך עצמו", פיטר רוט עושה את אולארצ'יק וזהבה בן מתחפשת לעפרה חזה.
צילום: נמרוד סונדרס
5. פרויקט צילומי מחווה שהרבה יותר אהבתי הוא זה של נופר עמר, שמטרתו לעודד רכישת תקליטים לשם תמיכה באמנים. מה שהחל כתרגיל אקדמי בלימודי עיצוב גרפי הביא לשחזור מחדש בצילום של תריסר עטיפות ידועות יותר ופחות. התוצאה פשוט מעולה בעיני. התמונות כאן, ופה יש סרטון קצר. שאפו.
מתוך הפרויקט של נופר עמר. צילום: הילה עמר
6. היום כבר כמעט ולא רואים איורים שלא נעשה בהן שימוש במחשב באף שלב בתהליך. מה שלא היה אפשרי בכלל בדור הקודם, עובר תהליך משמעותי שהשלכותיו דרמטיות לאין שעור – History in the making. אני מקווה להעלות פוסט שעוסק בנושא בתקופה הקרובה. בינתיים, טור מצוין מה- NY Times של פרופ' מייקל גרייבס, ארכיטקט ומרצה בפרינסטון, בו הוא מדבר על מות האיור הידני. האם היתרונות בשימוש המחשב מתעלים על אובדן האינסטינקטיביות והספונטיות של היד החופשית? האם היצירתיות הולכת לאיבוד?
7. בן לם, מגדולי צלמי האופנה והפרסום שלנו, כותב על עטיפות תקליטים שצילם – מ"חתונה לבנה" של שלום חנוך עד "חכם על קטנים" של דני סנדרסון.
הפצצת אייטיז היישר מהסוויטה הנשיאותית במלון שרתון. צילום: בן לם
8. טור ישן אך מבדר למדי, שבו סייד קשוע כותב בהארץ על יחסיו עם עמוס בידרמן, המאייר שנדרש לאייר את הטור שלו אחת לשבוע.
עטיפת "עץ על מים". איורים: גבריאלה ברוך. עיצוב: סטודיו גרוטסקה.
10. בשבוע שעבר נפתחה במכללת שנקר תערוכת כרזות בשם "כל הארץ חזית, כל העם צבא". מדובר בכרזות ישראליות שנוצרו בין השנים 1920-1960 מהאוסף של איש העסקים רוני דואק, ואצרה אותה ד"ר בת שבע אידה גולדמן. פה יש סרטון קצר, כדאי לקרוא את הראיון שערך יובל סער וכנראה שהכי כדאי ללכת ולראות. פתוח עד ה- 10 באוקטובר.
11. No doubt מוציאים אלבום חדש בשבועות הקרובים. זה לא היה מעניין בשום אופן אלמלא היו לוקחים את El Mac, אמן רחוב אמריקאי מוכשר לאללה לאייר להם את העטיפה. הלהקה פרסמה וידאו מההכנות, והטכניקה מגניבה ביותר. לנו יש את תאגיד ברוקן פינגרז מנגד (הנה UNGA עושה את רועי נחום, והנה KIP עושה את כהן@מושון).
אין ספק, בלהיטם "הס". עיצוב: El Mac
12. אם יום אחד ייולד ל"סיפור, כיסוי" תת בלוג, הוא כנראה יעסוק בעטיפות של ספרים. עד אז, בלוג האיור "איור" מציג עטיפות ספרים ישראליים שתורגמו לחו"ל. בין המאויירים מחדש – דוד גרוסמן, אתגר קרת, עמוס עוז ויורם קניוק. העטיפה כמעט תמיד שונה בתכלית מזו בגירסה העברית, בעוד שבמוסיקה רואים את זה לעתים נדירות מאוד. נכון שבספר נדרשת עבודה רבה בהסבתו לשפה אחרת, אם כי אני לא בהכרח רואה את ההצדקה כשזה מגיע לעטיפה. למה זה? מעניין.
13. ב- Wall Street Journal מראיינים את בוב איגן, בן 59, שמברר עד הפרט האחרון היכן צולמו עטיפות תקליטים שונות ברחבי העולם. בין העטיפות שאיתר – בוב דילן, ניל יאנג, בילי ג'ואל, ברוס ספרינגסטין ועוד. לאתר של איגן (זהירות – הוא טרחן).
Strange Days של הדורז.
14. ולסיום, דווקא בנושא ממש לא קשור – נהנתי מאוד לראות את הסרטון הקצר "גלגולה של הר' המתגלגלת". סרט סוף שנה של סטודנטית לקולנוע, שעוסק כולו בשאלה – לאן נעלמה הריש המתגלגלת? נותנים דעתם: ירון לונדון, דן כנר, גידי גוב, אסף אשתר, יורם ארבל, דפנה ארמוני ועוד עורכי שידור ויועצים לשוניים. מבדרררררר ביותר.
ניפגש בקרוב, אינשאללה אחרי שאני זוכה לראות את הדבר הזה בלייב.
גדלתי כל חיי ברמת גן, במרחק יריקונת מהכיכר המרכזית של העיר. בכל אירוע, הגיעו הדהודי הרמקולים עד לחלונות ביתנו. יום העצמאות, ואני כרגיל שומע את רעש הבמות מכיוון כיכר אורדע. הייתי אז בכיתה ה', והוריי הרשו לי ללכת לבד לאירוע המוני מסוג זה ולבלות עד מאוחר. פטישים, קצף, ספריי חוטים וכל שאר הג'יפה של עמישראל. בחצות, כשחלק מהקהל כבר הספיק להתפזר, עלתה לבמה להקה צעירה עם השם המגוחך מופע הארנבות של ד"ר קספר. את מה שהיה שם בטח שלא צפיתי מגיע. חבורה פרועה, אנרגטית, מפוצצת טסטוסטרון ובוערת מבפנים. ואני הייתי ילד בכיתה ה' שהשמיעו לו "סן פרנסיסקו על המים" ו"עטור מצחך" בבית. אמנם הופעת במות של יום העצמאות, אבל היתה שם אש אמיתית, בטח לילד בכיתה ה'. הייתי מוקף בכל הילדים הגדולים של בית הספר. בהתחלה הצטרפתי בחשש לפוגו של "את! לא! מבינה!", קצת מהסס אם זה הדבר הנכון לעשות. ככל שהתקדמה ההופעה, זה נהיה פרוע יותר, משוחרר יותר ונכון יותר. השעה היתה כבר אחרי אחת, הרבה אחרי השעה שהבטחתי להוריי שאחזור, אבל נשארתי בסוף להדרן לשמוע את "סקס". וקפצתי, והזעתי, ובאותו רגע כבר לא הייתי אותו ילד של "עטור מצחך".
גדלתי כל חיי ברמת גן, במרחק יריקונת מהכיכר המרכזית של העיר. עיר מנומנמת שאני עדיין די מחבב, למרות שמעלתה הגדולה היא קירבה לעיר אחרת. עברו כבר מעל ל-18 שנה מאז. אותה כיכר מרכזית נראית לי די קטנה כשאני עובר שם היום, לפעמים במקרה ולפעמים במכוון. הקספרים בוודאי לא אותה להקה רעבה ואנרגטית כפי שאני זוכר אותה. מה שלא נתפוגג כתוצאה מהזמן שחלף, הוא אותו זכרון של high שחזרתי איתו הביתה. להכנס למיטה, עירני לגמרי, הלב דופק בחוזקה, מסרב להירגע וההופעה מתנגנת לי בראש. זה היה אותו רגע, אותה נקודה בחיים שבה גיליתי עד כמה מוזיקה יכולה לעשות את זה למישהו. ליתר דיוק – עד כמה היא יכולה לעשות את זה לי. 18 שנה שמוסיקה מלווה אותי בבית, באוטו, בעבודה ובין האוזניות. ריגוש.
פברואר, 2002
אין ספק שאת התקופה המפרכת בחיי העברתי במסדרונות האוניברסיטה העברית בירושלים, נע טרוט עיניים בין הפקולטה למדעי הטבע לבין הפקולטה למדעי המחשב. לא הייתי בין הסטודנטים המובילים בכיתה שלי, I can tell you that. תכנית לימודים עמוסה עד כאב שמוציאה לאדם השפוי את הרצון ללמוד משהו בעודו בחיים, אי פעם. אני סחבתי בקושי מסמסטר לסמסטר, כל פעם מופתע מעצמי שעוד תקופת בחינות עברה, ושאני עדיין כאן. לרוב הייתי מנסה להשיג ולרדוף אחרי הזנב של עצמי, מלא חשש ולא יודע איך הכל בכלל יסתיים מתישהו.
בתכנית שבה זכיתי לקחת חלק דרשו מאיתנו בשנה האחרונה ללימודים לבחור קורסי בחירה מפקולטות אחרות, כשהדגש הוא על קורסים שאינם מתחום המדעים המדויקים. מבין מיטב הקורסים שקמפוס הר הצופים ידע להציע, מצאתי את דרכי לקורס קטנטן בכתיבה תסריטאית שהעביר מר אריה יאס, אז מנהל מחלקת הדרמה בערוץ הראשון. באולם קטנטן עם עוד בערך עשרה משתתפים ישבנו אחת לשבוע, וראינו וניתחנו סרטים. לקראת כל מפגש נדרשנו לכתוב תסריט קצר במגוון נושאים – סיפורי אהבה, מרדפים, ארוחות שנחרבות ואפילו תסריטי אנימציה – ומקריאים אותם בפני הכיתה. אל תוך הלילה הייתי יושב וכותב, בורר את המילים, מוחק, משכתב ומנסח מחדש. זה היה כיף אמיתי, מלווה בציפיה מתמשכת במהלך כל השבוע. ויותר מכך – הפתיע אותי עד כמה נהנתי מזה. החוויה הנדירה של לרצות להשקיע, לנסות לעשות בקורס הרבה מעבר למה שצריך רק כי אני נהנה מכך זכורה לי עד היום.
בראייה לאחור, אין לי ספק שזה היה הקורס שאהבתי יותר מכל קורס אחר בתואר. נראה לי שאני במקצוע הנכון למרות הכל, אבל תמיד היה שמור אצלי מקום חם לנושא. כתיבה לשם הכתיבה, ולא כי צריך לרשום משהו. במרוצת השנים מאז הקורס עלו כל מיני רעיונות איך, למי ובאיזו מסגרת אחזור לכתוב, אולם זה מעולם לא התגלגל לאיזה למקום קונקרטי. מתישהו, זה יגיע.
יולי, 2006
לפני כל נסיעה לחו"ל אשתי היתה מקפידה לבדוק את השטח וחוזרת עם רשימה ארוכה של מבנים שהיא רוצה לבקר בהם. אני, מצידי, השתדלתי לשתף פעולה (או שלא) והלכתי אחריה לראות בתים שעיצבו ארכיטקטים או מעצבים מפורסמים (או שלא). העיצוב קצת השתלט לי על המרחב האישי עוד קודם – הבית שלנו גם ככה מלא בספרי עיצוב, בחומרים ובמגזינים לארכיטקטורה ולעיצוב, עוד מימיה כסטודנטית בשנקר. זה לא שלא נהנתי מלבקר בעוד מבנה ובעוד בית, זה פשוט הרגיש בדרך כלל כמו לסייר במוזיאון ולנסות להסיק בעצמך את מה שניסו להעביר במיצג מסוים בלי לקרוא את מה שכתוב על התערוכה ולדעת של מי היא בכלל.
בספרדית עילגת מטלפון ציבורי, תיאמתי לנו סיור בביתו של הארכיטקט לואיס ברגאן ברובע מפוקפק ומרוחק של מקסיקו סיטי. לא ממש התחשק לי, אבל בסוף השתכנעתי. לשם שינוי, הפעם ליוותה אותנו מדריכה שהסבירה באריכות אין קץ אחר כל פרט ופרט בבית. אני מצידי גמעתי את כל ההסברים בשקיקה. יחי ההבדל. אין פינה בבית שלא חשבו עליה. במקום להסתכל ולעבור הלאה, הייתי המום מהפונקציונליות, מהחשיבה ובעיקר מהעובדה שהכל כל כך נכון. העיצוב משרת מטרה, שהיא ממש לא שהבית יהיה יפה (והוא מאוד יפה, בלי קשר). לא הייתי מבחין, ובוודאי שלא הייתי מבין אם לא היו מסבירים לי באופן פרטני את בחירת הצבעים, את הטכניקות לתאורה טבעית, את שיפוע המדרגות או את המגרעת ברצפה תחת האמבטיה. אותו אסימון, ש"מעוצב ≠ יפה", נפל לי באותו יום. אני חושב שאז, לראשונה הגעתי באמת להכרה בתרומתו של עיצוב נכון. יותר משהבית היה יפה, הוא היה מעניין. ויותר מאשר מעניין, הוא היה מחוכם. ובעיקר – הוא פשוט היה נכון.
בשנים האחרונות אני כבר הפכתי להיות זה שמתאם לנו סיורים בכל מקום אליו אנחנו מגיעים. למרות שאשתי היא המעצבת מבין שנינו, אני כנראה כבר עוקב אחר יותר בלוגים ואתרים לעיצוב ממנה, מנסה להשלים פערים. החיבה שלי למילה הכתובה משכה אותי יותר לכיוונים של תקשורת חזותית, גרפיקה וטיפוגרפיה, אבל אני מנסה לשמור על ראש פתוח. חסידי המקצוע אומרים שעיצוב זו דרך חיים. אני לא יודע אם זו לא סתם הפרזה דמגוגית, אבל אין ספק שברגע שאתה מתחיל לחפש את זה ולשים לב, קשה לחדול.
בית הארכיטקט לואיס ברגאן. הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב- 2004
ינואר, 2011
מכינים אותך לרגע הזה כל תקופת ההריון. זה קשה, זה ארוך, זה כואב, זה צועק – מה לא אמרו מראש. אבל לא משנה כמה מכינים אותך, תכניות בצד. אתה רואה את הכל משנה כיוון בתוך שעות ספורות ואין לך מה לעשות. לתמוך, להחזיק, ללטף. הכל מסתבך, ואז מסתבך שוב.
לקח לא פחות משבוע עד שהרופאים הסכימו לשחרר את אשתי ואת בתי הבכורה שזה עתה יצאה לאוויר העולם מבית החולים, כל אחת עם סיבוכים משלה. במשך כל אותו זמן, שתיהן היו תחת השגחה מתמדת בבית החולים. אינספור סידורים שהתעצלת לעשות קודם לכן, שיירת מבקרים בלתי פוסקת ושתי נשים שצריכות אותך. וכל הזמן הזה להיות בפוקוס, ולדאוג לכולם, ולהשיג מה שחסר, ולהפעיל את כל החברים והמשפחה ובעיקר לנסות איכשהו לצוף ולהיות בשליטה. עם כל הרצון להיות עם השתיים, יש משהו משחרר בהגבלה של בית החולים על הישארות בן הזוג בלילה מחוץ למחלקה. הייתי צריך את השקט הזה, לישון בבית וקצת להתאפס על עצמי לקראת היום שלמחרת. פתאום באחת בלילה אתה מגלה שבעצם רק שתית קפה אחד בבוקר, ואין לך מושג איך עבר עוד יום ואתה עדיין על הרגליים.
אחרי ארבעה ימים מטורפים כאלה עשיתי את דרכי הביתה בחזרה מאיכילוב, לבדי, בשקט שלי. מה קרה בנסיעה הקצרה שלי הביתה עד היום אני לא יודע. חיכיתי ברמזור, נתון לגשם שוטף והחלפתי דיסק במערכת. אני עודני מחזיק את האלבום ומבין שאני פשוט צריך לכתוב על עיצוב עטיפות של תקליטים. תקראו לזה הארה, תקראו לזה מקריות, תקראו לזה הזיות של אבא טרי שלא ישן כבר כמה ימים כמו שצריך. כמה שזה נשמע לי מוזר ותלוש עכשיו כשאני חושב בצורה קצת יותר ממוקדת, באותו פרק זמן פשוט הכל היה יכול לקרות והיה נשמע לי הגיוני באותה מידה. זה היה רגע נדיר של מיקוד, שבו התנקזו לי העניין במוזיקה, בכתיבה ובעיצוב למקום אחד ברור באופן שקשה שלא לתהות איך לא עליתי על זה קודם. הכל התחבר בצורה כל כך נכונה בשבילי. הלוואי שהייתי זוכר איזה אלבום החזקתי ביד באותו רגע. עד היום אני מנסה, אבל האמת המרה והמשעשעת היא שאני פשוט לא יודע. התזמון היה מחריד, אבל פשוט ממש רציתי להרים את הפרויקט הזה. שבועיים לאחר מכן הייתי עם קצת חומר ביד ויצאתי לדרך. את הפוסטים הראשונים כתבתי בשעות לילה, ליד העריסה, נותן לאשתי לישון ותוך כדי נסיונות הרדמה של התינוקת.
היום, לפני שנה, עלה הבלוג לאוויר.
אפילוג
הפוסט הראשון שכתבתי היה על "בציר טוב" הנהדר של אילן וירצברג ושמעון גלבץ. ציטטתי שם את "אני הולך במישור" של יונה וולך, החביב עליי מתוך האלבום:
"תמיד אני זוכר, אני מפיק הנאה כשמשהו צריך נשימה ארוכה\
לא שבהרים נשימתי קצרה אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה"
גם באלבום וגם בעטיפתו ניסו היוצרים להיות על-זמניים, ככאלה ששורדים יפה את מבחן הזמן ומשתבחים עם השנים. גם הם לא עשו זאת באופן פשוט, והלכו בדרך הארוכה והנכונה. מבחינתי, הדרך הראויה לעסוק בעיצוב היא לא רק להציג, אלא גם לשמוע ולהבין את הקונטקסט בו נוצר ואת הפונקציה אותה נועד לשרת. אותה על-זמניות היא גם מה שהכריעה אצלי את הכף וגרמה לי להציג את התוכן ברשת ולא בתערוכה או במקום אחר – מתוך כוונה שיישאר ויצטבר וייגדל עם הזמן. הפוסטים הראשונים עדיין נראים לי סך הכל די קריאים ורלוונטיים גם עכשיו, אולי קצת קצרים מדי. אולי אעמיק ואכתוב על זה קצת יותר יום אחד, אבל ההחלטה העקרונית להוסיף לעולם תוכן חדש ולא רק לחלוק\לשתף\להפיץ מסבה לי הרבה נחת. בגדול אפשר לומר שאני די מרוצה.
"סיפור, כיסוי" עשה לי את השנה האחרונה הרבה יותר מהנה מכפי שהיא היתה יכולה להיות בלעדיו. זו הפינה הקטנה שלי שבה אני נהנה מלכתוב על דברים שאני אוהב. הבלוג נהיה קצת אני, וכמו שאתם כבר מבינים הוא גם גדל במקביל לבת שלי, שזה דבר די נחמד לכשעצמו. אני מקווה שהיא תקרא אותו כשהיא תגדל. בינתיים עוד לא נמאס לי, יש לא מעט עטיפות אהובות שטרם יצא לי לכתוב עליהן (בירייה מהמותן: הראשון של השמחות, תל אביב הקטנה של דן בן-אמוץ וחיים חפר, הראשון של הבילויים, צד ג צד ד של מתי כספי, עיניים זרות של רונה קינן – בחיי שיש מלא), ויש אפילו פרויקט אחד מרתק, שאפתני ומדהים בטירוף שאני מקווה להביא פירות ראשונים שלו בקרוב (הפתעה!).
פעם בשנה, כמה מילים חמות – תודה לכל המוסיקאים, המעצבים, המאיירים והצלמים ששיתפו פעולה או שפנו מרצונם החופשי להשתתף. עדי אלוני היקרה, שמשקיעה באהבה אין קץ באופן שוטף בעיצוב הכותרת כאן למעלה (ובפרט אחת מפוצצת לפוסט חגיגי זה) – כפרה עלייך. תודה לאשתי האהובה שמפרגנת המון, למרות שאני נוטש אותה מפעם לפעם בשעת ליל לכתוב לכם. מזל טוב לגברת הקטנה שזה עתה חגגה שנה כפי שכבר הבנתם, ויום אחד כשתהיה גדולה אני מקווה שיהיו לה המון פוסטים לקרוא. ובעיקר – תודה לכל מי שעוקב, כיף לי שאתם פה. אתם מוזמנים לברך את הבלוג בעצמכם כאן למטה ותעשו אותו (ואותי) קצת יותר שמח.
לרגל יום הבלוג הבינלאומי, אני שמח לתרום את חלקי ולהגיש לכם חמישה בלוגים נבחרים שעשו לי את השנה האחרונה. לא בהכרח קשור למה שאני כותב עליו כאן, אבל פשוט כיף לי לקרוא אותם. אם תרצו, אלה שלוקח הזמן הקצר ביותר מרגע שגוגל רידר מתריע ועד שאני קורא.
אני לא ממש יודע איך התגלגלתי לבלוג הזה, אבל מאז שדרכנו נפגשו אני לא מפספס אף פוסט. עמיחי חסון (מר חסון!) מצהיר על "מוזיקה, ספרות, שירה, קולנוע, אומנות, יהדות, חיים", אבל בהכללה גסה אני יכול לומר שמדובר בשנה האחרונה פשוט בביקורות מוזיקה. אם יש משהו שאפשר לומר על עמיחי, זה שהוא רציני. ואם יש עוד משהו שאפשר לומר עליו, זה שהוא יסודי בכתיבה שלו. הרבה מחשבה, הרבה השקעה ורצון אמיתי להביא התייחסות רצינית לקוראים.
שם הבלוג לקוח משירו של מאיר אריאל, כמובן. עמיחי כותב ביקורות תרבות ל"מקור ראשון" ולעוד כל מיני מסגרות שלא יוצא לי לקרוא. הכיוון המוסיקלי נע סביב אבות מזון כמו אביתר, ברי ואהוד, אבל נודד גם עד נינו ביטון, סיגר רוס, רביד כחלני ויהוא ירון. בלעדיו כנראה שלא הייתי חורש על דודו טסה והכוויתים, או על "נקודת מפגש" של צח דרורי, שמסתמנים בלי שום ספק כשניים מאלבומי השנה שלי עד כה. עמיחי לא מהסס גם לגעת בפן האישי, ולא רק בסקירתי הרחב, וזה כיף גדול.
הרבה אנשים חולמים על בית בכפר, על דונמים של גינה שלוקח שעות לטפח, על מקום למלא בריכה לילדים במים שאין לנו ועל שקט אינסופי. אולי זה קצת פחות מקובל בימינו, אבל אני בחור עירוני בעליל. כל חיי גדלתי בעיר, עם כל הרעש והצפיפות ומה שנלווה לכך. במסגרת יחסי האהבה-שנאה שיש לכולם עם תל אביב, יש לי הרבה יותר אהבה מאשר שנאה. תנו לי אמפם מתחת לבית, וקפה שפתוח 24 שעות במרחק יריקה ואני מאושר.
הבלוג "עטלף" עוסק בבסיסו בשני נושאים שאני אוהב – אורבניקה ועיצוב. באופן תמוה, נראה שמי שעומד מאחורי המיזם הזה ונותן לו חסות הוא בירה ניוקאסל, קשר שעד היום לא הצלחתי לפצח (אבל לא ממש אכפת לי, למען האמת). יש שתי סדרות כתבות שאני נהנה במיוחד לעקוב אחריהן באתר. הראשונה שבהם היא סדרת הראיונות "זה לא ראיון", שבה משוחחים עם כל מיני אנשים מעניינים ו\או שאני מעריך על החיבור האישי שלהם למושגים של אורבניקה ועירוניות; השנייה היא סדרת כתבות מצחיקה ביותר של הבמאי האדיר אדם ביזנסקי, על סרט חדש שהוא עובד עליו (גם הוא ממומן על ידי…ניחשתם נכון). חוץ מזה יש שם עוד כל מיני פתרונות עיצוביים לעיר ומיצגים אורבניים כאלה ואחרים. אחלה בלוג. שתו בירה!
מה שהתחיל כפרויקט צד קטן לפני חמש שנים, הפך לבלוג עצום-קטן היום. ג'סיקה האגי מפרסמת באופן רציף גרפים, תרשימי זרימה או דיאגרמות שעזורות לנו להבין את החיים שלנו טוב יותר. יש פרסום מדי בוקר של יום עבודה (שני-שישי), "בזמן שהקפה מתחמם" כהגדרתה. האתר צמח למימדים עצומים בהיבטי תפוצה והוקרה, אבל עדיין שומר על אותו מראה קטן ואינטימי . להתחיל את הבוקר עם חיוך.
לעפרי ולי היסטוריה משותפת די ארוכה כשחושבים על זה. במשך כמה חודשים חלקנו את אותו אוהל בטירונות, לפני שהפכו לאופנה ולטרנד בישראל (האוהלים, לא הטירונות). הגשנו ביחד דו"חות מעבדה בפיזיקה בתואר ראשון (עפרי כתב, אני הנהנתי עם פרצוף של מישהו מבין. בערך). והיה גם איזה משהו ששילב מקדחה, עוף קפוא ועפרי בבוקסר, שאני לא אצליח להסביר למי שלא היה שם (ועפרי בטח ירביץ לי אם אני אנסה). הרבה שנים כבר עברו מאז. דרכנו די התפזרו, אבל עדיין יוצא לנו להפגש באירועים חברתיים כאלה ואחרים מפעם לפעם. רשמית, הוא עמוק בתוך מסלול ישיר לדוקטורט במדעי המוח בתכנית מצטיינים באוניברסיטה העברית. בפועל, הוא עושה עוד אלף ואחד דברים. בעבר הוא היה שותף לפיתוח של סטארט-אפ תוכנה. בשנתיים האחרונות הוא עמל על מיזם מדהים שנקרא כנסת פתוחה (תנו הצצה!), שכולל ריכוז וניתוח של פעילות הכנסת – הדברים שמתחת לפני השטח: האם מי שהצבעתם לו בבחירות הלך בעקבות המצע המפלגתי, או שהוא יצא פארש וסגר כמה דילים? מי מחוקק מצטיין? במה עוסקות כרגע הועדות השונות? הכל מונגש לציבור, פשוט כי זה נכון וחשוב (וכי לא תוכלו לדלות את כל אלה מאתר הכנסת בלי לחתוך ורידים).
ומעבר לכל זה, הוא מוצא לנכון לכתוב לבלוג שלו "הכל בראש", שעוסק במחשבות שלו על כל מיני נושאים שמעסיקים אותו כרגע. "מדעי המוח, תכנות, חברה, כלכלה, זכויות יוצרים וכל דבר אחר שעובר לי בראש", הוא מסביר מתחת לכותרת, והכל מעניין. לא השתכנעתם?
אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה באמת בלוג. אולי יותר טאמבלר. או טאמבלוג (בטח יש לזה שם בגיקית מדוברת). בכל מקרה, Szymon Błaszczyk (תרשמו לעצמכם בצד, השם הזה יכול להציל אתכם במשחק הבא של שבץ נא) הוא בחור פולני שמתמחה בחווית משתמש, או מעצב תעשייתי לשם הפשטות. Inspire me now הוא אוסף תמונות בלתי נדלה של עיצובים תעשייתיים מעניינים. כבר יותר משנה שאני עוקב אחרי התמונות שם, והן פשוט מרהיבות בזו אחר זו. מדובר בעיצובים מכל העולם, מתעדכנים ברמה היומית ונעים על התפר בין מדהים, מטורף ומצחיק. שילבתי כמה תמונות נבחרות כאן בפוסט, בשביל הפאן.
למתחילים: שיטוט אקראי, תנסו לבד
ואחד קטן-גדול לסיום:
את עונג שבת הוצאתי מהרשימה הזאת בכוח, אך ורק כי כנראה שרובכם המכריע כבר מכיר. גיאחה כותב על מוסיקה, תרבות ודברים שקורים (יש למישהו הגדרה יותר טובה?). הכתיבה מקיפה במיוחד (אין לי מושג מתי הוא מספיק לדלות את כל המידע הזה) אבל מאוד עניינית, ועדיין מצליחה להיות מעניינת. ומעל כל אלה, הכתיבה היא עצמאית במובן הכי רחב ש"עצמאי" יכול להיות, ובכך גדולתו של האתר בעיניי. עצם העובדה שיש לו כזו תהודה, זו תעודת כבוד לו ולנו. נוסף על כל אלה, הוא גם מסתמן כאיש ממש נחמד. כיף גדול.
קריאה מהנה, וחג שמח לכולם! שתפו אותי במה שאתם קוראים.
כל החומרים המוצגים באתר, בין אם הם מאוחסנים בשרתי האתר ובין אם במקום אחר, הינם להתרשמות בלבד ואינם משרתים שום שימוש מסחרי באשר הוא. סיפור, כיסוי מעודד רכישה של האלבומים ושל העטיפות שאהבתם, וליהנות מהעטיפות הנפלאות הללו גם בביתכם. במידה שבעל זכויות הקניין באחד מהחומרים המוצגים באתר יבקש להסירם, המערכת תעשה זאת לאלתר.
[מהדורה מיוחדת של הבלוג לרגל שבוע הספר!]
פה בערך מתמצה כל מה שאני יודע על הבחור היום, וסך הכל נשמע לי די הגיוני. הדבר היחיד שלא הזכרתי זה שהיתה למשפחה שלו ספריה ענפה של ספרים בשירותים, שם בבית ביפו. כמעט תמיד אלה לא היו ספרים סטנדרטים (היה שם גם ספר אורחים עבה נורא, שכל אורח בשירותים היה כותב בו סיפור או שיר או שירבוט; אחרי 100-200 עמודים זה כבר באמת דבר מרשים). אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה ספר אחד, מיוחד. הוא היה די ישן ומרופט, וקראו לו "מכףראש ועד רגלאצבע". היתה לספר עטיפה ביזארית לאללה, והיה מאוייר עליה יצור מוזר ומפתיע (מאוחר יותר גיליתי שהוא נקרא "שוקרן בלתי מצוי").
סיפור, כיסוי. 