Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘2013’

 

שי נובלמן - יומי הוא חלום, 2013

שי נובלמן – יומי הוא חלום, 2013

את נובלמן שמעתי בפעם הראשונה אצל קוואמי בהקצה, לפני משהו כמו 15 שנה. זה היה lonely boy, שהיה פשוט שיר כובש ואדיר. חיכיתי לסוף השיר בשביל לגלות שזה אמן חדש בשם שי נובלמן. קצת זמן אחרי זה השותף שגרתי איתו אז בירושלים קנה את הדיסק והיינו שומעים את Sad song, happy song, או את Mr. Kluger בקולי קולות בשעות לילה מאוחרת. זה היה פופי, אבל מתחכם ומושקע, וזה היה קליט ואנרגטי וכיפי, אבל גם עם טקסטים די קודרים בסך הכל. והיי – זה היה מישהו משלנו! ואז פתאום לפני קצת פחות משנה הפציע לעולם אלבום חדש של נובלמן , והוא כולו בעברית. יופי של אלבום, חברים!

עטיפת Beautiful Life, האלבום השני, באיורה של תמר מושקוביץ

עטיפת Beautiful Life, האלבום השני, באיורה של תמר מושקוביץ

"חיפשתי משהו מאוד שונה", מספר נובלמן. "חלפו כמה שנים טובות מהאלבום הקודם, וגם חוויתי שינוי מאוד גדול – עברתי מנער לאיש, הכתיבה בעברית. אם הייתי עושה אלבום פופי, הייתי ממשיך אולי עם תמר [מושקוביץ, שאיירה בחן רב את beautiful life, אלבומו הקודם], שמאוד אהבתי את מה שהיא עשתה. אבל היתה נקודת מפנה סביב יפו, העיר שבה התגוררתי בשנים האחרונות. היא קצת כמו חו"ל – כנסיות, נמל, נזירים, דייגים, בתים צבעוניים, משהו מאוד חלומי שהעיף אותי וגרם לי לכתוב בעברית".

האלבום החדש של נובלמן נוגע בעיר יפו ברבים מהשירים, ואין ספק שהיווה השפעה בשלבי יצירת התקליט. "היה פה משהו מקומי. הדיסק בעברית, עם אלמנט יפואי, מקומי. זה לא how to be shy עם הפיאות והגרמופון, זה היה צריך להצטלם כאן. התחלתי לחפש במשך כמה שבועות ומצאתי צילום של כיכר השעון ביפו. יש בשיר 'רץ ביפו' שורה על 'הסוס ממריא עם בת המשורר, אל תוך ענן ונעלם'. היתה בהתחלה מחשבה לשים תמונה של סוס עם כנפיים, חד-קרן, על גבי אותה תמונה של כיכר השעון, אבל הצלם שצילם את התמונה בסוף התחרט ולא היה מעוניין שיגעו לו בתמונה"

מתוך אוסף התמונות של אמריקן קולוני

מתוך אוסף התמונות של אמריקן קולוני

"המשכתי לחפש תמונות של יפו, ומישהו המליץ לי לנסות לעבוד עם גיא ביבי. מצאנו תמונה בשחור-לבן של נמל יפו מ- 1898 של אמריקן קולוני". במושבה האמריקאית בירושלים בסוף המאה ה- 19 היתה מחלקת צילום מפוארת שצילמה אלפי תמונות של ישראל במשך כמה עשרות שנים וביכולות חדישות [מסתבר שזה היה דבר די גדול – פירוט רציני בויקיפדיה]. "ניסינו לאתר את מי שצילם, על מנת להסדיר את עניין זכויות היוצרים. מסתבר שהצלם האמריקאי שצילם את התמונה החליט לתעד את ארץ ישראל, ושלח לכל מיני מכרים וחברים מצלמות בכדי שיתחילו לצלם. הוא ליקט במהלך השנים 13-14 אלף תמונות של היישוב בישראל שפותחו במעבדה שהיתה במושבה האמריקאית. באמצע המאה העשרים נתרמו מרבית התמונות לידי הקונגרס האמריקאי, ובכך שוחררו מזכויות יוצרים וניתן היה להשתמש בהן".

מתוך האוסף של אמריקן קולוני

מתוך האוסף של אמריקן קולוני

"גיא הציע שנצבע את התמונה. השגתי את התמונה ברזולוציה מאוד גבוהה, נסעתי אליו הביתה ועברנו חלק-חלק. ממש הרגשתי שאנחנו מקימים את התמונה לחיים. אמרתי שאני רוצה לשים את עצמי בתוך התמונה, אבל בקטן. קצת כמו פורסט גאמפ. כמה חודשים קודם לכן צילם אותי אדם נישמע, שעובד בשנים האחרונות בין היתר עם נעם רותם. נעם ואני חברים טובים, והוא קישר בינינו. אדם צילם אותי ביפו, והחלטתי לשלב תמונה זו בעטיפה".

על הקליגרפיה מספר נובלמן: "הגעתי למסקנה שיהיה נכון להשתמש בכתב יד על גבי העטיפה. נתקלתי בחשבון אינסטגרם נהדר בשם Letteresque, שמתחזקת אותו גיתית רפאל. שלחתי לה מייל והיא ענתה מיד שהפרויקט מעניין אותה. שלחתי לה את התמונה והיא יצרה כמה וכמה דוגמאות של פונטים שונים – בחורה סופר מוכשרת. היא אמנית קליגרפיה, ויושבת עם עט כמו פעם. באיזשהו שלב גיא נאלץ לפרוש מהעבודה על העטיפה והיינו בלחץ גדול של זמן. יצא כבר הסינגל הראשון והשני היה בדרך, והיינו צריכים לרדת לדפוס. גיתית אמרה שהיא כבר תשלים את העבודה על העטיפה וכך היה".

קליגרפיה של גיתית רפאל, מתוך העטיפה

קליגרפיה של גיתית רפאל, מתוך העטיפה

את כל המילים כתבה רפאל בקליגרפיה, וכל הצד האחורי כלל פוסטר ייחודי. "הלכתי ואיתרתי כל מיני תמונות מאמריקן קולוני. התמונה שכוללת את הטקסט עם 'הסוס ממריא' נצבעה על ידי גיתית, אותם הגמלים בתמונה נותרו בשחור-לבן – יש בהם משהו מת, רוחות רפאים שכאלה. בגב של העטיפה יש תמונה של אניה טובעת, שהתחברה לי לשיר המלחים 'בילי באד'". על ה- CD עצמו מודפסת מפה של יפו מלפני 200 שנה שמצאתי, והוספתי עליה רחובות או מקומות שיתקשרו לאלבום – למשל Prince Julian Court כרפרנס לג'וליאן, הבן שלי; או  Shadmi & Shilansky Ways, על שם שניים מהנגנים שמלווים אותי [נעמן שדמי ויונתן שילנסקי]".

באלבום הראשון מופיע צילום גדול של נובלמן, באלבום השני מופיע איור ואילו האלבום הנוכחי הוא בכלל צילום עיר בבסיסו. "ידעתי שהאלבום ייקרא 'יומי הוא חלום' – מצד אחד היום שלי, משהו ריאליסטי, ומצד אחר חלום. ריאליזם שצריך להישבר איכשהו. אם אעשה אותו מאויר, הוא לא יהיה ריאליסטי. הבנתי שצריך להיות שילוב. נכון, אנשים שומעים פחות דיסקים היום, אבל יש פה פוסטר ממש יפה וקליגרפיה נהדרת ובהחלט יש לזה ערך מוסף לטעמי".

***

יאללה בכפיים

יאללה בכפיים!

לפני כמה חודשים ערך שי נובלמן מופע בבארבי לציון 12 שנה (מספר עגול) לצאת How to be shy, האלבום הראשון. לא הייתי בהופעה, אבל אחי היקר והאהוב שלח לי בלילה תמונה משם, נושא את נובלמן על הכתפיים שלו דרך הקהל. אין לי מושג איך זה קרה בדיוק, אבל הוא אמר שהיה אדיר ממש. במוצ"ש ה- 31.5 שבא עלינו לטובה ממש בקרוב, נובלמן חוזר לבארבי למופע חגיגי וגדוש אורחים עם שירי האלבום החדש והיפה הזה. יש מצב טוב שאני שם, בואו להגיד לי שלום!

ממתק לסיום - עטיפת הסינגל Girlfriend מהאלבום הקודם, שאייר לא אחר מאשר דוד פולונסקי!

ממתק לסיום – עטיפת הסינגל Girlfriend מהאלבום הקודם, שאייר לא אחר מאשר דוד פולונסקי!

 

שי נובלמן – "יומי הוא חלום", 2013. צילום שחור לבן: אמריקן קולוני ירושלים, צילום של נובלמן: אדם נישמע, צביעת עטיפה קדמית: גיא ביבי, קליגרפיה, ושאר החוברת: גיתית רפאל.

Read Full Post »

ת'אמת? שנה פסססדר. לא נפלתי מהכסא.

בניגוד לקודמתה, ב- 2013 לא יצא ולו אלבום אחד שתפס אותי לא מוכן וטלטל את עולמי המוזיקלי. כזה שאני לא מפסיק לשמוע בריפיט וחוזר אליו שוב ושוב במהלך השנה.

זה לא שלא יצאו דברים טובים – דווקא יצאו. הם פשוט לא התרכזו בפורמט של תקליט מלא של אמן יחיד מבין מה ששמעתי. ליקטתי מפה ומשם דברים שעשו לי טוב באוזן, והופה – הנה קצת יותר משלוש שעות מלאות בכל טוב מבציר שנת 2013, אולי אפילו לא נופלות מאלה של השנה שעברה. עשיתי סיבוב על הפלייליסט הזה אתמול והיה לי כיף לאללה, כשהכל מרוכז לו במקשה אחת.

אולי לא היתה שנה כזאת בינונית בעצם.

(האזנה לאותו הפלייליסט בסביבה נעימה יותר ללא פרסומוטיוב ממש כאן)

***

איפה הייתי? שאלה מצוינת.

היי תראו – ציפור!!!

o-POTOO-FUNNY-BIRD-570

Read Full Post »

425665_447004902014982_1575743939_n

ויין קויל, פסטיבל לולהפלוזה, שיקגו 2006

ויין קוין, פסטיבל לולהפלוזה, 2006

Wayne Coyne, סולן הפליימינג ליפס, הוא טיפוס מאוד צבעוני ומעניין למי שמכיר או שמע. הוא מתעסק בהרבה אמנות נסיונית (אם זו הטרמינולוגיה הנכונה) ומשתעשע ברעיונות שונים ומשונים. באמצע שנות התשעים יצר ארבעים קלטות אודיו שונות, והזמין בעלי רכב באשר הם להגיע לנקודת מפגש אחת. שם חילק עותקים של הקלטות, והנחה את כולם להפעיל אותן בו בזמן. המטרה היתה לייצר צליל surround חדשני, ומעל לאלף איש באו להתרשם מהמפגן. המאורע החד-פעמי הוליד אלבום שהוקלט במספר רב של ערוצי סטריאו, ונדרשו כמה וכמה מערכות אודיו פועלות בו זמנית כדי לשמוע את האלבום כפי שצריך, במלואו.

בהזדמנות אחרת, בהופעת ענק באוקלהומה, הנחה את הקהל לכוון את השעון המעורר לשעה 12:55 בלילה. בבת אחת, אלפי טלפונים צלצלו, כובו מיד מבלי משים והקהל הריע בשאגות. "Someone has a loud fucking iPhone", אמר. אלה שתי דוגמאות שנותנות תחושה קלה במי מדובר, ולפני שנמשיך, אבקשכם לצפות לרגע בסרטון הבא:

למי שהתעצל או שזמנו קצר, בסרטון מציג קוין את התהליך בו הוא יוצר פוסטר להופעה של הלהקה בפסטיבל Austin City Limits הידוע. את הפוסטר הוא יצר בדפוס רשת, אלא שהוא משתמש בדם שלו במקום בדיו אדום כפי שכל בנאדם נורמטיבי אחר היה עושה. קוין אסף כמה מבחנות דם שלקחו ממנו בחודשים שקדמו לכך, והשתמש בהן ליצירה שלו. "זה נראה לי טיפשי להקריב דם של תרנגולות או משהו, הן לא צריכות להקריב את הנוזלים החיוניים שלהן יותר מכפי שאני צריך", הוא אמר.

עטיפת Yoshimi Battles the Pink Robots של הפליימינג ליפס, אותה אייר קוין.

עטיפת Yoshimi Battles the Pink Robots של הפליימינג ליפס, אותה אייר קוין.

עכשיו, הוא נראה טיפוס די תלוש מהמציאות, אין ספק. ברמה האישית, אני בהחלט לא מתחבר לכל מה שהוא עושה. ובכל זאת, אני יכול לומר שהוא לוקח מאוד ברצינות את היצירה שלו, על אף המראה המחופף או הזרוק שהוא מנסה להקנות לה. קוין משקיע ברצינות תהומית בכל הקשור ליצירה שלו, שהיא לא רק מוזיקלית. את מרבית העטיפות והחומר הויזואלי של ההרכב הוא יצר בעצמו, ובאופן מוצלח למדי לטעמי.

ספציפית הפוסטר המדובר הינו אחד מסוגו. יחיד שאין כמותו בעולם, ושקוין השקיע בו מאוד כפי שניתן להתרשם מתבנית האיור. ויתרה מכך – הוא מיוצר מדמו שלו. גם אני עיקמתי את האף, אבל יש בזה משהו שהוא לכל הפחות מעורר מחשבה. ואם זה לא נקרא "לתת מעצמך", אז אני לא יודע מה כן.

העטיפה, בדפוס משי באדום ולבן.

העטיפה, בדפוס משי באדום ולבן.

מי שמכיר את שני קדר והיצירה שלה, ובפרט כבר שמע את האלבום האחרון (וראה את העטיפה שלו), יכול להבין למה נזכרתי בסולן הפליימינג ליפס ובפוסטר הזה. הנה יוצרת שהיא גם מוסיקאית, אבל גם מעצבת. הטכניקה בהדפסת האלבום הזה היא אותה טכניקת דפוס. כמו כן, גם הוא נוצר בעבודת יד, וגם הוא עושה שימוש באדום חזק ובולט. ונוסף על כך, קדר – כך קיבלתי את הרושם – מתייחסת אף היא ברצינות תהומית לעבודה שלה, כפי שמשתקף הן מהאלבום והן מעטיפתו. וללא צל של ספק – היא שמה את כל הלב שלה באלבום הזה.

"ניהול מצבי משבר" הוא אלבומה השני (והראשון בעברית) של שני קדר. הוא פוליטי, לא מתחנף ופונה לקהל יעד יחסית מצומצם. סער גמזו וגיא חג'ג' כתבו יפה על האלבום ותכניו, ומנקודת המבט שלי אני גם יכול להוסיף שהעטיפה שלו מאוד מאוד לטעמי. לא מעט מוסיקאים ניסו לעצב לעצמם עטיפות במרוצת השנים, ורבים מהם כשלו כשלון חרוץ (דוגמאות מהמותן: הסטון רוזסקט סטיבנס, ה- Meat Puppets ואפילו ג'ון לנון). לפעמים מדובר ביכולת ביצועית בינונית, ולעתים חסרה הדמות לנהל איתה את השיח הזה, שמסתכם בעטיפה הולמת לאלבום. כך או כך, זה בהחלט לא מובן מאליו לעצב לעצמך עטיפה.

במקרה דנן, כל הקרדיט לעיצוב ולהפקה הולך אל קדר עצמה. כל עותק שונה במקצת מהאחר ומכיל מספר סידורי שונה. האלבום עטוף באריזת קרטון שחור בחיתוך מיוחד, המודפס בדפוס משי ידני בשני צבעים (אדום ולבן), הכוללת גם פוסטר פנימי מתקפל מעניין עם מילות השירים.

jqVUlzVgVPxmH10JEdiotfoItz13WfEFxVctL5uQF7I

"העטיפה נוצרה לאחר הסיום ההקלטות ובשלבים הסופיים של המיקסים, לאחר שכבר ידעתי כיצד האלבום עומד להישמע והקונספט שלו היה לי כבר יותר ברור", מספרת קדר. "ברגע שבחרתי את השם "ניהול מצבי משבר", הבנתי שכאן נמצא החוט המקשר בין השירים. טלטלה, טראומה, פרידה, כאבים לוחצים ומתמשכים, חרדה. כולם חווים את הדברים הללו, ובשנים האחרונות עברתי באופן אישי משלב הפליאה ומהבריחה מהסבל שיש בחיים לשלב ההכרה וההתמודדות. האימאג' הגיע משם".

הפוסטר הפנימי. צילום: יעל מאירי.

הפוסטר הפנימי. צילום: יעל מאירי.

"רציתי לצור איזו התרחשות שתהיה מסתורית, אבל גם שיהיה אפשר למצוא בה נרטיב. מתוך אותה מחשבה הגיע גם הצילום הפנימי (שצילמה יעל מאירי הנהדרת, ואשר שימש כעטיפת הסינגל של "יש תרגיל"). החולצה שאני לובשת בצילום אמורה לקשר ללביאה שעל העטיפה, והשתמשתי באלמנט המנומר גם בצילומי הפרומו של האלבום, ובאלמנטים של החצים שמלווים את כל האריזה הגרפית של האלבום וההופעות. הצילום גם הוא מתאר התרחשות קצת מסוכנת שלא ברור כיצד התחילה וכיצד הסתיימה".

"השתמשתי באיור ישן (של הלביאה) שפגו זכויות היוצרים שלו, ושילבתי אותו עם אלמנטים גרפיים אחרים כדי לצור את הסיפור (או רגע מתוך סיפור). לגבי הגופנים – מכיוון שזהו אלבום ראשון בעברית שמאוד מחובר פוליטית למה שקורה פה, רציתי להשתמש בפונט עברי מאוד שיש בו אולי משהו מעט ארכאי בעטיפה. זכרתי משיעורי טיפוגרפיה את "הצבי חלול", פונט שמשתמשים בו לטקסטים שעל הקברים של חללי צה"ל, ולכן הפכתי גם את הפונט שהשתמשתי בו (שנקרא, למרבה האירוניה, "סוציאליזם") בטכניקה של אאוטליין – חלולה."

kacxVlMd9Kkec5QWyCCG5PJW45c3QCu9L2cklwmMZrA

"הייתי צריכה לנהל את כל הדבר הזה מתוך תקציב מאוד קטן של מעט כסף שחסכתי, כך שחשבתי על דרכים לייעל את ההדפסה. כשמדפיסים אלבום (או כל דבר), המחיר של העותק יורד ככל שמדפיסים כמויות גדולות יותר, ומכיוון שלא רציתי להדפיס כמויות גדולות מדי וגם שתהיה לי האופציה להדפיס עוד אם ארצה,  בחרתי באיזשהו תהליך שאף חלק שלו (למעט הדפסת הפוסטר המתקפל) לא עבר בבית דפוס פרוצץ או דיגיטלי. ההדפסה הידנית נותנת תחושה יותר חמה וביתית, וגם כך כל עטיפה יוצאת מעט אחרת. בסופו של דבר ההרפתקאה הזו לא באמת יצאה זולה יותר מעטיפה רגילה, אבל התוצאה הרבה יותר מיוחדת. בנוסף מספרתי ידנית כל עותק. זו היתה הפקה מורכבת במיוחד: קניית הניירות, ייצור התבנית לחיתוך, חיתוך, הדפסה במשי בשני צבעים, קיפול, הדפסת החוברת, הדפסת הדיסקים וההכנסה של הכל לתוך המארז. הכל נעשה ידנית בעזרת בני משפחה וחברים שהפכו לפס יצור קטן אצלי בדירה. באותה צורת מחשבה (חסכוני, אינטימי, ידני), יצרתי גם את הפוסטרים להופעה הקרובה – שבלונה ביתית, נייר עיתון קראפט, ספריי בשני צבעים, ורוקנ'רול"
קדר עמלה על הפוסטרים

קדר עמלה על הפוסטרים

"אחרי הרבה שנים של לעצב עבור אמנים אחרים, לעצב עבור עצמי (או עבור ההרכב שאני חלק ממנו, We Are Ghosts, שבקרוב מוציאים אלבום חדש שעוצב והופק באופן דומה לאלבום שלי) זה תמיד תענוג מיוחד. העובדה שאני מעצבת גרפית וגם כותבת השירים והמבצעת נותנת לי חוויה יצירתית שלמה. בעצם כשמעצבים עבור אמן אחר מנסים כל הזמן להכנס לראש שלו או שלה, להבין מאיפה הגיעו השירים, מה המסר (התוכני או האסתטי) של האלבום, ולנסות לחבר כמה שיותר בין הדברים ולדייק את התוצאה הויזואלית. הפעם ניהלתי את התהליך הזה עם עצמי בעצם. העיצוב של העטיפה עזר לי לנסח לעצמי מה עומד בלב הטקסטים שכתבתי".

כל עותק ממוספר באופן ידני

כל עותק ממוספר באופן ידני

שני קדר – "ניהול מצבי משבר", 2013. עיצוב – שני קדר. להאזנה ולרכישת האלבום; לטקסט יפה שכתבה אודות האלבום באתר הבית שלה; לפורטפוליו עיצובי ("הלא-מעודכן בעליל!"); לדף הפייסבוק.

Read Full Post »

עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: Barnbrook

עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: סטודיו Barnbrook

אחרי הפסקה של בערך עשור, דיוויד בואי עומד להוציא אוטוטו אלבום חדש, והעולם מתרגש. שיר ראשון מתוכו כבר יצא אתמול, וזה מרגיש כאילו הנער הנצחי לא הלך לשום מקום בעצם. כבר יומיים שאני שב ושומע בהתלהבות פרקים בדיסקוגרפיה של בואי, כאילו לא שמעתי אותו מעולם. גם העטיפה הצפויה כבר ראתה אור, והיא לא פחות ממרתקת בעיניי. בניגוד לעטיפות "יפות" שראיתי בשנה החולפת, זו גרמה לי לעצור ולחשוב. וזה ממש, אבל ממש לא מובן מאליו. הקרדיט על העטיפה הולך לסטודיו לונדוני מוביל בשם Barnbrook, ובעל המשרד ראה לנכון לחלוק עם הקוראים אודות העטיפה בבלוג שלו. אני קיבלתי קצת תשובות, וחשבתי שיהיה מעניין להציג כאן ולדון בעטיפה המדוברת.

ג'ונתן ברנברוק (ויקיפדיה), הבעלים, שואל את עצמו ועונה על כמה שאלות מפתח באשר לעטיפה, ועיקרן שאלות "למה" שקפצו לי מיד לראש ובטח גם לכם. קטעים נבחרים בתרגום חופשי שלי (הטור המלא כאן):

1. למה לא אימאג' חדש לעטיפה?

בדרך כלל כשמשתמשים בתמונה מן העבר, פירושו "מיחזור" או "מיטב הלהיטים", אבל כאן אנחנו מתייחסים לשם האלבום "The Next Day". עטיפת אלבומו Heroes מוסתרת על ידי ריבוע לבן מכוונת לרוח של מוזיקת פופ או רוק מעולה שהיא "בת זמננו", תוך שהיא שוכחת מהעבר. ובכל זאת, כולנו יודעים שאין כך הדבר. לא משנה כמה נשתדל, לא נצליח להתנתק מן העבר. כשאתה יצירתי, זה משתקף בכל אופן ובכל צעד שאתה בוחר לקחת, במיוחד במקרה של אמן כמו בואי. תמיד ישפטו אותך ביחס לעבר, לא משנה כמה תנסה להתחמק מכך.

עטיפת האלבום Heroes, 1977.

עטיפת האלבום Heroes, 1977.

2. למה דווקא "Heroes"?

אם אתה עומד לקחת ולהחריב עטיפת אלבום של דיויד בואי, יש הרבה מאוד לבחור מתוכן. זו ספציפית גם אחת המוכרות מבין התקליטים שלו, והיא אחת שמשתלבת באופן מוצלח במיוחד עם החרבה שכזו. האלבום עצמו הינו מאוד מהורהר, והעטיפה המקורית של Heroes תואמת היטב את הלך הרוח המדובר. השיר Where Are We Now [הסינגל החדש] הינו השוואה בין ברלין של טרום נפילת החומה לזו של היום. רבים מכירים את המורשת של בואי מברלין [Heroes הינו אחד משלושת האלבומים שהקולטו בתקופת הברלינאית שלו בשלהי שנות השבעים, יחד עם Low ו- Lodger], ורצינו שהציבור יחשוב על הזמן בו הוקלט האלבום המקורי ועל הזמן עכשיו.

3. למה ריבוע לבן מסתיר את האימאג'?

עבדנו על מאות עיצובים שעושים שימוש בהסתרה של העטיפה ההיא, אולם החזקים ביותר היו גם אלה הפשוטים ביותר. זה היה חייב להיות משהו בניגוד ישיר לאימאג' שתחתיו, אולם לא מבוים יתר על המידה. זה היה ברור יותר אם היינו מקשקשים על כל העטיפה המקורית, אולם לא היינו מצליחים להשיג את הכוונה לבטא את המלנכוליה של שירי האלבום. הסתרת דמותו של בואי גם מתקשרת לזהות שלו; לא רק בעבר כשהיה משתנה ללא הרף, אלא גם שהוא נעדר מהסצינה המוסיקלית בעשר השנים שחלפו. האם זה היה מהלך שמטרתו להעלים את זהותו, או שמא הוא הרגיש עם כך יותר בנוח?

4. למה אין צבע?

שם האלבום "The Next Day" מפנה לכמה רפרנסים, בהם נאומו של מקבת' "מחר, ומחר ומחר"…וגם האלמנט האקזיסטנציאליסטי של "מחכים לגודו" אשר ממתין ליום הבא – כל אלה מעלים שאלות קיומיות בטבע האנושי, כך שפלטה מונוכרומטית נראתה כמייצגת נכונה את אותה תחושה.

5. למה אין לוגו, או עיצוב אחר לשמו על גבי העטיפה?

רצינו שהעטיפה תהיה מינימליסטית ו"לא-מעוצבת" במידת האפשר. הרגשנו שהפתרון האלגנטי ביותר יהיה להשתמש בעטיפה הקודמת כמו שהיא ולמחוק בקו חוצה את שם האלבום. זהו ניתוק שמתאים לאווירה של האלבום החדש.

…[בנוגע לפונט הנבחר] זהו פונט חדש שאנחנו עובדים עליו, שנקרא Doctrine – זו ההופעה המשמעותית הראשונה שלו. הגופן ישוחרר באופן רשמי בשבועות הקרובים.

6. עוד משהו שאתה מעוניין להוסיף?

כן. אחרי שאמרנו את כל זה, אנחנו יודעים שזו בסך הכל עטיפת תקליט עם ריבוע לבן באמצע. אבל לעתים עיצוב יכול להיות מסע ארוך שמתמצה במשהו די פשוט שעובד, והפשטות הזו יכולה לעבוד בהרבה רמות. פעמים רבות, הרעיונות הפשוטים ביותר הם גם אלה הקיצוניים ביותר. אנחנו מבינים שרבים היו מעדיפים תמונה חדשה ויפה של בואי, אבל אנחנו מאמינים שזה היה הרבה פחות מעניין, ולא מצליח להשיג הרבה מהמטרות שהצבנו לעצמנו כשעבדנו על העיצוב הזה. לבסוף – קרדיט גדול לדיוויד בואי, הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה, וזה ללכת על רעיון קיצוני שדורש אומץ ובו בעת תבונה. זו הסיבה שבזכותה אנחנו אוהבים את המוזיקה שלו ולעבוד איתו.

——————————————-

המעצב ג'ונתן ברנברוק.

המעצב ג'ונתן ברנברוק.

הפסקה האחרונה היא המעניינת מכולן, בעיניי, ואני חושב שהיא מלמדת כמה שיעורים חשובים על תהליך עיצובי בריא.

בראש ובראשונה היא אומרת את מה שצופה נחפז נוטה לומר, לעומת מעצב מנוסה ומתוסכל שבוודאי יהנהן בהסכמה. לעתים הדרך העיצובית היא כה ארוכה וסיזיפית, ומלווה במאות חלופות וסקיצות (זה מספר בלתי נתפס, אבל מגיעים אליו בהרבה מהמקרים). בוודאי כשמדובר בג'ונתן ברנברוק, ועל אחת כמה וכמה כשהלקוח שלך הוא דיוויד בואי. גם אם החקירה המתמשכת מסתכמת לפתרון שגם ילד בכיתה ו' יכול לייצר ב- paint, אין פירושו שהמעצב עשה עבודה גרועה. ההכרה בנחיצות התהליך הארוך הזה היא פעמים רבות ההבדל בין עיצוב מצוין לכזה שהוא רק בסדר. אני משוכנע שכשברנברוק ניגש לבואי עם ההצעה שלו לעטיפה, הוא היה שלם עם התהליך שעבר, ולא שיצר איזה משהו כבדרך אגב כדי לסיים עם הפרויקט ולהמשיך הלאה.

לא פחות מעניין מזה היא הידיעה וההכרה שזה לא הפתרון העיצובי שהרוב היו רוצים לראות. יש איזה זיליון דרכים ורעיונות איך ליצור עטיפות חדשות לאמנים ותיקים וגדולים, כאלה בעלי הדר והיסטוריה שיש לשמר. במקום ללכת על חלופה מקובלת, סטנדרטית, לגיטימית, טיפוסית שהורגלנו (שלא לומר ציפינו) לראות, נבחר כאן פתרון שונה ואמיץ למדי. כזה שדורש לא מעט בטחון עצמי, אם כי בעיקר אמונה בצדקת הדרך ובנכונות התהליך העיצובי שנעשה.

ודבר אחרון – האמון ההדדי בין מעצב ללקוח הוא פקטור קריטי. זה נכון לשני הצדדים. בואי כנראה ידע להעניק את המושכות למעצב לעשות את שלו, אל מול מה שהיה חשוב לו להעביר בעטיפה. ברנברוק עיצב עבורו גם את עטיפת Heathen  ב- 2002, ואין זו העבודה הראשונה המשותפת של השניים. יובל סער כתב בגלריה לפני חודשיים על תחרות בשבוע עיצוב בהולנד, שבסיומה הוענק פרס ללקוח מצטיין. אני הזדעקתי בשעתו (אני עדיין חושב שצריכים להעריך את העיצוב אל מול דרישות הלקוח ולא להיפך), אבל עכשיו אני אולי מבין קצת יותר מאיפה זה בא.

ראיתי הרבה עטיפות יפות מזו בשנים האחרונות, אולם מעטות מהן סקרנו אותי כמו זו של האלבום המדובר. אני לא זוכר תקדימים למהלך עיצובי דומה אצל אף מוסיקאי שאני מכיר. הפעם יותר מתמיד נהנתי לקרוא על אודות העטיפה מפי העושים במלאכה.

אבל עזבו אתכם. עוד חודשיים אלבום חדש. בואי שר פעם "I will sit right down, waiting for the gift of sound and vision", וזה בדיוק מה שאני אעשה.

(תודה לקורא יובל, שהפנה אותי לביקורת מעניינת בגרדיאן הבריטי על העטיפה הזו שפורסמה היום. מדבר לא מעט על תפקידה המשתנה של העטיפה בעידן הדיגיטלי, ושווה קריאה באופן כללי)

Read Full Post »