דוד טרטקובר עם סקיצה לעטיפת ילדודס (1978).
בסוף השבוע האחרון התפרסם טור יפה יפה של בן שלו בגלריה על השיר "סע לאט". שלו מספר איך מיד לאחר מותו של איינשטיין, שיר ההתאבלות שלו התגלגל להיות "בשבחי הסמבה" (שהוא באמת שיר נהדר וקלפטרי להפליא). ועם זאת, מי שעבר את השינוי הגדול ביותר בימים שבאו אחריו הוא לא אחר מאשר "סע לאט". מה כבר יכול להתחדש ולהשתנות בשיר ששמענו מאות ואלפי פעמים קודם לכן? ובכן, תקראו את הטור בעצמכם, אבל בין היתר הוא לא ממוקד או עם איזו תמה ספציפית. ובאופן כלשהו, הוא מצליח לשיר על כלום ועל הכל בו זמנית. לדלג בין האישי לציבורי, בין היומיומי לאומנותי. ו"סע לאט", עם המכונית, הלילה, הגשש, האוהדים, החרדה, החיילים, הביטלס, שיסל, הגשם – עולם ומלואו בקצת יותר מארבע דקות סוג של מושלמות.
השיר שאני שמעתי שוב ושוב לאחר מות היה "אני אוהב אותך היום", לקוח גם הוא מתוך אותו אלבום. במנעד בין הציבורי לאישי, בין האוניברסלי לפרטי, "אני אוהב אותך היום" מאוד מכונס בעצמו. מילים של גבר לאישה, בסוף הערב, אחרי שכולם הלכו, ונשאר רק להתכרבל בבית. אהבה פרטית, אמיתית, אינטימית ובעיקר אנושית. ואם המילים הללו לא היו עולות על הכתב, הן היו נשארות ולו מציאות של זוג בין כותלי ביתו. ובליווי הגיטרה הנקיה הזו והלחן של גבריאלוב, בא לעולם אחד משירי האהבה היפים שנוצרו בעברית עד היום. ובמהלך אותו שבוע לאחר שאיינשטיין עזב אותנו, כל מה ששמעתי בתוך הראש היה "חושב על מה היה, חושב על מה עכשיו ומה יהיה", השורה היחידה שיוצאת מחוץ לאותו עצמי קטן, תמים ואינטימי.
מזה כמה שנים שרציתי לכתוב בצורה מסודרת על העטיפות שיצאו לאריק איינשטיין במהלך הקריירה הארוכה שלו. איינשטיין הצליח לעבור בעטיפות שלו בין הפרטי לציבורי, בין ביתו שלו לבין ארץ ישראל, ובין היומיומי לאומנותי. לאחר מותו כולם דיברו וכתבו והספידו כל כך הרבה, ואני פשוט רציתי להקשיב לשירים. היום לפני שנה הלך לעולמו איינשטיין, מותיר אחריו ערימות של אלבומים ושירים שכבר מזמן הפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו – גם חלק מהעולם התרבותי הקולקטיבי וגם חלק מהעולם האישי.
האלבומים של איינשטיין, שהגיעו לשיא אומנותי בעשור וקצת שבין אמצע שנות השישים לסוף שנות השבעים, זכו גם לעטיפות נהדרות פרי ידיו של דוד טרטקובר. למי שעוקב כאן אחרי הבלוג (וגם מי שלא), כנראה שאין מה להציג את טרטקובר (ויקי, אתר), חתן פרס ישראל לעיצוב ושגם עיצב רבות מהעטיפות המשמעותיות שנוצרו כאן עד שנות השמונים. בין אלה גם כל אלבומי האולפן של איינשטיין בין השנים 1969-1980.
הבקשה שהוגשה במחלקה לעידוד הסרט הישראלי בסוף 1969 עבור הסרט "שבלול", בנייר של הגר.
"בשנה הראשונה שלי בתל אביב, ב- 1969, ביליתי הרבה מאוד עם חבורת הגר בבית של אריק ושל אורי זהר", מספר טרטקובר. "באתי לארץ אחרי הלימודים בלונדון [ב- London College of Printing]. אחרי שנה בירושלים הייתי מאוד אבוד ולא ידעתי להתמצא, והם הזמינו אותי אליהם. אריק, בועז [דוידזון] וצבי שיסל הקימו את "הגר" כחברת הפקות עצמאית ושונה. שיסל היה המפיק, דוידזון במאי ואריק הופיע. את דוידזון הכרתי עוד מלונדון, ואת אריק הכרתי מהחלונות. בתור חברת הפקה הם החליטו שהם צריכים גרפיקאי והצטרפתי".
"המשרד שלנו היה ממוקם ברחוב אבן גבירול, סמוך למסעדת "כתר המזרח" אותה אריק היה פוקד באופן קבוע [חבריו של איינשטיין ועובדי המסעדה תועדו מאוחר יותר על עטיפת "יושב על הגדר"]. היה בו גם הסטודיו של אלונה [איינשטיין] וחדר חושך עבורה, אולם קטן ומקום למזכירה. את השם 'הגר' הביא אריק, ובכל החומרים המודפסים שיצרתי עבורם הופיע הכיתוב 'הגר מגישה' לצד תמונה של אותה הגר. את התמונה הבאתי מגלויה ישנה שמצאתי משנות העשרים, אני לא יודע מי זו באמת".
פוזי (1969). התקליט הראשון בעברית שנפתח לשני צדדים.
"העבודה הראשונה שלי איתם היתה תקליטון שעשיתי לאריק והצ'רצ'ילים ל"פראג" שהלך לפסטיבל הזמר. אחר כך יצא "פוזי", שהיה ה- LP הישראלי הראשון שנפתח לשני צדדים. בחזית הקדמית היתה תמונה שאלונה צילמה של אריק עם שירי, הבת שלו – הוא ביקש ספציפית את הצילום הזה. בפנים היו תמונות של כל מי שהיה לו יד ורגל בהגר. שבלול שבא אחריו כלל גם הוא צילום נפלא של שלום ואריק בחזית שאלונה צילמה, וגם שם השלמתי את הטיפוגרפיה והקומפוזיציה. גם שבלול נפתח והכיל קולאז' של כולם. אלונה היתה מצלמת את אריק כל הזמן. לאחר מכן נגמר התקציב לאלבומים שנפתחים לשניים.
טרטקובר עם עטיפת שבלול (1970).
עטיפת "שירים" (1975). על בסיס צילום משפחתי של דבורה, אמו של איינשטיין, לצד אחיותיה.
"באותם ימים לא היו את כל השיווק והועדות של חברות תקליטים ואיך זה ימכור – היה חופש מוחלט. באלבומי ארץ ישראל הישנה והטובה ובתקליטי הילדים היה חופש מלא; באלה עם החומרים שלו, אריק בדרך כלל היה מעורב קצת יותר בתהליך. לא רק בפוזי ובשבלול – בכלל, אריק נהג לשלב את החברים ובני המשפחה שלו ברבות מן העטיפות. "סע לאט" למשל, שאיירה בתו שירי – זו עבודה נפלאה בעיניי – הדימוי היה קיים, ונותר רק לעצב ולהוסיף טיפוגרפיה. יש עטיפות שהכנסתי לתוכן גם תמונות של בני משפחה שלי, כמעין הופעת cameo כמו של היצ'קוק. מבחינתי מדובר בשימור הזכרון והמורשת הפרטי שלי, כמו שעשה אריק בעצמו. הוא כמובן היה מודע ושיתף עם זה פעולה".
"במסגרת סדרת אלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה", עבדנו אריק ואני על שני צירים: הוא שימר וחידש שירים ארצישראליים, ואני חידשתי, אספתי והצגתי חומרים ויזואליים של התקופה. נעזרתי בדברים מהאוספים שלי. השתמשתי במושג שנקרא 'שימור תרבות חזותית' והראתי דברים שפתחו לאנשים את הראש. חשיבה אחרת, הסתכלות אחרת. הטבעתי את המושג 'תוצרת הארץ' [יצא מאוחר יותר כספר והוצג כתערוכה] שאריק גם לקח כשיר. המושג התבסס על הביטוי Produce of Palestine שהיה מוטיב חשוב בשנות הארבעים בארץ, ואני החייתי זאת. העבודות שלי התייחסו לכך ולמקום, וזה היה חשוב גם לאיינשטיין – המקום שאנו חיים בו, גדלים בו, פועלים בו".
עטיפת "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג'" (1977), על בסיס לוח המשחק "טיול בארץ" של בנימין ברלוי.
עטיפת "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'" (1976).
"בארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב' מופיע בול של Palestine שהגדלתי מאוד. בכלל, אני אוהב להשתמש בחומרים אמיתיים. הדפסתי את התקליט כשהחזית הקדמית מחוספסת, בעלת מגע של גלויה, שירגיש אמיתי. חברת התקליטים לא הבינה את זה והדפיסה רגיל. באלבום הבא – חלק ג' – השתמשתי בלוח משחק של בנימין ברלוי, שתכנן והוציא לאור משחקים רבים לילדים לפני קום המדינה. יש לי אוסף שלם של המשחקים שלו [שהוצגו גם בתערוכה שאצר טרטקובר לפני כ- 15 שנה]. הלוח לקוח מתוך המשחק "טיול בארץ", והשתמשתי בו כדימוי המרכזי לעטיפה. האלבום כלל גם את "עטור מצחך" – אז עוד לא ידענו בכלל שיהיה להיט – ובהמשך הודפסה העטיפה עם הכיתוב בפינה העליונה שהאלבום כולל את שיר זה".
עטיפות "שירי ילדים" (1971) ו"ילדים (1976)
"יצאו לאריק גם כמה אלבומי ילדים. העטיפה של 'שירי ילדים' עם רוב הקסלי כלל כל מיני פרסים של ילדים שהיו לי באוסף הפרטי שלי, כמו גם עטיפת 'ילדים' עם שם טוב לוי. אלה דברים שהיו נגישים אליי והצגתי אותם על העטיפה – גם עובד על נוסטלגיה, גם מראה דברים וגם גורם לי הנאה. בעטיפת 'ילדודס' השתמשתי בעפרונות בגודל אחד לאחד התואם את המציאות, והוספתי גם קשקוש בעפרון. חברת התקליטים היתה נותנת לי ריבועי קרטון בגודל מציאותי של תקליטים והייתי עובד עליהם בבניית העטיפה".
עטיפת "ילדודס" (1978) המקורית. העפרונות עדיין מודבקים.
"זה היה חידוש להסתכל על האריזה כמוצר צריכה תרבותית. היום אתה עם אוזניות, אבל פעם ההאזנה של תקליטים היתה קבוצתית. לא לכולם היתה מערכת, האנשים היו יושבים בסלון ומעבירים ביניהם את העטיפה. אני חזרתי מאנגליה מלא מרץ וידע שרציתי להוציא החוצה, ואהבתי את הפורמט של התקליט".
"בזמנו הזמר הופיע בפרונט של כל עטיפות התקליטים, עליו היה עובד הגרפיקאי, ואילו הצד האחורי היו עובר לטיפולם של אנשי הדפוס. מה שאני עשיתי היה להתעלם מהזמר כדימוי או מושא להערצה ולהביא דימוי לפרונט. כמו בעטיפות 'הפעמון' של מתי כספי, או של המאפרה מ'מחכים למשיח' של שלום חנוך שעיצבתי – אני חושב שהבאתי שפה שונה. אתה מסתכל על תקליטים היום וזו שפה אחרת, אחר כך הדברים היו שונים. בסופו של דבר הפסקתי לעשות תקליטים כשהפורמט התכווץ ועבר לפלסטיק, ושהכל נהיה דיגיטלי. בסופו של דבר, אני חושב אנלוגית, לא דיגיטלית".
(תודה ליובל סער על העזרה)
סיפור, כיסוי. 