דני סנדרסון \ לא יפריד דבר, 2009
עם כל הרע שבעולם\ הפשע המושלם
מה כבר אפשר לומר
בין מזימות ועימותים \ צופה למאדים
חושב הוזה על יום שונה.
תנו לי ת'זמן הזה
את החלום המגושם הזה
אני אומר שלמות כולם יודעים
בסוף נלמד לחיות אני מאמין.
מתוך "נלמד לחיות"
קודם כל: שימו פליי (אני חורג ממנהגי – השיר לא מתוך האלבום – אבל זה עדיין אחד השירים הכי מצחיקים שנכתבו בעברית, כאילו, ever)
דבר העורך: תמיד מייחסים לגידי גוב את מידת היותו כל כך "ישראלי", באופן שבו הוא פונה לאוזניים ישראליות, מין קלילות ומעט חוסר רצינות שכזה אבל מדבר תכל'ס ובגובה העיניים. לא שאני חושב שעומד משהו עמוק במיוחד מאחורי הקיטלוג הזה, אבל כשותף לדרך ארוכה ומשותפת של השניים (בכוורת, בגזוז ולאחר מכן בדודה) תמיד נעשה בעיניי עוול לדני סנדרסון. הוא מצחיק, קליל, מדייק במילותיו ומצליח להביע בשפה יומיומית אך שנונה להחריד כל מה שעובר בדמיונו הפרוע. ועדיין – יודע לרגש, לגעת בעדינות בנושאים שקרובים ללבו וכל זאת בממלכה אינסופית של דימויים ורעיונות.
כבר עוד מעט ארבעים שנה והבחור פשוט לא מפסיק ליצור, לנגן ולהופיע. כשקיבל את הפרס למפעל חיים מאקו"ם, הגיב: "כשצלצלו אלי ואמרו לי שזכיתי בפרס, נבהלתי. זה נשמע כל כך סופי. אני בדיוק מחמם את הקנה וכבר מקפלים את המטרות". הפסקול שיצר סנדרסון במהלך הקריירה שלו הוא הפסקול הכי ישראלי שאני מצליח להעלות על הדעת, וסנדרסון לא חדל לרגע מלעבוד עליו. גם אם התבגר מאז ימים כוורת\גזוז העליזים, דני סנדרסון הוא עדיין אותו ילד שובב שאי אפשר להפסיק לאהוב. העטיפה המושקעת של האלבום קלעה בול בעיניי, ואני שמח להציג אותה כאן באתר.
במה מדובר: "לא יפריד דבר" הוא אלבומו העשירי (!) של סנדרסון, לא כולל אוספים, לא כולל כוורת, לא כולל גזוז, לא כולל דודה. האלבום, בהוצאת NMC, הוקלט תוך שיתוף מלא של להקת הליווי שלו בשנים האחרונות (הכוללת בין היתר את תמר אייזנמן, כפיר בן-ליש, שאול עשת ויותם בן חורין). "לא יפריד דבר" חורג מעט ממנהגו של סנדרסון ונוקט קו מעט רציני יותר. בין היתר עוסק האלבום בהתמודדות עם פטירתה של אשתו נעמי ב- 2005, כשהטקסטים נוטים להיות אישיים ורגשניים יותר. מתוך התקליט שוחררו השירים: "לא יפריד דבר", "אתה לבד" ו"אם בחיים לא נאהב".
אז ככה: את עטיפת הפינגווינים הנהדרת הזו יצרה מירב שחם, מאיירת, אנימטורית ומעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה. שחם אחראית לחלק מהעטיפות היותר מושקעות שיצאו בארץ בשנים האחרונות, בהן פאניק אנסמבל ויהוא ירון ממש לאחרונה. במהלך העבודה על האלבום, בחן סנדרסון עטיפות דיסקים באוזן השלישית. "דני ראה את העטיפות שעשיתי ל"פאניק אנסמבל" ול"קטב מרירי" ושאל את המוכר אם הוא מכיר את המעצבת", מספרת שחם. "במקרה המוכר הספציפי הוא חבר, וישר שלף את הטלפון שלי. בפגישה הראשונה שלנו דיברנו על המון דברים שלאו דווקא קשורים לאלבום". סנדרסון השמיע לשחם כמה שירים מהאלבום החדש, ואחד הדברים שמאוד היו חשובים לו להדגיש היה אלמנט הקבוצה והלהקה. הוא מאוד מחובר ללהקה העכשווית שלו ומאוד גאה בה, בין השאר גם רוב החברים שרים שירים שלו באלבום – כך שהוא ממש מפנה את הבמה כמו בימי כוורת וגזוז".
בפגישתם לא דיברו השניים על אימאג'ים בכלל. "אני בדרך כלל מסרבת לקבל רעיונות ויזואליים", היא מסבירה. "אני מעדיפה תמיד להבין את התכנים קודם, לשמוע מה יש למוסיקאי להגיד על היצירה שלו מאשר לקבל ממנו חיזיון לגבי הדימויים שיש לו בראש". לאחר מכן הקשיבה שחם לאלבום מספר רב של פעמים. "ניסיתי לנתח כל שיר ולפרק אותו לגורמים. כתבתי חלק מהטקסטים שחשבתי שמכילים בתוכם את המהות של האלבום. בשונה קצת מדברים שדני עשה בעבר, יש באלבום גם חלקים רגישים מאוד שמבטאים צער, געגוע ואף בדידות".
סקיצה ראשונה שלא נבחרה לעטיפת האלבום
בשלב ראשון נוצרו שתי סקיצות ראשוניות. "הראשונה שיקפה את הפן הרגשי באלבום, דמות אחת אפורה עם מסכה, מן דב אדם תמים ונוגה. ההקבלה לדני מבחינתי היתה יצירה של דמות שיש בה גם הומור וגם חשיפה של רגש, לאו דווקא אופטימי ושמח, לבדה בעולם שמשולבים בו צבעים חיים, צמחייה ונאיביות לבין עולם אפור ומנוכר יותר". החלופה השנייה שיקפה את הפן של הלהקה, שהיה חשוב לסנדרסון. "ניסיתי לחשוב על בעלי חיים שחיים בלהקות ומיד קפץ לי העניין של הפינגווינים, שגם הם תמיד נראו לי כמו ילדים תמימים ומתוקים, עם המון הבעה ורגש ותמיד נראה שיש להם המון מה להגיד. נזכרתי בסצינה של הפינגווינים מתוך מרי פופינס, בה חבורת מלצרים פינגווינים מוטרפים משרתים את מרי וברט ורוקדים ומשתגעים יחד איתם. ניסיתי ליצור גם מן תלת מימד בחיבור בין הדמות לרקע, מן רמז דהוי למקום שממנו הדמויות באות".
דני סנדרסון, "לא יפריד דבר", 2009. עיצוב – מירב שחם. צילום להקה – עומר מסינגר.
סיפור, כיסוי. 
