amit erez / amit erez, 2007
I’ll sit in a train when the night is on
look through the window
straight at everyone
and I’ll know when they feel fine
or just trying to keep their mind
thinking ‘oh my god, what is that all about’
מתוך Oh my God
קודם כל: שימו פליי
דבר העורך: עמית ארז הוא מקרה מעניין של מוזיקאי שפונה לתחום יחסית צר (זמר+גיטרה+אנגלית, כמעט עשר שנים אחורה), שהלך וצבר קהל ומוניטין בזכות כשרון והרבה עבודה מאומצת, בין היתר משמועות מפה לאוזן וע"י קידום עצמי באינטרנט. גם אני הגעתי במקרה למייספייס, התלהבתי והפצתי את השמועה בקרב חברים. במופע הבכורה של האלבום הזה, הבארבי כבר היה מלא (אפילו ארז עצמו קצת נבהל מכל העניין). השקט שהיה בקהל, בעיקר בשירים שלו לבד עם הגיטרה, העיד על אותו ריכוז שאמנים מעטים זוכים לחוות בהופעות בארץ. עם הזמן, הצליח עמית ארז להתנתק מההגדרות הבלתי פוסקות של גירסה מקומית של אליוט סמית ופיתח כיוון יותר עשיר באלבום זה ובבא אחריו, לצד נגינתו באיטליז (אני אישית נוטה להעדיף את החומרים המוקדמים קצת יותר). אך יתרה מכך, ארז הצליח להביא את הקהל אליו בתחום שהיה בו סוג של פורץ דרך ועל כך – הרבה כבוד.
במה מדובר: האלבום amit erez הוא אלבומו הראשון (רק מוזיקאים מסוגלים לספור ככה) של עמית ארז, אחרי אלבום גנוז בשם Wish I could make it a story (2003) ואי.פי. קטן ומקסים בשם black light שלוש שנים מאוחר יותר. היוצר השתלב בראשית דרכו אל נישת הסינגר\סונגרייטרים באנגלית קצת לפני פריחתם בארץ בשנים האחרונות, כשהוא מתמקד בעיקר בשירים אקוסטיים לגיטרה בלבד. חלק משירי אלבום זה כבר לוו בלהקה לצידו וסאונד חשמלי יותר.
אז ככה: האלבום נכתב ברובו במהלך השנה שבה גר ארז בהולנד, שנה שבה הרבה לשבת בדירה שכורה קטנה מול חלון הפונה לשלג ולעצים עירומים. ארז גם מציין שהעביר נסיעות רכבת רבות אל מול נופים שמאד מזכירים את עטיפת האלבום.
עטיפה פנימית
נתקל עמית ארז בעמוד של ציירת אנגלייה בשם נטאשה ניוטון, שהציגה עשרות עבודות שרובן ככולן עוסקות בעצים ובנופים. "ידעתי ישר שמצאתי את העטיפה שלי. זה זרק אותי לאווירה שעטפה אותי במהלך מגוריי בהולנד כשכתבתי את השירים, וגם התאים מאד לרוח האסקפיזם ששרתה עליהם, הטוהר הנקי והשקט של תמונת הטבע ייצג עבורי את הרצון להימלט מכל הלחצים והכאב שפרקתי בשירים, לנשום לרווחה ולחוש שלווה אמיתית".
reject שלא נכנס לעטיפה הסופית עקב ריחוק מהחומרים המקוריים
שני קדר מרחיבה: "קיבלתי שני ציורים של נטאשה מעמית בתור חומר גלם. ציור אחד של העצים מרחוק היה מיועד בבירור לפרונט. היה בו שילוב של קרירות וחום – בטכניקה ובצבעים: המוזיקה של עמית נשמעת מאוד בינלאומית אבל גם ביתית וקרובה. בכל הקשור לאימאג' הזה החלק העיקרי שלי היה לשמר את העדינות של הגוונים במעבר לדפוס. בחוברת המילים יכולתי להתפרע יותר ושם יצרתי עבודות בהשארת הציורים של נטאשה, שמנסים לשמר משהו מהאווירה והצבעוניות אבל גם להרחיב אותם ולקחת אותם למקומות קצת אחרים.
מה שבעיני את הפרוייקט הזה (ובאופן כללי בעבודה עם עמית לאורך כמה אלבומים) זה החשיבות ששנינו מקנים לעדינות ותשומת לב לפרטים, שאצל עמית באים לידי ביטוי באופן כתיבת השירים וההפקה, ואצלי בנסיון ליצור עטיפות שמעבירות את האסתטיקה הזו שלו".
סיפור, כיסוי. 