במצבור העטיפות הגדול ביותר ברשת, Album Art Exchange, יש פינה אחת חביבה עליי במיוחד, הנקראת Then and now. כשמה כן היא – עטיפה ישנה ועטיפה חדשה של אותו מוסיקאי באלבומים שונים. חוץ מזה שהסגנון העיצובי והטכניקה משתנים, כך גם התדמית או הסטטוס הנוכחי של האמן. מסקרן לראות לאן המוזיקאים התגלגלו. רוקרים שהתרככו, ראפרים שנעשו עשירים ומפורסמים, וכל מיני דיאנות רוס וברברות סטרייסנד אחרי המון פלסטיקה ופוטושופ.
הסטרנגלרז. משמאל: Rattus Norvegicus (1977)
מימין: Mercury Rising (2012)
אני יותר משמח לארח כאן את מירב, קוראת נאמנה וצייצנית נמרצת, שמבקשת לסקור את השינוי בעטיפות האלבומים של גידי גוב במרוצת השנים. לא רק שהיא בחרה באורח פלא לפתוח עם השיר שאני הכי אוהב מהאלבום שאני הכי אוהב של גידי גוב (שהוא בעצם די אלבום של יוני רכטר, אבל ניחא. תשמעו אותו בתקליט ולא ביוטיוב!!!), היא גם רצה לאורך הדיסקוגרפיה של גוב מבלי לדלג על כל צעד. מגוב השובב ועד הסבא'לה החביב, בלי קול יוצא מגדר הרגיל אבל עם חן שאין לו הרבה מתחרים. חוצמזה, הוא בדיוק חוגג היום יומולדת, אז מזל טוב גידי!
מירב – המקלדת שלך.
***
קודם כל- שיר. טקסט נהדר, קליפ מלא הומור ומוזיקה יוני רכטרית, קסם בפחות משלוש דקות.
מי שמכיר אותי מפה ומשם נתקל כבר בביטוי "גובלוגית" שאני מכנה את עצמי בו כדי להסביר את אהבתי לגידי גוב ואת היכרותי עם מיני פרטים שוליים הקשורים בו. הביטוי הנחמד הזה (שהוא המצאה של הגובולוג הראשי, רועי בר-נתן), מתאר בדיוק רב את ההערצה והאהבה שרוחשים אנשים מכל הגילאים לגידי גוב ואת ההנאה בנבירה באינספור השירים, האלבומים, ההרכבים ותוכניות הטלוויזיה שהוא השתתף בהם. למעשה יש כל כך הרבה שזה בלתי אפשרי להקיף את הכל, אבל באכסניה הזו אפשר לבחור מבט אחד, ולראות איך עטיפות האלבומים משרטטות מסלול מרתק של זמר ואושיה תרבותית מהגדולות שלנו.
עוד בנעוריי
עטיפת "תקליט ראשון".
אלבום הבכורה של גידי גוב הגיע רק ב-1978, אחרי שכבר היה סולן בכוורת ובכבש הששה עשר ורק אחרי שדודו אלהרר התעקש שזה מהלך מתבקש. יוני רכטר, יצחק קלפטר, דן מינסטר ואחרים גויסו למשימה והתוצאה היא אחד האלבומים הישראליים הטובים של התקופה ובכלל, רצף של קלאסיקות כמו "בלעדייך", "העיקר זה הרומנטיקה" ו"בואי נישאר". כשמסתכלים על העטיפה, שהעניקה לו את הכינוי "האלבום עם הפרפרים", אי אפשר לטעות בכוונות. תמונה מרוחקת, מהצד, מבט לאופק שאין בו אפילו גרם אחד של יומרה והחשש מדרך הסולו לאחר ההצלחה העצומה עם ההרכבים ניכר בו. השיער הארוך מימי כוורת העליזים עוד שם, אבל אווירת הליצנות נסוגה לטובת בגרות זהירה, לא בטוחה בעצמה אבל בהחלט מחפשת. אפילו שם האלבום נזהר שלא להיות משהו שהוא אינו: "תקליט ראשון", וזהו.
האלבום הבא בא חמש שנים מאוחר יותר, בין השטויות בזהו זה לשירים בפסטיבל הילדים. גם האלבום הזה הוא רצף קסום של שירים קצרצרים, שילוב מנצח בין המילים של עלי מוהר ואהוד מנור ללחנים של יוני רכטר ואבנר קנר. האלבום הזה קיבל שם צנוע אפילו יותר מקודמו -"40:06", על שם אורכו הכולל. עיצוב העטיפה נעשה בידי מיכל לויט, שעיצבה גם את עטיפת "התכוונות" של יוני רכטר [ואת הכבש השישה עשר – ע.ש.], וכמו בעטיפה ההיא עם התצלום מאחור של יוני ליד הפסנתר, גם כאן היא מציגה את גידי בפורטרט לא מוחלט, מציץ אלינו מאחורי יד שאולי שלו ואולי אינה, מסופר כבר אבל עדיין צעיר נבוך, כזה ששר בעדינות אין קץ "יש אי שם/ מישהו חושב עלייך/ מישהו אוהב אותך נורא/ יש אי שם".
שנתיים מאוחר יותר, אוגדו שירי הילדים ששר בפסטיבלים ובכבש הששה עשר יחד עם כמה סיפורים קצרים לכדי אלבום ילדים משועשע, שכמו שעשו אז כוון לילדים אבל מבוגרים רבים נהנו ממנו לא פחות. העטיפה הזו היא כעין חידה, תמונת מחזור מאוירת המציגה את יוצרי השירים ומזמינה למשחק עם הילדים המאזינים, וכמו השירים גם היא מבינה את הילדים ויורדת אליהם בלי להנמיך אותם. במרכז כל השעשוע הזה ניצב גידי, בתפקיד מנהל בית הספר בחולצה מזעזעת ומשקפיים משונים ועם חיוך לא מוסתר, כביכול המרכז אבל בעצם חלק מהחבר'ה.
מתוך עטיפת "תנו לגדול בשקט".
עם הראש לשם
עטיפת "דרך ארץ".
לנוכח כל הנעימות הזו, אפשר להבין אפילו יותר את התפנית שהיווה האלבום "דרך ארץ". רכטר ומוהר פינו את מקומם למאיר אריאל ולפוליקר, העיבודים הג'אזיים העדינים הוחלפו בכסאח גיטרות ודיסטוריישן וידו של המפיק לואי להב ניכרה בכל תו צרוד ב"שלל שרב" ו"כמעט סתיו". אבל כדי להבין את השינוי אין אפילו צורך לפתוח את האלבום, העטיפה מספרת הכל: דיוקן שחור לבן, שפתיים מכווצות ותספורת קצוצה, מגובה בצווארון ג'ינס נוקשה ומשקפיים אימתניים, מיישיר מבט מתריס מתוך עטיפה ענקית של תקליט. זו תמונה שניכרת בה אווירת הזמן- 1987, לבנון פינת האינתיפאדה הראשונה- כעס, מחאה, אולי מעט ייאוש. זו התקופה שבה גם זמרות "רכות" כמו נורית גלרון וחוה אלברשטיין פנו לשירי מחאה נוקבים, וגם אם גידי אינו זמר מחאה מובהק, המבט הזה מבהיר שזה אינו הצעיר הרומנטי שהורגלנו אליו. גידי עצמו מספר: "כשראיתי את העטיפה בפעם הראשונה נבהלתי נורא… בסופו של דבר זה משקף את אווירת התקליט- קצת כמו ילד רע, אני חושב". במובנים רבים, זו תמונה שמייצגת תקופה מוזיקלית וחברתית בדיוק מדהים. (עוד על העטיפה אפשר לקרוא בכתבה הזו).
באלבום הבא שלו, "אין עוד יום", גידי עושה כבר צעד אחורה. אין שירי מחאה באלבום הזה, המצליח ביותר שלו אי פעם ("למה ליבך כמו קרח", "נאחז באוויר", "אני שוב מתאהב", אם להזכיר כמה שמות) יש בו פשוט אוסף מדהים של שירי רוק טובים. אבל בעטיפה עוד ניכרת איזו הסתייגות. ציור חידתי, בקווים גסים, בסכמטיות שמחדדת עוד יותר את הגסות האלימה כמעט של העירום שלהן, מונחות ככלי משחק שעה שהדמות מלמעלה נושפת עליהן. יש ניגוד מפתיע בין הלהיטיות של השירים, מצוינים אחד-אחד, לבין ההתרסה שמביע הציור, סתירה שלא הצלחתי לפתור. גידי לראשונה לא נראה בעטיפה – אולי הוא הרגל היוצאת מתוך התמונה, שמוותרת עליה, אולי הוא במקום אחר.
מי תרצי שאהיה
תחילת שנות התשעים הן תקופת שיא לרוק הישראלי, צעיר וותיק גם יחד, וגידי נישא על הגל. הצלחת "אין עוד יום" מובילה לאלבום "שירים שהתפזרו", שכשמו כן הוא, אוסף שירים מפה ומשם. גם כאן העטיפה מצוירת, וכמו האלבום היא מגבבת פרטים שונים לכדי מכלול נעים לצפייה.
ההצלחה המוזיקלית מובילה גם להצלחה בבמה התרבותית החדשה- ערוץ 2. "לילה גוב" הוא נקודת ציון טלוויזיונית שהצליחה גם לספק ביצועים נהדרים מכל הסוגים, אבל היא גם סימנה את תחילת המעבר של גידי מכוכב מוזיקה לכוכב טלוויזיה ומזמר שאוסף את היוצרים הטובים ביותר בסביבה למאמץ של שירי אחרים. עטיפת אלבום הדואטים הראשון הולמת את האווירה עם צעצוע הפלסטיק המשועשע, ואילו השנייה מזכירה לנו ימים נשכחים עם ציורי האמנים על העטיפה- הפעם עם שמותיהם (נראה מי מוצא טעות).
עטיפת "ריקוד ירח".
המהלך הזה ממשיך עם "ריקוד ירח", אלבום עיבודי ג'אז לשירים מתורגמים וגם לכמה ותיקים מהרפרטואר העצום. גם התמונה הזו בשחור לבן, אבל איזה הבדל. 16 שנה אחרי, הצעיר המתריס הפך לסבא נחמד, רומנטיקן על ספה ששר שירי אהבה מתוקים, כמעט מתוקים מדי. ז'קט הג'ינס התרכך, המשקפיים התקטנו ורק הנעליים הכבדות נראות תלושות מהאווירה הנינוחה.
גל הקאברים נעצר ב-2004, עם "בקצה ההר". גידי מצוות אליו את עמיר בניון, מכל האנשים בעולם, שמצליח לאזן בין הנטייה הרכה-רומנטית ליכולות הרוקיות ויוצר כמה שירים נהדרים, חלקם לא-להיטיים במופגן. זאת העטיפה החביבה עלי, בגלל הנקיות והנחת שבה. גידי יודע בדיוק איפה הוא – בקצה התמונה, לא לגמרי איתנו, אפילו לא ממש מזוהה. יושב עם עצמו, אולי מתנער מהמערכת שמצפה ממנו "להמציא את עצמו מחדש", אולי סתם התעייף.
עטיפת "בקצה ההר".
בשנת 2009, 36 שנה אחרי שפרץ עם "יעלה ויבוא" בפסטיבל הזמר ו-31 שנה אחרי האלבום הראשון, יצא אלבום האוסף בעל השם הגאוני "שלל שיריו". בניגוד לאמנים אחרים, המוציאים אוסף על כל צעד ושעל, זה אלבום שמכבד את בעליו- 60 שירים מאלבומי הסולו ופרויקטים שונים, לא כולל כוורת, גזוז, דודה, הכבש הששה עשר ולילה גוב. וכמו שעושים אלבום ראוי, הוא מלווה בחוברת מרשימה (חוץ מכמה טעויות הגהה), רצופה מידע ותמונות וכמובן עטיפות כל האלבומים. העטיפה הזו פשוטה מאוד ועכשווית מאוד, לא מנסה למכור לנו נוסטלגיה אלא מציגה את מי שכאן ועכשיו. גידי הוא הסבא החביב, המצחיק, עם ציניות מרוככת וקול מזדקן. יש לו נכדות, אייפון וקמפיין לבזק, ואנחנו אוהבים אותו ככה, התרגלנו.
עטיפת אלבום האוסף "שלל שיריו".
היינו אז, חזרנו שוב
בחודשים האחרונים גידי חזר לכותרות בנסיבות לא מאוד נעימות. מות אשתו ענת אחרי 40 שנות זוגיות, שבר בקרסול ועוד אחד חסר מזל במיוחד בכתף, רגע לפני האיחוד המדובר של כוורת. דווקא ההופעה המדהימה של כוורת הוכיחה שהוא עוד לגמרי שם, גם אם המילים "והיום השעות נגמרות וקטנות/ ואומרים שאשתי מזדקנת/ אך לפי הראי שדומה לי להפליא/ המפעל ייסגר בקרוב" צובטות מתמיד.
כמה חודשים לפני כל זה יצא "תקליט ראשון" במהדורה מחודשת, שהתניעה הרבה כתבות וזיכרונות. בראיון לגלי צה"ל שבו סיפר על האלבום ובכלל, השמיע גידי שיר חדש שהקליט וטרם יצא לרדיו. מסתבר שגם היום צריך לגרור אותו לאולפן, והפעם אלה חברי להקת הליווי הכוללת את רונה קינן, ערן ויץ ויובל שפריר. בשיר הזה, שכתב והלחין איתי פרל, עולה שוב הקסם הגידי גובי ומרגיע אותנו מהחשש שהוא בכיוון לעשות אריק איינשטיין.
האזינו (לציין תחילת השיר לגובולוגים חובבים מומלץ לשמוע את הריאיון המלא וליהנות מפנינים כמו סקיצה של "יש אי שם" בלי מילים, ועוד הפתעות ארכיון): http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=364713&cid=428293
עוד מוקדם לדעת איך ישמע האלבום הזה ומה תראה לנו העטיפה שלו. אני מקווה לאלבום טוב, מלא בשירים שיהיו המשך טבעי לכל זה, כזה שיזכיר לו ולנו עד כמה יכולה אישיות להתבטא בשירים ולכבוש אותך גם מבעד למסכים ואוזניות.
סיפור, כיסוי. 