שלומי סרנגה – מונו, 2009

שלומי סרנגה - מונו, 2009

בשבוע שעבר שוחחתי ארוכות אודות עטיפות תקליטים עם ענת ספרן, מעצבת, כותבת, מבקרת ומארגנת את הפצ'ה קוצ'ה המהולל (שיחה שהסתיימה בראיון למעריב על עטיפות ישראליות, אותו אני ממליץ לכם בחום לקרוא כאן). אחד הנושאים המעניינים שעלו בשיחתנו היה הדיסוננס הצורם בין ההשקעה, העיצוב והאיכות בעטיפות האינדי הישראליות אל מול עטיפות אליהן אני מתייחס כ"מזרח תיכון חדש". במהלך השנה האחרונה דיברתי עם עשרות רבות של מעצבים שהקדישו בדרך כלל חודשים רבים ליצירת עטיפה לאלבום, לעתים רבות בתקציב אפסי. האזנות חוזרות לאלבום, מפגשים רבים עם המוסיקאי, מאות סקיצות, קונספטים מתחלפים ותהליך ממושך וארוך. מנגד, קצת קשה לקבל בשתיקה את אותן עטיפות מזרחיות שהזכרתי. תמונת פורטרט של הזמר\ת, עם צוות רחב של מאפרת, סטייליסטית, שיער ומה לא, בעטיפה שאומרת מעט מאוד (אם בכלל) על האלבום, ובתקציב גדול לאין ערוך ממה שמוקצה לאינדי הישראלי נניח.

מכיוון שחטאתי בהכללות ובשיפוט מוקדם, אני אנסה להביא את האירועים כסדרם, מבלי לעוות או לחטוא בתיאור לא מדויק:

עטיפת אלבומו הבא "לא עזבתי מעולם"

מודה ומתוודה, לא יצא לי לשמוע את שלומי סרנגה מעולם. מהטיפה שנתקלתי ברדיו, זה לא כל כך נשמע כמו הסגנון שלי. אם הייתי נדרש, הייתי מקטלג אותו תחת אותה מטרייה ים תיכונית שהזכרתי קודם לכן. לפני כמה חודשים כתב יפה גיאחה מעונג שבת על השיר "לא עזבתי מעולם" של סרנגה. אני זוכר שהופתעתי מהחום, מההגשה המענגת ומהנעימות שעטפה שיר פופ אמיתי. זה היה די מפתיע, וזה היה די נעים. לאחר מכן, המשכתי לסדר היום. כמה ימים לאחר מכן, במסגרת דפדוף אקראי באוזן השלישית (בדיסקים יד שניה יש תחלופה ובעיקר ניתן לדפדף בעטיפות; הבלוג מתמוגג מרוב הנאה), חלפתי על פני "מונו" של שלומי סרנגה. עוד עטיפה עם תמונת פורטרט בחזית. הפעם דווקא משהו קרץ לי. נעצרתי על פני האלבום, ואני חושב שנזכרתי בשיר המדובר. משהו בכל זאת גרם לי להתעכב ולדפדף בעטיפה.

יש יופי של חוברת לעטיפה של מונו. לדעתי, זו גם הראשונה עם תמונת פורטרט שאני כותב עליה כאן בבלוג. קודם כל, זאת תמונה טובה. בלי איפור צועק, רקע מגוחך או פוזה מביכה (זאת, למשל, בלתי נסלחת). היא היתה מספיק מעניינת כדי לדפדף בחוברת. מכאן והלאה, פשוט תענוג לעיניים. אינספור פריטים אישיים, שאני משוכנע שנבחרו בקפידה, וכולם באו לתת תמונה משלימה לאדם ולמוסיקאי שעומד מאחוריה. הגרפיקה נקייה מאוד ונכונה בעיניי. הכל פיקס. בסוף החוברת הופתעתי ושמחתי לגלות שיצרו אותה הצלם הנהדר דוד עדיקא (שיש לו עבודות נפלאות באנטייטלד, שם אני מבקר מפעם לפעם) לצד המעצב קובי פרנקו (שבהתבסס על איורי רותו מודן יצר את העטיפה הנהדרת של "עיניים זרות" של רונה קינן, עטיפה שנוגעת בשלמות ואחת האהובות עליי בכלל). בקיצור, שילוב מנצח. שניהם מתארים ברהיטות ובמחשבה רבה את התהליך שהביא ליצירת החוברת, יותר מאשר אני זוכה לשמוע לרוב במסגרת האתר. אני לא מתבייש להודות שטעיתי, ושמח להגיש עטיפה יפהפיה שפשוט נעשתה נכון.

(בינתיים, אני ממליץ מכל הלב לשמוע את האינטרפרטציה של סרנגה ל"האמנם (את תלכי בשדה)" של חוה אלברשטיין. יופי של עיבוד מצד יוני בלוך, הצ'לו המדויק של מאיה בלזיצמן ובעיקר ביצוע נפלא של סרנגה:)

"שלומי ואני נפגשנו לראשונה סביב 2003", מספר עדיקא. "צילמתי אותו לכתבת שער לשבעה ימים בידיעות אחרונות. מאז שמרנו על קשר והידקנו את היחסים לכדי חברות קרובה, ובמסגרת זו – אך טבעי היה שאהיה אמון על החלק הויזואלי של עטיפת האלבום 'מונו', כמו גם על האלבום שיצא זה עתה 'לא עזבתי מעולם'". עדיקא ופרנקו התחברו כבר בתקופת לימודיהם המשותפים בבצלאל, כשבמהלך השנים הזדמן להם לעבוד על כמה וכמה פרוקטים משותפים. "שלומי ודוד באו עם הרעיון של שימוש בחפצים ביתיים, יומיומיים מהאוספים של שלומי", מסביר פרנקו. "ביחד הסתובבנו בביתו ואספנו כמות נכבדה של פריטים. כמעט לכל חפץ היה לשלומי סיפור לספר: מאיפה נקנה, לאיזו מטרה, איך התגלגל לביתו, חפצים מבית אימו, פריטים יקרים שהיו שייכים לאביו וכו'. כבר בשלב זה ידענו שזה הכיוון הנכון". עדיקא מצידו מרבה לצלם דיוקנאות וטבע דומם, ולבנות נרטיב שמחבר בין חפצים לאנשים. מבחינתו, הרעיון היה לייצר דיוקן של שלומי דרך החפצים שהוא אוסף ואוהב.

מתוך החוברת

על תמונת השער הוא מספר: "הדיוקן המצולם של שלומי מבקש ללכוד אותו ברגע אמיתי, אותנטי, חף עד כמה שניתן ממניפולציות צילומיות או מהלבשה של סיפור או אילוסטרציה כלשהי. מתוך כך, שלומי צולם באור טבעי, בסביבה ביתית ועל רקע לבן ואה-קונטקסטואלי, כשהוא מיישיר מבט למצלמה. נטו". באשר ליתר החוברת, מרחיב עדיקא את הסבריו: "ביחד עם שלומי אספתי חפצים מהאוספים הרבים שלו – שלומי הוא אספן של חפצי נוי – ופריטים כאלו ואחרים. דרך הבחירות שלו, שברובן הן נוסטאלגיות vintage, הוא מגדיר את האישיות שלו. בחרתי חפצים שהוא מגדיר כחשובים \ יקרי ערך – לצד חפצים "פוטוגניים" לטובת הניראות של התצלומים.

על עבודת העיצוב מסביר פרנקו: "את הצילומים צילמנו אצלי בסטודיו. היה לי בראש דימוי נקי, סטרילי ובוהק, ודוד בחר בצילום באור יום על רקע לבן. היה לי ברור שהאלבום יודפס על נייר כרומו עם למינציה מבריקה להדגשת הבוהק, ולכן השמשנו במצע פרספקס לבן מבריק שהחפצים ישתקפו בו ויתמזגו עם הברק של הנייר. ביחד בנינו קומפוזיציות לצילום, כשמה שהנחה אותנו היה חיבור צורני ואסתטי בין הפריטים. אחר כך, בשלב העריכה הגרפית, חיברתי בין הצילום לטקסט. החיבור היה רעיוני, צורני ולעיתים תחושתי. מבחינה טיפוגרפית, רציתי להמשך את התפיסה הנוסטלגית ובחרתי להשתמש בגופן בשם "דרוגולין". גופן סרפי, קצת מיושן אמנם אך משדר חום וביתיות, וחימם קצת את הקרירות של הרקע הלבן".

מתוך החוברת

כפי שכבר צוין, העבודה המשותפת בין השלושה גלשה גם לאלבום הבא של סרנגה, "לא עזבתי מעולם". "בתחילת העבודה על האלבום שלומי רצה לעשות משהו אחר לחלוטין", מספר פרנקו. "בדקנו כל מיני כיוונים, גם צילומיים וגם איוריים, ואיכשהו לא התחברנו לאף אחד מהם. אני הרגשתי שיש צורך לייצר פה סוג של סדרה ולהמשיך את אותה תפיסה גרפית-צילומית של "מונו" אבל כנגטיב – אם הראשון היה לבן, שהשני יהיה שחור. בכדי למנוע תחושה כבדה מידי, היה לי חשוב "לקשט" את הרקע השחור בנגיעות חזקות של צבע". הצילומים שנבחרו הפעם הגיעו מתוך תיק העבודות של עדיקא, ככאלה שהמטען הגנטי שלהם הוא צבעוניות עזה על רקע שחור. "ביקשתי מדוד שישלח לי צילומים שעשה במהלך השנים שבהם הקו המנחה היה גרפי: רקע שחור דומיננטי ושימוש עז בצבע. אח"כ התאמתי בין צילום לשיר. גם פה בחרתי להמשיך את הקו הטיפוגרפי והשימוש ב"דרוגולין" אך הפעם בקשת מגוונת של צבעים. דוד צילם את שלומי על רקע שחור עם חולצות צבעוניות שונות."

מתוך החוברת של "לא עזבתי מעולם"

עוד על הקשר ועל היחסים המעניינים בין סרנגה לעדיקא בראיון המוצלח כאן. "אני חושב ששלומי ואני משפיעים אחד על השני – כל אחד מהכיוון שלו", מסכם עדיקא. "הוא סוחב אותי למחוזות מוסיקליים שלא הכרתי, ואני סוחב אותו לשדות "אמנותיים" חדשים. לא היתה לי מחשבה לעשות אלבום "אחר" או "שונה" או "מחוץ לז'אנר" – פעלתי מתוך נאמנות לעשייה שלי".

שלומי סרנגה – מונו, 2009. צילום: דוד עדיקא. עיצוב: קובי פרנקו