אז לפני כמה ימים ניגשתי למדף, חושב לעצמי איזה דיסק לא שמעתי כבר הרבה זמן. העין צדה את השלישי של פורטיסהד – כבר כמה שנים שאני מנסה לפצח את האלבום הזה, ונכשל פעם אחר פעם. יש בו כמה שירים נפלאים, אבל הוא באמת עושה לי חיים קשים. אחת הלהקות שהכי אהבתי כל שנות התיכון (וגם היום) נעלמה לעשור וחזרה עם התקליט המאתגר הזה. אני באמת רוצה לאהוב אותו, אתם מבינים? אבל קשה, מה אפשר לעשות. כל כך כל כך אהבתי את מה שקדם לו, שאני ממשיך לנסות ולהתמסר.עוד צ'אנס ועוד צ'אנס – אולי זה יתפוס.
את השיר הזה אני דווקא אוהב ממש
קיצר מפה לשם, לקחתי את הדיסק לאוטו לעוד האזנה. העטיפה שלו כידוע מאוד מינימליסטית. המעצב שלה סיפר בזמנו שאחרי ההפסקה הארוכה, מה שנשתמר עיצובית היה האות P. הם רצו להמנע מלהציג משהו חדש, ולהביא מארז שיכיל את המוזיקה במינימום הדרוש. האות P, עליה הספרה 3, וזהו. באתר הנפלא-אך-מדשדש sleevage, שם עושים את מה שאני עושה בערך אבל באנגלית, תיעדו יפה יפה את העטיפה הזאת, כולל הסברים על כל המהדורות המיוחדת והפריטים הנלווים של האלבום (ממש שווה קריאה!). כשחושבים על זה, זה בדיוק מה שמיי בלאדי וולנטיין עשו השנה אחרי עשרים שנה של הפסקה – עטיפה כחולה שכתוב עליה m b v ותו לא.
אבל את כל זה לא ראיתי באותו רגע. כן הוצאתי את החוברת ממקומה ופרסתי אותה. בצידה האחד – צבע טורקיז אחיד. אין מילים לשירים. הקרדיטים דלים ביותר. מינימליזם, כאמור. בצד האחורי, לעומת זאת, ציפתה לי הפתעה. ידעתי שכבר ראיתי את התמונה הזאת קודם לכן.
האלבום השלישי של פורטיסהד, עטיפה פנימית.
עטיפת broadcasting
יכול להיות ש…?
כתבתי לשני קדר, מוסיקאית ומעצבת בחסד. שלוש עטיפות מעולות שלה כבר הופיעו כאן כבר בעבר (עמית ארז, יאיר יונה ושל אלבומה שלה), והיא באמת עושה יופי של דברים. בין היתר גם את עטיפת broadcasting של ההרכב we are ghosts, בו היא חברה. שתי התמונות נראו לי מאוד דומות זו לזו. אותה פלטת צבעים, אותן אנטנות. או כפי שחכמים ממני כבר אמרו בעבר – פה חשדתי.
הייתי חייב לברר, וגם היא היתה מופתעת מכל העניין. אכן מקור התמונה אחד הוא, היא אישרה, ולא היה לה שביב של מושג שהיא שימשה גם לעטיפה אחרת.
הדברים הללו קורים, אין מה לעשות. לא קל לדעת כל מה שמישהו עשה אי פעם באיזשהו מקום. ולפעמים, ממש לפעמים, זה גם מתרחש על גבי שני תקליטים. מהיכרותי המעטה עם קדר (שכמובן נתנה את הסכמתה לספר על כך כאן), אין לי ספק שזה קרה בלא כל כוונה. אז קצת מפתיע לגלות, אבל מסתבר שהיא לא לבד.
מימין – אלאניס מוריסט, "Supposed Former Infatuation Junkie"
משמאל – יעל קראוס, "Boutique"
כשיעל קראוס צילמה את עטיפת "בוטיק", אלבום הבכורה שלה, היא עשתה זאת באופן מקורי ולא שגרתי בנוף המקומי. ניר גייגר, הצלם (המוכשר!) שצילם אותה, סיפר על כך בזמנו: "צילמנו והתלהבנו מאוד מהתוצאה. חשבנו לעצמנו שיש לנו תוצאה גאונית ולא ברור לנו איך לא חשבו על זה קודם. ביום שפירסמתי את התמונה לראשונה, הפנו אותי אנשים לדיסק המדובר של אלאניס מוריסט. אמנם מדובר בפאדיחה, אבל לצערי לא הכרתי את העטיפה הזו. למזלי, אנשים רבים לא מכירים את העטיפה הזו, לכן רק בודדים העירו את תשומת ליבנו לעניין".
אבל אם זה רק צירוף מקרים מופרך בתהליך היצירה, זה כבר ממש אחד לאחד:
משמאל – מייק אולדפילד, "The Songs of Distant Earth"
מימין – אלי מגן, "אדם"
יחי האימאג'בנק! לפני עשרים שנה זה כנראה לא היה קורה.
וטיפ קטן לסיום: בראשית ימי הבלוג, הוצג כאן סיפור העטיפה של "ביום של הפצצה", אלבומו של תומר בן אפרים. בעטיפה ההיא, לא ידע המעצב איך לאתר את המקור והבעלים שלה. לשם כך נעזר באתר חמוד לאללה בשם TinEye אליו מעלים תמונה (או מזינים קישור), והוא סורק את הרשת לאיתור הופעות של אותה תמונה. בדיקה של דקה לאלבום שלכם, ותוכלו להבטיח שאתם היחידים שיצרתם כזאת עטיפה. הנה סרט קצת על השירות –
סיפור, כיסוי. 
