איינשטיין. טרטקובר. עטיפות.

דוד טרטקובר עם סקיצה לעטיפת ילדודס (1978).

בסוף השבוע האחרון התפרסם טור יפה יפה של בן שלו בגלריה על השיר "סע לאט". שלו מספר איך מיד לאחר מותו של איינשטיין, שיר ההתאבלות שלו התגלגל להיות "בשבחי הסמבה" (שהוא באמת שיר נהדר וקלפטרי להפליא). ועם זאת, מי שעבר את השינוי הגדול ביותר בימים שבאו אחריו הוא לא אחר מאשר "סע לאט". מה כבר יכול להתחדש ולהשתנות בשיר ששמענו מאות ואלפי פעמים קודם לכן? ובכן, תקראו את הטור בעצמכם, אבל בין היתר הוא לא ממוקד או עם איזו תמה ספציפית. ובאופן כלשהו, הוא מצליח לשיר על כלום ועל הכל בו זמנית. לדלג בין האישי לציבורי, בין היומיומי לאומנותי. ו"סע לאט", עם המכונית, הלילה, הגשש, האוהדים, החרדה, החיילים, הביטלס, שיסל, הגשם – עולם ומלואו בקצת יותר מארבע דקות סוג של מושלמות.

השיר שאני שמעתי שוב ושוב לאחר מות היה "אני אוהב אותך היום", לקוח גם הוא מתוך אותו אלבום. במנעד בין הציבורי לאישי, בין האוניברסלי לפרטי, "אני אוהב אותך היום" מאוד מכונס בעצמו. מילים של גבר לאישה, בסוף הערב, אחרי שכולם הלכו, ונשאר רק להתכרבל בבית. אהבה פרטית, אמיתית, אינטימית ובעיקר אנושית. ואם המילים הללו לא היו עולות על הכתב, הן היו נשארות ולו מציאות של זוג בין כותלי ביתו. ובליווי הגיטרה הנקיה הזו והלחן של גבריאלוב, בא לעולם אחד משירי האהבה היפים שנוצרו בעברית עד היום. ובמהלך אותו שבוע לאחר שאיינשטיין עזב אותנו, כל מה ששמעתי בתוך הראש היה "חושב על מה היה, חושב על מה עכשיו ומה יהיה", השורה היחידה שיוצאת מחוץ לאותו עצמי קטן, תמים ואינטימי.

מזה כמה שנים שרציתי לכתוב בצורה מסודרת על העטיפות שיצאו לאריק איינשטיין במהלך הקריירה הארוכה שלו. איינשטיין הצליח לעבור בעטיפות שלו בין הפרטי לציבורי, בין ביתו שלו לבין ארץ ישראל, ובין היומיומי לאומנותי. לאחר מותו כולם דיברו וכתבו והספידו כל כך הרבה, ואני פשוט רציתי להקשיב לשירים. היום לפני שנה הלך לעולמו איינשטיין, מותיר אחריו ערימות של אלבומים ושירים שכבר מזמן הפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו – גם חלק מהעולם התרבותי הקולקטיבי וגם חלק מהעולם האישי.

האלבומים של איינשטיין, שהגיעו לשיא אומנותי בעשור וקצת שבין אמצע שנות השישים לסוף שנות השבעים, זכו גם לעטיפות נהדרות פרי ידיו של דוד טרטקובר. למי שעוקב כאן אחרי הבלוג (וגם מי שלא), כנראה שאין מה להציג את טרטקובר (ויקי, אתר), חתן פרס ישראל לעיצוב ושגם עיצב רבות מהעטיפות המשמעותיות שנוצרו כאן עד שנות השמונים. בין אלה גם כל אלבומי האולפן של איינשטיין בין השנים 1969-1980.

הבקשה שהוגשה במחלקה לעידוד הסרט הישראלי בסוף 1969 עבור הסרט "שבלול", בנייר של הגר.

"בשנה הראשונה שלי בתל אביב, ב- 1969, ביליתי הרבה מאוד עם חבורת הגר בבית של אריק ושל אורי זהר", מספר טרטקובר. "באתי לארץ אחרי הלימודים בלונדון [ב- London College of Printing]. אחרי שנה בירושלים הייתי מאוד אבוד ולא ידעתי להתמצא, והם הזמינו אותי אליהם. אריק, בועז [דוידזון] וצבי שיסל הקימו את "הגר" כחברת הפקות עצמאית ושונה. שיסל היה המפיק, דוידזון במאי ואריק הופיע. את דוידזון הכרתי עוד מלונדון, ואת אריק הכרתי מהחלונות. בתור חברת הפקה הם החליטו שהם צריכים גרפיקאי והצטרפתי".

"המשרד שלנו היה ממוקם ברחוב אבן גבירול, סמוך למסעדת "כתר המזרח" אותה אריק היה פוקד באופן קבוע [חבריו של איינשטיין ועובדי המסעדה תועדו מאוחר יותר על עטיפת "יושב על הגדר"]. היה בו גם הסטודיו של אלונה [איינשטיין] וחדר חושך עבורה, אולם קטן ומקום למזכירה. את השם 'הגר' הביא אריק, ובכל החומרים המודפסים שיצרתי עבורם הופיע הכיתוב 'הגר מגישה' לצד תמונה של אותה הגר. את התמונה הבאתי מגלויה ישנה שמצאתי משנות העשרים, אני לא יודע מי זו באמת".

פוזי (1969). התקליט הראשון בעברית שנפתח לשני צדדים.

"העבודה הראשונה שלי איתם היתה תקליטון שעשיתי לאריק והצ'רצ'ילים ל"פראג" שהלך לפסטיבל הזמר. אחר כך יצא "פוזי", שהיה ה- LP הישראלי הראשון שנפתח לשני צדדים. בחזית הקדמית היתה תמונה שאלונה צילמה של אריק עם שירי, הבת שלו – הוא ביקש ספציפית את הצילום הזה. בפנים היו תמונות של כל מי שהיה לו יד ורגל בהגר. שבלול שבא אחריו כלל גם הוא צילום נפלא של שלום ואריק בחזית שאלונה צילמה, וגם שם השלמתי את הטיפוגרפיה והקומפוזיציה. גם שבלול נפתח והכיל קולאז' של כולם. אלונה היתה מצלמת את אריק כל הזמן. לאחר מכן נגמר התקציב לאלבומים שנפתחים לשניים.

טרטקובר עם עטיפת שבלול (1970).

עטיפת "שירים" (1975). על בסיס צילום משפחתי של דבורה, אמו של איינשטיין, לצד אחיותיה.

"באותם ימים לא היו את כל השיווק והועדות של חברות תקליטים ואיך זה ימכור – היה חופש מוחלט. באלבומי ארץ ישראל הישנה והטובה ובתקליטי הילדים היה חופש מלא; באלה עם החומרים שלו, אריק בדרך כלל היה מעורב קצת יותר בתהליך. לא רק בפוזי ובשבלול – בכלל, אריק נהג לשלב את החברים ובני המשפחה שלו ברבות מן העטיפות. "סע לאט" למשל, שאיירה בתו שירי – זו עבודה נפלאה בעיניי – הדימוי היה קיים, ונותר רק לעצב ולהוסיף טיפוגרפיה. יש עטיפות שהכנסתי לתוכן גם תמונות של בני משפחה שלי, כמעין הופעת cameo כמו של היצ'קוק. מבחינתי מדובר בשימור הזכרון והמורשת הפרטי שלי, כמו שעשה אריק בעצמו. הוא כמובן היה מודע ושיתף עם זה פעולה".

"במסגרת סדרת אלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה", עבדנו אריק ואני על שני צירים: הוא שימר וחידש שירים ארצישראליים, ואני חידשתי, אספתי והצגתי חומרים ויזואליים של התקופה. נעזרתי בדברים מהאוספים שלי. השתמשתי במושג שנקרא 'שימור תרבות חזותית'  והראתי דברים שפתחו לאנשים את הראש. חשיבה אחרת, הסתכלות אחרת. הטבעתי את המושג 'תוצרת הארץ' [יצא מאוחר יותר כספר והוצג כתערוכה] שאריק גם לקח כשיר. המושג התבסס על הביטוי Produce of Palestine שהיה מוטיב חשוב בשנות הארבעים בארץ, ואני החייתי זאת. העבודות שלי התייחסו לכך ולמקום, וזה היה חשוב גם לאיינשטיין – המקום שאנו חיים בו, גדלים בו, פועלים בו".

עטיפת "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג'" (1977), על בסיס לוח המשחק "טיול בארץ" של בנימין ברלוי.

עטיפת "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'" (1976).

"בארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב' מופיע בול של Palestine שהגדלתי מאוד. בכלל, אני אוהב להשתמש בחומרים אמיתיים. הדפסתי את התקליט כשהחזית הקדמית מחוספסת, בעלת מגע של גלויה, שירגיש אמיתי. חברת התקליטים לא הבינה את זה והדפיסה רגיל. באלבום הבא – חלק ג' – השתמשתי בלוח משחק של בנימין ברלוי, שתכנן והוציא לאור משחקים רבים לילדים לפני קום המדינה. יש לי אוסף שלם של המשחקים שלו [שהוצגו גם בתערוכה שאצר טרטקובר לפני כ- 15 שנה]. הלוח לקוח מתוך המשחק "טיול בארץ", והשתמשתי בו כדימוי המרכזי לעטיפה. האלבום כלל גם את "עטור מצחך" – אז עוד לא ידענו בכלל שיהיה להיט – ובהמשך הודפסה העטיפה עם הכיתוב בפינה העליונה שהאלבום כולל את שיר זה".

עטיפות "שירי ילדים" (1971) ו"ילדים (1976)

"יצאו לאריק גם כמה אלבומי ילדים. העטיפה של 'שירי ילדים' עם רוב הקסלי כלל כל מיני פרסים של ילדים שהיו לי באוסף הפרטי שלי, כמו גם עטיפת 'ילדים' עם שם טוב לוי. אלה דברים שהיו נגישים אליי והצגתי אותם על העטיפה – גם עובד על נוסטלגיה, גם מראה דברים וגם גורם לי הנאה. בעטיפת 'ילדודס' השתמשתי בעפרונות בגודל אחד לאחד התואם את המציאות, והוספתי גם קשקוש בעפרון. חברת התקליטים היתה נותנת לי ריבועי קרטון בגודל מציאותי של תקליטים והייתי עובד עליהם בבניית העטיפה".

עטיפת "ילדודס" (1978) המקורית. העפרונות עדיין מודבקים.

"זה היה חידוש להסתכל על האריזה כמוצר צריכה תרבותית. היום אתה עם אוזניות, אבל פעם ההאזנה של תקליטים היתה קבוצתית. לא לכולם היתה מערכת, האנשים היו יושבים בסלון ומעבירים ביניהם את העטיפה. אני חזרתי מאנגליה מלא מרץ וידע שרציתי להוציא החוצה, ואהבתי את הפורמט של התקליט".

"בזמנו הזמר הופיע בפרונט של כל עטיפות התקליטים, עליו היה עובד הגרפיקאי, ואילו הצד האחורי היו עובר לטיפולם של אנשי הדפוס. מה שאני עשיתי היה להתעלם מהזמר כדימוי או מושא להערצה ולהביא דימוי לפרונט. כמו בעטיפות 'הפעמון' של מתי כספי, או של המאפרה מ'מחכים למשיח' של שלום חנוך שעיצבתי – אני חושב שהבאתי שפה שונה. אתה מסתכל על תקליטים היום וזו שפה אחרת, אחר כך הדברים היו שונים. בסופו של דבר הפסקתי לעשות תקליטים כשהפורמט התכווץ ועבר לפלסטיק, ושהכל נהיה דיגיטלי. בסופו של דבר, אני חושב אנלוגית, לא דיגיטלית".

(תודה ליובל סער על העזרה)

 

Read Full Post »

מסע בעקבות עירום בתקליטים ישראליים

(שומו שמיים, יש פה עירום. הנה משהו אחר ללא עירום שנהנתי לקרוא השבוע, למי שלא חש בנוח)

עטיפת האוסף "לאזניים צעירות", 1969

 

המוזיקה הפופולרית ניפקה מאות של עטיפות המשלבות עירום כזה או אחר במרוצת השנים, כשהבולטת שבהן היא כמובן זו של ג'ון לנון מאלבומו Unfinished Music No.1: Two Virgins ב- 1968. לנון ויוקו אונו מופיעים בחזית בעירום פרונטלי מלא, מהלך בלתי לאמן בקנה מידה כזה (או כל קנה מידה, בעצם) ושקול להתאבדות מסחרית. לקח חודשים עד ש- Parlophone היתה מוכנה שוב להדפיס עותקים של התקליט, וגם אותם 5000 בודדים שהוחלט להדפיס בבריטניה נמכרו כשהם עטופים בנייר חום. הבריטים הגיבו בזעזוע העמוק כפי שהם יודעים, והאלבום ייזכר לדראון עולם כמעידה הזויה של אמן גדול (אף לא מילה אחת על המוזיקה!). טור ארוך ומקיף על האלבום והעטיפה כאן.

כמו לנון, מוסיקאים רבים היישר ממעמקי המיינסטרים לא היססו לשלב עירום על גבי העטיפות שלהם לאורך ההיסטוריה: ג'ימי הנדריקס ועשרות הבחורות בעטיפה הפנימית; צמד הדוגמניות של רוקסי מיוזיק; השד המציץ של הסקורפיונז; גבר עירום על עטיפת אלבומם השישי של Rush; פרינס מדגמן עירום מלא; עטיפות נוספות של ג'יינז אדיקשן, הפיקסיז, רד הוט צ'ילי פפרז, וגם קטינות עירומות בעטיפות של בליינד פיית' והסקורפיונז, כל אחת עוררה סערה בשעתה. בהחלט לא רשימה קטנה של אמני שוליים.

לנו הישראלים תמיד היה איזה עניין כזה עם עירום. שואפים להיות חופשיים ומשוחררים, אבל בכל זאת קצת חוששים. חושבים שאנחנו פתוחים ונאורים, אבל בסופו של יום קצת ביישנים. רוצים להרגיש אירופה אבל נמצאים בקצה המזרח התיכון. מזמינים דיאט קולה עם ההמבורגר. הבנתם.

צילומו של אילן בשור, לפני ואחרי הקיצוץ

לפני אי אילו שנים, עבד הצלם אילן בשור עם ריקי גל במסגרת מאות הפורטרטים שצילם לאורך הקריירה שלו. אחת התמונות הנבחרות מאותה סדרת תמונות הציגה את גל כששד אחד מציץ מצדו של המעיל. התמונה נבחרה לעטר את עטיפת אלבום המיטב הכפול שלה, לא לפני שהחברים ב- NMC קיצצו את מימדי התמונה והוציאו ממנה את העוקץ. כל מה שרצינו להגיד על המתירנות הישראלית בתמונה אחת – יש קווים מסוימים שבחלק מהמקומות היו מתאימים ובחלק פשוט לא.

 

מימין – הפרברים במצב הח"ן (1969). משמאל – פסקול הסרט "חצי חצי" (1971).

 

לא כך בהכרח היו הדברים בתחילת הדרך. למיטב ידיעתי, המקרה הראשון בו באמת ניסו לבחון את סובלנות הקהל לכך בארץ היתה בשנת 1971, אז יצא המחזמר "קפוץ". המחזמר נכתב בהשראת "שיער", והשתתפו בו בין היתר עוזי פוקס, דני סנדרסון ויוסי אלפי. המחזמר כלל קטעי עירום רבים, ועל עטיפת התקליט (וכרזות המופע שליוו אותו) הופיעה תמונות עירום גדולה, שחור על גבי לבן, שלא ניתן לטעות בה.

עטיפת המחזמר "קפוץ" (1971).

באולמות רבים בהם עלה המופע התקיימו הפגנות קשות בעיקר מצד גורמים דתיים, אשר הובילו לביטולו במספר רב של מקרים. התהודה התקשורתית היתה גדולה, והנושא אף עלה לדיון בכנסת. הצנזורה דרשה לפסול את המחזה, מפגינים היכו את השחקניות, ובית המשפט דן לא פעם בהכרעות שעניינן המחזה המדובר. מבקר התרבות של מעריב כתב על כך בינואר 1971:

"מן השמיים מסייעים ל'קפוץ'. ומי הוא המסייע למחזמר זה, שאני מזדהה עם כל הביקורות הלא-חיוביות שנכתבו עליו? דווקא מתנגדיו… והרי כבר נאמר, בחצי לצון חצי רצינות, כי כל מפיק מתפלל שהצנזורה "תיטפל" אליו, ושתהיה התנגדות מצד חוגים שונים – כאמצעי בדוק להצלחה". בסופו של יום, ירד המחזה מן הבמות, והופסקו הדפסתו של התקליט המאגד את שירי המחזה. עד היום נחשב התקליט לפריט אספנים נדיר במיוחד בקרב יודעי דבר.

מעבר לטענה המובנת-מאליה שעירום גורר תהודה תקשורתית, מקרה זה משמש נקודת ציון בכל הנוגע לשימוש בעירום בתרבות הפופולרית שלנו. והכיוון שהתוותה אבן הבוחן הזו אינו משתמע לשתי פנים בכל הנוגע ליחס לנושא בישראל. עירום? ועוד פרונטלי??? לא בבית ספרנו. אתם רוצים לנסות? בבקשה. אבל נעשה לכם את המוות. נפגין, ונכה, ונעתור, ונתיש אתכם עד שתתחרטו על כך.

קילר הלוהטת – דופקים את הלבנים (1985).

אפשר לומר שבעידן שאחרי "קפוץ" לא באמת נוצרו עוד עטיפות בעירום שכוונו ללב המיינסטרים בארץ (בניגוד לחו"ל, למשל). מי שבכל זאת בחר ללכת על עטיפות עם עירום, ידע היטב מי קהל היעד של התקליט – קהל שמלכתחילה לא ייבחן את התקליט רק על פי העטיפה. קהל שיתייחס לעטיפה בתור נרטיב, ולא בתור המהות. או במקרים מסוימים – ייבחר את האלבום בגלל שיש עליו תמונה של תחת.

טפחי הגוף בעיקר בשולי המוזיקה הישראלית, הרחק מעיני הציבור והמיינסטרים הישראלי. עטיפת האלבום של "קילר הלוהטת" באמצע שנות השמונים (הטור המלא על העטיפה התפרסם פה לפני כמה שנים) הציג ישבן חשוף שאי אפשר לפספס. עוד בPאנק גם עטיפת "יותר טוב מזה לא יהיה" של השקרנים (שזה אגב שם נהדר לאלבום שבא אחרי "הבא יהיה יותר טוב").

שתי עטיפות שאני כבר יותר אוהב הן "לשחות פרפר" של להקת כתם, שלקחה את שם האלבום לכיוון קצת מפתיע; ועוד יותר את עטיפת האלבום הראשון של מונטי פיורי האדירים, בעיצוב גדוש סטייל בטעם של פעם שמתלבש עם האלבום הזה כמו כפפה על חמאה. המעצבת חן שטיינברג (שיצרה את העטיפה) הפתיעה אותי וסיפרה לי בשעתו שזהו בכלל צילום בן זמננו שהיא רחקה יחד עם הצלם דן ברונפלד, והוא אינו לקוח ממגזין ישן. יש כבוד.

כפי שאולי שמתם לב, זו לא ממש ליבת המיינסטרים הישראלי. בטח לא הלנון וההנדריקס שלנו. דווקא בשאר תחומי הקולנוע, האומנות והמחול נראה שנוצרה הרבה יותר פתיחות לעירום בעשרים-שלושים השנים האחרונות. אז למה לא במוזיקה? ייתכן שעירום מביא יותר צופים לקולנוע, אבל הוא כנראה לא בהכרח מביא אנשים לשמוע אלבום.

מצד שני, יש שיאמרו: עטיפה של דיסק מונחת על המדף בחנות לצד מאות אלבומים אחרים. בגדול, זהו מתפקידו של מעצב גרפי להלחם על הפוקוס של הצופה ולמשוך את העין שלו בין מדפים גדושים בדיסקים. לכולם ישנם תנאי התחלה זהים: 12X12 ס"מ. בתוך המשבצת הזו, הכל בידיים שלך.

יעל קראוס – בוטיק (2010)

מי שדווקא לא היססה להצטלם בעירום על עטיפת אלבום הבכורה שלה היא יעל קראוס, ועוד על עטיפה של אלבום ראשון. היא מספרת: "מאז ומתמיד שרתי מילים ולחנים שלא שלי. כשהחלטתי להוציא אלבום סולו, ניסיתי להבין מה בעצם ההבדל מבחינתי. הבנתי שהפעם אין לי מאחורי מה או מי להתחבא, אין יותר אצבע שמכוונת ממני והלאה. בין אם אקבל ביקורת שלילית או חיובית, כמו בעירום, החשיפה מוחלטת. עדין חפשתי דרך לשמור את זה נטול אמירה מינית, תמים, עד כמה שאפשר בעירום…ניר גייגר, הצלם, הראה לי רפרנס של בחורה מכורבלת בתוך כורסא עגולה ומיד התאהבתי בתנוחה: אישה בוגרת בפוזיציה עוברית. קסום".

"מי שמחפש סיבה להיות מוסח, תמיד ימצא אחת (וזה לא קהל היעד שלי בכל מקרה). עטיפה לאלבום זה עוד ערוץ אמנותי שמאפשר להתבטא וכמו המוזיקה, יש מי שיתחבר ומי שלא. אין דרך לרצות את כולם, אז אני משתדלת לפקס את האנרגיה שלי בעשיה שמרגשת אותי. אני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שהצטלמה בעירום אבל בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה… בדיוק כמו אלבום סולו, וזה מה שהפך את כל החבילה לכנה ושלמה בעייני".

"יש את אלה שפשוט התייחסו לתמונה כקומפוזיציה ואהבו או לא ברמה הויזואלית בלבד, יש את אלה שהתייחסו לקונספט והתחברו או לא, יש את אלו שדיברו על האומץ ויש את אלו שתהו על הקשר בין מוזיקה לעירום והאם יש צורך… יש את החביבים עלי, שנורא דאגו להרגלי האכילה שלי ואת אלה שעסקו במקוריות (מאוחר יותר גילינו שלאלניס מוריסט יש תמונת עירום עוברית בתוך אחת העטיפות שלה). ברגע שאני עשיתי את ההחלטה להוציא את זה, זה כבר לא היה משנה מה יגידו".

אתניקס – בדרך שלך (2001).

 

דווקא בלב ליבו הפועם של המיינסטרים, צצה לה עטיפה מפתיעה של אתניקס מ- 2001. מה שעוד יותר מפתיע מזה הוא שעיצב אותה סטורם ת'ורגרסון (!!!), אולי גדול מעצבי העטיפות בכל הזמנים (כמעט כל פינק פלויד, ומבחר עצום שכולל את זפלין, מקרטני, קראנבריז ומאות אחרים). בסרט עליו (הוא נפטר בשנה שעברה) ציינו שהוא ככל הנראה אחראי ל- 80% מהעטיפות שיש בעולם – לא יודע אם זה נכון. כך או כך, הוא גם הגיע עד ללבנט וחבר לאתניקס (אגב אם מישהו מקוראיי יודע איך זה קרה, אשמח מאוד לשמוע).

על העבודה עם אתניקס כתב ת'ורגרסון: "אתניקס הם מישראל, ושני האלבומים שעבדתי איתם עליהם נראו שמתכתבים עם המלחמה…קיבלתי את הרושם שאתניקס הטילו ספק וביקרו את מדינתם שלהם כמו גם אחרות". נו טוב. האמת ששום דבר לא ממש מתחבר לי בכל הסיפור הזה, אבל זו ללא ספק עטיפה מאוד, מאוד חריגה בנוף הפופ הים-תיכוני.

אולי אנחנו שמרנים מדי. אולי אנחנו מפחדים שזה יסיט את הדיון מהמוזיקה עצמה, שמא האלבום לא יישפט באמות המידה האיכותיות שהיה ראוי שיישפט לפיהן. בכל זאת, עד שנראה את משינה חוצים את אלנבי עם גרביים בלבד, או איזו שירי מיימון מתנדנדת על כדור ברזל ענק, נוכל להסתפק בכבודו אריאל זילבר עושה לנו קצת נעים בעין.

וטוב שיש דשא. עטיפה שאריאל זילבר מתנער ממנה לחלוטין היום (באופן לא מפתיע), ואחת הגרועות שאני מכיר באופן כללי.

טוב שלא גזמו את העשבים.

Read Full Post »

על מותן של עטיפות ספרים ולידתן מחדש בעידן הדיגיטלי

[טור מיוחד לרגל שבוע הספר]

עטיפות ספרים כפי שאנחנו מכירים אותן הולכות ונעלמות. נעלמות על אמת. גוועות. איזה גוועות? מתות. אמאזון כבר דיווחו שהמכירות של ספרים דיגיטליים בבריטניה עקפו את אלה של הספרים המודפסים, ואל תחשבו שזה לא יגיע גם אלינו ללבנט תוך כמה שנים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שלפתי כרך של אנציקלופדיה מהמדף (עטוף דמוי-עור, כמובן) במקום לבדוק באינטרנט. אנשים מבשלים עם אייפד במטבח במקום ספר בישול. מדריכי טיולים יושבים לכם בסמארטפון ולא צריך לסחוב עוד משקולת בחו"ל. גוגל טרנסלייט ביטל לחלוטין את הצורך במילון. חלאס. אין עטיפות. נגמר. לפח. תפנימו את זה.

אולי הגזמתי קצת, אבל אנחנו באמת נפרדים מהן בהדרגה. פעם עטיפות היו שם כדי להגן על הספר, שלא ייפגע. בעידן הדיגיטלי זה פשוט לא יכול לקרות – הוא יהיה מוגן על ידי זה שהוא נמצא בכל מקום. קובץ דיגיטלי באייפד ובפלאפון ובקינדל ובלפטופ שלכם ושל עוד אלף אנשים. או בעצם בענן האינסופי של קבצים ותוכן, as we speak. הם נמצאים בכל מקום ובשום מקום באותו הזמן, יישארו לדראון עולם במאגר התוכן האנושי ההולך ותופח למימדים אסטרונומיים. הספרים האלה? הם כבר לא צריכים עטיפה כמו שהמודפסים ההם של פעם צריכים.

פחות חנויות + פחות מקום לספרים + יותר מלחמה על העין של הקורא + שיווק דורסני = בלאגן אטומי.
צומת ספרים, דיזנגוף סנטר.

בכל פעם שאני כותב שהעטיפות בפורמט הנוכחי שלהן מתות, אני מתחיל להוסיף "עם כל הצער שבדבר" ואז מוחק. כשהייתי ביפן לפני כמה שנים, יצא לי להכנס לחנות ספרים. התחושה הכללית בכל הקשור לספרים המסודרים על המדף היא שמניעים פונקציונליים בלבד הכתיבו את החזות החיצונית שלהם: ממדיהם הפיזיים תפורים בול על מידותיו של כיס מכנס אחורי; ספרים עבי כרס מחולקים למספר כרכים, המאפשרים לשמר את אותו גודל אחיד; הנייר איכותי מאוד, חביקת הדפים יציבה ביותר, ולכריכה מחוברת סימנייה באופן אינהרנטי (שזה רעיון מעולה, אגב).

על אף האמור לעיל, הפלא המרתק ביותר הינו בדמות העטיפה החיצונית. את קירות החנות מרפדים הספרים כמו אלפי לבנים קטנות במידות אחידות. בניגוד לעושר הצבעוני והצעקני שכה מזוהה עם היפנים, את עטיפות הספרים המקומיות מאפיין מינימליזם מובהק: צבע אחד, שניים לכל היותר, שמותירים רושם של רכישת כבוד לתוכן הספר שאותו הם מציגים. עכשיו, מאחר שקשה להאשים את היפנים בהיעדר מודעות לעיצוב ולחשיבותו, אין ספק שכעם וכתרבות הם קיבלו את ההחלטה הזו באופן ער ומושכל. את עיקר תשומת הלב מקבל כעת ההיבט הפונקציונלי של העטיפה – כלי קיבול שמאגד בתוכו את הספר. כל האלמנט החזותי הנלווה לטקסט נדחק לשוליים.

גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים. בסך הכל רציתי לקנות ספר באמאזון.

עטיפת Poke the box.

אם רכשתם אי פעם ספר באמאזון או באחת המתחרות שלה, אולי שמתם לב כמה מעט מקום תופסת העטיפה שלו. בלי לשים לב, אנחנו מחפשים היום מספרים הרבה יותר מאשר דימויים. איזה דירוג הספר קיבל? כמה אנשים דירגו? כמה הוא עולה? וכמה משומש? מתי זה יגיע אליי? כמה הנחה יש היום?

יש תמונה של חזית הספר, תמונית ליתר דיוק, ופה זה נגמר.

בגלל זה שמחתי לראות את העטיפה ל- poke the box, ספרו של סת' גודין. אין על החזית לא שם, לא מחבר, לא פרומו, לא "עכשיו ב- 7.99$", לא כלום. רק דימוי אחד במרכז, על רקע כתום צועק. גם ככה זה מה שרוב הקונים היום רואים כשהם נכנסים לחנות הרשת האהובה עליהם. כל הפרטים יופיעו ממש ליד הרי, לא?

ככל שעובר הזמן, אפשר לראות יותר ויותר מעצבים שמפצחים את השינוי שעובר היום על עיצוב עטיפות הספרים. אחת הדוגמאות המדהימות בעיניי שמוכיחה את תהליך השינוי המתהווה, היא ההוצאה האחרונה של ספרי אוליבר סאקס. סאקס הוא אותו נוירולוג מפורסם שהוציא לפני אי אילו שנים את "האיש שחשב שאשתו היא כובע" שאולי קראתם, אבל סביר שלפחות שמעתם עליו. המעצב קארדון ווב (הוא מצוין, תנו הצצה) קיבל לידיו את העיצוב המחודש לסדרת הספרים, וחזר עם התוצאה הבאה:

סדרת העטיפות המבריקה לספריו של אוליבר סאקס.

אמנם כל אחת מהעטיפות (לתמונה מוגדלת – כאן) יפה בפני עצמה, אבל אני מציג אותה כפי שהיא נראית בגירסת הטאבלט – פה טמונה הפואנטה. פריצת הדרך של ווב היא במימד הגובה. מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה של שישה ספרים מסודרים עם החזית כלפיכם, זו מעל זו? אני לא זוכר, ואני מוכן להתערב אתכם שזה מעולם לא קרה בסניף הצפוף לעייפה של צומת ספרים שמופיע כאן למעלה. איפה אין בעיה של מקום? בעולם הדיגיטלי שלנו. תגדילו, תקטינו, תגללו הלאה – הכל הולך. זה מהלך מבריק בעיניי, שמעיד על הבנה פונקציונלית של אופן צריכת הספרים בעידן של היום.

אחת הסוגיות שהעסיקו אותי קצת בימים האחרונים היא למה לתקליט יש עטיפה אחת אחידה בכל העולם, בעוד שלספרים יש עטיפה חדשה ושונה בכל תרגום. יותר מזה: גם למהדורות באנגלית של ארה"ב ושל בריטניה יש עטיפות שונות לרוב. מישהו חשב שיהיה נכון לעשות את כל התהליך מחדש. אפילו במהדורות שונות של אותו ספר, באותה מדינה. ולו כי טוב מראה עיניים וגו' – תראו מה קורה לשם הדוגמא כשמחפשים the great gatsby book covers בחיפוש התמונות של גוגל:

וגם זה אחרי שהקטנתי. אתם יכולים להיכנס ולראות בעצמכם שיש עוד הרבה לאן לגלול למטה.

אם את עידן הג'אז והחלום האמריקאי כפי שתפס אותו פרנסיס סקוט פיצ'גרלד מבינים היום קצת אחרת, אפשר לעדכן את העטיפה. אם יש דימוי לעטיפה שיתאים עבור אדם מסוים בעידן כלשהו, במקום כלשהו, למה לא להסב אותו עבורו? בעידן הדיגיטלי זה קלי קלות. כמו שגוגל מתאימים לכם פרסומות, אפשר גם להתאים לכם דימוי ועטיפה לספר.

The shape of Design/Frank Chimero, גירסת הטאבלט. כל פרק נפתח במעין עטיפה משלו.

מי שמבכה את קץ מקור התעסוקה של מעצבים, פשוט לא רואה את התמונה המלאה. אם פעם העיצוב היה מסתכם בכריכה קדמית ואחורית בלבד, הרי שבעידן הדיגיטלי כל הספר פתוח בפני המעצב. אין אילוצים של להדפיס בשחור ולבן, ותאמינו לי שלמסך הטאבלט שלכם זה לא יזיז אם זה יהיה פיקסל צבעוני, או בגוון מסוים של אפור. כל הספר בידיי המעצב, ועכשיו רק נשאר לצלול פנימה.

אם זה לא מספיק, לפני כמה שנים הסבו את עליזה בארץ הפלאות לגירסת אייפד, והיא בפירוש מאירת עיניים. עליזה נעשית קטנה בעלילה? אין בעיה. תכווצו אותה בעזרת האצבעות שלכם. אחר כך תוכל להגדיל אותה בחזרה. היא נופלת לתוך הבור? תלטלו את האייפד והיא תיפול. ארץ הפלאות, בחיי!

הסרטון הזה מתחילת 2010, ואני לא צריך לספר לכם כמה התקדמנו מאז:

אני כותב את כל זה ויודע שזה יישמע מגוחך עוד עשר או עשרים שנה. הכל ייראה לנו כבר הגיוני ומובן מאליו. עיצוב, בניגוד לאמנות, אמור לשרת מטרה כלשהי. זה לא צריך להיות רק יפה, אלא קודם כל פונקציונלי. אם המעצבים של היום לא ישקעו בדיכאון עמוק ויפתחו קצת את העיניים, הם יבינו שנקלעה בפניהן הזדמנות פז. פעם קראו הכל באופן מודפס, אז כמעט הכל התנקז לעיצוב חוץ הספר. דימוי אחד ותו לא. עכשיו תוסיפו לזה את כל פנים הספר. או את מגוון הפלטפורמות השונות שהספר הזה הולך להיקרא בהן.

מועמד לגראמי 2004 בקטגוריית המארז הטוב ביותר שלא פסח על מימד העומק.

בראיון שקראתי פעם עם דוד טרטקובר (חתן פרס ישראל לעיצוב, ומגדולי המעצבים הישראלים באופן כללי), הוא סיפר שהפסיק לעצב עטיפות לאלבומים ברגע שהצטמצמו ממידות של תקליט למידות של קלטת ודיסק. הוא הסביר שהפורמט קטן לו מדי. עכשיו, זה המר"ן טרטקובר והכל, אז אני מהסס קצת, אבל מתוך כל האילוצים נולדות הזדמנויות חדשות. פתאום באו לעולם מארזים בתלת מימד, ופתחו דלת גדולה למרחב עיצובי, אם רק מעוניינים בכך. אם אחר כך התכווצנו למידות של 200X200 פיקסלים באייטיונז, צמח לצידו גם אלבום דיגיטלי בבסיסו. הקודם של ביורק (שיצא במלואו כאפליקציה מרהיבה באייפד) הוא אולי רק דוגמא, אבל האפשרויות באמת לא נגמרות.

בקנה מידה ישראלי, אני מפנה תמיד לאוסף "שירים משומשים" משירי טום וייטס, שהרים ידידי גיא חג'ג' במו ידיו המופלאות. האלבום לא יצא כדיסק וקיים רק ברשת, ועל כן יכול להכיל עוד המון תוכן שעל פי רוב לא היה יכול להכלל בדיסק רגיל. כל אמן כותב ומספר על השיר שבחר לעבד מחדש, יש תיאור מלא של הפרויקט ואיך הוא נולד, קומוניקטים לתקשורת, מאזינים יכולים להתייחס ולהגיב בתוך גבולות האלבום (שזה קונספטואלית מהפכני, אגב, אם תחשבו על זה לרגע), ואפילו יש סקיצות מהממות לפוסטר של ההופעה. בדומה לספרים, העטיפה כבר לא ממלאת תפקיד של להגן על התכולה של האלבום. הוא בענן המידע שמקיף את כולנו ואין סכנה שייפגע. את העיצוב אפשר לתעל לחווית משתמש נהדרת, ניווט בין החלקים השונים וסקירה נוחה של התוכן שמעניין אותנו מתוך השפע הרב שקיים בפנים.

צילומסך מתוך האלבום "שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום וייטס". חווית משתמש וכמות תוכן שלא נכנסת באף דיסק שיוצא כמוצר פיזי.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני כותב פה כבר שנתיים וחצי על עטיפות של אלבומים ישראליים. להחזיק תקליט ביד, עם המגע המחוספס והריח של הקרטון – אני מת על הריח הזה – זאת חוויה שאני לא רוצה לוותר עליה בשום צורה, ומצליחה לגעת לי במקום רגשי שבטח אחרים גם שותפים לה. אין לה (עדיין) תחליף. אבל יש לה מתחרים ראויים מאוד, והם מציעים דברים אחרים וחוויה אחרת. אפשר לעצום עיניים ולהתעלם מהם, ואפשר לגדול ולהתפתח איתם. יש לעידן הדיגיטלי הנוכחי המון מה להציע, ואני יודע שעוד לא התחלנו לגרד את קצה המיצוי של מגוון האפשרויות הפרושות בפנינו. הרבה מעצבים בעיניי צריכים לחבק את ההזדמנות במקום לברוח ממנה, כי זה יגיע. ויפה שעה אחת קודם.

***

ביום שלישי הקרוב אני משתתף בפאנל בנושא עיצוב עטיפות ספרים, לרגל שבוע הספר. אני אנסה לענות על שאלות כמו למה תקליטים נראים זהים בכל העולם, אבל לספרים עטיפות שונות בכל תרגום; איך ייראה עולם העטיפות בעידן הדיגיטלי והאם יש להן בכלל תוקף וצורך; ובגדול לאן שהשיחה תנשוב. העיתונאי יובל סער מארח בבית העיר בכיכר ביאליק, המקום הכי יפה בתל אביב. יום שלישי הקרוב, 20:30, 20 ש"ח. אשמח לראותכם, אמור להיות מעניין. בואו להגיד שלום!

Read Full Post »

חמישה אלבומים ישראליים שעשו לי את השנה

[פורסם ב- 29/8/12 בעכבר העיר, במסגרת הסיכום השנתי המשותף לעכבר העיר ולקול הקמפוס. מה, עוד לא הצבעתם?]

פייר, שנה מעולה.

משהו טוב קורה בזמן האחרון. אני חושב שאפשר כבר לסמן רשמית את היציאה מדכדוך מזרח תיכון חדש שידענו בעשור החולף. התמונה כפי שאני רואה אותה היא כזו: עשרות מוזיקאים מתוסכלים התחילו לכתוב באנגלית ולכוון החוצה לעולם הגדול. שם, בחו"ל, לא שומעים רק רוק ניינטיז ואפשר להעז קצת יותר. אין באמת מה לחשוש ואפשר להתנסות, ולו כי גם ככה אין מה להפסיד בשוק המקומי הפצפון שלנו במצבו העגום. ראו המוסיקאים כי טוב ושלא נגרם כל נזק, ועם קצת יותר תאווה, אומץ יצירתי ובטחון, עטו היוצרים גוון מקומי יותר ומאוד מרענן. בין אם בצליל, בין אם במעבר לעברית ובין אם בטקסטים, מתחיל לחזור לו הזיק בעיניים בכל מה שקשור ליצירה המוסיקלית בארצנו הקטנטונת. כך זכינו לקבל בשנה אחת את טייני פינגרז לצד מונטי פיורי, את קוב לצד בני המה, את אלון עדר לצד בוא לבר ואת רותם אור לצד אפרת בן צור. היה קשה מאוד לברור את המיטב מכל ההיצע הבאמת-עשיר הזה, והנה חמישיית אלבומים שגרמה לי לשוב ולהאמין במוסיקה שלנו בשנה החולפת עוד יותר מהשאר. ארבעה מתוכם הם אלבומי בכורה, אגב. יש סיבה טובה לאופטימיות.

אנטיביוטיקה – להישמע להוראות השימוש

קשה מאוד לכתוב על אנטיביוטיקה מבלי לעשות השוואות ולהפנות לרפרנסים אחרים. הקליק, נושאי המגבעת, משינה (הימים המוקדמים) ושאר מיני ניו-וייב, פאנק וסינתי של אמצע שנות השמונים. על פני השטח, זה בוודאי לא משהו שלא שמענו קודם לכן. אסופה קליטה וקולחת של המנונים זועקים שטרם הספקנו לשכוח. אף על פי כן, זהו אחד האלבומים המרעננים שיצאו פה בשנה החולפת. כמו של פעם, אבל חד יותר, נקי יותר וישיר יותר. שומעים את זה מהשניות הראשונות, ותמיד חוזרים להתחלה כשהאלבום נגמר.

בעודנו נשטפים בגל שובם של הסינתיסייזרים, התקליט הזה מושך הרבה יותר לרוק מאשר לפופ. הטקסטים עוסקים באובדן בעיר הגדולה ובניכור של החברה, ואלה קיבלו ביטוי הולם בעטיפה המצופפת והדוחקת שעיצבה לוטם גינתון. הצליל האפל והקודר משלים את האלבום הזה לכדי חבילה אחידה ומלוכדת. לא שאני איזה חובב משינה גדול, אבל כששומעים את סלונואיד בהופעה, אפשר בקלות לדמיין את תחושת הקהל לפני רבע מאה כשגל חדש עוד היה גל חדש. יש תקווה בשוליים, עכשיו היא רק צריכה לפרוץ החוצה.

לא דובים – בעזרת הנשים

יותר משלמה ארצי או מיאיר לפיד, הדבר הכי ישראלי שאתם צריכים להעניק לעצמכם השנה הוא את אלבום הבכורה של לא דובים. לא מעט השראות עברו לי בראש כששמעתי את הדיסק הזה – אינפקציה, איטליז, מרסדס בנד, איזבו, אפילו קצת כוורת – והמעניין הוא שכולם ישראלים. למרות שהאלבום נע בין פרוגרסיב לפ'אנק (שני סגנונות שבהחלט לא מבדלים את הסצינה המקומית מזו הבינלאומית), לא ניתן לטעות בישראליות שלו. הטקסטים עוסקים בחיים שלנו כאן בארץ, עם מבט ציני\מפוכח\נונסנסי – אני לא בטוח מה התשובה הנכונה.

נשים יהודיות וערביות במפעל לייצור זיתים מעטרות את העטיפה, לאיורו של אלון ברייאר המוכשר כשד. המוזיקה מקפיצה, יש ימבה בוזוקי בצליל ים תיכוני וסלאפים על הבס עד אין קץ. על אף הכתיבה הנוקבת, התקליט הזה פשוט עושה שמח ומחזיר את האמונה ביצירה המקומית. ואם לא די בכך, עיבוד השנה שלי הולך ללא ספק לקטע האינסטרומנטלי "גרוזינים". בית ספר בהלחנה, בתיזמור ובשמחה. תענוג גדול.

Sun Tailor – Like The Tide

תעשיית המוזיקה מתמודדת בשנים האחרונות עם סבלנות הולכת ופוקעת של המאזינים. ההיצע העצום לצד נגישות כמעט מלאה לכל חומר שכל יוצר משחרר הופכת אותנו למאזינים חסרי סבלנות ופוסלים נחפזים. במקרה של סאן טיילור, אפשר לומר שקרה לי ההיפך הגמור. דקה אל תוך הדיסק, כבר ידעתי שזה הולך להיות האלבום שאני אשמע הכי הרבה בשנה הקרובה. וכך היה.

עננה לונדונית מרחפת מעל התקליט החורפי הזה, משייטת לה בין ניק דרייק לבון איבר. ארנון נאור, האיש מאחורי שם הבמה, פורט על נימי הרגש כמעט באותה המיומנות שהוא עושה זאת על הגיטרה שלו. השירה הרהוטה והעדינה באנגלית נשמעת מצוין, וגם הצליל מאוד נקי וחלק. צילום מ- 1925 של הרקדנית אנה פבלובה על העטיפה רק מחזק את תחושות העל-זמניות וה"לא מכאן". יש יופי של הרכב שמגבה אותו (היחיד שאני מכיר שעושה שימוש בשתי גיטרות slide, אגב), ובהופעות זה נשמע לא פחות טוב ועדיין מרגש. הנאמבר וואן שלי השנה, וכל סופרלטיב שתרצו להוסיף יתקבל בברכה. אל תגידו שלא אמרתי.

ספי אפרתי – להתעורר בארץ אחרת

השם ספי אפרתי אולי אומר לכם משהו ואולי לא. אחרי שליווה והיה חבר באלף הרכבים (אביב גפן, רם אוריון, הווקי טוקיז, מוניקה סקס, בתרי זוזיי, בלאקפילד, שי נובלמן ובטח עוד כמה שאני לא זוכר או מכיר), יצא השנה אלבום ראשון שלו בקדמת הבמה. כיאה לחצי מאלבומי הבכורה ישראליים מהשנים האחרונות, הוא יצא מושקע ומופק היטב (במקרה הזה גיא שמי), מרפדים אותו כלי מיתר בחצי מהשירים והוא מתהדר בסוללה ארוכה מדי של מוסיקאים מהדרך המשותפת שקופצים להשתתף ולהגיד שלום.

אפרתי עצמו כתב והלחין את הרוב, וגם עשה את שלו על הבס והקלידים הכבדים. באבחנה מסקרנת בראיון ללאון פלדמן בקול הקמפוס, הוא סיפר שאין באלבום שימוש בשורשים א.ה.ב ו-ע.ז.ב. כן יש פה טקסטים אינטליגנטים שמתמודדים יפה עם זוגיות, ומתעסקים קצת במקום שלנו בתל אביב וכאן באופן כללי. אין פה משהו שלא שמענו קודם לכן, באק טו בייסיק בגדול, אבל אין כמעט נקודות חולשה באלבום הזה. אלבום רוק שעשה את זה נכון. יצא יופי.

ישראל ברייט – דרגות לכלוך ונקיון

לפני 14 שנה יצא אלבומם של השמחות, אחד התקליטים הטובים ביותר שידעתי מהעשור ההוא (ובכלל). אקורדיוניסט רוסי, דרבוקאי ערבי, הכתיבה הברייטית הטיפוסית וקיבוץ גלויות אחד גדול. האלבום ידע הצלחה מפתיעה מאוד, שמעולם לא השתחזרה בהמשך הקריירה של ברייט. בינתיים ברייט שקע בלימודי קומפוזיציה, והשנה שבר בצורת של שבע שנים עם אלבום חדש והו כה אופייני.

סוג של "עני וטוב לו" הוא ישראל ברייט. התקליט הזה יצא בהוצאה עצמית עם מינימום תהודת יחסי ציבור וראיונות בתקשורת. מנגד, הבנאדם קורן אושר, טוב לב, שמחת חיים של אנשים פשוטים ומדבר אל העם, אך במבט מאוד אמיתי וכן. מלאכת הלחנים והעיבודים היא מגוונת, וקשה להתחיל אפילו למנות את מקורותיה (תשואות רמות לאקורדיוניסט ויטלי פודולסקי). אז ב"דרגות לכלוך ונקיון" נפל לי סופית האסימון. כנראה שמי שיישמעו את ברייט הם אותם קומץ "ברייטיסטים" שצעדו צעד אחד מעבר למה שהרדיו דחף להם, והולכים אחריו כבר שנים. אני שם כבר מזמן. בשיר התיקון העצמי החברתי "המנקה", שר ברייט "קודם כל את עצמי אנקה, כי גם אני זונה זקנה". אם גם אתם מכירים רק את "יודה יודה", "היו לי פעם חברים" ו"בדרך הביתה", עוד לא מאוחר לתיקון עצמי.

Read Full Post »

מלחמת כריות עם הביטלס

[כתבה חמודה שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון במוסף התרבות של הוול סטריט ז'ורנל. הכתב טוביאס גריי מביא את סיפורו של הצלם הארי בנסון, שליווה את הביטלס בעיצומן של שנות השישים בדרכים; ואילו אני תרגמתי אותה בחיפזון אך בהנאה. בפיו כמה תובנות מסקרנות על מקצועיוּת בתחומו ועל האופן שבו יש לגשת לעבודות כאלה ודומות להן, והתמונות כמובן מהוות תענוג צרוף. כל הצילומים בטור זה – הארי בנסון]

Photographic Fun With the Fab Four/ Tobias Grey

במסגרת עבודתו כצלם, תיעד הארי בנסון נשיאים, ראשי ממשלות, סכסוכים ומשברים עולמיים. ובכל זאת, התמונות עליהן הוא ייזכר יותר מכל הן של להקת רוק'נ'רול. "ישנן עבודות בהן הייתי יכול לחזור אחורנית ולשפר אותן", טוען הצלם הסקוטי. "אין זה המקרה בעבודה עם הביטלס. כשצילמתי את החבורה הזו מנהלת מלחמת כריות, זה היה משהו שלעולם לא יהיה ניתן לשחזר, להעתיק או ליצור מחדש. תמונה טובה היא הרף ורגע שחולף לעולמי עד".

48 שנים חלפו מאז אותה מלחמת כריות מהוללת, ובנסון שב לפריז, לא הרחק ממלון ג'ורג' החמישי, בו הנציח את הרביעייה המופלאה באותו רגע נדיר. הצלם בן ה- 82, לבוש בקפידה בחליפת פסים ומלווה באשתו מזה 44 שנה, נמצא בעיצומו של מסע חתימות על ספרו החדש "The Beatles: On The Road, 1964-1966" שיוצא בימים אלה בהוצאת Taschen הנחשבת.

מתוך הספר.

קשה להאמין כיום, אולם בנסון הסכים במרמור ובחוסר חשק לצלם את הביטלס ב- 1964 כשנתבקש לראשונה לעשות זאת. "ידעתי מי הם, אולם לא הייתי מעוניין לעקוב אחרי להקת רוק'נ'רול. החשבתי את עצמי לצלם רציני", כותב בנסון בהקדמה לספר שלו. הרגע בו שמע את הביטלס מנגנים את השורות הראשונות של "All My Loving" במהלך חימום להופעה בורסאי גרם לו לשנות את דעתו באופן מיידי.

הביטלס מלחינים את I Feel Fine, במלון ג'ורג' החמישי בפריז.

הפלא הגדול ביותר בצילומיו של בנסון את הרביעייה מליברפול, רובן המכריע מתפרסם כעת לראשונה, הוא מידת האינטימיות החבויה בהן. מלחמת הכריות מדגימה עד כמה היו חברי הלהקה משוחררים ונטולי דאגות בביקורם הראשון בפריז. הם גם מתועדים עורכים קניות בשאנז אליזה, או מלוכדים בחדר המלון שלהם ומלחינים שירים סביב הפסנתר. בתמונה אחרת מניח רינגו סטאר המנומנם את ראשו על כתפו של המנהל בריאן אפשטיין.

"אני מקפיד לצלם אנשים כפי שהם חושבים שהם, לא כפי שאני חושב שהם", טוען בנסון במבטא גלזגואי, שנותר בעינו גם לאחר קרוב לחמישים שנות מגורים בניו-יורק. "לעתים אתה מרפה ממושא הצילום שלך, על אף שהיה ניתן לעבור לגור איתו ולאצור את האישיות שלו בעודו מתרכך או חווה רגע פרטי. זה בפירוש לא היה המקרה עם הביטלס. מהרגע הראשון ידעתי שיש לי משהו ממש טוב ביד".

כך חשב גם המעסיק שלו דאז, הדיילי אקספרס הבריטי, ושלח את בנסון ללוות את הלהקה לארה"ב במסגרת ההופעה הנודעת בתכניתו של אד סאליבן. כשם שהגה את הרעיון למלחמת כריות, כך גם הציע להפגיש את הביטלס עם המתאגרף קסיוס קליי [מוחמד עלי, מאוחר יותר]. קליי היה בעיר, בהכנות לקראת ההתמודדות מול סאני ליסטון על התואר במשקל כבד בפברואר 1964.

"כשהגעתי לחדר המלון במיאמי ביץ', היכן ששכנו גם חברי הביטלס, הדלקתי את הטלוויזיה וקסיוס קליי שאג בגאווה 'אני היפה מכולם!'", מספר בנסון. "חשבתי לעצמי שזה עשוי להוליד תמונה טובה עם החיפושיות. הלכתי לשאול אותם לדעתם, וכולם אמרו 'בטח', למעט לנון שאמר משהו כמו 'לא, הוא יהיר ויש לו פה גדול'".

עם המתאגרף קסיוס קליי.

החששות של לנון אוששו בצילומיו של בנסון, כשנוסף על כך קליי עשה חיים על חשבונם של הביטלס. "לאחר מכן ג'ון, שהיה אדם נעים והגון, ניגש אליי ואמר לי שגרמתי להם להראות כמו שוטים גמורים, ושזו אשמתי", מספר בנסון. "אבל לא היה לי אכפת כהוא זה. אני לעולם לא מפתח יחסי חברוּת עם האנשים אותם אני מצלם. אני ממאן לעשות זאת מכיוון שקשרים אלה מובילים לנסיונות של מושא הצילום להשפיע עלייך ועל העבודה שלך. בסופו של יום, אתה מפיק צילומים פחות טובים".

פול מקרטני המהורהר באחת ההפסקות בצילומי הסרט A Hard Day's Night. תמונה נפלאה.

בהקשר זה, הוא מחזיק בזכרונות נעימים במיוחד מעבודתו עם הנשיא המושמץ ריצ'רד ניקסון. "הוא נתן לי להצטרף לאחוזה בה שכן בקליפורניה, ימים ספורים בלבד לאחר שהועזב ממשרדו", הוא נזכר. "זו בוודאי לא היתה התקופה הטובה ביותר עבורו, והודיתי לו על שאיפשר לי בכל זאת לצלם אותו. לעולם אזכור את מה שהנשיא ניקסון השיב לי. הוא אמר: 'הארי, אתה מוכרח לאפשר לאנשים מקצועיים למלא את עבודתם נאמנה'".

הארי בנסון והספר.

בנסון תמיד התייחס לעבודתו ברצינות תהומית, לעתים באופן שעורר חילוקי דיעות מול עורכי העיתונים. מקרה שכזה התרחש ב- 1968 בעודו מצלם עבור המגזין לייף (שם עבד מאותה שנה ועד סגירתו בשנת 2000). בנסון היה לצידו של רוברט פ. קנדי כשהאחרון נרצח ביוני אותה שנה. מבלי להסס, שלף מיד את המצלמה שלו את הסנטור הניו יורקי ברגע גסיסתו. "לא מעט צלמים ניגשו אלי מאוחר יותר והעירו לי על כך שהעזתי לעשות זאת", הוא מספר. "אבל הייתי צלם עיתונות ביסודי, ואמרתי לעצמי 'Mess up tomorrow, don't mess up now'. זה הרגע. בשביל זה נכנסת לכל העסק הזה מלכתחילה".

למרות שהוא עודנו צלם עיתונות פעיל (בעיקר עבור המגזינים Vanity Fair ו- Vice), משקיע בנסון את מרבית השנים האחרונות בשימור ובטיפוח המורשת שלו. הוא עמל במרץ על פרסום ספרים המלקטים את עבודותיו במרוצת השנים, אותן עורכת עבורו אשתו. בשנה שחלפה הוא פרסם את "Bobby Fischer by Harry Benson" אודות השחמטאי האמריקאי המחונן אך הלא-יציב בנפשו, לצד ספר צילומים בשם "New York, New York" אודות העיר שאימצה אותו לחיקה.

"מעולם לא סירבתי לעבודה, מכיוון שלעתים גם העבודה הכי 'בינונית' הופכת למשהו מעניין", מסכם בנסון. "אם אתה מתחיל להיות בררן, אתה מטפס מעלה ומעלה, עד שלבסוף היחיד שאתה יכול לצלם הוא האפיפיור".

T. Grey, "Photographic Fun with the Fab Four", The Wall street Journal – Weekend Journal, pg. W6-7, July 6-8, 2012

Read Full Post »

על מצבו העגום של הפופ (או: יש למדונה אלבום חדש)

(כתבה קצת מנותקת מהתוכן השגרתי ושלא תוכננה להגיע לבלוג, אבל חשבתי שמספיק מעניין כדי לפרסם בכל מקרה)

עטיפת האלבום MDNA, מרץ 2012

"מוזיקת פופ אינה ניתנת לתיאור, אולם היא ניתנת לכימות"  (מתיה קולוצ'יה, 2010)

במשך למעלה מחצי מאה מנסים מוסיקולוגים וחוקרי תרבות לצקת תוכן למושג האמורפי הזה שנקרא מוסיקת פופ. ההגדרות השתנו לא מעט עם השנים, וכן עטו פנים אחרות כתלות במוצא נקודת המבט. למרות הוריאציות השונות, ישנה הסכמה על מספר עקרונות יסוד. באמירות כלליות למדי, נהוג לומר כי האמן פונה לקהל רחב וכללי (ולא למגזר, תת-תרבות או לאידיאולוגיה מסוימת); המוסיקה נוטה לשקף טרנדים בני זמנם; שימת דגש על איכויות הקלטה, הפקה, ניראות וטכנולוגיה (לעומת איכויות של נגינה חיה); וכן מוסיקה במקצבי ריקודים והמעודדת ריקוד.

לא צריך הגדרות מתפלפלות כדי להצדיק את היותה של מדונה מלכת הפופ הבלתי מעורערת. עם כל האוניברסליות של המאפיינים לעיל, נראה ששלושים שנות יצירה של המלכה האם עשו את שלהן. גם מבלי לדעת מה זה אומר, כל ילד ידע לומר שמה שמדונה עושה זה פופ. במשך כל שנותיה כיוצרת, נראה שהיא לא נחה לרגע ורק ממשיכה להציג מוצר חדש ורענן. מוצר שפונה לכולם, עם עבודת אולפן אפקטיבית, קליפים צבעוניים, שילוב טרנדים מוסיקליים ואופנתיים, והופעות שהן שואו אחד גדול. שלושה עשורים בהן היא עמלה במלוא המרץ, ועם אלבום חדש שעתיד לצאת בחודש הבא.

לחסידי הזמרת, וגם למי שנקלע להתקל בה באופן מזדמן, ידוע כי את מדונה מלווים תחלופה של אופנות מוסיקליות, סגנוניות בלבוש ואף אקטיביזם והשראות מחוץ לעולם המוסיקה. כל אלה זיכו אותה במרוצת השנים בכינוי Queen of re-invention, מלכת ההמצאה-מחדש. אולם מבט מעט מעמיק עשוי להטיל בספק את מידת הצדק שבאמת עומדת מאחורי הכותרת הזו. יש שישאלו מה יש בה, באותה מדונה, שמושך קהל מאזינים כל כך גדול ונלהב במשך תקופה כל כך ארוכה. רוברט מ. גראנט, פרופ' וחוקר אמריקאי תהה על כך באחד מספריו: "היא בוודאי לא כשרון טבעי יוצא דופן. כזמרת, כמוסיקאית, כרקדנית, ככותבת או כשחקנית – הביצועים של מדונה הם צנועים למדי. בראייה רחבה, ניתן לומר כי את הקריירה שלה בנתה תוך היסמכות על האנשים הנכונים".

במרוצת השנים הקפידה מדונה לעבוד עם מגוון מפיקים, לרוב עם השמות החמים באותה עת. החל מפרינס בשלהי שנות השמונים, דרך נלי הופר (ע"ע מאסיב אטאק, ביורק ויו-2) באמצע שנות התשעים, בהמשך עם וויליאם אורביט (אול סיינטס, שוגאבייבס ופינק) וכלה בג'סטין טימברלייק ובטימבאלנד בשנים האחרונות. כל אחד מהם היה אחראי במידה מסוימת לסאונד של התקופה, ואצל כולם מדונה היוותה רק פרק קצר ביריעת עבודתם המוסיקאלית.

עטיפת Like a virgin, נובמבר 1984

לזכותה ייאמר שהיא לא היססה להחליף נוסחה מנצחת כמה וכמה פעמים, צעד שדורש מידה מסוימת של אומץ בעולם המוסיקה. אותה היצמדות לטרנדים חולפים שמאפיינת אמני פופ משתקפת היטב בסגנון שכל אחד מהמפיקים הנ"ל הביא עימו. סגולתה הגדולה, יש האומרים, היא שמדונה תמיד ידעה לזהות ולתפוס אותם בדיוק ברגע הנכון, שניה וחצי לפני ששאר העולם הגדול רואה את זה. יתכן ששינויים אלה הם הסוס שמשך את העגלה במשך שנים כה רבות ואיפשר לה להמשיך לדהור קדימה. אף על פי כן, צריך לזכור שאותה "המצאה מחדש" באה לידי ביטוי בתחלופה של אנשים שקובעים איך מדונה הולכת להשמע. איזה גוון יקבלו הפעם אותם חומרים, שבבסיסם חוזרים על עצמם כל פעם מחדש. אם תרצו, פילטר אחר במצלמה שמכוונת לאותו אובייקט.

הרי הנרטיב של מדונה השתנה מעט מאוד במשך שנות הקריירה שלה – בנות רוצות לכייף, כולם רוצים לרקוד וסקס הוא מקדם מכירות מצוין. גישת ה- sex positivity שלה בכל ההתייחסות לנושאים מיניים, למשל, ליוותה אותה במשך יותר מעשר שנים. סקס זה טבעי, סקס זה לגיטימי, כולנו עושים את זה, ולא צריך להסתתר או להתבייש מזה. הגישה המתירנית הזו ללא ספק נזקפת לזכותה של מדונה, כשבוחנים את המורשת שהיא מותירה אחריה (התלמידה השקדנית ליידי גאגא שיננה את השיעור הזה היטב, כפי שכבר נוכחנו לגלות). בכל הזמן הזה, מדונה המשיכה לומר ולהגיש לנו עוד מאותו הדבר, כל פעם במעטפת ויזואלית קצת אחרת.

השיא המובהק הגיע בתקופת אלבומה "ארוטיקה" בראשית שנות התשעים. התקליט עסק רובו ככולו בנושאים מיניים, בין היתר תוך מתן לגיטימציה ליחסים חד מיניים וכאקט חלוצי לביטול ההדחקה והבידוד התדמיתי לחולי איידס. זה גם היה האלבום הראשון של הזמרת שקוטלג כ- Parental Advisory (בשנים שעוד אולי היה לזה איזשהו ערך בקרב הציבור האמריקאי). לצד האלבום יצא גם ספר שפרסמה, שנקרא בפשטות "סקס". בספר ניתן לראות תמונות של מדונה בעירום מלא, באקטים מיניים מגוונים, ובהם גם חד מיניים וסאדו-מזוכיסטיים – "הגשמה ויזואלית של הפנטזיות שלי", היא סיפרה. "זו הדרך שלי להגיד שסקס זה דבר טבעי ולגיטימי, ולא צריך להסתיר או להדחיק אותו".

מדונה כבר היתה רגילה ומיומנת בתגובות על אותה פרובוקטיביות עודפת שהפגינה במהלך השנים. הכנסיה וקהילות שמרניות רבות התלוננו חדשות לבקרים על אותה בוטות ומתירנות (שהעניקה לה נקודות נוספות בקהל הכללי), אולם הפעם התגובות היו חריפות באופן מיוחד. הציבור, ובעיקר קהל המבקרים דחו אותו בבוז מוחלט מהרגע הראשון. התלונות כלפי הספר דיברו על טעם רע, על צילום לא מוצלח, על תוכן רדוד ופשוט קטלו אותו מכל עבר. גם נציגי התקשורת והמבקרים הפתוחים בדיעותיהם חרצו כי הפעם היא הגזימה והלכה רחוק מדי.

כל זה לכשעצמו אינו מעניין יתר על המידה – הרבה מהקריירה של מדונה נבנתה כאמור על סמך אותה פרובוקטיביות ומיניות מוחצנת. מה שהיה מפתיע מאוד ובהחלט שווה התייחסות אירע בשנה שלאחר מכן. לאלבומה הבא כתבה את השיר (הנהדר, יש לציין) Human nature, שבו היא עונה לכל כלי התקשורת, המבקרים ושאר המלעיזים שהשמיצו אותה קודם לכן. חברת ההפקות הפעילה מכבש לחצים אדיר לשכנע אותה להשאיר את השיר מחוץ לאלבום, אם כי ללא הצלחה. למורת רוחם ובניגוד גורף לכל ההמלצות, מדונה התעקשה שהשיר אף יצא כסינגל ולווה בקליפ הולם ביותר. "אני לא מצטערת. זה הטבע האנושי", היא כותבת במילות השיר וממשיכה בציניות ש"אופס, לא ידעתי שאני לא אמורה לדבר על סקס". בסוף הקליפ, אחרי שהמוסיקה השתתקה, פונה מדונה למצלמה ואומרת בבירור למבקרים שלה "Absolutely no regret".

הקהל כבר הורגל, וקל לפספס את מה שקרה פה בתוך בליל הפרובוקציות שלה משחר הקריירה. ובכל זאת, עין מיומנת תשים לב למשהו שונה. נקודת שפל או שיא (תלוי את מי שואלים), שבה לא היא מכתיבה את הטון, אלא מגיבה להדים מן הציבור. ולא סתם מגיבה, הולכת נגד הזרם. ובעיקר – היא מגדילה לעשות ונכנסת ראש בראש בתקשורת שהשמיצה אותה. לאמן פופ מן השורה זה כמעט גזר דין מוות מקצועי. באקט אמיץ ובראש מורם, לקחה מדונה צד כן ואמיתי ועשתה מעשה "עיתונאי קטן" אריק-איינשטייני, בניגוד גמור למצופה מסוג היוצרים אותם היא מייצגת. כזה שאומר שאם לא טוב לכם מה שאני עושה, לכו תחפשו.

אותם ספר ואלבום נחשבים עד היום לכשלון מסחרי מהדהד (בקנה מידה של מדונה), אבל זיכו את המאזינים ברגע כן ומיוחד של היוצרת הזו. זה היה אירוע נדיר של אנטי-פופ, שבו מדונה הפנתה אצבע משולשת כלפי כל מי שהיא ניזונה ממנו. יודע כל סלב מתחיל שעם התקשורת אסור בשום אופן להתחשבן, וההחלטה שהזמרת קיבלה נתקבלה באופן שקול ולא בהיסח הדעת. הפעם היה לה אכפת. לשם שינוי, מדונה לא נוהגת בעולם כרצונה, ורואה לנכון לעצור ולהסביר את עצמה. לא רק כיופים וריקודים ושמחה. יש אג'נדה שמדונה מוכנה לעמוד מאחוריה, גם אם יצא שלציבור זה לא כל כך נוח.

זה היה רגע קטן, שבו זכינו כולנו לקלף ולראות קצת מפניה האמיתיות של מדונה, מבעד לשכבות הרבות שהציבו בדרך העוסקים במלאכה. הרי מעט מאוד מתוך כל מה שהמאזין והצופה בבית מקבל הוא באמת מדונה עצמה בסופו של דבר. אצל אמן בקנה מידה שלה, על אחת כמה וכמה במעטה של זמרת פופ, נכנסים לתמונה גם המנהל האישי, הבמאי, המפיק, חברת התקליטים, אנשי הסטיילינג – כל כך הרבה אנשים שתפקידם להביא לציבור מוצר בעל אופי מסוים, התחום במסגרת מוגבלת ביותר. וזו בהחלט מחשבה מעציבה למדי.

מתוך סשן הצילומים לעטיפת האלבום הראשון, 1983 (צילום: Gary Heery)

הרי לכם סטטיסטיקה מעניינת: מכל 12 העטיפות של אלבומי האולפן משתקפת דמותה של מדונה בחזית. 11 מתוכן מציגות את פניה (כאשר זו שנותרה חושפת בפני הצופים את הבטן שלה). למעט אחת או שתיים, בכולן היא אף מפנה את צידה השמאלי לעבר הצלם. מפעם לפעם הטכניקה השתנתה, האופנה התחלפה, איכות הצילום השתפרה, אבל מדונה נותרה אותה מדונה. כמעט שלושים שנה חלפו בין אלבומה הראשון לזה הקרב ומגיע בחודש הבא, והתמונות מכאן ומכאן מחשידות בדמיון שלהן. הפעם שחור-לבן הפך לצבע, נוספו עוד אפקטים ופילטרים על גבי התמונה, אולם הדמיון מותיר מעט מקום לספק – זוהי פשוט גירסה עדכנית של מה שכבר ראינו.

בתקופה בה עבדה על האלבום אמריקן לייף (2003), העידה מדונה כי הושפעה מאוד מהמרדנות אותה ייצג צ'ה גאוורה וציינה אותו כדמות מפתח בגיבוש התקליט. אותה השפעה מרכזית באה לידי ביטוי בעטיפת האלבום בתמונת מחווה של מדונה (עדיין מפנה את לחי שמאל), כשהפעם גם חובשת את כובע הברט המפורסם של צ'ה. עשור קודם לכן, בתקופה בה עבדה על האלבום "ארוטיקה", הושפעה מדונה בעיקר מאנדי וורהול ויצירתו. גם כאן, זכתה העטיפה של האלבום להתייחסות ויזואלית דומה, מתוך כוונה לעטות אופי וורהולי במקצת. דעתנית ככל שתהא (ומדונה ידועה ככזו), תמיד התמצו העטיפות במוצר די דומה ותוך התמודדות שטחית ביותר עם אותו מקור השראה שעשה לה את האלבום. יש סדר עדיפויות ברור – ניתן לאפשר קצת ביטוי עצמי, ולו בתנאי שהוא נענה לכללי המשחק של הפופ.

למי שמצפה או מקווה להפתעות בעתיד הקרוב, קשה להאמין שימצא אותן באלבומה החדש שצפוי לצאת בחודש הבא. בסינגל המוביל משתתפות ניקי מינאז' ו- M.I.A., שתיים מהראפריות היותר חמות היום. זהו אחד משיתופי הפעולה מהם שני הצדדים יוצאים נשכרים-  הצעירות, שזוכות למקפצה יפה מאוד לכיוון הליגה של הגדולים, ואילו מדונה, שמנסה להשאר רלוונטית ונצמדת למה שנשמע צעיר ועדכני. כולם מתמקמים בנוחות באותה תבנית פופ משומנת, זו שערכה המוסיקלי נמוך ושהנשכרים העיקריים ממנה הם חברות התקליטים סופרות המזומנים, וקהל עממי שמעוניין לחוות קצת גוד טיים בלי לחשוב יותר מדי.

מי שהיטיב לתאר את המציאות העגומה הזו הוא המוסיקאי מנפרד מאן, בספרו המצוין "הסוציולוגיה של הרוק". "מוסיקת פופ היא כפי הנראה צורת האמנות היחידה שתלויה באופן מוחלט בהצלחתה בקרב הציבור הכללי. ככל שיותר אנשים יקנו את התקליט, כך הוא יהיה מוצלח יותר – לא רק מסחרית, אלא גם אמנותית". בינתיים נמשיך אנו הקהל לקבל את מנת מדונה השנתית שלנו, כפי הנראה בגירסה מעודכנת יותר של עוד מאותו דבר שכבר. בסרט האלמותי מציצים שאל אריק איינשטיין אם "אותם הפנים, רק לא אותו פרצוף – יש דבר כזה?", ואת התשובה אנחנו כנראה כבר יודעים.

Read Full Post »

Figure 8: שמונה שנים למותו של אליוט סמית'

Elliott Smith - Figure 8

שימו פליי, בחייאת.

עבורי זאת היתה חוויה די מכוננת, ולכן היא צרובה לי בראש באופן מאוד בהיר עד היום.

עליתי אל ביתו של נועם ורדי, חברי היקר (ומוסיקאי מוכשר כשד), אמרתי שלום קצר לאמא שלו ונכנסתי לחדר שלו. ברגע הראשון לא הבנתי איפה הוא, עד שראיתי את נועם שוכב על הרצפה, ידיים משולבות מאחורי העורף, מרוכז כולו בהאזנה. "מה שומעים?". שקט. שאלתי שוב, ופעם השלישית נשלחה אליי יד עם העטיפה של Figure 8. אני זוכר שישבנו ושתקנו במשך חצי האלבום שעוד נותר עד שהסתיים, ואחרי כמה דקות של שקט ניגשתי למערכת ושמתי את הדיסק מהתחלה. שמש של אחר הצהריים כבר נכנסה דרך החלון וסנוורה אותי, אבל אני הייתי כל כך מרוכז ושקוע שזה לא הזיז לי. זה היה יופי צרוף, ועצב עמוק, וגיטרה מושלמת, וקול קצת צרוד ושבור, ולחנים מופלאים, והכל הלם בי בבת אחת מבלי שציפיתי לזה. ואנחנו ישבנו ושתקנו, ואליוט שר.

בערב כבר הלכתי ל"דיסק סנטר" וקניתי לעצמי עותק. בימים שלאחר מכן אני חושב שקניתי עוד שני עותקים לחברים שפשוט רציתי שישמעו את האלבום בזמן שלא רציתי להפרד משלי. הוא כבש אותי באופן מוחלט והשתלט עליי כהרף עין. ואני בכלל לא ידעתי שאני כזה. אליוט ידע להוציא מתוך העצב, הכאב, הנחיתות והאכזבות את היופי האמיתי והמזוקק. הוא הצליח להסתכל לי בעיניים ולהסביר לי בדרכו שלו למה אני כל כך אוהב מוזיקה עד היום.

ואז כעבור חודש פורסם שהוא התאבד. לא סתם התאבד, דקר את עצמו עם סכין בלב. אנטי גיבור אמיתי. אף דרך אחרת לא היתה מתאימה עבורו יותר, אני מניח. כאב טהור למקום שממנו מרגישים. חודש של היכרות משותפת, והוא כבר בחר ללכת, החצוף. עם הזמן ובצעדים איטיים ובטוחים הלכתי אחורה מאלבום לאלבום בדיסקוגרפיה, כל פעם מגלה משהו חדש ותמיד נפעם. הכלים וההפקה הלכו ונעלמו, עד שנותרו רק גיטרה אקוסטית ושכפולי קולות בטייפ ארבעה ערוצים. וזה היה יפה. וכל כך עצוב. וכל כך יפה.

*****

4334W, Sunset Blvd., Los Angeles, CA. כיום אתר זכרון לסמית'

העטיפה של Figure 8 היא ככל הנראה המזוהה איתו והזכורה ביותר של סמית'. מי שעבדה עליה היא הצלמת המוכשרת Autumn De Wilde, שצילמה אינספור עטיפות נפלאות לוילקו, לבק, לדצמבריסטס, לוויט סטרייפס, לפיונה אפל ולעוד מלא אמנים שאני אוהב. העטיפה צולמה בסאנסט בולווארד בלוס אנג'לס, בפתחה של חנות בשם Solutions Audio-Video Repair. על הצילום הזה היא מספרת שזו חנות שנהגה לעבור לידה הרבה בילדותה. "אהבתי אותה כי היא היתה גם מכוערת, אבל גם יפה בו בעת. כשהראתי אותה לאליוט, גם הוא אהב אותה מאוד. זאת היתה מחווה לצד של לוס אנג'לס שנוטים לפסוח עליו – אמנות רחוב מוזרה, אקראית ויפה".  אחת מההשראות שהיא מציינת לעטיפה הסופית, שבה סמית' שעון על קיר זה, היא סידרת התמונות ששימשה גם לעטיפת Five Leaves Left של ניק דרייק.

מאז מותו של סמית' ב- 2003, הפך הקיר המדובר לאתר עלייה לרגל וזכרון והנצחה לסמית'. הקיר התמלא בכתובות גרפיטי ושורות אהובות מתוך טקסטים של הזמר. ב- 2007 נצבע הקיר מחדש בצבעים המקוריים שלו ונוקה מכל הכיתובים, ומהר מאוד הוא נתמלא בכתובות חדשות. ב- 2010 נתלו עליו בתום לב כרזות לסיבוב ההופעות The Wall Live של רוג'ר ווטרס. כשהגיע הנושא לידיעתו, דרש ווטרס להסיר את הכרזות ולתת לסמית' את הכבוד הראוי.

לפני חודשיים, לרגל יום הולדתו ה- 42 של הזמר המנוח, קבוצה של אמנים אנונימיים ניקתה וצבעה מחדש את הקיר (תמונות מתהליך העבודה כאן). נוסף על כך, צורפה גם דמותו של סמית' לחזית המבנה כפי שהשתקפה בעטיפת האלבום עצמו.

הטבעת דמותו של סמית' על הקיר, אוגוסט 2011

*****

(אמנם מאלבום אחר, אבל אין הרבה שירים בעולם שאני אוהב כמו את השיר המושלם הזה)

מפעם לפעם, וגם השבוע במלאת שמונה שנים למותו, אני חוזר ושומע שוב את אליוט. רבים מהמוסיקאים שאני אוהב ומעריך ושעיצבו את טעמי המוסיקלי הלכו לעולמם בטרם עת. ג'ף באקלי, שטבע בסנף של נהר המיסיסיפי. ניק דרייק בעודף של כדורים נגד דיכאון. ולנון. והנדריקס. ועוד רבים וטובים. לא חסרים, לצערי. בניגוד אליהם, ובלי טיפה של צ'יזיות, אליו אני באמת טיפה'לה מתגעגע.

מוטב שאהיה בשקט עכשיו. ביי, אליוט.

Read Full Post »

רואים רוקנ'רול

"אנ'לא אשבור חדרי מלון
לא פרובקציות בעיתון
לא סמים רק רוצה לישון
וזה טיפה פתאטי"

חמי רודנר, מתוך "אין רוקנ'רול בעברית"

מועדון הפינגווין, 1984. צילום: מירי דוידוביץ'

מתישהו בחיי אדם מגיע השלב שהוא מבין שהוא זקן. זאת אומרת, לא באמת זקן, אבל הוא כבר כמה שנים שומע את אותם להקות שבעצם הוא שמע בגיל 16. לפעמים את אותם דיסקים, לפעמים חומרים ממוחזרים שנשענים על ימי זוהר שחלפו. וקצת נמאס לו שדוחפים שם מקדימה ושמזיעים ודביק, ותכלס אפשר להנות מהופעה טובה גם מאחורה (ואפילו הרמקולים קצת יותר חלשים שם, שזה בכלל מצוין). רק חבל שתמיד הכל מתחיל כל כך מאוחר, ומחר עובדים. ואיזה מזל יש למוזיקאים האלה, שיכולים לקום מאוחר. ובעצם, גם הם אנשים כמוני וכמוך, ועבודה זאת עבודה. ואולי גם הם צריכים בייביסיטר כדי להיות שם באולם.

לעתים רחוקות מאוד אני חווה ההתרגשות אמיתית של הופעה, ההתרגשות של לראות אמן שאני אוהב, הדגדוג הזה בבטן לפני. היה לי את זה בפיית' נו מור שכל כך אהבתי בתיכון (ההופעה הכי טובה שאני זוכר בארץ, by far) לפני שנתיים, וקפצתי כמו ילד קטן. בחוזה גונזלס שתקתי והייתי מהופנט כמו כל מי שעמד סביבי בבארבי . זהו, לשנים האחרונות, אם אני לא טועה. אני כבר לא מעריץ אף אחד. יש אלבומים מעולים, יש הופעות טובות, אבל כבר אין בקושי התבוננות למעלה מהשורה הראשונה ביראת כבוד. מה שעבד כשהייתי בבי"ס פעם בשבוע קורה כאן בהופעת חו"ל פעם בשנה בקושי.

צילום: אילון פז

השבוע הייתי בפתיחה של תערוכת "רואים רוקנ'רול" בבית האמנים בתל אביב שעסקה במימד הויזואלי של הרוק הישראלי. התערוכה תרוץ בחודש הקרוב ותוכלו לראות שם אוסף של כרזות להופעות, עטיפות אלבומים, צילומי יח"צ ופרומו, ציורים ועבודות אמנות שקשורים לרוקנ'רול הישראלי. כיאה לתערוכה שעוסקת ברוקנ'רול (אני שונא את המילה הזאת), רוב הקהל הסתובב עם כוס בירה ביד, בניגוד מוחלט להשקת תערוכת אמנות אחרת שהתקיימה באולם הסמוך. על הגג של הבניין ניגנה להקת "ימים משונים" שהתערבבה עם הפסקול שערכו אנשי 88FM ללוות את התערוכה. הכל כסדרו.

צילום: ורדי כהנא

ליד תמונת פורטרט\יח"צ פרובוקטיבית של אביב גפן, עמד ארקדי דוכין עם בתו הצעירה. "אבא מי זה?" היא שאלה בהתפעלות. "זה? זה אביב גפן", ענה האבא בחוסר עניין. ההערצה האוטומטית של ילדים לאייקונים תרבותיים, זה פשוט נורא. והאמת? אני מבין אותו. כל התמונות האלה נראות קצת מגוחכות היום. ברי ופורטיס עטופים באיזולירבנד ומחזיקים ביחד גיטרה. פאקינג נושאי המגבעת, כמה חרשתי על הדיסק שלהם, נראים כמו חבורת ילדי בר מצווה בבאולינג.

אין רוקנרול בעברית.

אולי יש, אבל הוא לא היה כאן. ייאמר לזכות המארגנים – יש אוסף נאה ביותר (גם די מהנה!) של המוסיקאים הכי בולטים בארץ, ושל הצלמים והמעצבים והציירים הכי בולטים בארץ. המחשבה שכל כך הרבה מהם הסתובבו איתי באירוע הפתיחה, שאין לי מושג איך הם נראים ואת חלקם אני מנסה כבר חודשים לאתר היתה אפילו די מתסכלת. אבל זה פשוט לא הרגיש לי בועט, פרוע ומשוגע כמו שזה יכול להיות. ואולי פשוט ככה זכרתי את זה בפסטיבל צמח או רוק עצמאות בכיתה ט' עד הבוקר.

צילום: מיכה קירשנר

היו שם כמה עבודות נהדרות שאף פעם לא ראיתי, כולל מנשה קדישמן עם דיוקן של שמוליק קראוס על תוצאות בדיקת דם שלו (צחקתי בקול), צילומים מעולים של יוסי אלפנט (חגית מור) והשיא – מיכה קירשנר מצלם את הקליק למדור אופנה ב- 1984 בשיתוף עם דורין פרנקפורט. בחיי, זה משוגע.

האוסף הוא גדול, וכיף לראות שיש לזה במה בארץ. את הסדר אני חייב להודות שלא כל כך הבנתי. הכל נראה קצת אקלקטי. נעים להזכר. היי, הנה בנזין על הבמה, כשפוליקר עוד היה צעיר. מודעות ופוסטרים לקראת הופעה של המכשפות. מאיפה שלפו את זה? ואיורים של אורי ליפשיץ מסדרת שלום חנוך (שאחד מהם גם הגיע לעטיפת "רק בן אדם"). באמת אוסף רחב, אבל מבולגן. ואולי כל חוסר הסדר הזה – הוא הוא הרוקנ'רול האמיתי?

אז לא, לא שכחתי את הבלוג, וכן, יש לי הרבה לחץ בעבודה כרגע, ויש לי פוסט על אלבום שאני מנסה כבר שבועיים לסיים ולא מספיק (על העטיפה המקסימה באמת של ג'ירפות האחרון, אם תהיתם). ואני בכלל מתפלא שאני עוד ער בשעה כזאת עם כל ההשכמות של התינוקת בלילה. מצטער, אני זקן.

Read Full Post »

Sound and vision, גירסת הפלנטריום

"I will sit right down, waiting for the gift of sound and vision"

דיוויד בואי, 1977, Sound and vision מתוך תקליטו המופתי Low.

השבוע יצא לי להשתתף בהשקה של Sonic Vision  בפלנטריום במוזיאון ארץ ישראל. המופע כולל וידאו ארט על כיפת הפלנטריום, עם פסקול ייחודי שתואם את מה שהצופה רואה (את המילה אורקולי צריך היה להשאיר בשנות השמונים, במקום אליו היא שייכת). מכיוון שהבלוג הזה עוסק רובו ככולו ביחסים שבין ויז'ואל למוסיקה, וגם כי הוא הבלוג שלי, מצאתי לנכון לשתף ולספר קצת על מה שראיתי ושמעתי.

יונתן ריפתין, חבר יקר משכבר הימים, ביקר לפני כשנתיים בניו יורק, והוא סיפר לי בהתלהבות כשחזר שיצא לו לראות את המופע בפלנטריום של ה- American Museum of Natural History. כעבור שנתיים, עם הזכויות על הקרנת הסרט ביד, אחרי סיכום עם הפלנטריום ברמת אביב, ועם פסקול ייחודי שנערך על ידי לירון תאני, המופע הולך לרוץ בחודשים הקרובים כאן בארץ ואין לי אלא להוריד את הכובע על היוזמה ועל הביצוע.

המופע עלה לראשונה בארה"ב ב- 2003, כשאת הפסקול בנה ומיקסס Moby בתהליך עבודה משותף עם כ- 20 אמני הוידאו ארט שיצרו יחד את הויז'ואל (אני בור ולא מכיר אפילו אמן בינלאומי אחד כזה, אז רשימת השמות לא אמרה לי כלום כצפוי). המופע אורך כ- 40 דקות, והגירסה המקורית כללה קטעים מוסיקלים מאת רדיוהד,  פליימינג ליפס, מובי (מפתיע), גולדפראפ, פרודיג'י, יו-2, אודיוסלייב ועוד רבים וטובים – הרשימה המלאה כאן. המופע קיבל את התמיכה של Sun Microsystems לטובת החישבים הגרפיים המורכבים ליצירת וידאו לכיפת 360°. Sonic Vision זכה למיליוני צופים במספר רב של מדינות, והחל מהשבוע הבא גם כאן בישראל.

זה אמנם עניין אישי, אבל וידאו ארט אף פעם לא עשה לי את זה יותר מדי, מה לעשות. מה שאותי הכי עניין היה הפסקול שליווה את המופע, ואיך המוסיקה משתלבת עם מה שרואים. ריפתין הוא בעל טעם מוסיקלי מאוד מפותח ומעודכן (לתקופה ממושכת היה גם מבקר האלבומים של "ישראל היום"), והיה לי ברור שזה יהיה לו חשוב. כבר בשלב מוקדם הוא יצר קשר עם לירון תאני, כשהוא טוען שזה השם הראשון שעבר לו בראש לטובת המשימה. במשך חודשים הם נפגשו ועברו קטע-קטע והצמידו לו את המוסיקה המתאימה. בניגוד לתהליך ש- Moby עשה, כאן הוידאו כבר היה מוצר מוגמר והפסקול נוצר בהתאם.

כשנכנסתי לאולם, אחרי קצת יותר אלכוהול מכפי שתכננתי, צפו בי זכרונות נוסטלגיים מכיתה ג', כנראה הפעם האחרונה שבה דרכתי בשערי המבנה. זה המקום להתמודד פומבית עם סוגיה ראשונה במעלה שהותירה אותי קפוא על מקומי עם כניסתי לפלנטריום: איפה לעזאזל הם המקומות הטובים לשבת באולם עגול? הסדרן קטע לי את ההתלבטות, והושיב אותי יחסית מאחור (נראה לי בסדר, אני עדיין מהרהר על הנושא). מכיוון שזו היתה הקרנת השקה חגיגית, גם לירון תאני אמר כמה דברים. חוץ מלספק הסבר הגיוני ללמה הוא נבחר לתפקיד ("חיפשו מישהו שהכי דומה לנגטיב של Moby"), הוא דיבר על כך שניסו לעשות התאמות לגירסה המקומית. הבחירות המקוריות היו מאוד אמריקאיות באופיין (We are all made of stars+מובי+פלנטריום, בחירה צ'יזית למדי כמשל), והוא ניסה לייצר פסקול שיותר מתאים לאוזן הישראלית, ולשמור עדיין על סאונד קצת אלטרנטיבי.

אין לי משהו חכם להגיד על הצד הויזואלי, אבל אם אתם שואלים אותי, יצא יופי של פסקול. המוסיקה נעה בין אלקטרו, רוק גיטרות בועט, צ'יל אאוט והיפ הופ. אני מתאפק לא לעשות יותר מדי ספוילרים (חלקם כבר מופיעים בכתבה מערוץ 10 למעלה, אז הרשתי לעצמי), אבל אני תמיד אמצא את עצמי מתופף עם הרגליים לשמע Hey boy, hey girl, וכשזה מלווה בוידאו 360° על כיפת הפלנטריום זה בכלל מגניב. עוד אפשר לשמוע שם את הקלידים המצמררים והקצביים של Air בקטע האהוב עליי מהפסקול של חמש ילדות יפות, וגם את Intergalactic של הביסטי בויז (פתיחת סוגריים ארוכה: הסימפול של "drrrrrrrrrop!" בשיר הזה הופיע 13 שנה קודם בשירם The new style . בנוסף, הוא הגיע גם לשיר של הרכב ההיפ-הופ The Pharcyde באחד הקליפים הגאוניים עלי אדמות בבימויו של ספייק ג'ונז הגאון אף הוא. תעשו לי ולעצמכם טובה ותראו את הקליפ המבריק, שצולם כולו מהסוף להתחלה כולל הראפ, הרבה לפני שמישהו חשב וניסה לעשות את זה).

המוסיקה תואמת יפה את הויז'ואל, הכל זרם בהצלחה, ולמעט אולי קטע אחד, לא הייתי יכול אפילו לדעת שזהו פסקול שמוקסס מחדש לטובת הסרט. הפספוס הגדול לטעמי הוא בגזרה הישראלית. למעט שניים שלושה קטעים, כל המוסיקה נכתבה על ידי יוצרים מחו"ל. "נגיעות" של ברי היה קצבי ומצוין, והשתלב פשוט פצצה – למה זה הקטע היחיד עם שירה בעברית? אם כבר מתאמצים ויוצרים פסקול מחדש, מותאם לקהל הישראלי בגירסה מקומית, היה אפשר לקחת את כל המופע לכיוון הזה. נתברכנו בלא מעט יוצרים מקומיים שיכלו לספק מוסיקה מעולה ללוות את הסרט, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מנסה למשוך חזק לאגף הישראלי. לא כי מה שעכשיו לא יפה, ממש לא. פשוט כי זה היה הופך את המופע ל"וואו" יותר גדול, עם משהו שבאמת ייקח הרבה זמן עד שנראה בארץ.

אבל עם כל הדיבורים שלי, זה מופע שצריך לראות ולשמוע. הכי פשוט שתלכו למופע, תעשו לעצמם קצת גוד טיים ותגידו מה אתם חושבים. או כפי שריפתין אומר: "אנחנו חיים בעידן של 'חנונים זה מגניב'. עכשיו הולכים למוזיאון, לא הולכים יותר לבארים. זה משעמם".

Sonic Vision, מדי חמישי בערב בפלנטריום בתל אביב, מוזיאון ארץ ישראל (שלוש הקרנות ברצף).

Read Full Post »

עתיד התעשייה – לאן פנינו?

[חלק ראשון ולא אחרון, כמו שזה נראה]

לאחרונה נתקלתי בראיון קצר אך מרתק שנערך עם Ioannis, מעצב עטיפות תקליטים אמריקאי ותיק ומנוסה. Ioannis (כל נסיון שלי לכתוב את השם של הבחור בעברית נחל כשלון חרוץ) עובד בתחום מאז 1983, בהיותו סטודנט בקולג'. עד היום יצר למעלה מ- 165 עטיפות אלבומים בתחומי הג'אז, מטאל ורוק קלאסי (ביניהן Uriah Heep, Allman Brothers ועוד). לא שהעטיפות שלו שהוצגו שם משכו את עיניי יתר על המידה, אבל הוא בהחלט ידע להציג פרספקטיבה מפוכחת מצידו על האבולוציה של העטיפות בימינו, שהיה שווה בעיניי לחלוק ולהרהר עליה בקול רם.

עטיפת Pink Floyd - Wish you were here (עיצוב: סטורם תורגרסון), חריגים בהשקעתם בעטיפות האלבומים באותם הימים. ההסתרה וההתחבאות מחשש "להשרף" (בזיקה לקבלת תמלוגים מחברת התקליטים) היוו השראה ללחיצת היד חסרת ההבעה הזו.

לכל אורך תקופת התקליטים, היו המעצבים יוצרים איור, צילום, ציור כלשהו, מוסרים אותו לחברת התקליטים והוא היה נשתל על גבי העטיפה. אמנם כמו בכל תחום היו חריגים (דוגמת Pink Floyd ו- Yes) שהארט היה חלק בלתי נפרד מהאלבומים שלהם, אולם בהכללה גסה אפשר היה לומר שלאף אחד לא היה באמת אכפת מעטיפת האלבום.

רן ונמה. היה עדיף לדבוק כבר בתמונת פורטרט (בחיי, זה מביך).

בארץ הנושא עניין עוד פחות, כשעד שנות השבעים ניתן היה לראות פחות או יותר רק תמונות פורטרט של האמנים עצמם.

עם תחילתו של עידן הקומפקט דיסק, המעצבים לא כל כך ידעו איך להתמודד המדיה החדשה. באופן די טבעי, הנסיון הראשוני שנקטו היה לחקות את מה שעשו בתקליטים, כאשר הדיסק נפתח לאימאג' דו צדדי. אולם מהר מאוד צצו כל מיני חידושים בהיבטי האריזה. בין אם מדובר ב- digipack, במארזי box sets – פתאום המדיה מאוד התרחבה במגוון שלה, ויותר מכך (והחלק המעניין בסיפור) – המעצבים נדרשו לחשוב לראשונה בתלת מימד בהיבט העטיפות. "זה היה בום גדול, יותר כסף, יותר עבודה. היתה הרבה יותר עבודה ידנית", מספר Ioannis. למרות שהיום מתמודדים עם היעלמותם של הדיסקים, לרבים מהאמנים זה מאוד חשוב. אבל גרפיקה לסיבובי הופעות, במיוחד למרצ'נדייז, הפך להיות גורם מרכזי – משם מגיע הכסף.

העטיפה המדהימה של Pearl Jam - No Code, לטעמי אחת הדוגמאות המרשימות לחשיבה התלת מימדית בעטיפות (ואחת האהובות בכלל). האריזה כולה מתקפלת ונפתחת ל- 2X2 ריבועים, 144 תמונות פולארויד אשר מרכיבות יחדיו את סמל האלבום שנחשף בהתבוננות מרחוק.

לטענתו, מי שמחפשות את כל המגוון והעושר העיצובי הזה, הם חברות תקליטים ("אלה שעוד בכלל קיימות") או מי שמתחרה בהן בעידן המודרני – live nation או ticketmaster למשל [מאז שנערך הראיון בשנה שעברה, שתי החברות התאחדו אגב]. השתיים החלו את דרכן במכירת כרטיסים והופעות ולאירועים, ותפחו למימדי ענק תוך מספר שנים מועט. מעבר לחברות בנות לייצור תקליטים, הן הקימו חברות בנות לייצור ולשיווק מרצ'נדייז של האמנים עצמם (להתרשמות מהיקף ההיצע – live nation ). בראש מעיינם, הם מחפשים מעצבים או אמנים שמסוגלים לתת את הלוק הרצוי לאמן. כבר התייחסתי פה מספר פעמים בעבר לשימוש בעטיפת האלבום כאמצעי לבניית תמונה משלימה לתדמית האמן, והתפתחות עולם המרצ'נדייז היא עוד צעד קדימה בהקשר זה. שכן לא מדובר רק באמצעי להביע אהבה לאמן מסוים מצד המעריצים, אלא גם באופן בו ניתן ליישב תדמית שהמוסיקאי (וגם הקהל, אגב!) מעוניינים להעביר לעולם. לי ולכם יש תמונה אחרת בראש לאיך נראית חולצה של מטאליקה, לעומת חולצה של הסיזר סיסטרס, לעומת חולצה של טופאק – הבנתם את הפרינציפ.

פורטיס מ שו לש (עיצוב - NERUBAY Design). בליגה של הגדולים.

אז איפה אנחנו ואיפה העולם? כרגיל, מאחור. שינוי אחד שכבר מתחיל להיות מוטמע הוא השימוש גם בפלטפורמת קרטון ו- digipacks לטובת העטיפה, כחריגה ממסגרת התקליטור כפי שהיה בראשית שנות התשעים (ערב ערב של שלום חנוך מ- 1997 הוא הראשון,  במבט ממש לא מייצג בסקירה חטופה על התקליטיה שלי. הקוראים החרוצים מתבקשים לתקן אותי). שימו לב לתוצרת של החודשיים-שלושה האחרונים בלבד – לא רק תותחים כבדים כמו ברי, אהוד ואמדורסקי, אבל גם המועדון, מר וגברת ספקטור והרשימה ממשיכה.

באשר לדברים גדולים באמת – אנחנו בתחילת הדרך, לגמרי. מה כבר היה לנו? אהוד בנאי המשולש בהופעה, המושקע למדי אך מאמן בקנה מידה שיכול להרשות לעצמו את ההשקעה? פורטיס המשולש, שהצהיר סביב יציאת האלבום על ההשקעה לטובת אחד השרידים האחרונים בעידן התקליטור בהקשר האלבום (אגב, וואו אמיתי על העטיפה הזו)? box set של רונן בן טל, שהשקיע כה רבות (גם רגשית) לשחזור ולאיחוד החד פעמיים של אור כשדים ושל יצירות הסולו שלו? כולם, אגב, מגה-אלבומים מחמש השנים האחרונות, וכולם משולשים כפי שאתם שמים לב.

אז לפני שסוקלים אותי כאן, יש בהחלט עטיפות מושקעות בארץ ואין ספק שפנינו קדימה. כשהדג נחש יצאו עם עטיפת "חומר מקומי" הנהדרת (בעיצוב הסטודיו של דורון עדות), הכוונה היתה לייצר חוברת של 16 עמודים (לא מעט, תחשבו על זה רגע). מרוב תמונות נהדרות ורצון אמיתי ללכת עד הסוף עם הקונספט של האלבום, המספר עלה ל- 32 ולבסוף ל- 64 עמודים, שזה בלתי נתפס בקנה מידה של אלבום ישראלי.

הברקת העשור בעיצוב העטיפות, לא פחות.

ואפרופו מרצ'נדייז – נראה מישהו שמעז להגיד שההחלטה לצ'פר את הקונים של "לזוז" ולחלק בהופעות את הסטיקר של האיש המשתין של הדג נחש היתה טעות.

מי שאולי מביאה איתה את הגל היא איטליז. אין ספק שללהקה יש צד ויזואלי מאוד חזק, עם קליפים ברמה בינלאומית שלא יביישו אותנו בכלל (וגם עטיפות ולוגו מושקעים). ובלי לדעת למי להעניק את הקרדיט – לאנובה, חברה צעירה שחושבת חו"ל ומחוברת לעולם, או ללהקה (כנ"ל, אני מניח) אבל מרצ'נדייז יש, גם חולצות, גם פוסטרים וניתן לרכוש אותם אפילו אונליין. אמריקה, בחיי!

מבלי להכנס לדיון אם המדיה מתה ואם יש עוד טעם לעצב ארט לאלבומים  (בוודאי שכן, אבל על כך בפעם אחרת), אני מקווה שהמוסיקאים והמעצבים ישכילו להשתמש במגוון המדיות שפרוס בפניהן. ולא כי קסטל הופכת להיות שחקן מרכזי בשוק – את זה באמת קשה לי לדמיין היום – אבל כי לאמנים צריך להיות אכפת. בסוף סטיקר של הדג נחש על כל אוטו שני בתל אביב עושה את ההבדל.

Read Full Post »