Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘1995’

הפרק שחתם את סדרת המופת "סוף עונת התפוזים" עסק בעיקר בגל הרוק של שנות התשעים. כל הפריחה של אינספור הלהקות הצעירות בראשית העשור דעכה באבחה אחת עם רצח רבין והפיגועים שבאו לאחר מכן. המפיק חיים שמש מסביר כי לדעתו, לאחר כל אותם מראות זוועה על המרקע, כל מה שמאזינים רוצים זה משהו נעים, שירגיע, ולאו דווקא רוק גיטרות מחוספס. המוסיקה הפכה להיות משהו מנחם – שוב אותו הישן, המוכר והטוב. זה שעושה נעים בגב, ולא זה שמתריס ומאתגר את הקהל או שמאפשר לו לפרוק את עול החיים והמציאות היומיומית.

(הנה קטע מאותו פרק:)

שקיעתו של אותו תור זהב ברוק הישראלי פער בור גדול שלא חזר מעולם למימדיו כפי שהיו בראשית שנות התשעים. ואולם מי שתפסו בו מקום מרכזי דווקא לאחר אותן שנים קשות הם היהודים. באותו פרק ראיין קוטנר בין היתר את הסולן תום פטרובר, שהתייחס לנושא: "מה זה הסופשבוע הרגוע הזה? מה זו ההחלטה הזו מלמעלה 'מרגע זה חבר'ה, שישבת, תירגעו'?… זה צריך להיות בדיוק הפוך: אנשים מסכנים, הולכים לצבא, נותנים את החיים שלהם לפעמים לצערי הרב. באים הביתה, תן להם לעשות מה שהם רוצים, תן להם לשמוע את האטרף שלהם, תן להם להשתולל!".

אני הייתי בתיכון באותה תקופה שבה היהודים פרחו, עם צאת אלבום הבכורה הזה. אומרים שלקח ליהודים כמה שנים טובות לחרוש את הארץ בהופעות, עם קהל הולך ונבנה עד שהגיעו לתהודה המשמעותית שלהם. אני דווקא זוכר אותם שם כל אותו הזמן. החברים שלי עבדו במועדונים שהיו משמיעים אותם בלי הפסקה – זמן אמיתי, אלפנט, קאט באלו, עוד מקומות בתל אביב שגם הם בטח נסגרו וכבר שכחתי מהם. אלה מאיתנו שלא עבדו שם, יצאו והלכו לבקר כל יום שישי את אלה שכן. מדי חצי שנה, בפסטיבלי צמח/רוק עצמאות לסירוגין, ההופעה של היהודים התקיימה יותר ויותר מאוחר. מלהקה קטנה ואלמונית מתחילת הערב עד לזו שמופיעה רגע לפני ריטואל מופע הזריחה הקבוע של אביב גפן.

לא שמעתי את האלבום הזה כבר המון המון שנים. הפעמים האחרונות בהן זה קרה היו כשהשותף שלי בחדר בצבא טחן את הדיסק הזה דק דק. דווקא היה נחמד לחזור אליו השבוע, ומסתבר שאני גם זוכר את רובו הגדול בעל פה (אפילו לא ידעתי את זה על עצמי!). אז נכון שהרבה מים זרמו מאז בנהר, וש"קח אותי" הספיק בינתיים להפוך לקלאסיקת כוכב נולד. עדיין מדובר באלבום רוק מופק היטב, עם גיטרות ובלדות ואנרגיה שלא יביישו גם את מיטב אלבומי שנות התשעים המהוללות. ונוסף על כך, למען האמת – סיקרן אותי לשמוע את סיפור הקאבר לאלבום.

"העטיפה הזו היא הראשונה שעיצבתי", מספרת ציפורה עוזיאל. "מאז יש לי סטודיו לעיצוב גרפי כבר 17 שנה, ועיצבתי עשרות רבות של אלבומים נוספים בין היתר. אני בדיוק סיימתי את לימודי ב'אסכולה' וחברי היהודים סיימו להקליט את האלבום. חברת התקליטים דאגה להם לעטיפה, אבל הם לא היו שלמים עם התוצאה שיצאה. זה חיכה כמעט חצי שנה, כשלבסוף יצרו קשר עם רן ברלב [הצלם, שאייר גם את עטיפות הראשונות של אביב גפן אגב] והוא קישר אליי".

מתוך החוברת

התמונות בחזית הקדמית ובחוברת צולמו במעלית בבניין ישן בדרום תל אביב. "זה היה בבניין משרדים, שבתור סטודנטים היינו באים לשם להדפיס דברים. אני ראיתי את המעלית כבר אז, ובמשך כמה שנים אמרתי לעצמי שחייבים לעשות איתה משהו לפני שהיא תיכחד. היא היתה צפופה-צפופה ומהזן הישן של פעם. נדמה לי שזה היה באיזור שדרות הר ציון".

ציפורה ממשיכה: "מה שהנחה אותנו בעבודה היה באמת הנושא של 'מציאות נפרדת'. איך שכולנו תופסים מציאות נפרדת. מהבחינה הזו, צילום מחוספס, בשחור לבן, בתוך מעלית של פחות ממטר על מטר יצרה בדיוק את אותה מציאות נפרדת שרצינו. כשהרעיון התגבש, ניגשתי למשרד שהיה בבניין וביקשתי מהם רשות להשתמש במקום לטובת הצילומים, בזמן שלא יפריע להם. הם השאירו לבקשתנו את החשמל זמין ללילה, וכך יצא שהתגלגלנו לסשן צילומים שהחל ב- 21:00 בערב והסתיים ב- 7:00 למחרת, לקראת הגעת העובדים למשרד".

זו היתה חוויה די חדשה לכולם – לברלב, שלראשונה צילם ולא אייר; לציפורה, שזו היתה העטיפה הראשונה שלה; וללהקה, שזהו אלבום הבכורה שלה כמובן. "לא היתה מאפרת, לא צוות ולא כלום – הכל עשינו בעצמנו. הגענו לשם עם אוטו מלא בציוד – שמיכות שלי, רדיו של רן – כל מיני אביזרים שבחלקם השתמשנו ובחלק לא. היתה מנורה פשוטה שתלינו על כבל, וכל פעם היה צריך לכוון אותה מחדש. הכל נעשה בלי תנאים. מה שהיה באמת מדהים, ואולי מעיד על הרוח האלתורית של כל העבודה על העטיפה הוא הצילום עצמו. המעלית היתה זעירה, כאמור, ולא היה מקום לכלום, בטח שלא לצלם. את המצלמה הדבקתי לתקרה של המעלית, והיה חוט שהשתלשל ממנה כלפי מטה. אף אחד לא יודע את זה, אבל בסופו של דבר, מי שצילם את התמונה לחזית הוא לא אחר מאשר תום עצמו. הוא בעצם שכב על רצפת המעלית, ומשך בחוט בכל צילום".

עטיפת "מציאות נפרדת" היא היחידה שבה הופיעו חברי להקה מבין עטיפות היהודים. "בחרנו לשים את שניהם, בין היתר כי חברות התקליטים עודדו זאת, בטח באלבום ראשון. לא ידעו עוד מי הם, והיה חשוב להציג אותם כלפי חוץ לקהל. אני חושבת שזה מאוד מתחבר למה שהיהודים היו לפני 17 שנה. אלבום רוק. לא היה כזה לפני. השפה הגרפית היתה מחוספסת, בשחור-לבן, מודגש. ככה הם נראו – אין שואו, אין תלבושות, אין איפור – הם באו מאוד 'נקי', איך שהם".

ציפורה בקשר עם הלהקה מזה שנים. "עוד בטרם העבודה על העטיפה ועד היום, לא רק שאנחנו בקשר מצוין, אלא שגם עיצבתי להם את כל העטיפות שבאו לאחר מכן. אני יכולה להעיד שהם מתייחסים אליהן מאוד ברצינות, ומשקיעים בהן זמן רב עד שמגיעים לתוצאה הרצויה".

היהודים – "מציאות נפרדת", 1995. עיצוב: ציפורה עוזיאל. צילום: רן בר-לב וציפורה עוזיאל.

Read Full Post »

במסגרת סדרת "אורח לרגע", אני שמח לארח את איתי אילנאי, שכותב בידיעות תל אביב ובאתר החדש והמבטיח "חבית הדגים". הקשר עם איתי נבע בעקבות סדרת כתבות בשנה שעברה בידיעות תל אביב על עטיפות תקליטים שהיה שותף לה. מהיותו יבנאי (ולשמחתי הרבה), בער לו לכתוב על שב"ק ס' הראשון. איתי – המקלדת שלך.

שב"ק ס' - שבק, 1995

"כי יבנה היא העיר שאני בא ממנה

רחובות של זיונים בצבע

שום חודרים מאחור ש-ב-ק-ס בשחור

מהמחתרת, עוד נסגור את החוב

הנקבות יאו, הן רטובות יאו

במטולה נגמרו הבתולות יאו

זה רק שב"ק ס' יפתחו לך ת'אחור

ביבנה, עיר האורות"

מתוך "אימפריה"


קודם כל: שימו פליי

דבר האורח:

בקיץ 1995, בחופש הגדול שבין כיתה ח' ל-ט', ירדנו כל החבר'ה לאילת. זו הייתה עבורנו חווית נעורים בוסרית, יציאה משותפת ראשונה הרחק אל מחוץ לגבולותיה המגוננים של העיר יבנה (אחריה עוד יבואו נסיעות משותפות רבות, לסיני, הרי האלפים והמזרח הרחוק). בעיני עצמנו היינו מגניבים מאד, בוגרים, פורצי דרך. הרגשנו כמו המאת'רפאקרס. נסענו באוטובוס, התאכסנו באכסניית נוער, קנינו סיגריות בפנים מבוישות, טחנו את הטיילת הלוך ושוב ללא מטרה ברורה, ופעם אחת, כשעמדתי ליד דוכן הקבלה, בחורה כבדת שדיים איבדה שליטה על החזה שלה ובלי כוונה יצא מצב שנגעתי בו בטעות.

אבל האמת היא שממש לא היינו פורצי דרך. היינו תמימים, בתולים, ילדים מפוחדים שהעדיפו להשתבלל בתוך עצמם ולא להתעמת עם העולם. לא ביצענו משהו פורץ דרך באותה חופשה באילת, ולמעשה בקושי אגרנו חוויות שאפשר להתפאר בהן. בסופו בשל דבר עשינו את מה שאנחנו עושים ביבנה, רק שעשינו את זה באילת. אני לא זוכר הרבה מאותה נסיעה, אבל סצנה אחת, שולית לכאורה, חקוקה היטב בראשי עד היום. צעדנו לאורך הטיילת – זה בדרך כלל מה שעשינו במהלך שלושת הימים שהיינו באילת – ומאחת המסעדות בקע קול של רדיו פתוח. השיר שהתנגן שם היה מסוג הדברים שלא ניתן להתעלם מהם. "יו כושי כושי כושי, יו כושי כושי". אלו היו המילים, והן חזרו על עצמן שוב ושוב. "יו כושי כושי כושי, יו כושי כושי". זה היה מוזר.

אני בטוח שלא הבנתי על מה השיר מדבר, אבל ללא ספק כששמעתי אותו הוא עשה לי חשק לקפוץ. איפשהו עמוק בפנים, במקום שלא ידעתי שקיים, הוא גרם לי לרצות להפסיק ללכת על הטיילת כמו איזה טמבל, להיכנס לבר אפוף עשן ולדפוק צ'ייסר (אז לא ידעתי שיש דבר כזה צ'ייסר, וברים אפופי עשן ראיתי רק בסרטים). כנראה שרק לשמע המילים "יו כושי כושי", או יותר נכון לשמע האינטונציה שבה נאמרו המילים הללו, ידעתי שמישהו מנסה להעביר לי פה מסר, שמישהו רוצה שאני אצא מהקונכייה שלי, קונכייה שבה יוצא שאני נוגע לבחורות בחזה רק אם זה בטעות. יכול להיות שכמו כל דבר אחר בחיי באותה תקופה, המחשבה הזו הייתה חולפת בראשי לרגע ואז מתפוגגת. אלא שברגע שנגמר השיר, אמרה השדרנית משהו שגרם לי, ולכל החבר'ה, לפעור את פינו בתדהמה. "וזה השיר החדש של להקת שבק"ס מיבנה", היא אמרה. רגע, רגע, היא אמרה יבנה?!

מאותו רגע הכל השתנה. לא, לא נכנסו לבר ודפקנו צ'ייסר, המשכנו לפסוע על הטיילת כמו חנונים. אבל מאותו רגע לא היינו עוד חבורה של ילדים מיבנה. היינו חבורה של ילדים מיבנה, העיר של שבק"ס..

במה מדובר:

שבק"ס הוקמה בבית הספר התיכון "גינזבורג" שביבנה, שבו הייתה לי את הזכות להתחנך וללכת מבוהל במסדרונות. ההרכב המקורי, שבו פעלו שישה חברים, זכה בינואר 1993 בתחרות הלהקות הצעירות של רוקסן. אחרי כמה שינויים בהרכב (מחלה ששבק"ס סובלת ממנה מאז ועד היום), החלה הלהקה לעבוד על אלבום הבכורה שלה עם המפיק יוסי פיין. ב-1995 האלבום "שבק" הופק על ידי NMC ונמכר ב-15 אלף עותקים, הצלחה מסחררת בהתחשב בעובדה שהיה מדובר בלהקה צעירה. למרות הטקסטים השנויים במחלוקת, ואולי בזכותם, השירים של שבק"ס הושמעו בתכיפות ברדיו וכמה מהם הפכו לנכסי צאן ברזל, לפחות בקרב יבנאים. מאז שבק"ס התפצלו, התאחדו, התפצלו והתאחדו שוב, יצאו בקריירות סולו (הבולט מביניהם בתחום הזה הוא מוקי, שביחד עם פילוני הוציא שלושה אלבומים מצליחים), והוציאו בסך הכל ארבעה אלבומים משותפים, שהאחרון שבהם יצא ב-2008.

יש נטייה להתייחס לשבק"ס כלהקה שהביאה לארץ את מוזיקת ההיפ-הופ. אני לא יודע אם זה נכון, אבל ברור שהאלבום הראשון שלה, "שבק", לא היה אלבום היפ-הופ. למרות הפזמון "יו כושי כושי", ועל אף חיבתם של חברי הלהקה לכינויים כמו פלומפי ופילוני, לאיות מילים ולפיאור שמם בדומה לראפרים אמריקאיים, "שבק" היה אלבום שהושפע לחלוטין מלהקות כמו Nirvana ו-Rage Against the Machine. באלבום הזה שבק"ס לא עשו היפ-הופ, הם עשו רוק. רוק טהור, חצוף, מזוקק, שחצני ובועט. רוק צעקני, מילל, עצבני, צורם וחרקני. רוק כמו שרוק צריך להיות.

עבורי זה היה נפלא, וזה היה נורא ואיום. נפלא כי אני חושב שכמו שאר בני גילי באותה תקופה, שבק"ס סחפו אותי בדיוק למקום שטינאייג'ר אמור להיסחף אליו. הם נגעו בנקודות המתאימות אבל לא הסתפקו בלדגדג אותן. שבק"ס ישבו עלי, צרחו לי באוזן, הכריחו אותי להתפתל. וזה היה נורא ואיום כי הנה שבעה חבר'ה מהשכונה שלי, גדולים ממני רק בכמה שנים, ששרים על סמים, בחורות וזיונים, כל הדברים שלי לא היה מושג שבכלל קיימים, וגם אם הם היו מופיעים בפתח הדלת שלי לא הייתי יודע מה לעשות איתם.

אז ככה:

את עטיפת האלבום, שעליו מופיעות שבע דמויות מגניבות, פרועות וכתומות שיער על רקע עיר צבועה בסגול, עיצבה ורד זייקובסקי. זייקובסקי, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (92'), היא היום מנהלת התוכנית ללימודי עיצוב/תואר ראשון ב – NABA – Nuova Accademia di Belle Arti שנמצאת במילאנו, איטליה. "הקשר ביני לבין שבק"ס נוצר דרך המפיק איציק ליכטנפלד (איצ), הבנאדם שהאמין בחבורה מיבנה, שהביא את יוסי פיין להפקה המוזיקלית ושביקש ממני לעצב את העטיפה של הדיסק", כותבת זייקובסקי במייל ממילאנו. "אני הייתי אז במעין תקופת מעבר כזאת, אתה יודע, כשסוגרים מעגלים ועומדים לפתוח חדשים אבל לא ברור באיזה כיוון… את איצ הכרתי מזה כמה שנים. אישיות עם אינטואיציות חזקות. את הפניה שלו אלי פירשתי ככבוד גדול".

שבק בגירסת הדיגיפאק. משמאל - איור של יוסי פיין שיצרה זייקובסקי, כמחווה לתרומתו לאלבום ולעבודה על הלהקה. האיור נגנז בסופו של דבר.

עד אז זייקובסקי מעולם לא עיצבה דיסק, ולא היו לה ניסיון בעימוד או הכרות עם התוכנות הדרושות להתמודדות עם הנושא הגרפי. "אמרתי לאיצ: 'אוקי, אני מעצבת ומאיירת אבל אני צריכה לעבוד עם גרפיקאי שיהיה אחראי על הצד הטכני'. ואיצ נתן אישור למה שהיה לגמרי לא נורמלי לתחום (לפחות נכון לימים ההם) – תקציב כפול לגרפיקה של דיסק, ללהקה שאף אחד עוד לא הכיר!".

מה חשבה זייקובסקי על האלבום? "אהבתי את האנרגיה, את הקצב, אהבתי את החיבור של יוסי פיין. אבל אין מנוס מלהודות: הטקסטים זיעזעו אותי. אבל אחרי שהכרתי את הלהקה גיליתי שמתחת לאפרו הכתום הם ילדים חמודים, מצחיקים, קצת יהירים אבל לא מזיקים. עניין אותי להיכנס לעולם שלהם ולגלות שפה של דימויים שתדבר בשפה שלהם. זה האופן שבו אני אוהבת לעבוד, להיכנס למקומות חדשים שקופה לגמרי כדי לאפשר לצבעים ולצורות של המקום להתגלות דרכי. כדי לאפשר לזה לקרות אתה לא יכול להיות במקום של ביקורת".

סקיצה ראשונית לעטיפת האלבום, שירדה בסופו של דבר

את ההשראה לעיצוב קיבלה זייקובסקי מהמכלול. "מהפגישות שלנו, מהחזרות ומהשיחות שלי עם מירו שהכיר לי את מסיו פרקר ודיבר איתי על חליפות חלל", היא אומרת. מירו, מסתבר, היה איש הקשר בין זייקובסקי ללהקה והפילטר הראשוני של רעיונות לעיצוב העטיפה. הרעיון הראשון, שנותר כסקיצה בלבד, מציג שתי דמויות כתומות שיער שנראות כהכלאה בין הנסיך הקטן למדריך הטרמפיסט לגלקסיה. "הכיוון של האיור הזה היה שגוי", כותבת זייקובסקי. "הוא היה ציני מדי, והדמויות נראו כחוצנים ולא כגיבורי על. באיור הזה חסרה נקודת האיזון בין פנטזיה למציאות. גם לא הצלחתי להעביר את האנרגיה והתנועה, ואת ההתפוצצות ההורמונאלית של שבק"ס. מבחינת חברי הלהקה, הם רצו עטיפה שמשדרת פיצוץ, ולא משהו מתחכם וקונספטואלי מדי".

הרעיון השני של זייקובסקי כבר התקבל בשמחה בידי כל חברי הלהקה, אך עדיין נדרשו לילות רבים של עבודה עד שהגיחה לעולם התוצאה הסופית. "הרבה אלמנטים וסמלי זהות באו מהלהקה עצמה, ביניהם האפרו הכתום שמוזכר בטקסטים", היא מספרת. "מירו הביא כמה קומיקסים ישנים עם סופר-הירו'ס וגיבורי ילדות, והבנתי שהם הולכים להופיע על העטיפה בחליפות חלל עם נתונים פיסיים מודגשים וכלים ותנוחות שמסבירים את הסערה שהם באו לחולל בעיר הגדולה. לצורך הבנייה של הדמויות יצאנו לרחוב עם הגיטרות וצילמתי אותם. אחר כך באה עבודה מטורפת עם האייר-ברש. כשעידן הגרפיקה הממוחשבת והפוטושופ בחיתוליהם אך כבר בעלי נוכחות שאינה משתמעת לשני פנים, ידעתי שזאת הולכת להיות העבודה האחרונה שאני מבצעת עם האייר-ברש. ואכן כך היה".

התוצאה הייתה עטיפה רוקיסטית ואנרגטית, מינית ויהירה, בדיוק כמו הטקסטים והמוזיקה באלבום. "שים לב שהפנים של הדמויות על העטיפה הן הפנים שלהם (רק את הפנים של מר ג'יימס לא רואים, הוא עדיין היה אז בצבא ולא רצה להיחשף) והתנוחות הן התנוחות האמיתיות של שבק"ס רק עם הגזמות. עבדתי המון על התנוחות, חיפשתי את הבלאנס שבין מה שיכול להיות המציאות לבין מה שהוא פנטסיה מוחלטת, חיפשתי את האמצע, עניין אותי המקום של התעתוע. הרגשתי שאני עוזרת להם להגשים איזה סוג של פנטסיה ילדותית".

שב"ק ס', "שבק", 1995, NMC. עיצוב -ורד זייקובסקי.

איתי אילנאי, יבנאי גאה, כותב ב"ידיעות תל אביב" ובמגזין המוזיקה האינטרנטי החדש "חבית הדגים", 2011.

Read Full Post »