רמי פורטיס / פלונטר, 1978
סגרו לו את הדלת ישר בפנים.
אמרו עליו שהוא משתמש בסמים.
נתנו לו שמות ואלפי כינויים
ובלי שום בושה הם צעקו כמו חולים.
הדור הזה רקוב, נראה כל כך עלוב.
הדור הזה עצוב, הדור הזה רקוב,
הדור הזה עלוב.
כתבו עליו שהוא מזיק לחברה,
שאין בו תועלת, הוא סתם פגע רע,
ורק מעטים אמרו: הוא נפלא.
מתוך "הדור הזה"
קודם כל: "יום העצמאות, כמה שנים נרקוד הורה? זהו!" [מתוך כך היה, 1978]
עכשיו שימו פליי ונמשיך (אפילו שולץ בפנים!)
דבר העורך:
"פורטיס משוגע! פורטיס משוגע! פורטיס משוגע!"
[גולדה מאיר, מתוך: "דברים שהחזקתי בבטן", 1900?]
בשבילי "פלונטר" זה טיול שנתי לאילת בתיכון, שנות התשעים. נועם, חבר יקר, מוסיקאי מופלא ומנטור לחיים, היה משמיע לי אינסוף סחרוף ופורטיס, ולקח אותי איתו גם ללא מעט הופעות. בשעתיים שנתנו לכולם להסתובב, כל השכבה הלכה לטיילת ורק אנחנו הלכנו לחנות הדיסקים בקניון. יצאתי משם עם אולי חמישה עשר דיסקים, מבזבז הרבה חסכונות של תלמיד תיכון אבל מבסוט עד הגג. ובראשם – פורטיס, בשיער פרוע וזועק למצלמה. מהצלילים הראשונים של "דבש" (עוד לא מאוחר מדי ללחוץ פליי שם למעלה!), אני חשבתי לעצמי "בוא'נה, מה הבחור הזה החזיק בבטן?". עם כל הטירוף, הזעם והשיגעון, לא נותר אלא להתמלא קנאה בישירות ובפורקן שפורטיס הצליח להעביר שם. התחושה היתה של אלבום מהפכני, פורץ דרך, משהו שלא שמעתי משהו כמותו קודם לכן – בטח שלא בעברית. אני מאמין שגם קוראים בני ארבעים וגם כאלה בני חמש עשרה יכולים עדיין להגיד היום את אותו הדבר על התקליט הזה, ובכך גדולתו. מה שהיום נשמע טבעי, היה אז כל כך חריג בנוף המקומי. ואם התקליט עדיין נשמע בסיסי, מדבר לכל קהל צעיר ברוחו, ודור שלם התחנך עליו בראשית דרכו המוסיקלית, הרי שהוא ניצח את מבחן הזמן בגדול.
במה מדובר: לאחר מלחמת יום הכיפורים, מצא עצמו פורטיס עוסק במוסיקה מכל מיני כיוונים. ב- 1975 עבד כעוזר תאורן של להקת תמוז, ואריאל זילבר היה מעלה אותו לבמה בהפסקה לשיר את "אינקובטור" (הגירסה מופיעה גם ב"אוספורטיס" המשולש שיצא לפני כעשור). לאחר כמה הרכבים קטנים שלא השאירו חותם משמעותי, שיחרר פורטיס בראשית 1978 את "פלונטר", אלבום הבכורה שלו. התקליט, בהפקתו של חיים רומנו, לא היה סיפור הצלחה גדול באותו זמן (רק "שמש לך מצפים" הלא-אופייני צלח אל תחנות הרדיו), אבל בראייה היסטורית רחבה זהו אחד מאלבומי הרוק החשובים שיצאו בארץ. בין השירים המוכרים בתקליט: "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" (שחודש ע"י פורטיס כשיר הראשון ששודר בערוץ 24, בימים שעוד היה חזון מהפכני מרתק של קוטנר), "אינקובטור", "המוות אינו מחוסר עבודה" ו"דבש".
אז ככה: התמונה ששימשה לעטיפת האלבום צולמה בשעת לילה מאוחרת באיזור נידח בנמל תל אביב, בימים לפני שהפך למתחם בילויים לילי שוקק. פורטיס מספר על הצילומים: "הקיר הזה עדיין קיים בנמל תל אביב, אבל יש עליו כבר טיח וקרמיקה. בעצם הוא שייך לבית עסק של קרמיקה". מי שצילם את העטיפה המוכרת הוא ג'ראר אלון, מותיקי הצלמים בישראל שגם מרצה כיום בבצלאל וצילם כמה מהעטיפות האהובות שנעשו כאן בסוף שנות השבעים (ביניהן תמוז, הפעמון של מתי כספי, ששת, שירי חג ומועד ונופל ועוד). תמונת העטיפה שנבחרה בסופו של דבר ויתר התמונות שצולמו לטובת התקליט היו פרי רעיונותיו של אלון. "הוא היה יותר צייר מאשר צלם", מוסיף פורטיס. "בילינו בנמל לילה ארוך מאוד והוא הזיז אותנו ממקום למקום וביים את התמונות. די התייבשנו".
רמי פורטיס באתר הצילום, בחלופה שלא נכנסה לעטיפה הסופית
מי שעיצבה את העטיפה היא נורית עגור, מעצבת גרפית ותיקה ומנוסה. עגור שעבדה באותם ימים כמעצבת הבית של CBS, שהיתה החברה השלטת בשוק התקליטים בארץ. "לא הייתי שותפה לתהליך הצילום", היא מספרת. "את התמונה הסופית שעיטרה את העטיפה בחרתי מתוך אינטואיציה. הנחתי את כל התמונות שהיוו חלופות לעטיפה על גבי השולחן ובחרתי מתוכן". באשר לאופי התמונה שנבחרה, היא מחזירה אותנו לימים עברו. "צריך לזכור שבאותה תקופה לא היו השפעות חיצוניות, בהיבטי השראה. אתה עם עצמך, ועם קצת ספרות. לא היה אינטרנט כמו שיש היום. התפיסה של איך צריכה להיראות עטיפה כזו היא בעיקר שלך. לאלבום זה ניסיתי להביע את מה שהיה יכול להיות הכי ביזארי, הכי פורץ דרך, לא מהשורה, הכי לא צפוי".
ופורטיס מסיים בפרץ נוסטלגי: "במבט לאחור, הקיר הזה היה תל אביבי להפליא, וכך גם התמונה וההתרחשות. הנמל היה חורבה ובילינו שם הרבה זמן. גם בילדות שלי הייתי רובץ שם. היינו מגיעים לשטח של רידינג ולמפלים של חברת חשמל, מדמיינים שאנחנו בג'קוזי".
רמי פורטיס, "פלונטר", 1978. צילום – ג'ראר אלון, עיצוב – נורית עגור.
את דבריו של פורטיס הביא אור ברנע ב- ynet לפניי, ועל כך הקרדיט והתודה.
סיפור, כיסוי. 