Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘חו"ל’ Category

עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: Barnbrook

עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: סטודיו Barnbrook

אחרי הפסקה של בערך עשור, דיוויד בואי עומד להוציא אוטוטו אלבום חדש, והעולם מתרגש. שיר ראשון מתוכו כבר יצא אתמול, וזה מרגיש כאילו הנער הנצחי לא הלך לשום מקום בעצם. כבר יומיים שאני שב ושומע בהתלהבות פרקים בדיסקוגרפיה של בואי, כאילו לא שמעתי אותו מעולם. גם העטיפה הצפויה כבר ראתה אור, והיא לא פחות ממרתקת בעיניי. בניגוד לעטיפות "יפות" שראיתי בשנה החולפת, זו גרמה לי לעצור ולחשוב. וזה ממש, אבל ממש לא מובן מאליו. הקרדיט על העטיפה הולך לסטודיו לונדוני מוביל בשם Barnbrook, ובעל המשרד ראה לנכון לחלוק עם הקוראים אודות העטיפה בבלוג שלו. אני קיבלתי קצת תשובות, וחשבתי שיהיה מעניין להציג כאן ולדון בעטיפה המדוברת.

ג'ונתן ברנברוק (ויקיפדיה), הבעלים, שואל את עצמו ועונה על כמה שאלות מפתח באשר לעטיפה, ועיקרן שאלות "למה" שקפצו לי מיד לראש ובטח גם לכם. קטעים נבחרים בתרגום חופשי שלי (הטור המלא כאן):

1. למה לא אימאג' חדש לעטיפה?

בדרך כלל כשמשתמשים בתמונה מן העבר, פירושו "מיחזור" או "מיטב הלהיטים", אבל כאן אנחנו מתייחסים לשם האלבום "The Next Day". עטיפת אלבומו Heroes מוסתרת על ידי ריבוע לבן מכוונת לרוח של מוזיקת פופ או רוק מעולה שהיא "בת זמננו", תוך שהיא שוכחת מהעבר. ובכל זאת, כולנו יודעים שאין כך הדבר. לא משנה כמה נשתדל, לא נצליח להתנתק מן העבר. כשאתה יצירתי, זה משתקף בכל אופן ובכל צעד שאתה בוחר לקחת, במיוחד במקרה של אמן כמו בואי. תמיד ישפטו אותך ביחס לעבר, לא משנה כמה תנסה להתחמק מכך.

עטיפת האלבום Heroes, 1977.

עטיפת האלבום Heroes, 1977.

2. למה דווקא "Heroes"?

אם אתה עומד לקחת ולהחריב עטיפת אלבום של דיויד בואי, יש הרבה מאוד לבחור מתוכן. זו ספציפית גם אחת המוכרות מבין התקליטים שלו, והיא אחת שמשתלבת באופן מוצלח במיוחד עם החרבה שכזו. האלבום עצמו הינו מאוד מהורהר, והעטיפה המקורית של Heroes תואמת היטב את הלך הרוח המדובר. השיר Where Are We Now [הסינגל החדש] הינו השוואה בין ברלין של טרום נפילת החומה לזו של היום. רבים מכירים את המורשת של בואי מברלין [Heroes הינו אחד משלושת האלבומים שהקולטו בתקופת הברלינאית שלו בשלהי שנות השבעים, יחד עם Low ו- Lodger], ורצינו שהציבור יחשוב על הזמן בו הוקלט האלבום המקורי ועל הזמן עכשיו.

3. למה ריבוע לבן מסתיר את האימאג'?

עבדנו על מאות עיצובים שעושים שימוש בהסתרה של העטיפה ההיא, אולם החזקים ביותר היו גם אלה הפשוטים ביותר. זה היה חייב להיות משהו בניגוד ישיר לאימאג' שתחתיו, אולם לא מבוים יתר על המידה. זה היה ברור יותר אם היינו מקשקשים על כל העטיפה המקורית, אולם לא היינו מצליחים להשיג את הכוונה לבטא את המלנכוליה של שירי האלבום. הסתרת דמותו של בואי גם מתקשרת לזהות שלו; לא רק בעבר כשהיה משתנה ללא הרף, אלא גם שהוא נעדר מהסצינה המוסיקלית בעשר השנים שחלפו. האם זה היה מהלך שמטרתו להעלים את זהותו, או שמא הוא הרגיש עם כך יותר בנוח?

4. למה אין צבע?

שם האלבום "The Next Day" מפנה לכמה רפרנסים, בהם נאומו של מקבת' "מחר, ומחר ומחר"…וגם האלמנט האקזיסטנציאליסטי של "מחכים לגודו" אשר ממתין ליום הבא – כל אלה מעלים שאלות קיומיות בטבע האנושי, כך שפלטה מונוכרומטית נראתה כמייצגת נכונה את אותה תחושה.

5. למה אין לוגו, או עיצוב אחר לשמו על גבי העטיפה?

רצינו שהעטיפה תהיה מינימליסטית ו"לא-מעוצבת" במידת האפשר. הרגשנו שהפתרון האלגנטי ביותר יהיה להשתמש בעטיפה הקודמת כמו שהיא ולמחוק בקו חוצה את שם האלבום. זהו ניתוק שמתאים לאווירה של האלבום החדש.

…[בנוגע לפונט הנבחר] זהו פונט חדש שאנחנו עובדים עליו, שנקרא Doctrine – זו ההופעה המשמעותית הראשונה שלו. הגופן ישוחרר באופן רשמי בשבועות הקרובים.

6. עוד משהו שאתה מעוניין להוסיף?

כן. אחרי שאמרנו את כל זה, אנחנו יודעים שזו בסך הכל עטיפת תקליט עם ריבוע לבן באמצע. אבל לעתים עיצוב יכול להיות מסע ארוך שמתמצה במשהו די פשוט שעובד, והפשטות הזו יכולה לעבוד בהרבה רמות. פעמים רבות, הרעיונות הפשוטים ביותר הם גם אלה הקיצוניים ביותר. אנחנו מבינים שרבים היו מעדיפים תמונה חדשה ויפה של בואי, אבל אנחנו מאמינים שזה היה הרבה פחות מעניין, ולא מצליח להשיג הרבה מהמטרות שהצבנו לעצמנו כשעבדנו על העיצוב הזה. לבסוף – קרדיט גדול לדיוויד בואי, הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה, וזה ללכת על רעיון קיצוני שדורש אומץ ובו בעת תבונה. זו הסיבה שבזכותה אנחנו אוהבים את המוזיקה שלו ולעבוד איתו.

——————————————-

המעצב ג'ונתן ברנברוק.

המעצב ג'ונתן ברנברוק.

הפסקה האחרונה היא המעניינת מכולן, בעיניי, ואני חושב שהיא מלמדת כמה שיעורים חשובים על תהליך עיצובי בריא.

בראש ובראשונה היא אומרת את מה שצופה נחפז נוטה לומר, לעומת מעצב מנוסה ומתוסכל שבוודאי יהנהן בהסכמה. לעתים הדרך העיצובית היא כה ארוכה וסיזיפית, ומלווה במאות חלופות וסקיצות (זה מספר בלתי נתפס, אבל מגיעים אליו בהרבה מהמקרים). בוודאי כשמדובר בג'ונתן ברנברוק, ועל אחת כמה וכמה כשהלקוח שלך הוא דיוויד בואי. גם אם החקירה המתמשכת מסתכמת לפתרון שגם ילד בכיתה ו' יכול לייצר ב- paint, אין פירושו שהמעצב עשה עבודה גרועה. ההכרה בנחיצות התהליך הארוך הזה היא פעמים רבות ההבדל בין עיצוב מצוין לכזה שהוא רק בסדר. אני משוכנע שכשברנברוק ניגש לבואי עם ההצעה שלו לעטיפה, הוא היה שלם עם התהליך שעבר, ולא שיצר איזה משהו כבדרך אגב כדי לסיים עם הפרויקט ולהמשיך הלאה.

לא פחות מעניין מזה היא הידיעה וההכרה שזה לא הפתרון העיצובי שהרוב היו רוצים לראות. יש איזה זיליון דרכים ורעיונות איך ליצור עטיפות חדשות לאמנים ותיקים וגדולים, כאלה בעלי הדר והיסטוריה שיש לשמר. במקום ללכת על חלופה מקובלת, סטנדרטית, לגיטימית, טיפוסית שהורגלנו (שלא לומר ציפינו) לראות, נבחר כאן פתרון שונה ואמיץ למדי. כזה שדורש לא מעט בטחון עצמי, אם כי בעיקר אמונה בצדקת הדרך ובנכונות התהליך העיצובי שנעשה.

ודבר אחרון – האמון ההדדי בין מעצב ללקוח הוא פקטור קריטי. זה נכון לשני הצדדים. בואי כנראה ידע להעניק את המושכות למעצב לעשות את שלו, אל מול מה שהיה חשוב לו להעביר בעטיפה. ברנברוק עיצב עבורו גם את עטיפת Heathen  ב- 2002, ואין זו העבודה הראשונה המשותפת של השניים. יובל סער כתב בגלריה לפני חודשיים על תחרות בשבוע עיצוב בהולנד, שבסיומה הוענק פרס ללקוח מצטיין. אני הזדעקתי בשעתו (אני עדיין חושב שצריכים להעריך את העיצוב אל מול דרישות הלקוח ולא להיפך), אבל עכשיו אני אולי מבין קצת יותר מאיפה זה בא.

ראיתי הרבה עטיפות יפות מזו בשנים האחרונות, אולם מעטות מהן סקרנו אותי כמו זו של האלבום המדובר. אני לא זוכר תקדימים למהלך עיצובי דומה אצל אף מוסיקאי שאני מכיר. הפעם יותר מתמיד נהנתי לקרוא על אודות העטיפה מפי העושים במלאכה.

אבל עזבו אתכם. עוד חודשיים אלבום חדש. בואי שר פעם "I will sit right down, waiting for the gift of sound and vision", וזה בדיוק מה שאני אעשה.

(תודה לקורא יובל, שהפנה אותי לביקורת מעניינת בגרדיאן הבריטי על העטיפה הזו שפורסמה היום. מדבר לא מעט על תפקידה המשתנה של העטיפה בעידן הדיגיטלי, ושווה קריאה באופן כללי)

Read Full Post »

איך סופגניות מתרבות (חנוכה וזה)

איך סופגניות מתרבות (חנוכה וזה)

כשהייתי בכיתה ט', למדנו בשיעור ביולוגיה על מבנה התא במשך כמה שבועות. בסוף, בתור שיעורי בית, נתבקשנו להביא לשבוע הבא מודל של תא – כל אחד באופן שבו זה נראה לו לנכון. בניתי מודל למופת, עשוי כולו מפריטי מזון שונים. השקעתי ממש – הכנתי ג'לי ששימש בתור ציטופלזמה – הנוזל שממלא את התא; בביצה קשה בתור הגרעין; ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכר מהם כלום וגזלו לי את כל אחר הצהריים של היום הקודם.

בסוף המורה היתה חולה וההגשה נדחתה בשבוע. אחד התלמידים אסף את העבודות של כולם ושמר אותן במחסן. ביום שטרם מועד ההגשה המחודש נזכרתי בעבודה ובמצב שהיא בטח נמצאת, ואמרתי לעצמי שיאללה יהיה בסדר. בסוף הגעתי למחסן בהפסקה שלפני כדי להוציא את המגש, וחצי מההגשה שלי העלתה עובש. אני זוכר שהוצאתי חלקים מהפרויקט שהיו במצב מזעזע, רצתי בין החברים לכיתה ואלתרתי משהו מתוך כל תכולת הפיתות שהם הביאו איתם לבית ספר באותו יום. זה נראה בערך כמו שאתם מדמיינים את זה. בחוסר חשק יצרתי עבודה חדשה, מחופפת למדי וממש לא כמו שרציתי שהיא תיראה.

אני לא משוכנע מה מוסר ההשכל מהסיפור הזה, אבל אני מנסה כבר שלושה שבועות לסיים פוסט חדש שחשוב לי מאוד, על פרויקט חדש וגדול שמתבשל מזה שנה במסגרת הבלוג. כבר הספקתי למחוק אותו איזה פעמיים ולהתחיל מהתחלה כי לא בא לי לפרסם אותו מחופף ורק פסססדר. אז רק שתדעו שלא נעלמתי ואני מקווה שהוא יעלה בקרוב.

בינתיים כפיצוי, וכדי שלא תגידו שאני מזניח אתכם, הנה קרוב לארבע שעות של המוזיקה שהכי אהבתי השנה. היתה אחלה של שנה בעיניי, ואני מקווה שאני משאיר לכם פסקול לטעמכם לסופ"ש.

צ'יאו!

Read Full Post »

[כתבה חמודה שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון במוסף התרבות של הוול סטריט ז'ורנל. הכתב טוביאס גריי מביא את סיפורו של הצלם הארי בנסון, שליווה את הביטלס בעיצומן של שנות השישים בדרכים; ואילו אני תרגמתי אותה בחיפזון אך בהנאה. בפיו כמה תובנות מסקרנות על מקצועיוּת בתחומו ועל האופן שבו יש לגשת לעבודות כאלה ודומות להן, והתמונות כמובן מהוות תענוג צרוף. כל הצילומים בטור זה – הארי בנסון]

Photographic Fun With the Fab Four/ Tobias Grey

במסגרת עבודתו כצלם, תיעד הארי בנסון נשיאים, ראשי ממשלות, סכסוכים ומשברים עולמיים. ובכל זאת, התמונות עליהן הוא ייזכר יותר מכל הן של להקת רוק'נ'רול. "ישנן עבודות בהן הייתי יכול לחזור אחורנית ולשפר אותן", טוען הצלם הסקוטי. "אין זה המקרה בעבודה עם הביטלס. כשצילמתי את החבורה הזו מנהלת מלחמת כריות, זה היה משהו שלעולם לא יהיה ניתן לשחזר, להעתיק או ליצור מחדש. תמונה טובה היא הרף ורגע שחולף לעולמי עד".

48 שנים חלפו מאז אותה מלחמת כריות מהוללת, ובנסון שב לפריז, לא הרחק ממלון ג'ורג' החמישי, בו הנציח את הרביעייה המופלאה באותו רגע נדיר. הצלם בן ה- 82, לבוש בקפידה בחליפת פסים ומלווה באשתו מזה 44 שנה, נמצא בעיצומו של מסע חתימות על ספרו החדש "The Beatles: On The Road, 1964-1966" שיוצא בימים אלה בהוצאת Taschen הנחשבת.

מתוך הספר.

קשה להאמין כיום, אולם בנסון הסכים במרמור ובחוסר חשק לצלם את הביטלס ב- 1964 כשנתבקש לראשונה לעשות זאת. "ידעתי מי הם, אולם לא הייתי מעוניין לעקוב אחרי להקת רוק'נ'רול. החשבתי את עצמי לצלם רציני", כותב בנסון בהקדמה לספר שלו. הרגע בו שמע את הביטלס מנגנים את השורות הראשונות של "All My Loving" במהלך חימום להופעה בורסאי גרם לו לשנות את דעתו באופן מיידי.

הביטלס מלחינים את I Feel Fine, במלון ג'ורג' החמישי בפריז.

הפלא הגדול ביותר בצילומיו של בנסון את הרביעייה מליברפול, רובן המכריע מתפרסם כעת לראשונה, הוא מידת האינטימיות החבויה בהן. מלחמת הכריות מדגימה עד כמה היו חברי הלהקה משוחררים ונטולי דאגות בביקורם הראשון בפריז. הם גם מתועדים עורכים קניות בשאנז אליזה, או מלוכדים בחדר המלון שלהם ומלחינים שירים סביב הפסנתר. בתמונה אחרת מניח רינגו סטאר המנומנם את ראשו על כתפו של המנהל בריאן אפשטיין.

"אני מקפיד לצלם אנשים כפי שהם חושבים שהם, לא כפי שאני חושב שהם", טוען בנסון במבטא גלזגואי, שנותר בעינו גם לאחר קרוב לחמישים שנות מגורים בניו-יורק. "לעתים אתה מרפה ממושא הצילום שלך, על אף שהיה ניתן לעבור לגור איתו ולאצור את האישיות שלו בעודו מתרכך או חווה רגע פרטי. זה בפירוש לא היה המקרה עם הביטלס. מהרגע הראשון ידעתי שיש לי משהו ממש טוב ביד".

כך חשב גם המעסיק שלו דאז, הדיילי אקספרס הבריטי, ושלח את בנסון ללוות את הלהקה לארה"ב במסגרת ההופעה הנודעת בתכניתו של אד סאליבן. כשם שהגה את הרעיון למלחמת כריות, כך גם הציע להפגיש את הביטלס עם המתאגרף קסיוס קליי [מוחמד עלי, מאוחר יותר]. קליי היה בעיר, בהכנות לקראת ההתמודדות מול סאני ליסטון על התואר במשקל כבד בפברואר 1964.

"כשהגעתי לחדר המלון במיאמי ביץ', היכן ששכנו גם חברי הביטלס, הדלקתי את הטלוויזיה וקסיוס קליי שאג בגאווה 'אני היפה מכולם!'", מספר בנסון. "חשבתי לעצמי שזה עשוי להוליד תמונה טובה עם החיפושיות. הלכתי לשאול אותם לדעתם, וכולם אמרו 'בטח', למעט לנון שאמר משהו כמו 'לא, הוא יהיר ויש לו פה גדול'".

עם המתאגרף קסיוס קליי.

החששות של לנון אוששו בצילומיו של בנסון, כשנוסף על כך קליי עשה חיים על חשבונם של הביטלס. "לאחר מכן ג'ון, שהיה אדם נעים והגון, ניגש אליי ואמר לי שגרמתי להם להראות כמו שוטים גמורים, ושזו אשמתי", מספר בנסון. "אבל לא היה לי אכפת כהוא זה. אני לעולם לא מפתח יחסי חברוּת עם האנשים אותם אני מצלם. אני ממאן לעשות זאת מכיוון שקשרים אלה מובילים לנסיונות של מושא הצילום להשפיע עלייך ועל העבודה שלך. בסופו של יום, אתה מפיק צילומים פחות טובים".

פול מקרטני המהורהר באחת ההפסקות בצילומי הסרט A Hard Day's Night. תמונה נפלאה.

בהקשר זה, הוא מחזיק בזכרונות נעימים במיוחד מעבודתו עם הנשיא המושמץ ריצ'רד ניקסון. "הוא נתן לי להצטרף לאחוזה בה שכן בקליפורניה, ימים ספורים בלבד לאחר שהועזב ממשרדו", הוא נזכר. "זו בוודאי לא היתה התקופה הטובה ביותר עבורו, והודיתי לו על שאיפשר לי בכל זאת לצלם אותו. לעולם אזכור את מה שהנשיא ניקסון השיב לי. הוא אמר: 'הארי, אתה מוכרח לאפשר לאנשים מקצועיים למלא את עבודתם נאמנה'".

הארי בנסון והספר.

בנסון תמיד התייחס לעבודתו ברצינות תהומית, לעתים באופן שעורר חילוקי דיעות מול עורכי העיתונים. מקרה שכזה התרחש ב- 1968 בעודו מצלם עבור המגזין לייף (שם עבד מאותה שנה ועד סגירתו בשנת 2000). בנסון היה לצידו של רוברט פ. קנדי כשהאחרון נרצח ביוני אותה שנה. מבלי להסס, שלף מיד את המצלמה שלו את הסנטור הניו יורקי ברגע גסיסתו. "לא מעט צלמים ניגשו אלי מאוחר יותר והעירו לי על כך שהעזתי לעשות זאת", הוא מספר. "אבל הייתי צלם עיתונות ביסודי, ואמרתי לעצמי 'Mess up tomorrow, don't mess up now'. זה הרגע. בשביל זה נכנסת לכל העסק הזה מלכתחילה".

למרות שהוא עודנו צלם עיתונות פעיל (בעיקר עבור המגזינים Vanity Fair ו- Vice), משקיע בנסון את מרבית השנים האחרונות בשימור ובטיפוח המורשת שלו. הוא עמל במרץ על פרסום ספרים המלקטים את עבודותיו במרוצת השנים, אותן עורכת עבורו אשתו. בשנה שחלפה הוא פרסם את "Bobby Fischer by Harry Benson" אודות השחמטאי האמריקאי המחונן אך הלא-יציב בנפשו, לצד ספר צילומים בשם "New York, New York" אודות העיר שאימצה אותו לחיקה.

"מעולם לא סירבתי לעבודה, מכיוון שלעתים גם העבודה הכי 'בינונית' הופכת למשהו מעניין", מסכם בנסון. "אם אתה מתחיל להיות בררן, אתה מטפס מעלה ומעלה, עד שלבסוף היחיד שאתה יכול לצלם הוא האפיפיור".

T. Grey, "Photographic Fun with the Fab Four", The Wall street Journal – Weekend Journal, pg. W6-7, July 6-8, 2012

Read Full Post »

"בכל מה שקשור למארז האלבום, מאז VS [האלבום השני] ניסינו ליצור משהו קצת יותר ייחודי. בשעתו זה עלה לנו משהו כמו 50 סנט נוספים או משהו כזה, אבל היינו נעולים על זה כל כך חזק. אני לא יודע אם הייתי עושה את זה שוב: לתת לחברת התקליטים 50 סנט מתוך ה- 1.5$ שלי!"

ג'ף אמנט בראיון למגזין Spin, על עטיפת Vitalogy של פרל ג'אם.

את Vitalogy קניתי בפיקדילי על גבי קלטת, בימים שהחנות והפורמט היו עדיין קיימים. החוברת המפוצצת שלה בקושי נדחסה לפלסטיק ומהר מאוד נתבלתה לי, כמו לכולם אני מניח. התגובה הראשונה שלי היתה "מה זה הדבר הזה?!". אף פעם לא הבנתי מה פשר המארז היומרני הזה, ואני חייב להודות שגם אחרי כתיבת טור זה אני עדיין לא יכול לשים את האצבע על ההסבר המדויק. ובכל זאת, עדיין מדובר במרשימה שבעטיפות הלהקה, זו שכמעט תמיד ידעה להשקיע את אותו מאמץ נוסף בחוויה הויזואלית למעריצים. מספיק מוזר ומספיק יומרני כדי לעמוד כאן על טיבה.

המקור.

האלבום תוכנן להיקרא במקור Life. הסינגל הראשון, Spin the black circle, שוחרר טרם צאת התקליט ובקרדיטים שלו אף נכתב "From the Epic album Life", בדיעבד באופן שגוי. סיפורנו זכה לתפנית כשהסולן אדי וודר נבר בערימות זבל בגראז' סייל אמריקאי. ודר נתקל במקרה בספר רפואי מראשית המאה הקודמת בשם Vitalogy ("מדע החיים", בתרגום מילולי), רכש אותו והראה לחברי הלהקה.

מדובר בספר די מוזר, בסך הכל, המאגד 19 חוברות דקות לכדי מקשה אחת. מעבר להיותו מיושן וארכאי (המעיד על התפיסה והידע שהיו קיימים בעת כתיבתו), הוא מאוד גרפי והצעותיו תמוהות ביותר. מכיוון שהוא עוסק ברפואה עצמית, כלולות בו לא מעט המלצות מרימות גבה – תערובות עשבים לא שגרתיות, הימנעות מקריאת רומנים ולעתים לא יותר מאשר שתיית מנה נאה של ג'ין. האיורים הגרפיים בו מצמררים אך יפהפהיים בו בזמן, וכוללים קיפולי נייר החושפים את פנים הגוף.

מתוך הספר

"אד קנה את הספר וכולנו אמרנו 'מאן, זאת תהיה עטיפה מעולה לאלבום'", סיפר בזמנו אמנט. "התאמצנו ממש הרבה כדי שזה ייראה כמו ספר. סובבנו אותו על צירו כדי שייפתח באופן מאוזן. זה עיצבן את חנויות התקליטים – הן תמיד היו צריכות להניח את הדיסק על צידו במדפים".

למורת רוחן של חנויות התקליטים ועל אף העלויות הגבוהות, המכשול הגדול עוד היה לפניהם. חברי הלהקה השתמשו בחלק מהתמונות בספר המקורי לטובת הספרון שלווה לאלבום. עם הזמן, התברר שלספר יצאה רוויזיה מתקדמת יותר, ושבניגוד לקודמותיה היא דווקא מוגנת בזכויות יוצרים. מישל אנתוני, סמנכ"ל סוני דאז, סיפרה על כך: "אדי הסתובב כל הזמן עם הספר הזה: ספר עזרה עצמית משנות העשרים. מה לעשות כדי להיות יותר בריאים…חשבנו לעצמנו – מעולה: ספר ברשות הציבור, אין בעיה. שלחנו אותו למחלקה המשפטית שלנו, והסתבר שיש שתיים או שלוש גרסאות ל- Vitalogy הספר, כאשר אחת מהן מוגנת בזכויות יוצרים. פתחנו חדר מלחמה ממש, וישבנו עם כל גרסאות הספרים המודפסים, יחד עם החלקים שהלהקה בחרה לשלב בעטיפת האלבום". אחרי מאמץ משותף עם המחלקה המשפטית של סוני, הצליחו לברור סט איורים שאינו מופיע בגירסאות העתידיות לטובת החוברת, ויישבו את סוגיית הכריכה הזהה.

הכריכה המוגדלת של האלבום עשויה מחומר שמשווה מגע דומה לזה של כרך אנציקלופדי, כאשר שם האלבום מוטבע בו באותיות מוזהבות. בתוך הכריכה מופיע גם ספרון עבה, שבו מילות השירים והקרדיטים הן ממש לא העיקר. דיונים והצעות בנוגע לבריאות ולחיים טובים ממלאים את החוברת, בין היתר התמודדויות עם מוות ואובדן. אחד מהם הוא למשל שיר קטן בסוף החוברת, שאינו לקוח ממילות השירים כלל –

"I waited all day. you waited all day.. but you left before sunset…and I just wanted to tell you the moment was beautiful. Just wanted to dance to bad music…drive bad cars…watch bad TV…should have stayed for the sunset… if not for me."

מתוך הספר

מילות השיר Whipping נכתבו על גבי עצומה שהוגשה לביל קלינטון כנגד ההמתות של רופאי הפלות. במקום מילות השיר Curdoroy, מופיעה תמונת רנטגן של השיניים של אדי ודר. בדף השיר האינסטרומנטלי Aye Davanita מופיע תת-הכותרת "The song without words". בין לבין עמודי השירים מופיעות אינספור תמונות הלקוחות מתוך הספר, המעניקות לו נופך ייחודי ושונה. דפי החוברת מחוספסים למגע ומעניקים תחושה אנציקלופדית בעת הדפדוף.

שבועיים לפני שיצא על גבי דיסק, שוחרר האלבום בויניל. צעד חריג למדי בתעשייה האמריקאית הפופולרית, אך כזה שעושה חסד עם המארז המטורף שעוטף אותו. זו היתה הפעם הראשונה (ואולי גם היחידה) מאז עידן הקומפקט דיסק שבה אלבום נכנס למצעד האמריקאי בגלל מכירות בפורמט של תקליט. עם צאתו בדיסק, זכה לשבוע מכירות מדהים שהתקרב למיליון עותקים, שני בלבד בהיקפו בארה"ב עד כה (היחיד שעקף אותו נכון לאותה עת היה Vs, אלבומם הקודם). עטיפת האלבום היתה מועמדת לגראמי על המארז הטוב ביותר באותה השנה. במקביל, הספר הרפואי Vitalogy (שאינו מודפס מזה שנים) הפך בין לילה לפריט אספנים נדיר, ובשנים האחרונות ערכו האמיר מאוד.

מי שאחראי לעיצוב בפועל של העטיפה הם ה- Ames Brothers, צמד מאאגניב שעשו גם עבודות רבות לנייק, MTV, קונברס ועוד כל מיני. בכל מה שקשור לגיג פוסטרים, אין שני להם בעיניי (דפדפו כאן קצת). דקל חברוני האדיר, כנראה המקבילה המובילה אצלנו בארץ, אמר לי פעם שהם ההשראה הכי גדולה שלו בכל מה שקשור לפוסטרים, ואחת הסיבות שהוא בכלל עוסק בתחום.

מי שעומד מאחורי השם הזה הם קובי שולץ ובארי אמנט, שעובדים ביחד מאז 1994 עד היום. בארי הוא אחיו של בסיסט פרל ג'אם, ג'ף אמנט, והעבודה על האלבום הזה היתה אחת הראשונות של הצמד. במרוצת השנים התמחו בעיקר בעיצוב פוסטרים וחולצות לשורה ארוכה מאוד של מוסיקאים, ביניהם ניל יאנג, רדיוהד, פו פייטרז, הסטרוקס, סטינג, קולדפליי ועוד רבים אחרים, תוך שהם ממצבים את עצמם כמובילים בעולם בתחום המרצ'נדייז. ויותר מכל, הם ידועים בשל העבודה הצמודה עם פרל ג'אם במשך השנים, זו שמניבה תוצרים מושקעים ומסקרנים במיוחד.

אחת העבודות המפתיעות פרי ידיהם (וגם אחת העטיפות האהובות עליי באופן כללי) היא עטיפת האלבום הבא של פרל ג'אם, No Code. שונה בתכלית מקודמתה, העטיפה מציגה 156 תמונות פולארויד, שבמבט ראשון מסודרות באופן אקראי – אין קוד. בין התמונות ניתן לראות גם את עינו של שחקן הכדורסל דניס רודמן, כמו גם את רגלו של אדי ודר לאחר שנעקץ על ידי דבור – כל תמונה והסיפור שלה. קיפולי עטיפת הקרטון עליה הודפסו נפרשים לכדי ריבוע גדול של 2X2 מחלקי העטיפה, ומרכיבים ביחד באופן מופלא את הלוגו של האלבום. מילות השירים מופיעות על גבי ריבועי קרטון דמויי פולארויד. גם שם האלבום מתחבר לעובדה המפתיעה שאין עליו ברקוד – נדבך נוסף במלחמה המתמשכת שמנהלת הלהקה עם חברות התקליטים והחנויות. מארז מדהים אשר יצא גם בויניל, וזו כבר בכלל חוויה ויזואלית ייחודית.

עטיפתו המרהיבה של No code לאחר פתיחתה ופרישתה, בעיצוב The Ames Bros.

אדי ודר, כנראה ביום אלגורי במיוחד, העיד שהוא תמיד התייחס לעטיפות של אלבומים כאל אותו מארז קורנפלקס שניצב מולך. "אותה קופסא שנמצאת מולך בזמן שאתה אוכל את הקורנפלקס בתור ילד או משהו. אם תקרא אותה [עטיפת האלבום] בזמן שאתה מאזין, תקבל חוויה מלאה הרבה יותר…וסוג של דרך מעניינת ללמד את עצמך יותר על הנושא". לא תמיד מצאתי אותן עולות בקנה אחד עם האלבום דווקא, אבל לרוב הגירוי הויזואלי מרתק בפני עצמו ובהחלט מעורר מחשבה. למתעניינים מעבר – עטיפות מקסימות (ושונות  בתכלית) גם ל- Riot Act ול- Yield (שניהם כוללים צילומים מרהיבים שצילם הבסיסט ג'ף אמנט בעצמו).

לפני סיום:

אצלנו בחבר'ה לא קונים מתנות מדי שנה בימי הולדת. במקום, פעם בחמש שנים, מתאספים כל החברים וקונים מתנה אחת מושקעת ביחד בהתאם למה שחתן השמחה היה עשוי לרצות ולא להעניק לעצמו. היו לנו כבר אייפד 2, גיטרה טובה, מערכת לאוטו, קורס בישול, קורס צלילה, צניחה חופשית – כל אחד ומה שהוא עשוי לאהוב ולא מעניק לעצמו. אנחנו בעיצומו של סבב מתנות גיל השלושים כרגע, וברגע זה ממש אני עושה את דרכי לעבר מימוש המתנה שלי. אז כן, יש לי חברים אדירים שאוהבים אותי, ושבזכותם אני עולה בדקות הקרובות על מטוס לראות את פרל ג'אם הלילה בברלין. כפרעליכם, כמו שאומרים! חברים של אמת – הפוסט הזה בשבילכם.

Pearl Jam – Vitalogy, 1994. Eddie Vedder – Book concept. Barry Ament – Layout & Art Direction

Read Full Post »

[פורסם במקור בוואלה, 13.6.12. בנימה אישית: זאת לא תהיה הגזמה להגיד שאוקיי קומפיוטר טלטל את עולמי המוסיקלי. כשיצא ב- 1997, פירקתי לו את הצורה, הכרתי בו כל שורה ותו וסחטתי אותו עד שהמערכת שלי התעייפה. רדיוהד הפכה הלהקה הגדולה ביותר בעולם (בעיניי, בכל מקרה), כשניתבה לעולמה המוסיקלי את כל מה שדור שלם לא הצליח לבטא במילים. היום אני יודע להגיד שלא פיצחתי אותו כראוי בזמן אמת, למרות שהיה התקליט האהוב עליי במשך כמה שנים טובות. האלבום מציין החודש 15, כשגם הוא וגם אני עברנו כברת דרך מוסיקאלית לא קטנה. השבוע נזדמן לי לחזור אליו אחרי כמה שנים טובות, ולהסיק שעדיין מדובר באלבום ענק, שלא אבד עליו הכלח. על הדרך, קצת על העטיפה המבולבלת של האלבום הכביר הזה, שלא ידעתי עליה כמעט כלום בעצם]

כשהושלמה העבודה על "הצד האפל של הירח", נדרש סטורם ת'ורגרסון, מעצב הבית של הפינק פלויד, לייצר אימאג' ויזואלי בדמות עטיפה לתקליטם החדש. האלבום עסק בנושאים מורכבים כמו חיים ומוות, חברות, בדידות, זמן וכסף, לצד הפקה עשירה ורבגונית במיוחד. כל המורכבות הזו מזוקקת לשיא ברצועת הסיום eclipse, שמעידה כי כל האנושות כולה אחת היא, ומבטלת את ייחודו של האינדיבידואל כשמתבוננים מן המרחקים.

במקום לנסות להתמודד עם העושר הרב ועם עודף המידע באלבום הזה, הציג ת'ורגרסון את אחת העטיפות האייקוניות בהיסטוריה של הרוק. אימאג' מבריק ופשוט בקווים נקיים על רקע שחור, שמזקק את התמצית של תקליט המופת הזה לכדי פריזמה משולשת. בצדה האחד – אור לבן ואחיד; בצדה האחר – קשת צבעים בספקטרום האור הנראה. בכך יצר המחשה ויזואלית מדויקת לאותו "כולנו שונים, אך כולנו אחד הם" שמאגד את האלבום, ומלווה אותו בקתרזיס הרמוני מרובה שכבות ועתיר בכלים ובקולות.

כמעט 25 שנה לאחר מכן הגיח לעולם אוקיי קומפיוטר, מאסטרפיס נוסף שהמתין לעטיפה. מדובר אולי ביצירה השלמה ביותר מאז "דארק סייד", ובאופן דומה נחתה לידיו של סטנלי דונווד, האיש שמעצב (מאז 1994 עד היום) כל עטיפה, כרזה או חומר גרפי של רדיוהד. הבעיה היא שבניגוד לפינק פלויד, הפעם אין שום אייקון פשוט שמסוגל להכיל בתוכו תורות שלמות כאלה. גם ב'אוקיי קומפיוטר' יש אינספור רבדים, אלא שבניגוד לדוגמא הקודמת, כאן חוסר הסדר שולט. כולנו צרכנים אשר מוצפים ברעש ובזרמים בלתי פוסקים של תוכן. קשרים חברתיים? הצחקתם אותנו. אנחנו בקושי מצליחים להתמודד עם עצמנו. האנושיות שלנו אובדת מרגע לרגע, ותחת העומס הזה רצוי שנוחלף בידי מכונות, שודאי יודעות מה טוב יותר עבורנו.

והרי לכם המלכוד הקלאסי בעיצוב עטיפה לאלבום שכזה. אי אפשר להציב אייקון פשוט וסימבולי, כיוון שאינו מדבר את השפה התוֹכנית והמוסיקאלית של האלבום. מנגד, פרטים רבים מדי יהיו הגשמה ויזואלית מיותרת של מה שהצופה היה יכול לחזות בראשו, מבלי להותיר מקום לדמיון – הדבר האחרון שאתה כמעצב רוצה באלבום כל כך מופשט ואלגורי. גם הבחירה הסלקטיבית של הכנסת חלק מהנושאים והדימויים היא בעייתית, כיוון שהיא שקולה להצבת מסננת על תכולת האלבום. כל נסיון לברור ולהתעלם מחלקים מסוימים יפגום בשלמות היצירה.

אז איך נחלצים מהפלונטר? לשם כך נחזור לרגע לתקליט.

באמצע האלבום, מיד אחרי Karma Police, מסתתרת לה רצועה עלומה שעל פניו תקועה באלבום הזה כמו עצם בגרון. אותו דקלום בקול ממוחשב שנפתח במילים Fitter, Happier, More productive נמשך מעט פחות משתי דקות ומתאר רשימת סיסמאות ארוכה לחיים טובים, המיועדות לאנשי שנות התשעים באשר הם. שלוש פעמים בשבוע חדר כושר. לנהוג בסבלנות, כשהילד מחייך במושב האחורי. לא עוד לארוחות מיקרוגל עתירות שומן רווי. לרחוץ את האוטו בימי ראשון. קניות בסופר מחוץ לעיר.

"זה הטקסט המדכא ביותר שכתבתי אי פעם", סיפר עליו הסולן ת'ום יורק מאוחר יותר. הדקלום הוקלט על ידי יורק באמצעות מחשב המק שלו בחדר החזרות, באחד הלילות לאחר שחברי הלהקה כבר התפזרו לביתם. קולו של הסולן נדגם ונשמע מתכתי וממוחשב, כאילו כל ההנחיות הללו מגיעות בכלל ממכונה ולא מאדם. "[בעת ההקלטה] הייתי לחוץ והיסטרי באופן שלא ייאמן, והיה מאוד משחרר להעניק את המילים הללו למחשב שנשמע טבעי". ברקע מתנגנים צקצוקי פסנתר צורמניים ומטרידים, ורעש רקע הולך ובא. 1:58 דקות דחוסות שמזקקות את האלבום המופלא הזה לא רק בטקסט שלו, אלא גם בתָווך דרכו הוא מוגש למאזין.

פה טמון סודה הגדול של העטיפה, וזה בדיוק מה שדונווד בחר לעשות. הדגש עבר ממה להציג לאיך להציג. והאיך הזה הוביל לאחת העטיפות העמוסות, המבלבלות והמלחיצות שזכה תקליט כלשהו לענוד עד אותה עת. החוברת הנלווית מורכבת מקולאז' מורכב ומבולגן של כבישים, מטוסים, נופים עירוניים, סמלים של חברות ומשפחות עם ילדים, לצד פיסות טקסט אקראיות. מאותו עולם דימויים ורפרנסים כל כך עשיר ומורכב, רקח דונווד בטלאי על טלאי חוברת אחת מפוצצת בתוכן, תוך ניצול התווך שממחיש את כל מה שהאלבום רצה להגיד ולא ניתן היה להסביר במילים.

עומס פרטים וחוסר נוחות. מתוך חוברת האלבום.

"בעבודה על העטיפה לאוקיי קומפיוטר", סיפר יורק בשעתו, "שנינו [דונווד ויורק] היינו אובססיביים לגבי הרעיון של רעש, כשם שהיינו כשיצרנו את המוסיקה. אבל לא סתם רעש – רעש רקע. הכל הוא רעש רקע. החיים שלנו, האופן בו אנחנו חושבים. ועל זה בדיוק מדבר האלבום – שכבות רבות של פטפוטים מחשבתיים".

בליבה של הטכניקה ליצירת אותו עומס עמד רעיון מקורי. מחיקות ושרבוטים בצבע לבן החליפו במכוון את ה- Ctrl+Z המוכר, כאחת הדרכים של דונווד לייצר שפה עתירת אובייקטים ומורכבת לעיכול בקרב המדפדפים בחוברת. שכבות על גבי שכבות של איורים, גזירי טקסט (באנגלית, ביוונית ובאספרנטו) ואייקונים שונים ומגוונים נשזרו זה בזה. הטקסט "ילד אבוד" מופיע באופן בולט בחזית האלבום, ומדבר בעד עצמו.

מתוך החוברת.

מילות השירים שולבו בחוברת, בריווח ובעימוד שאינם עקביים. גם התוכן עצמו גדוש בשגיאות דפוס וכתיב לצד מחיקות רבות. כך, למשל, הפכה השורה "in a deep deep sleep of the innocent" בשיר Airbag ל- ">in a deep deep sssleep of tHe inno$ent/completely terrified". האג'נדה הצרכנית והאנטי-תאגידית שהוזכרה קודם לכן, זכתה לטוויסט משעשע בדמות הצהרת זכויות היוצרים של האלבום: "Lyrics reproduced by kind permission even though we wrote them".

פעמיים באלבום (פעם אחת בחוברת, ופעם נוספת על גבי הדיסק עצמו) מופיעות להן זוג דמויות שלוחצות ידיים. יורק התייחס אליהן כאל סמל לניצול: "מוכרים למישהו משהו שהוא לא צריך, ומישהו מתיימר להיות נחמד כי הוא מנסה למכור משהו". צמד הדמויות עלה בקנה אחד עם האמרה Meeting People is Easy שליוותה את הלהקה סביב האלבום (ועמדה בכותרת הסרט הדוקומנטרי שתיעד את הלהקה בתקופתה הקשה לאחר ההצלחה המפתיעה של האלבום). האייקון המדובר ניצב מאוחר יותר במרכז חזית אלבום האוסף ששוחרר ב- 2008.

הקמפיין הפרסומי שליווה את צאת האלבום היה רחוק מלהיות שמרני, בוודאי כשמדובר בחברת התקליטים גדולה כמו Parlophone (עם מוסיקאים מלב הקונצנזוס בדמות הביטלס, קווין וקולדפליי). בעידוד הלהקה, מילות השיר "Fitter, Happier" שהוזכר קודם לכן מילאו את קירות תחנות האנדרגראונד בלונדון, כמו גם מודעות ענק בעיתונים השונים. הארט שליווה את האלבום, לצד אותן מילות השיר, עוצבו מחדש למידות של חולצה והופצו לרוב. בארה"ב קיבלו נציגי מערכות העיתונים ותעשיית המוסיקה 1000 טייפים עם קלטת האלבום מודבקת בפנים. דיסקטים עם שומרי מסך של הלהקה חולקו במקומות ציבוריים. מדובר כמובן בשיטות לא קונפורמיסטיות בעליל, אולם הן מגבות היטב את המשולש אדם-המון-מכונה שאופף את האלבום.

אב המוליך את משפחתו למקלט גרעיני. הדמויות לקוחות מתוך פרוספקט שממשלת אנגליה הפיצה בשנות השמונים, ושימשו גם לעטיפת הסינגל של Karma Police.

דונווד נשאל פעם מה גרם לו להיות אמן, ועל כך הוא ענה: "'אמן' היא כפי הנראה הדרך הנוחה ביותר להגדיר את המשלח היד שלי בטפסים לקבלת דמי אבטלה. באופן טבעי, אם הייתי רושם 'בטלן', 'עצלן גמור' או 'תרמית צדקה', הם היו מסרבים בוודאי לבקשה שלי". למרות זאת, עצלנות נראית כהגדרה הרחוקה ביותר בעבודתו של דונווד עם הלהקה. את המוסיקה המורכבת של הלהקה והתכנים בהם היא עוסקת פורט דונווד לחתיכות קטנות, ובונה אותן מחדש בעבודת נמלים איטית עד להשגת הפרספציה הנכונה מצד עין האנושית.

ת'ום יורק הכיר את דונווד במהלך לימודי אמנות באוניברסיטת אקסטר באנגליה בראשית שנות התשעים, ומאז הפך למעין צלע שביעית בלהקה (אחרי החמישיה והמפיק הקבוע נייג'ל גודריץ'). דונווד העיד כי כבר בפעם הראשונה בה נפגשו, הוא חשב את יורק ל"אדם ברברן בעל פה גדול, בדיוק מסוג האנשים איתם אהיה מסוגל לעבוד". ראשית עיצב עבורם את העטיפה ל- EP שלהם My Iron Lung, בהמשך לעטיפת The Bends ובפועל את כל העטיפות והפוסטרים של הלהקה עד היום הזה.

לרוב יורק שותף בתהליך בניית הקונספט לעטיפה, וכמעט תמיד מופיע בקרדיטים תחת שם בדוי כלשהו – "The White Chocolate Farm", צ'וקי, דוקטור צ'וק. יתכן כי אותו שיתוף פעולה הדוק הוא זה שיוצר תמונה שמשלימה את המוסיקה באלבומים באופן כה מדויק. על החשיבות שהוא רואה באינטרפרטציה של דונווד מספר הסולן יורק: "אם מראים לי ייצוג ויזואלי של המוסיקה שלנו, רק אז אני מרגיש בטוח. עד לאותה נקודה, אני בדרך כלל מוצא את עצמי קצת מבולבל. העבודה של דונווד [באוקיי קומפיוטר] מבליטה את אותו רעש רקע… הוא ערם תמונות, תרשימים, מילים ושרבוטים, מחק את חלקם…ראיתי את זה ככל הדברים שלא יצא לי להגיד בשירים".

נדרשים יותר מפעם או פעמיים כדי להכיל את כל מה שהעטיפה הזו טומנת בחובה. זה לאו דווקא דבר רע – האלבום מורכב ביותר ודורש אף הוא מספר רב של האזנות. הקהל שמשקיע באלבום הוא זה שיהנה ממנו באמת, וכך גם תקפים הדברים בנוגע לעטיפתו. בסופו של יום הדברים מתיישבים, ומתוך ההמולה וחוסר הסדר הזה, הכל מתייצב במקומו ומסתדר היכן שצריך. כמו בכל אלבום של החבורה מאוקספורד, הזמן והסבלנות חושפים את מלוא הדרה של תחושת חוסר הנוחות של הרגע הראשון.  Everything in its right place.

רדיוהד – אוקיי קומפיוטר, 1997. עיצוב: סטנלי דונווד ו"The White Chocolate Farm".

Read Full Post »