עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: סטודיו Barnbrook
אחרי הפסקה של בערך עשור, דיוויד בואי עומד להוציא אוטוטו אלבום חדש, והעולם מתרגש. שיר ראשון מתוכו כבר יצא אתמול, וזה מרגיש כאילו הנער הנצחי לא הלך לשום מקום בעצם. כבר יומיים שאני שב ושומע בהתלהבות פרקים בדיסקוגרפיה של בואי, כאילו לא שמעתי אותו מעולם. גם העטיפה הצפויה כבר ראתה אור, והיא לא פחות ממרתקת בעיניי. בניגוד לעטיפות "יפות" שראיתי בשנה החולפת, זו גרמה לי לעצור ולחשוב. וזה ממש, אבל ממש לא מובן מאליו. הקרדיט על העטיפה הולך לסטודיו לונדוני מוביל בשם Barnbrook, ובעל המשרד ראה לנכון לחלוק עם הקוראים אודות העטיפה בבלוג שלו. אני קיבלתי קצת תשובות, וחשבתי שיהיה מעניין להציג כאן ולדון בעטיפה המדוברת.
ג'ונתן ברנברוק (ויקיפדיה), הבעלים, שואל את עצמו ועונה על כמה שאלות מפתח באשר לעטיפה, ועיקרן שאלות "למה" שקפצו לי מיד לראש ובטח גם לכם. קטעים נבחרים בתרגום חופשי שלי (הטור המלא כאן):
1. למה לא אימאג' חדש לעטיפה?
בדרך כלל כשמשתמשים בתמונה מן העבר, פירושו "מיחזור" או "מיטב הלהיטים", אבל כאן אנחנו מתייחסים לשם האלבום "The Next Day". עטיפת אלבומו Heroes מוסתרת על ידי ריבוע לבן מכוונת לרוח של מוזיקת פופ או רוק מעולה שהיא "בת זמננו", תוך שהיא שוכחת מהעבר. ובכל זאת, כולנו יודעים שאין כך הדבר. לא משנה כמה נשתדל, לא נצליח להתנתק מן העבר. כשאתה יצירתי, זה משתקף בכל אופן ובכל צעד שאתה בוחר לקחת, במיוחד במקרה של אמן כמו בואי. תמיד ישפטו אותך ביחס לעבר, לא משנה כמה תנסה להתחמק מכך.
עטיפת האלבום Heroes, 1977.
2. למה דווקא "Heroes"?
אם אתה עומד לקחת ולהחריב עטיפת אלבום של דיויד בואי, יש הרבה מאוד לבחור מתוכן. זו ספציפית גם אחת המוכרות מבין התקליטים שלו, והיא אחת שמשתלבת באופן מוצלח במיוחד עם החרבה שכזו. האלבום עצמו הינו מאוד מהורהר, והעטיפה המקורית של Heroes תואמת היטב את הלך הרוח המדובר. השיר Where Are We Now [הסינגל החדש] הינו השוואה בין ברלין של טרום נפילת החומה לזו של היום. רבים מכירים את המורשת של בואי מברלין [Heroes הינו אחד משלושת האלבומים שהקולטו בתקופת הברלינאית שלו בשלהי שנות השבעים, יחד עם Low ו- Lodger], ורצינו שהציבור יחשוב על הזמן בו הוקלט האלבום המקורי ועל הזמן עכשיו.
3. למה ריבוע לבן מסתיר את האימאג'?
עבדנו על מאות עיצובים שעושים שימוש בהסתרה של העטיפה ההיא, אולם החזקים ביותר היו גם אלה הפשוטים ביותר. זה היה חייב להיות משהו בניגוד ישיר לאימאג' שתחתיו, אולם לא מבוים יתר על המידה. זה היה ברור יותר אם היינו מקשקשים על כל העטיפה המקורית, אולם לא היינו מצליחים להשיג את הכוונה לבטא את המלנכוליה של שירי האלבום. הסתרת דמותו של בואי גם מתקשרת לזהות שלו; לא רק בעבר כשהיה משתנה ללא הרף, אלא גם שהוא נעדר מהסצינה המוסיקלית בעשר השנים שחלפו. האם זה היה מהלך שמטרתו להעלים את זהותו, או שמא הוא הרגיש עם כך יותר בנוח?
4. למה אין צבע?
שם האלבום "The Next Day" מפנה לכמה רפרנסים, בהם נאומו של מקבת' "מחר, ומחר ומחר"…וגם האלמנט האקזיסטנציאליסטי של "מחכים לגודו" אשר ממתין ליום הבא – כל אלה מעלים שאלות קיומיות בטבע האנושי, כך שפלטה מונוכרומטית נראתה כמייצגת נכונה את אותה תחושה.
5. למה אין לוגו, או עיצוב אחר לשמו על גבי העטיפה?
רצינו שהעטיפה תהיה מינימליסטית ו"לא-מעוצבת" במידת האפשר. הרגשנו שהפתרון האלגנטי ביותר יהיה להשתמש בעטיפה הקודמת כמו שהיא ולמחוק בקו חוצה את שם האלבום. זהו ניתוק שמתאים לאווירה של האלבום החדש.
…[בנוגע לפונט הנבחר] זהו פונט חדש שאנחנו עובדים עליו, שנקרא Doctrine – זו ההופעה המשמעותית הראשונה שלו. הגופן ישוחרר באופן רשמי בשבועות הקרובים.
6. עוד משהו שאתה מעוניין להוסיף?
כן. אחרי שאמרנו את כל זה, אנחנו יודעים שזו בסך הכל עטיפת תקליט עם ריבוע לבן באמצע. אבל לעתים עיצוב יכול להיות מסע ארוך שמתמצה במשהו די פשוט שעובד, והפשטות הזו יכולה לעבוד בהרבה רמות. פעמים רבות, הרעיונות הפשוטים ביותר הם גם אלה הקיצוניים ביותר. אנחנו מבינים שרבים היו מעדיפים תמונה חדשה ויפה של בואי, אבל אנחנו מאמינים שזה היה הרבה פחות מעניין, ולא מצליח להשיג הרבה מהמטרות שהצבנו לעצמנו כשעבדנו על העיצוב הזה. לבסוף – קרדיט גדול לדיוויד בואי, הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה, וזה ללכת על רעיון קיצוני שדורש אומץ ובו בעת תבונה. זו הסיבה שבזכותה אנחנו אוהבים את המוזיקה שלו ולעבוד איתו.
——————————————-
המעצב ג'ונתן ברנברוק.
הפסקה האחרונה היא המעניינת מכולן, בעיניי, ואני חושב שהיא מלמדת כמה שיעורים חשובים על תהליך עיצובי בריא.
בראש ובראשונה היא אומרת את מה שצופה נחפז נוטה לומר, לעומת מעצב מנוסה ומתוסכל שבוודאי יהנהן בהסכמה. לעתים הדרך העיצובית היא כה ארוכה וסיזיפית, ומלווה במאות חלופות וסקיצות (זה מספר בלתי נתפס, אבל מגיעים אליו בהרבה מהמקרים). בוודאי כשמדובר בג'ונתן ברנברוק, ועל אחת כמה וכמה כשהלקוח שלך הוא דיוויד בואי. גם אם החקירה המתמשכת מסתכמת לפתרון שגם ילד בכיתה ו' יכול לייצר ב- paint, אין פירושו שהמעצב עשה עבודה גרועה. ההכרה בנחיצות התהליך הארוך הזה היא פעמים רבות ההבדל בין עיצוב מצוין לכזה שהוא רק בסדר. אני משוכנע שכשברנברוק ניגש לבואי עם ההצעה שלו לעטיפה, הוא היה שלם עם התהליך שעבר, ולא שיצר איזה משהו כבדרך אגב כדי לסיים עם הפרויקט ולהמשיך הלאה.
לא פחות מעניין מזה היא הידיעה וההכרה שזה לא הפתרון העיצובי שהרוב היו רוצים לראות. יש איזה זיליון דרכים ורעיונות איך ליצור עטיפות חדשות לאמנים ותיקים וגדולים, כאלה בעלי הדר והיסטוריה שיש לשמר. במקום ללכת על חלופה מקובלת, סטנדרטית, לגיטימית, טיפוסית שהורגלנו (שלא לומר ציפינו) לראות, נבחר כאן פתרון שונה ואמיץ למדי. כזה שדורש לא מעט בטחון עצמי, אם כי בעיקר אמונה בצדקת הדרך ובנכונות התהליך העיצובי שנעשה.
ודבר אחרון – האמון ההדדי בין מעצב ללקוח הוא פקטור קריטי. זה נכון לשני הצדדים. בואי כנראה ידע להעניק את המושכות למעצב לעשות את שלו, אל מול מה שהיה חשוב לו להעביר בעטיפה. ברנברוק עיצב עבורו גם את עטיפת Heathen ב- 2002, ואין זו העבודה הראשונה המשותפת של השניים. יובל סער כתב בגלריה לפני חודשיים על תחרות בשבוע עיצוב בהולנד, שבסיומה הוענק פרס ללקוח מצטיין. אני הזדעקתי בשעתו (אני עדיין חושב שצריכים להעריך את העיצוב אל מול דרישות הלקוח ולא להיפך), אבל עכשיו אני אולי מבין קצת יותר מאיפה זה בא.
ראיתי הרבה עטיפות יפות מזו בשנים האחרונות, אולם מעטות מהן סקרנו אותי כמו זו של האלבום המדובר. אני לא זוכר תקדימים למהלך עיצובי דומה אצל אף מוסיקאי שאני מכיר. הפעם יותר מתמיד נהנתי לקרוא על אודות העטיפה מפי העושים במלאכה.
אבל עזבו אתכם. עוד חודשיים אלבום חדש. בואי שר פעם "I will sit right down, waiting for the gift of sound and vision", וזה בדיוק מה שאני אעשה.
(תודה לקורא יובל, שהפנה אותי לביקורת מעניינת בגרדיאן הבריטי על העטיפה הזו שפורסמה היום. מדבר לא מעט על תפקידה המשתנה של העטיפה בעידן הדיגיטלי, ושווה קריאה באופן כללי)
סיפור, כיסוי. 