Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יולי, 2012

"הי עופר. העמדת אותי במצב מביך…אין לי אפילו שבריר זכרון מהכריכה עליה אתה מדבר. שנים הייתי המעצב של חברות התקליטים 'הד ארצי' ועוד הרבה חברות כמו הליקון. ספציפית את הכריכה של גרוניך איני זוכר…"

עטיפה אחורית

גזיר המייל הזה מהמעצב ספי מטיוק נקבר אצלי במעמקי התיבה לפני אולי שנה וחצי. "30 שנה – לך תזכור" כדברי הגששים. גרוניך מעולם לא הצטיין בעטיפות פרועות ויצירתיות כפי שניתן היה לצפות ממוסיקאי פורה שכמותו, וכך גם זו של "צמר גפן מתוק". מה יש בה כבר? אחד שלמה עטוף בשמיכה ממוסמרת לקיר, מוחה את עינו בעוד שערו הארוך משתלשל ממנה. בצדה האחורי – אותה שמיכה, עם קווצת שיער מבצבצת החוצה. צבעים חזקים וברורים; הטייה אלכסונית וגופנים מדיפים ביחד ניחוחות חזקים של אייטיז. ובכל זאת, נורא רציתי לכתוב על התקליט הזה בשעתו – אחד האהובים עליי בעברית בכל הזמנים, לא פחות. בשבוע האחרון יצא לי לחזור אליו ולשמוע אותו איזה פעם-פעמיים-עשרים, ולהבין שוב עד כמה התקליט הזה מופלא וקסום. אז הנה אני כותב ספונטנית ומהבטן, כפי שראוי לאלבום של גרוניך. הפעם פחות עטיפה, אנד לט דה מיוזיק טוק.

(אחיזת עיניים  \\ ככה זה נפתח. השיר היה פותח את הופעות הסיבוב ההוא, כאשר הבמה הולכת ומוארת עם השיר. לעצום עיניים ולפקוח את האוזניים. קסם:)

במהלך 1980 סיים גרוניך את לימודי הקומפוזיציה בניו יורק ושקל את המשך דרכו. באותה תקופה הגיע לארץ למספר הופעות, תחילה עם "צליל מכוון" ולאחר מכן בכוחות עצמו (שתועדו גם באלבום ההופעה "קונצרט" – הנה שיר כביר מתוכו). התלהבות ניכרת בקהל הישראלי, לצד הצלחת "סימפטיה" לביצועה של נורית גלרון הותירו בגרוניך רצון לשוב ארצה ולהתמקד בכתיבה בעברית. לשם כך זנח את ההלחנה בסגנון הקלאסי בה עסק באותה עת, ושבחלקה היתה מיועדת להשתלב במחזמר "אמריקה" שגרוניך השתתף בכתיבתו.

במשך מספר חודשים עמל גרוניך על "צמר גפן מתוק", אשר בהשפעות המוסיקה ששמע באותה עת ניתן להבחין מיד – ג'אז, פיוז'ן, רוק מתקדם ומוסיקה קלאסית. מאז אלבום הבכורה שלו "למה לא סיפרת לי" חלפו כמעט עשר שנים, ונדמה שגרוניך התמתן מעט. האלבום אמנם קל הרבה יותר להאזנה מקודמו, אך אולי המורכב והעשיר ברפרטואר הענף שצבר במרוצת השנים.

(איש קש \\ שיר נפלא, בכל קנה מידה:)

" בהאזנות ראשונות – 'צמר גפן מתוק' הוא תקליט מהמם", כתב קוטנר עם צאת האלבום ב- 82'. "ההפקה שלו (שלמה גרוניך עם מתי כספי) היא העשירה והמגוונת ביותר שנשמעה עד היום בתקליט ישראלי. יש כאן מבחר של מקצבים, סגנונות וצבעים מוסיקליים המעוטרים בשפע בלתי-רגיל של רעיונות, גימיקים, מצלולים והפתעות…לשלמה גרוניך של "צמר גפן מתוק" אין העצב החולני שהיו לו פעם וגם לא את ההומור המטורף. מה שיש לו זה דמיון ויכולת מוסיקלית מרשימה (שאינם מנוצלים עד תומם) וכלי הפקה מעולים. לתקליט הזה אני מתייחס כתרגיל ב'איך להפיק תקליט מעניין'".

תמונה אדירה

בניגוד אולי ל"למה לא סיפרת לי", התקליט הזה נשמע הרבה יותר מוקפד, מהודק ומדויק. תמיד ישנו קו עדין שיש לשמור עליו בין היצירתיות והספונטניות לבין והדיוק והקפדנות, והאלבום הזה נחשב בעיני כנקודה המאוזנת ביותר בדיסקוגרפיה של גרוניך. צוות הנגנים שליווה אותו בתקליט הוא האליטה דאז ועמודי התווך של הרוק הישראלי בראשית שנות השמונים ובכלל. מורדי פרבר (רגע לפני שנטש לארה"ב ופתח בקריירת ג'אז מצליחה) משייט לו על הגיטרות כמו צל שרודף את הקלידים של גרוניך. אלון נדל מזכיר שוב מאיפה נולד הבס הישראלי שקשה לטעות בו, ואילו מאיר ישראל איזן היטב בין האגרסיות וההתפרעות לעדינות והרגישות בשירים השונים. פטר ורטהיימר נתן חלקו בקלרניט ובסקסופונים השונים, אשר להם מקום מרכזי באלבום הזה. ובל נשכח כמובן את גרוניך עצמו, שד על הפסנתר, מוג, אורגן חשמלי, פנדר רודס ושאר מיני קלידים שלוקחים חלק בתקליט.

(שומקום \\ קליל, משעשע ומולחן לעילא:)

מעל כל אלה ניצבה הפקתו של מתי כספי, חברו ושותפו הותיק של גרוניך. עיקר עבודתו של כספי היה בעיצוב הסאונד של האלבום. גרוניך סיפר כי הבחירה בכספי נעשתה בשל "חוש הבאלאנס המוסיקלי שלו וההקשבה הנקייה שלו, היכולת שלו לשים את הדגש על הפרטים הנכונים ולהוציא בפוקוס את הדבר הנכון ביצירה מוסיקלית גדושה ומלאת פרטים". הפער בין השניים נסוב בעיקר סביב שירתו של גרוניך, כאשר כספי משך לכיוון של שירה נקייה ומדויקת יותר, ובפחות רגש. "מתי הלך נגד מה שטבעי לי – להביא את התחושות האלה לרגע שבו אני עומד עם אוזניות באולפן. לפי מתי, הטייפ לא משקף התרגשות, אלא קול טוב, נוכחות ונקיון".

אחד השירים המיוחדים באלבום, "עוד לא עצרתי", כולל ג'אם סשן מטורף שמשלב עיבודים אוריינטליים, השפעות אמריקאיות וסולו סיטאר. גרוניך ביקש ממורדי פרבר להשיג נגן סיטאר להקלטה, ועל כך מספר פרבר: "שלמה ביקש שאביא נגן סיטאר, אבל אחרי שמצאתי את הכלי אצל חבר, החלטתי לנגן בו בעצמי. ישבתי כל הלילה ולמדתי את הכלי, ובבוקר באתי לאולפן וניגנתי את הסולו". זו היתה הפעם היחידה בחייו בה ניגן פרבר בסיטאר. מילות השיר מופנות ברמיזה לעבר קהל המאזינים ומבקרים, שלא תמיד עיכלו את יצירתו של גרוניך.

באלבום הזה, הטקסטים (ברובם נירית ירון-גרוניך) הפכו מעורפלים יותר מבעבר, אבל הסאונד והשירה מוקפדים ומדויקים לעילא. הקו בין הטירוף לשקול מעולם לא היה דק יותר. לפעמים ד"ר ג'קיל, לפעמים מיסטר הייד.

אני אוהב את זה שהשיר הכאילו-ציוני "ישראל" ("המקום הנכון במזרח התיכון"!) נפתח ב- Eins! Zwei! Drei! Vier!, ומלווה אותו מקהלת פועלי בניין שגרוניך אסף באופן ספונטני באותו יום. אני מתמוגג מהשיוט המשועשע על הפסנתר ב"שומקום". אני מתרגש מהעדינות ומהרומנטיקה של "מדגם". אני עדיין מופתע כל פעם מחדש על משפטים כמו "אני חולץ צנוניות משדייך". ולעזאזל, אני אוהב את זה שאחרי שיר בשם "איש קש" בא השיר "אישה קשה".

(הפרי אותי \\ אם רק שיר אחד מתוך האלבום, זה האחד שלי. הכפלת קולות, לחן מטורף, סינתוזים של מוג ושלמה גרוניך בפרץ יצירתיות עוטף את הכל. שלמות:)

בחוסר מזל, סיבוב ההופעות שנקבע לצאת האלבום תוזמן לשבוע טרם כניסת צה"ל ללבנון ותחילתה של המלחמה (הערת אגב: צריך להודות שנדרשות הרבה ידיים כדי למנות את כלל האלבומים שסבלו מחוסר מזל שכזה במדינתנו רוויות המלחמות במשך השנים). כך או כך, זה בוודאי לא היטיב עם האלבום, שאחרי הכל צריך לזכור שמלכתחילה אינו קל להאזנה ככל אלבום של שלמה גרוניך. לצד חוסר ההצלחה המסחרית של האלבום, זכה התקליט להכרה משמעותית על האיכויות היצירתיות שהוא טומן בחובו. עם השנים התחבב האלבום על יותר ויותר אוזניים, ומיצב עצמו כקלאסיקת רוק חשובה בפנתיאון הישראלי. החלילן הנפלא הרבי מאן אף הקליט גירסה יפהפיה משלו ל"נואיבה" הענוג.

כעבור שנים רבות של היעדרות מהמדפים, ולאחר שמחירי העותקים הקיימים של התקליט הרקיעו שחקים (איכויות האלבום נפוצו גם בחו"ל בקרב חובבי הרוק המתקדם בעולם), החליטה "הד ארצי" לעשות חסד ולהוציא מחדש את "צמר גפן מתוק" בגירסת רימאסטרינג בשנת 2004. יש לשבח את "הד ארצי" על העבודה היסודית שנעשתה לטובת השחרור החדש, במסגרת סדרת "בראשית" שלה – ראשית, איכות הקול השתפרה במידה ניכרת, בעבודה שהתבססה על הסלילים המקוריים היכן שמצבם התיר זאת. שנית, נוספו לאלבום קרוב ל- 25 דקות של גרסאות מוקדמות שהוקלטו על ידי גרוניך בטייפ בערוץ בודד בביתו. אלה מאפשרות הצצה לעבודה טרם העיבודים, וכן לשירה היצרית והפחות-מוקפדת שמתי כספי ניסה למתן. צורפה גם הקדמה מפורטת על אודות האלבום מאת עופר שנער, פירוט של שיר-אחר-שיר, התייחסות של כספי לעבודה על התקליט וכמובן מילות השירים וקרדיטים – אלה מודפסים על גבי טיוטות דפי התווים של השיר "מדגם".

בהופעת ההשקה של האי.פי. Delicately Violent של איטליז, אירחו את גרוניך בביצוע של "לונה פארק", השיר שחותם את "צמר גפן מתוק" ואחד משיאי הפרוגרסיב הישראלי בכל הזמנים בלי שום ספק. מי שהיה שם, זוכר איזה רגע בלתי נשכח זה היה. הלהקה אירחה איזה מן אבא רוחני והתרגשה אפילו יותר מהקהל. כל הבארבי קפץ על הרגליים מהשנייה הראשונה, ועשה רושם שאין בקהל מישהו שלא מכיר את השיר הזה (אני משוכנע שחלקו הגדול טרם נולד כשהשיר הזה יצא). דור הולך ודור בא וגו'. גרוניך התפרע שם על הקלידים כמו ילד בן 15, וכל הלהקה עם חיוך טיפשי שאומר שעכשיו אפשר לפרוש בשקט. רוק'נ'רול.

———————————————————-

כל האלבום ניתן להאזנה כאן ביוטיוב בערוץ של שלמה גרוניך. לקריאה נוספת אני ממליץ על הפירוט באתר הבית של גרוניך, על מה שהיה למתי כספי לספר על האלבום, על הביקורת של יואב קוטנר מ- 1982 ועל החוברת שנלווית למהדורה המחודשת של האלבום, אותה אני ממליץ לרכוש בחום רב (בכולם נעזרתי גם בכתיבת טור זה).

ורגע לפני סיום – אחד מקטעי הבונוס בגירסה החדשה הוא "קליידוסקופ", שיר של דפנה ארמוני וגרוניך, שהתמודד בקדם אירווזיון 1981. הטקסט המבריק ("קליידוסקופ! מיקרוסקופ! טלסקופ, פריסקופ, סטטוסקופ!"), הלחן העליז והכוריאוגרפיה של גרוניך הביאו אותם היישר למקום הלפני אחרון בתחרות. נייס וואן.

שלמה גרוניך – "צמר גפן מתוק", 1982. עיצוב – ספי מטיוק. צילום – אבי גנור. איסוף ועריכת מהדורה מחודשת – עופר שנער ובועז הראל. עיצוב מהדורת 2004 – דור כהן.

Read Full Post »

בטוקיו גרים איזה 35 מיליון איש, מה שהופך אותה למטרופולין הגדול ביותר בעולם. עשרות על עשרות של קילומטרים של בתים ומשרדים ומסחר ובילויים ואז עוד בתים, בזה אחר זה וללא קצה. ובכל זאת, הרכבת התחתית בעיר חדלה מלפעול לקראת חצות, וחוזרת לעבוד רק בחמש וחצי בבוקר. מציאות כזו מטילה שיתוק על העיר: מרכז טוקיו מלא בבנייני ענק, והמרחקים הרגליים ממקום למקום מייגעים ביותר. בפרברים המצב קשה עוד יותר – שכונות על שכונות של בתי מגורים ותו לא. רכבים הם חלופה לא נוחה בכלל, ולמעט מרחקים מוגבלים באופניים, כולם מקפידים לחזור לבתיהם לפני הרכבת האחרונה.

בספרו "אחרי החשיכה", מתאר הרוקי מורקמי לילה בחייה של נערה (וכמה דמויות נוספות) שמחליטה לא לחזור הביתה עם הרכבת האחרונה ולחוות את טוקיו של הלילה. העיר מוציאה החוצה טיפוסים אחרים, כמיטב הצבעוניות היפנית. מתאבקת לשעבר שמנהלת "מלון אהבה" (הבתים ביפן קטנים להחריד, ומקובל שבני זוג שמעוניינים להתייחד עושים זאת במלון לפי שעה, ולא כשהילדים נמצאים מעבר לקיר מנייר אורז); זונה סינית מוכה, סטודנט טרומבוניסט וגיק מחשבים – כל אלה מסייעים בבניית עולם מנוכר, סליזי, סהרורי ואפלולי, המתועד על ידי מצלמה בגובה מעוף ציפור.

יש בנמל טוקיו שוק דגים עצום (הגדול בעולם), שמדי יום נקלטות בו טונות על גבי טונות של סחורה סיטונאית טריה, בדרך להיות מופצת לכלל המסעדות, המלונות ושאר העולם המערבי. החל משלוש לפנות בוקר, אלפים של יפנים עמלים למיין, לנקות ולסדר את הסחורה, בכמויות (ובסוגים) שקשה לדמיין עד שלא רואים בעיניים. בשש בוקר הכל כבר מופץ ונעלם, והדרך היחידה לחוות את ההלם הזה היא להתייצב שם באמצע הלילה ולשוטט בהחבא בין הצוות, המלגזות והשרצים. מכיוון שכאמור המרחקים כל כך גדולים, הדרך היחידה להגיע לשם היא לבלות את כל הלילה בקרבת מקום.

לפני שנתיים יצא לי לראות את כל זה במו עיניי. בדקות שלפני הרכבת האחרונה, אלפי יפנים בחליפות ממהרים להספיק לעלות עליה. יפניות צעירות בחצאיות קצרצרות שחוזרות מבילוי (בקריוקי!) מזדרזות שלא להחמיץ את הדרך חזרה הביתה. העיר מתרוקנת, ונחילי אדם נבלעים להם מתחת לאדמה. הרכבת האחרונה חולפת ופתאום – שקט. בעיר הומה, גועשת ועמוסת מסכי וידאו עצומי מימדים, השקט הזה הוא בלתי נתפס, ממש כמו איזה סרט אימה. וזה מדהים, וזה מצמרר.

כפולה מתוך החוברת

לילה.

עד הבוקר שתינו כמה כוסות קפה (עד שנסגר), קנינו קצת אוכל בגירסה מקומית של AM:PM ושוטטנו ברחובות ללא תכלית. כל הטיפוסים התחלפו כהרף עין, וכל מה שחשבתי שראיתי בעיר הזאת אחרי יותר משבוע פשוט התערבב. הנימוס היפני הפנאטי פתאום החל להתפוגג לו. אין כמעט נשים ברחובות. את שארית הלילה העברנו בספרית וידאו, שיש בה תאי צפייה אישיים קטנים ומערכות אודיו\וידאו משוכללות. עשרות יפנים שפספסו את הרכבת יושבים להם על ספות עור (קצת סליזיות) ורואים סרטים, מחכים שהבוקר יגיע. באוזניות מאסיביות, חלקם רואים סרטים מצוירים, חלקם סרטים פורנוגרפיים. נדמה לי שראינו את "חתונת רפאים" של טים ברטון, אם אני זוכר נכון. עולם משוגע.

שנה אחרי שקראתי את הספר של מורקמי, יצא לי להבין על בשרי את כל מה שהוא תיאר במילים ממעוף הציפור ואני ניסיתי לדמיין. כמו שרואים סרט שמבוסס על ספר שקראת, גם כאן הדמיון שלי נכלא בתבנית שהיא כראות עיניו של הבמאי. המציאות תאמה יפה מאוד את מה שקראתי בספר, אבל לא הייתי מצליח לביים אותה באופן שבו היא נחשפה בפניי. ערבוביית אנשים לילית, מנוכרת, בודדה (כל אחד היה לעצמו), אפלה וקצת מינית. גם שוק הדגים היה חוויה שלא תיאמן. בשש בבוקר ועם אור ראשון מבצבץ, אחרי לילה לבן (ובמצב ערות מעומעם) גם אכלתי את הסושי הכי טרי שייצא לי לאכול אי פעם בחיי. עייפים ומסוחררים, לקחנו חזרה רכבת למלון וצנחנו לישון, לא ממש מעכלים את כל הלילה ההזוי הזה. טוקיו של לילה, טוקיו של יום.

והנה, לאחרונה מצאתי את עצמי מדפדף בעטיפת האלבום החדש של דודו טסה, וכל הלילה המוזר הזה חזר לי פתאום לראש בהבזקים חזקים. חושך ואפילה בגווני אדום, אין כמעט נפש חיה בחוץ, וערפילים קרירים ממלאים את הרחובות. וטסה שר "ולילה לילה שוב ניגרת ביצת הפקר על השמחות\ ושוב תילק לשון הקרת עקבות חיי על מדרכות" למילותיו של אלכסנדר פן, בעודו מתמצת את האלבום היפה הזה לכדי משפט.

כל הטקסטים והלחנים באלבום הזה משרים אווירה לילית, אפילה ומינית, ואני חושב שנטע שושני עשתה פה עבודה יפה מאוד. לא התאהבתי בה באופן מיידי כמו בעטיפה המושלמת שעיצבה ל"דודו טסה והכוויתים", ולקח לדברים זמן לשקוע. העטיפה החדשה קצת פחות יומרנית, מרגשת ומוקפדת מקודמתה, אבל היא עדיין מאוד מוצלחת ובהחלט עושה את מלאכתה נאמנה. אין פה שום יפני, אבל האסוציאציות והזכרונות שלי היו כל כך חזקים פתאום ולא הצלחתי להתאפק.

(קצת על האלבום מנקודת מבטו של טסה:)

שושני היא בוגרת בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, וכיום הינה מעצבת עצמאית לצד עריכה בתחום הטלוויזיה. היא מספרת: "דודו ואני הכרנו לפני כמה שנים דרך בן זוגי. הוא ראה עבודות שלי שמצאו חן בעיניו וביקש ממני לעצב לו עטיפה לאלבום הקודם שלו. הוא חיבר אותי לצוות שעובד איתו בהד ארצי-NMC, ובניתי להם את הקונספט העיצובי לכוויתים. בפרוייקט ההוא עבדנו גם על טיזרים בצורת פוסטרים שנתלו ברחבי העיר. העבודה על האלבום הקודם היתה מוצלחת, וזה היה טבעי מאוד שנמשיך לעבוד יחד גם על האלבום סחרחורת"

"על העיצוב של סחרחורת התחלתי לעבוד כמתבקש בהקשבה לרצועות של האלבום, למוזיקה, למילים – בניסיון לקלוט את האווירה שלו ולמצוא דרך להעצים אותה בעולם ויזואלי מתאים.
עברה אצלי תחושה אפלה, לילית, מעט קודרת, מלנכולית ומנוכרת, מינית מאוד – של גבר שחי בעיר גדולה, בעיקר בלילות. שיר הנושא של האלבום 'סחרחורת' – שיר של אלכסנדר פן שדודו הלחין – הוא שיר מלא במטאפורות ובדימויים על עיר לילית "נצחית", בעלת "ריסי חשמל ארוכים", ו"ברקת אספלטים" המכפילה דמותה ב"ראי עקום". עם הדימויים והמילים הללו עבדתי בעיצוב העטיפה של האלבום – וחוברת המילים".

"בדיאלוג ביני ובין דודו דיברנו על האווירה הזו והסכמנו עליה מיד, האווירה העירונית המנוכרת והאפלה היא בהחלט משהו שהגיע גם ממנו. התרנגול עצמו לגמרי הגיע מדודו. הוא פשוט רצה תרנגול על העטיפה! אני התחברתי לתרנגול מיד כי תרנגול  (מעבר לעובדה שתרנגול הוא הקמע של בני יהודה – קבוצת הכדורגל שדודו ידוע כאוהד שרוף שלה) הוא גבר (מילה נרדפת), זכר בלול פרגיות, בעל כרבולת מפוארת, כזה שיוצא לקרב עם תרנגולים פולשים אחרים על ליבן של התרנגולות – וזו חיה שמאוד התחברה מבחינתי לתיאור של הגבר הלילי בעיר הגדולה. אם תרצו, התרנגול על העטיפה הוא סוג של דודו…"

את התחושה הלילית האפלה והמינית יצרה שושני תוך שימוש כמעט בלעדי בצבעים אדום ושחור בכל החוברת. "על העטיפה יש תרנגול בלילה, ברחוב חשוך המואר רק בתאורת פנסים אדומים. הוא בתנועה, אולי ממהר לאן שהוא, אולי בורח. הדימוי עצמו כמעט מונוכרומטי, כאשר הצבע היחיד הרווי בו הוא האדום של כרבולת של התרנגול, ותאורת הרחוב האדומה. הדימוי של התרנגול הוא מעין קולאז' מעובד שיצרתי מתצלומים שונים שצולמו בזמנים שונים ובמקומות שונים".

סקיצה לעטיפה. האימאג' נכנס בסוף לכפולה בחוברת.

"בחוברת המילים יש בכל כפולה דימוי עירוני – לילי, מעובד ובצבע האדום של האלבום. בכפולת האמצע (הכפולה של השיר 'סחרחורת') יש ארנב לבן שיורד במדרגות ברזל מעוגלות. זהו קולאז' נוסף שיצרתי והיה בתחילה סקיצה נוספת לקאבר. כשהוחלט ללכת על התרנגול החלטתי להכניס אותו בכל זאת לאלבום. את רוב הצילומים אני צילמתי, חלק מנסיעות שלי באירופה בשנים האחרונות, חלק בארץ – שום דבר לא צולם במיוחד לאלבום, אספתי וליקטתי דימויים ממקומות שונים עם feel  דומה. בכל מקרה כל האימאג'ים מעובדים צבעונית כמובן – מה שגם תרם לאיחוד ה"אווירה" שלהם".

"לגבי הפונט – חשבתי שיתאים להשתמש באלבום הזה בפונט סריפי [עם עיטורים וצ'ופצ'יקים סביב הגופנים, ללא-מעצבים שבינינו]. 'סחרחורת' הוא טקסט שירה, ובכלל באלבום הוקדשה המון תשומת לב למילים – דודו עבד עם כותבים שונים וכו'. "תפארת" הוא פונט סריפי חדש יחסית של ינק יונטף – מאוד מוצלח לטעמי – ומאפשר לתת "סריפיות הגונה" לא דרך הפונטים המסורתיים (פרנק-ריהל, הדסה). על העטיפה עבדתי בטיפוגרפיה על ריווח "קצבי" בין האותיות – לא אחיד, שמדבר עם משמעות המילה 'סחרחורת'".

חלופה לחזית העטיפה, שלא נבחרה בסופו של דבר.

כמה כפולות מתוך החוברת לסיום:

דודו טסה – "סחרחורת", 2012. עיצוב – נטע שושני.

Read Full Post »

[כתבה חמודה שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון במוסף התרבות של הוול סטריט ז'ורנל. הכתב טוביאס גריי מביא את סיפורו של הצלם הארי בנסון, שליווה את הביטלס בעיצומן של שנות השישים בדרכים; ואילו אני תרגמתי אותה בחיפזון אך בהנאה. בפיו כמה תובנות מסקרנות על מקצועיוּת בתחומו ועל האופן שבו יש לגשת לעבודות כאלה ודומות להן, והתמונות כמובן מהוות תענוג צרוף. כל הצילומים בטור זה – הארי בנסון]

Photographic Fun With the Fab Four/ Tobias Grey

במסגרת עבודתו כצלם, תיעד הארי בנסון נשיאים, ראשי ממשלות, סכסוכים ומשברים עולמיים. ובכל זאת, התמונות עליהן הוא ייזכר יותר מכל הן של להקת רוק'נ'רול. "ישנן עבודות בהן הייתי יכול לחזור אחורנית ולשפר אותן", טוען הצלם הסקוטי. "אין זה המקרה בעבודה עם הביטלס. כשצילמתי את החבורה הזו מנהלת מלחמת כריות, זה היה משהו שלעולם לא יהיה ניתן לשחזר, להעתיק או ליצור מחדש. תמונה טובה היא הרף ורגע שחולף לעולמי עד".

48 שנים חלפו מאז אותה מלחמת כריות מהוללת, ובנסון שב לפריז, לא הרחק ממלון ג'ורג' החמישי, בו הנציח את הרביעייה המופלאה באותו רגע נדיר. הצלם בן ה- 82, לבוש בקפידה בחליפת פסים ומלווה באשתו מזה 44 שנה, נמצא בעיצומו של מסע חתימות על ספרו החדש "The Beatles: On The Road, 1964-1966" שיוצא בימים אלה בהוצאת Taschen הנחשבת.

מתוך הספר.

קשה להאמין כיום, אולם בנסון הסכים במרמור ובחוסר חשק לצלם את הביטלס ב- 1964 כשנתבקש לראשונה לעשות זאת. "ידעתי מי הם, אולם לא הייתי מעוניין לעקוב אחרי להקת רוק'נ'רול. החשבתי את עצמי לצלם רציני", כותב בנסון בהקדמה לספר שלו. הרגע בו שמע את הביטלס מנגנים את השורות הראשונות של "All My Loving" במהלך חימום להופעה בורסאי גרם לו לשנות את דעתו באופן מיידי.

הביטלס מלחינים את I Feel Fine, במלון ג'ורג' החמישי בפריז.

הפלא הגדול ביותר בצילומיו של בנסון את הרביעייה מליברפול, רובן המכריע מתפרסם כעת לראשונה, הוא מידת האינטימיות החבויה בהן. מלחמת הכריות מדגימה עד כמה היו חברי הלהקה משוחררים ונטולי דאגות בביקורם הראשון בפריז. הם גם מתועדים עורכים קניות בשאנז אליזה, או מלוכדים בחדר המלון שלהם ומלחינים שירים סביב הפסנתר. בתמונה אחרת מניח רינגו סטאר המנומנם את ראשו על כתפו של המנהל בריאן אפשטיין.

"אני מקפיד לצלם אנשים כפי שהם חושבים שהם, לא כפי שאני חושב שהם", טוען בנסון במבטא גלזגואי, שנותר בעינו גם לאחר קרוב לחמישים שנות מגורים בניו-יורק. "לעתים אתה מרפה ממושא הצילום שלך, על אף שהיה ניתן לעבור לגור איתו ולאצור את האישיות שלו בעודו מתרכך או חווה רגע פרטי. זה בפירוש לא היה המקרה עם הביטלס. מהרגע הראשון ידעתי שיש לי משהו ממש טוב ביד".

כך חשב גם המעסיק שלו דאז, הדיילי אקספרס הבריטי, ושלח את בנסון ללוות את הלהקה לארה"ב במסגרת ההופעה הנודעת בתכניתו של אד סאליבן. כשם שהגה את הרעיון למלחמת כריות, כך גם הציע להפגיש את הביטלס עם המתאגרף קסיוס קליי [מוחמד עלי, מאוחר יותר]. קליי היה בעיר, בהכנות לקראת ההתמודדות מול סאני ליסטון על התואר במשקל כבד בפברואר 1964.

"כשהגעתי לחדר המלון במיאמי ביץ', היכן ששכנו גם חברי הביטלס, הדלקתי את הטלוויזיה וקסיוס קליי שאג בגאווה 'אני היפה מכולם!'", מספר בנסון. "חשבתי לעצמי שזה עשוי להוליד תמונה טובה עם החיפושיות. הלכתי לשאול אותם לדעתם, וכולם אמרו 'בטח', למעט לנון שאמר משהו כמו 'לא, הוא יהיר ויש לו פה גדול'".

עם המתאגרף קסיוס קליי.

החששות של לנון אוששו בצילומיו של בנסון, כשנוסף על כך קליי עשה חיים על חשבונם של הביטלס. "לאחר מכן ג'ון, שהיה אדם נעים והגון, ניגש אליי ואמר לי שגרמתי להם להראות כמו שוטים גמורים, ושזו אשמתי", מספר בנסון. "אבל לא היה לי אכפת כהוא זה. אני לעולם לא מפתח יחסי חברוּת עם האנשים אותם אני מצלם. אני ממאן לעשות זאת מכיוון שקשרים אלה מובילים לנסיונות של מושא הצילום להשפיע עלייך ועל העבודה שלך. בסופו של יום, אתה מפיק צילומים פחות טובים".

פול מקרטני המהורהר באחת ההפסקות בצילומי הסרט A Hard Day's Night. תמונה נפלאה.

בהקשר זה, הוא מחזיק בזכרונות נעימים במיוחד מעבודתו עם הנשיא המושמץ ריצ'רד ניקסון. "הוא נתן לי להצטרף לאחוזה בה שכן בקליפורניה, ימים ספורים בלבד לאחר שהועזב ממשרדו", הוא נזכר. "זו בוודאי לא היתה התקופה הטובה ביותר עבורו, והודיתי לו על שאיפשר לי בכל זאת לצלם אותו. לעולם אזכור את מה שהנשיא ניקסון השיב לי. הוא אמר: 'הארי, אתה מוכרח לאפשר לאנשים מקצועיים למלא את עבודתם נאמנה'".

הארי בנסון והספר.

בנסון תמיד התייחס לעבודתו ברצינות תהומית, לעתים באופן שעורר חילוקי דיעות מול עורכי העיתונים. מקרה שכזה התרחש ב- 1968 בעודו מצלם עבור המגזין לייף (שם עבד מאותה שנה ועד סגירתו בשנת 2000). בנסון היה לצידו של רוברט פ. קנדי כשהאחרון נרצח ביוני אותה שנה. מבלי להסס, שלף מיד את המצלמה שלו את הסנטור הניו יורקי ברגע גסיסתו. "לא מעט צלמים ניגשו אלי מאוחר יותר והעירו לי על כך שהעזתי לעשות זאת", הוא מספר. "אבל הייתי צלם עיתונות ביסודי, ואמרתי לעצמי 'Mess up tomorrow, don't mess up now'. זה הרגע. בשביל זה נכנסת לכל העסק הזה מלכתחילה".

למרות שהוא עודנו צלם עיתונות פעיל (בעיקר עבור המגזינים Vanity Fair ו- Vice), משקיע בנסון את מרבית השנים האחרונות בשימור ובטיפוח המורשת שלו. הוא עמל במרץ על פרסום ספרים המלקטים את עבודותיו במרוצת השנים, אותן עורכת עבורו אשתו. בשנה שחלפה הוא פרסם את "Bobby Fischer by Harry Benson" אודות השחמטאי האמריקאי המחונן אך הלא-יציב בנפשו, לצד ספר צילומים בשם "New York, New York" אודות העיר שאימצה אותו לחיקה.

"מעולם לא סירבתי לעבודה, מכיוון שלעתים גם העבודה הכי 'בינונית' הופכת למשהו מעניין", מסכם בנסון. "אם אתה מתחיל להיות בררן, אתה מטפס מעלה ומעלה, עד שלבסוף היחיד שאתה יכול לצלם הוא האפיפיור".

T. Grey, "Photographic Fun with the Fab Four", The Wall street Journal – Weekend Journal, pg. W6-7, July 6-8, 2012

Read Full Post »

"בכל מה שקשור למארז האלבום, מאז VS [האלבום השני] ניסינו ליצור משהו קצת יותר ייחודי. בשעתו זה עלה לנו משהו כמו 50 סנט נוספים או משהו כזה, אבל היינו נעולים על זה כל כך חזק. אני לא יודע אם הייתי עושה את זה שוב: לתת לחברת התקליטים 50 סנט מתוך ה- 1.5$ שלי!"

ג'ף אמנט בראיון למגזין Spin, על עטיפת Vitalogy של פרל ג'אם.

את Vitalogy קניתי בפיקדילי על גבי קלטת, בימים שהחנות והפורמט היו עדיין קיימים. החוברת המפוצצת שלה בקושי נדחסה לפלסטיק ומהר מאוד נתבלתה לי, כמו לכולם אני מניח. התגובה הראשונה שלי היתה "מה זה הדבר הזה?!". אף פעם לא הבנתי מה פשר המארז היומרני הזה, ואני חייב להודות שגם אחרי כתיבת טור זה אני עדיין לא יכול לשים את האצבע על ההסבר המדויק. ובכל זאת, עדיין מדובר במרשימה שבעטיפות הלהקה, זו שכמעט תמיד ידעה להשקיע את אותו מאמץ נוסף בחוויה הויזואלית למעריצים. מספיק מוזר ומספיק יומרני כדי לעמוד כאן על טיבה.

המקור.

האלבום תוכנן להיקרא במקור Life. הסינגל הראשון, Spin the black circle, שוחרר טרם צאת התקליט ובקרדיטים שלו אף נכתב "From the Epic album Life", בדיעבד באופן שגוי. סיפורנו זכה לתפנית כשהסולן אדי וודר נבר בערימות זבל בגראז' סייל אמריקאי. ודר נתקל במקרה בספר רפואי מראשית המאה הקודמת בשם Vitalogy ("מדע החיים", בתרגום מילולי), רכש אותו והראה לחברי הלהקה.

מדובר בספר די מוזר, בסך הכל, המאגד 19 חוברות דקות לכדי מקשה אחת. מעבר להיותו מיושן וארכאי (המעיד על התפיסה והידע שהיו קיימים בעת כתיבתו), הוא מאוד גרפי והצעותיו תמוהות ביותר. מכיוון שהוא עוסק ברפואה עצמית, כלולות בו לא מעט המלצות מרימות גבה – תערובות עשבים לא שגרתיות, הימנעות מקריאת רומנים ולעתים לא יותר מאשר שתיית מנה נאה של ג'ין. האיורים הגרפיים בו מצמררים אך יפהפהיים בו בזמן, וכוללים קיפולי נייר החושפים את פנים הגוף.

מתוך הספר

"אד קנה את הספר וכולנו אמרנו 'מאן, זאת תהיה עטיפה מעולה לאלבום'", סיפר בזמנו אמנט. "התאמצנו ממש הרבה כדי שזה ייראה כמו ספר. סובבנו אותו על צירו כדי שייפתח באופן מאוזן. זה עיצבן את חנויות התקליטים – הן תמיד היו צריכות להניח את הדיסק על צידו במדפים".

למורת רוחן של חנויות התקליטים ועל אף העלויות הגבוהות, המכשול הגדול עוד היה לפניהם. חברי הלהקה השתמשו בחלק מהתמונות בספר המקורי לטובת הספרון שלווה לאלבום. עם הזמן, התברר שלספר יצאה רוויזיה מתקדמת יותר, ושבניגוד לקודמותיה היא דווקא מוגנת בזכויות יוצרים. מישל אנתוני, סמנכ"ל סוני דאז, סיפרה על כך: "אדי הסתובב כל הזמן עם הספר הזה: ספר עזרה עצמית משנות העשרים. מה לעשות כדי להיות יותר בריאים…חשבנו לעצמנו – מעולה: ספר ברשות הציבור, אין בעיה. שלחנו אותו למחלקה המשפטית שלנו, והסתבר שיש שתיים או שלוש גרסאות ל- Vitalogy הספר, כאשר אחת מהן מוגנת בזכויות יוצרים. פתחנו חדר מלחמה ממש, וישבנו עם כל גרסאות הספרים המודפסים, יחד עם החלקים שהלהקה בחרה לשלב בעטיפת האלבום". אחרי מאמץ משותף עם המחלקה המשפטית של סוני, הצליחו לברור סט איורים שאינו מופיע בגירסאות העתידיות לטובת החוברת, ויישבו את סוגיית הכריכה הזהה.

הכריכה המוגדלת של האלבום עשויה מחומר שמשווה מגע דומה לזה של כרך אנציקלופדי, כאשר שם האלבום מוטבע בו באותיות מוזהבות. בתוך הכריכה מופיע גם ספרון עבה, שבו מילות השירים והקרדיטים הן ממש לא העיקר. דיונים והצעות בנוגע לבריאות ולחיים טובים ממלאים את החוברת, בין היתר התמודדויות עם מוות ואובדן. אחד מהם הוא למשל שיר קטן בסוף החוברת, שאינו לקוח ממילות השירים כלל –

"I waited all day. you waited all day.. but you left before sunset…and I just wanted to tell you the moment was beautiful. Just wanted to dance to bad music…drive bad cars…watch bad TV…should have stayed for the sunset… if not for me."

מתוך הספר

מילות השיר Whipping נכתבו על גבי עצומה שהוגשה לביל קלינטון כנגד ההמתות של רופאי הפלות. במקום מילות השיר Curdoroy, מופיעה תמונת רנטגן של השיניים של אדי ודר. בדף השיר האינסטרומנטלי Aye Davanita מופיע תת-הכותרת "The song without words". בין לבין עמודי השירים מופיעות אינספור תמונות הלקוחות מתוך הספר, המעניקות לו נופך ייחודי ושונה. דפי החוברת מחוספסים למגע ומעניקים תחושה אנציקלופדית בעת הדפדוף.

שבועיים לפני שיצא על גבי דיסק, שוחרר האלבום בויניל. צעד חריג למדי בתעשייה האמריקאית הפופולרית, אך כזה שעושה חסד עם המארז המטורף שעוטף אותו. זו היתה הפעם הראשונה (ואולי גם היחידה) מאז עידן הקומפקט דיסק שבה אלבום נכנס למצעד האמריקאי בגלל מכירות בפורמט של תקליט. עם צאתו בדיסק, זכה לשבוע מכירות מדהים שהתקרב למיליון עותקים, שני בלבד בהיקפו בארה"ב עד כה (היחיד שעקף אותו נכון לאותה עת היה Vs, אלבומם הקודם). עטיפת האלבום היתה מועמדת לגראמי על המארז הטוב ביותר באותה השנה. במקביל, הספר הרפואי Vitalogy (שאינו מודפס מזה שנים) הפך בין לילה לפריט אספנים נדיר, ובשנים האחרונות ערכו האמיר מאוד.

מי שאחראי לעיצוב בפועל של העטיפה הם ה- Ames Brothers, צמד מאאגניב שעשו גם עבודות רבות לנייק, MTV, קונברס ועוד כל מיני. בכל מה שקשור לגיג פוסטרים, אין שני להם בעיניי (דפדפו כאן קצת). דקל חברוני האדיר, כנראה המקבילה המובילה אצלנו בארץ, אמר לי פעם שהם ההשראה הכי גדולה שלו בכל מה שקשור לפוסטרים, ואחת הסיבות שהוא בכלל עוסק בתחום.

מי שעומד מאחורי השם הזה הם קובי שולץ ובארי אמנט, שעובדים ביחד מאז 1994 עד היום. בארי הוא אחיו של בסיסט פרל ג'אם, ג'ף אמנט, והעבודה על האלבום הזה היתה אחת הראשונות של הצמד. במרוצת השנים התמחו בעיקר בעיצוב פוסטרים וחולצות לשורה ארוכה מאוד של מוסיקאים, ביניהם ניל יאנג, רדיוהד, פו פייטרז, הסטרוקס, סטינג, קולדפליי ועוד רבים אחרים, תוך שהם ממצבים את עצמם כמובילים בעולם בתחום המרצ'נדייז. ויותר מכל, הם ידועים בשל העבודה הצמודה עם פרל ג'אם במשך השנים, זו שמניבה תוצרים מושקעים ומסקרנים במיוחד.

אחת העבודות המפתיעות פרי ידיהם (וגם אחת העטיפות האהובות עליי באופן כללי) היא עטיפת האלבום הבא של פרל ג'אם, No Code. שונה בתכלית מקודמתה, העטיפה מציגה 156 תמונות פולארויד, שבמבט ראשון מסודרות באופן אקראי – אין קוד. בין התמונות ניתן לראות גם את עינו של שחקן הכדורסל דניס רודמן, כמו גם את רגלו של אדי ודר לאחר שנעקץ על ידי דבור – כל תמונה והסיפור שלה. קיפולי עטיפת הקרטון עליה הודפסו נפרשים לכדי ריבוע גדול של 2X2 מחלקי העטיפה, ומרכיבים ביחד באופן מופלא את הלוגו של האלבום. מילות השירים מופיעות על גבי ריבועי קרטון דמויי פולארויד. גם שם האלבום מתחבר לעובדה המפתיעה שאין עליו ברקוד – נדבך נוסף במלחמה המתמשכת שמנהלת הלהקה עם חברות התקליטים והחנויות. מארז מדהים אשר יצא גם בויניל, וזו כבר בכלל חוויה ויזואלית ייחודית.

עטיפתו המרהיבה של No code לאחר פתיחתה ופרישתה, בעיצוב The Ames Bros.

אדי ודר, כנראה ביום אלגורי במיוחד, העיד שהוא תמיד התייחס לעטיפות של אלבומים כאל אותו מארז קורנפלקס שניצב מולך. "אותה קופסא שנמצאת מולך בזמן שאתה אוכל את הקורנפלקס בתור ילד או משהו. אם תקרא אותה [עטיפת האלבום] בזמן שאתה מאזין, תקבל חוויה מלאה הרבה יותר…וסוג של דרך מעניינת ללמד את עצמך יותר על הנושא". לא תמיד מצאתי אותן עולות בקנה אחד עם האלבום דווקא, אבל לרוב הגירוי הויזואלי מרתק בפני עצמו ובהחלט מעורר מחשבה. למתעניינים מעבר – עטיפות מקסימות (ושונות  בתכלית) גם ל- Riot Act ול- Yield (שניהם כוללים צילומים מרהיבים שצילם הבסיסט ג'ף אמנט בעצמו).

לפני סיום:

אצלנו בחבר'ה לא קונים מתנות מדי שנה בימי הולדת. במקום, פעם בחמש שנים, מתאספים כל החברים וקונים מתנה אחת מושקעת ביחד בהתאם למה שחתן השמחה היה עשוי לרצות ולא להעניק לעצמו. היו לנו כבר אייפד 2, גיטרה טובה, מערכת לאוטו, קורס בישול, קורס צלילה, צניחה חופשית – כל אחד ומה שהוא עשוי לאהוב ולא מעניק לעצמו. אנחנו בעיצומו של סבב מתנות גיל השלושים כרגע, וברגע זה ממש אני עושה את דרכי לעבר מימוש המתנה שלי. אז כן, יש לי חברים אדירים שאוהבים אותי, ושבזכותם אני עולה בדקות הקרובות על מטוס לראות את פרל ג'אם הלילה בברלין. כפרעליכם, כמו שאומרים! חברים של אמת – הפוסט הזה בשבילכם.

Pearl Jam – Vitalogy, 1994. Eddie Vedder – Book concept. Barry Ament – Layout & Art Direction

Read Full Post »