עינב ג'קסון כהן – עץ נופל ביער, 2011

עינב ג'קסון כהן - עץ נופל ביער, 2011

"כל הימים מסתכמים באושר
למרות טעם בוסר
וכל הלילות נופלים בין הכיסאות
עם בוקר"

מתוך "שיר הרס"

 קודם כל: שימו פליי

כבר בסוף שנות השישים התחיל פרדי מרקורי המנוח לעבוד על Bohemian Raphsody האלמותי. תמונה כללית היתה לו בראש כבר בתחילת הדרך, אבל ככל שעבר הזמן השיר הלך ונבנה. במשך שנים היה מנגן קטעים מתוכה לחבריו ללהקה, אך רק ב- 1975 הרגיש שהיצירה בשלה מספיק, וניתן לייצר ממנה שיר שלם העומד בפני עצמו. במשך שלושה שבועות מלאים עבדו חברי הלהקה על פחות משש דקות של שיר, עובדים על הניואנסים הקטנים, משפרים ומשייפים. רק לאחר שהתייצבו על מה שהם רוצים לבצע (Queen היו ידועים בכך שעבדו רבות על השירים והעיבודים תוך כדי הקלטות באולפן), הגיעו מוכנים מהרגיל לאולפן. הפעם היה מדובר בחמישה אולפנים שונים. ההקלטות נמשכו שלושה שבועות רצופים , בין 10 ל- 12 שעות ביום בלי הפסקות כמעט בכלל. כל השיר מורכב מלא פחות מאשר 180 ערוצים של אודיו. מכיוון שבאולפנים דאז היו רק 24 ערוצים של טייפ, נדרשו תוך כדי הקלטה לאחד ערוצים רבים פעמים רבות ולהקליט שוב ושוב על מנת להגיע לתוצאה הרצויה. הגיטריסט בריאן מיי מספר שתהליך העבודה היה אחד המאתגרים והקשים שנתקל בהם, אולם זה ללא ספק היה שווה את העבודה. זה נחשב עד היום לסינגל היקר ביותר שהוקלט בהיסטוריה, ואחד המורכבים ביותר שנוצרו אי פעם.

אני מספר את כל זה, כי לפני כמה ימים אח שלי השמיע לי בהתלהבות במשך שעה וחצי את Bohemian Raphsody של קווין, פרוסה לכל אותם ערוצים בתוכנת עריכת סאונד. לא מיציתי אפילו עשירית ממה שיש להאזנה שכזו להציע – אינספור ערוצי קול, פסנתר, גיטרה ומה לא שניתן להפריד ולבודד – ואני אפילו לא כזה חובב קווין (כאילו, אוהב וכאלה, מי לא אוהב קווין, אתם יודעים). אבל מה שהדהים אותי באמת והדביק אותי למחשב עד שכבר ממש הייתי צריך ללכת היה הדיוק האינסופי, העידונים וההקפדה שאינה מתפשרת על הפרטים הקטנים. אין טכנאי בעולם, מנוסה ככל שיהיה, שמסוגל להבחין בכל מבול הקולות הזה. ואני שומע את אינספור הערוצים והקולות, ומה שעובר לי בראש זאת האהבה של קווין למוזיקה שהם עשו והאכפתיות מהתוצר הסופי. אי אפשר להסביר את זה אחרת.

מתוך חוברת האלבום (צילום: סיון שחור)

אל מול השיר (ובכלל האלבום הפומפוזי ממנו הוא לקוח) ניצב "עץ נופל ביער" של עינב ג'קסון כהן, ששמעתי המון כל אותו שבוע. במובנים רבים, זה הדבר הרחוק ביותר שניתן להשוות אותו אליו. "עץ נופל ביער" הוא יצירה שבבסיסה פסנתר ושירה, כאשר רוב ההפקה מסביב (מצוינת, אגב) תומכת בשני אלה. זמרת + פסנתר. השירים שקטים, והטקסטים מאוד אישיים, חושפניים ונוגעים ללב. ובכל זאת, דבר אחד צועק מתוך האלבום הזה, והוא אהבה. אהבה למוזיקה, אהבה לדיוק בפרטים, אהבה להקפדה. וזה בולט בעיקר על רקע הפסנתר, בהיותו כלי שכל כך רגיש לאופן הנגינה וההגשה. על אף המינימליזם שבו, אין מילימטר באלבום הזה שלא הושקעו בו אינספור שעות של מחשבה.

זה יפה, כי היא לא מפחדת לתת לשחרר ולהרפות, אבל בדיוק במידה שבה זה מתבקש. רונה קינן הוציאה יופי של תקליט השנה, אבל כהרגלה עדיין לא נתנה למוזיקה לסחוף אותה, אלא להיפך. נעם נבו נתנה בראש עם אלבום אדיר, חסר מעצורים בבסיסו ובלי טיפת רסן (בכלל, רוב האלבומים הטובים שיצאו השנה הן של נשים). ואילו עינב ג'קסון כהן השכילה לשלב בין העולמות – גם איפוק, גם עדינות וגם היסחפות אחר הרגש. בפעמים הראשונות ששמעתי את "עץ נופל ביער", התייחסתי אליו כאל אלבום אישי, חושפני, מאוד יפה ונוגע ללב. רק אחרי מספר לא מבוטל של השמעות, הוא באמת המריא מבחינתי. בעיקר הבנתי עד כמה מעט ספגתי. הטקסטים, הלחנים, העיבודים, השירה, העטיפה – אני עדיין מרגיש שלא הכלתי את כולו. כל התהליך הארוך (שבע שנים?!) מהשיר הראשון ועד צאת האלבום – קשה, אפילו בלתי אפשרי לדחוס הכל לפחות משעה. זהו אלבום שגדל משמיעה לשמיעה, במלוא מובן המילה. ועם כל כך הרבה אהבה למוסיקה ולתהליך היצירה, קשה שלא להתאהב ולהסחף.

ובכל זאת, מרבית בני התמותה עדיין יכולים להתרווח ולהתענג על Bohemian Raphsody, גם בלי לשמוע ולספוג הכל. אז לטובת אלה שטרם שמעו את "עץ נופל ביער", תרשו לי רק לומר שזה באמת באמת אלבום מקסים. ולמי שמחפש את אשר מאחורי הטקסטים החושפניים, הנגינה הבלתי מתפשרת והעיבודים העדינים אך מורכבים – אשריכם.

*************

מתוך התערוכה Art Beat (צילום: סיון שחור)

כמו כל דבר בתקליט הזה, גם לעטיפה ניתנה מחשבה ותשומת לב רבה לאופי התוצר ולאיכותו הגבוהה, ובעיקר עם הרבה רגש כמו שג'קסון כהן יודעת. היא מספרת יפה: "בתוך השנה הארוכה שביליתי באולפן ההקלטות, ממש מהרגעים בהם האלבום קיבל גוונים ראשונים של צבע וסאונד ידעתי שאני מדמיינת את העטיפה שלו בשחור ולבן. זה היה שילוב של אינטואיציה והעדפה אסתטית, וגם מפני שהלב של האלבום הוא הפסנתר. יש בשירים איזו עדינות ומינימליזם שמאד רציתי וקיוויתי לשמור עליהם גם בצד הויזואלי. כמו שהדברים האלו בדרך כלל מתרחשים – עשינו סיבוב מאד גדול, עמוס ניסיונות והתלבטויות – רק כדי להגיע בחזרה אל התמונה הראשונה, זאת שנגעה בנו הכי חזק מהרגע שבו ראינו אותה".

על הסט, בביתה של ג'קסון כהן

המעצבת הגרפית שעבדה עם ג'קסון כהן על האלבום היא נוית בר, שאחראית בין היתר גם על הלוגו הקטן של הזמרת. את הצלמת סיון שחור הכירה כששודכו יחד לתערוכת המוזיקאים Artbeat. "אני מודה שלא קל לי להצטלם, וניסינו לחשוב על מקום שירגיש לי הכי טבעי. הבית, החדר והמיטה מאד נוכחים בשירים שלי, ולכן זה הרגיש הכי נכון להצטלם איתם ובתוכם.  חדר השינה שלי מוקף חלונות גדולים והוא התברר כלוקיישן מוצלח עם המון אור טבעי. בלי תכנונים או שרטוטים מוקדמים, החלטנו לפעול מהבטן.
אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה, אבל מצאתי את עצמי מצטלמת באוויר תוך כדי זינוק והתרסקות אל המיטה. אם זה היה וידאו אני מדמיינת אותו בהילוך איטי מאד. אבל מאחר וזה שוט בודד –  סיון צילמה את כל השלבים, והתאהבנו במיוחד בתמונה שתפסה את ה"רגע שלפני". התמונה הזו הייתה אחת מ 5 התמונות שהצגנו בתערוכה, שם היא הופיעה עם איור בפרשנות של מיקי זמיר. בעטיפת האלבום היא מופיעה נקייה, כמו שהיא".

"כשהעטיפה הייתה מוכנה היה ברור לנו שכל חוברת האלבום חייבת לדבר באותה השפה. החלטנו לשמור על קו השחור-לבן, לחדד אותו ולהדפיס את השחור בצבע פנטון (צבע שחור מדויק וחזק שנרקח בבית הדפוס). כצבע נוסף בחרתי גוון כהה של זהב. גם אותו רוקחים במיוחד, ומלבד צבעו היפה הוא גם מעט מחוספס, ויש לו ממש טקסטורה.  על עטיפת הקרטון והחוברת עשויה נייר-עץ, אפשר ממש להרגיש אותו באצבעות. בחוברת האלבום עוד שתי תמונות מרכזיות, אחת נוספת שצילמה סיון שחור [במעלה הפוסט] ושנייה שצילמה מאי צבן" [שמצא את דרכו לעטיפת הסינגל 'ניתוח לב פתוח'].

"אני אוהבת את התמונה הזו, כי היא צלולה ונקייה מצד אחד, אבל מעבירה תחושה מעורפלת של כוח-משיכה מבלבל ומיקום לא ברור בתוך החלל. אני אוהבת את הכפלים והקימוטים שכאילו 'מציירים' שבילים או עורָקים בסדין הלבן, את קיר האבנים מאחורי. את התנועה בשרשרת הפנינים, מול הרגע בזמן שמרגיש קפוא וסטאטי. גם מופשט וגם כמעט דוקומנטרי. זה קונטרסט שמאד נוגע בי במוזיקה. אני מתרגשת ממנה מחדש בכל פעם שהעיניים שלי נחות במקרה על אחד מהעותקים של האלבום שמפוזרים בחדר. במשך שנתיים הייתי בטוחה שאקרא לאלבום 'ניתוח לב פתוח'. צילום העטיפה הוא גם זה שבסופו של דבר נתן לאלבום את שמו. לא יכולתי לתת לו אף שם אחר".

עינב ג'קסון כהן, "עץ נופל ביער", 2011, היי פידלטי. עיצוב – נוית בר. צילום – סיון שחור

 

 

Read Full Post »

Figure 8: שמונה שנים למותו של אליוט סמית'

Elliott Smith - Figure 8

שימו פליי, בחייאת.

עבורי זאת היתה חוויה די מכוננת, ולכן היא צרובה לי בראש באופן מאוד בהיר עד היום.

עליתי אל ביתו של נועם ורדי, חברי היקר (ומוסיקאי מוכשר כשד), אמרתי שלום קצר לאמא שלו ונכנסתי לחדר שלו. ברגע הראשון לא הבנתי איפה הוא, עד שראיתי את נועם שוכב על הרצפה, ידיים משולבות מאחורי העורף, מרוכז כולו בהאזנה. "מה שומעים?". שקט. שאלתי שוב, ופעם השלישית נשלחה אליי יד עם העטיפה של Figure 8. אני זוכר שישבנו ושתקנו במשך חצי האלבום שעוד נותר עד שהסתיים, ואחרי כמה דקות של שקט ניגשתי למערכת ושמתי את הדיסק מהתחלה. שמש של אחר הצהריים כבר נכנסה דרך החלון וסנוורה אותי, אבל אני הייתי כל כך מרוכז ושקוע שזה לא הזיז לי. זה היה יופי צרוף, ועצב עמוק, וגיטרה מושלמת, וקול קצת צרוד ושבור, ולחנים מופלאים, והכל הלם בי בבת אחת מבלי שציפיתי לזה. ואנחנו ישבנו ושתקנו, ואליוט שר.

בערב כבר הלכתי ל"דיסק סנטר" וקניתי לעצמי עותק. בימים שלאחר מכן אני חושב שקניתי עוד שני עותקים לחברים שפשוט רציתי שישמעו את האלבום בזמן שלא רציתי להפרד משלי. הוא כבש אותי באופן מוחלט והשתלט עליי כהרף עין. ואני בכלל לא ידעתי שאני כזה. אליוט ידע להוציא מתוך העצב, הכאב, הנחיתות והאכזבות את היופי האמיתי והמזוקק. הוא הצליח להסתכל לי בעיניים ולהסביר לי בדרכו שלו למה אני כל כך אוהב מוזיקה עד היום.

ואז כעבור חודש פורסם שהוא התאבד. לא סתם התאבד, דקר את עצמו עם סכין בלב. אנטי גיבור אמיתי. אף דרך אחרת לא היתה מתאימה עבורו יותר, אני מניח. כאב טהור למקום שממנו מרגישים. חודש של היכרות משותפת, והוא כבר בחר ללכת, החצוף. עם הזמן ובצעדים איטיים ובטוחים הלכתי אחורה מאלבום לאלבום בדיסקוגרפיה, כל פעם מגלה משהו חדש ותמיד נפעם. הכלים וההפקה הלכו ונעלמו, עד שנותרו רק גיטרה אקוסטית ושכפולי קולות בטייפ ארבעה ערוצים. וזה היה יפה. וכל כך עצוב. וכל כך יפה.

*****

4334W, Sunset Blvd., Los Angeles, CA. כיום אתר זכרון לסמית'

העטיפה של Figure 8 היא ככל הנראה המזוהה איתו והזכורה ביותר של סמית'. מי שעבדה עליה היא הצלמת המוכשרת Autumn De Wilde, שצילמה אינספור עטיפות נפלאות לוילקו, לבק, לדצמבריסטס, לוויט סטרייפס, לפיונה אפל ולעוד מלא אמנים שאני אוהב. העטיפה צולמה בסאנסט בולווארד בלוס אנג'לס, בפתחה של חנות בשם Solutions Audio-Video Repair. על הצילום הזה היא מספרת שזו חנות שנהגה לעבור לידה הרבה בילדותה. "אהבתי אותה כי היא היתה גם מכוערת, אבל גם יפה בו בעת. כשהראתי אותה לאליוט, גם הוא אהב אותה מאוד. זאת היתה מחווה לצד של לוס אנג'לס שנוטים לפסוח עליו – אמנות רחוב מוזרה, אקראית ויפה".  אחת מההשראות שהיא מציינת לעטיפה הסופית, שבה סמית' שעון על קיר זה, היא סידרת התמונות ששימשה גם לעטיפת Five Leaves Left של ניק דרייק.

מאז מותו של סמית' ב- 2003, הפך הקיר המדובר לאתר עלייה לרגל וזכרון והנצחה לסמית'. הקיר התמלא בכתובות גרפיטי ושורות אהובות מתוך טקסטים של הזמר. ב- 2007 נצבע הקיר מחדש בצבעים המקוריים שלו ונוקה מכל הכיתובים, ומהר מאוד הוא נתמלא בכתובות חדשות. ב- 2010 נתלו עליו בתום לב כרזות לסיבוב ההופעות The Wall Live של רוג'ר ווטרס. כשהגיע הנושא לידיעתו, דרש ווטרס להסיר את הכרזות ולתת לסמית' את הכבוד הראוי.

לפני חודשיים, לרגל יום הולדתו ה- 42 של הזמר המנוח, קבוצה של אמנים אנונימיים ניקתה וצבעה מחדש את הקיר (תמונות מתהליך העבודה כאן). נוסף על כך, צורפה גם דמותו של סמית' לחזית המבנה כפי שהשתקפה בעטיפת האלבום עצמו.

הטבעת דמותו של סמית' על הקיר, אוגוסט 2011

*****

(אמנם מאלבום אחר, אבל אין הרבה שירים בעולם שאני אוהב כמו את השיר המושלם הזה)

מפעם לפעם, וגם השבוע במלאת שמונה שנים למותו, אני חוזר ושומע שוב את אליוט. רבים מהמוסיקאים שאני אוהב ומעריך ושעיצבו את טעמי המוסיקלי הלכו לעולמם בטרם עת. ג'ף באקלי, שטבע בסנף של נהר המיסיסיפי. ניק דרייק בעודף של כדורים נגד דיכאון. ולנון. והנדריקס. ועוד רבים וטובים. לא חסרים, לצערי. בניגוד אליהם, ובלי טיפה של צ'יזיות, אליו אני באמת טיפה'לה מתגעגע.

מוטב שאהיה בשקט עכשיו. ביי, אליוט.

Read Full Post »

שלומי שבן והפסנתר – מגדל הפזמון, 2009

שלומי שבן - מגדל הפזמון, 2009

"כל חברי עזבו, יש לי מעט שיער
כואב לי במקום הזה שפעם שר
ואני מת להתאהב
אבל מן הון להון
רק משלם שכר דירה יום-יום
במגדל הפזמון

שאלתי את שמוליק קראוס
כמה בודד זה עוד יהיה
שמוליק קראוס לא ממש עונה
אבל שמעתי אותו משתעל המון
מאה ותשע עשרה קומות מעלי
במגדל הפזמון"

מתוך "מגדל הפזמון", בתרגומו הנפלא של קובי מידן ללאונרד כהן

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

(דרוזית מהגליל כתבה את הפוסט הזה, אגב)

אחד האמנים שאני יותר מעריך במוסיקה הישראלית הוא שלמה גרוניך. מעבר ליכולותיו המוסיקליות המדהימות, לפריון ולתעוזה היצירתית הנדירה, גרוניך לא מפחד לגשת למקומות הפחות קלים והיותר מאתגרים. "מאחורי הצלילים" הוא אחד האלבומים החשובים ביותר שיצאו כאן מאז ומעולם, והוא רק משתבח עם השנים. "קצת אחרת" הוא יצירה נהדרת שליופיה ולחריגותה יש מעט מתחרים, אם בכלל, בתקופה שבה יצאה. ול"צמר גפן מתוק", תקליט א-ד-י-ר, הייתי כותב כבר מזמן פוסט אלמלא ספי מטיוק (שעיצב אותה) היה אומר לי שהוא פשוט שכח שהוא עבד עליה לפני שלושים שנה ושאין לו שום זכרון מכל העניין.

ובכל זאת, לא התבלבלתי בזמר. למה אני מספר לכם את זה? כי את "רוזה מרציפן", קלאסיקה גרוניכית אמיתית, שמעתי לראשונה בחיי בוקעת דווקא מפיו של מר שבן בהופעה במרתף 10 בחיפה, שנה לפני צאת האלבום המדובר. אין לי מושג איך פספסתי את השיר הזה עד אותו שלב, אבל כמעט היו לי דמעות בעיניים מרוב יופי. הטקסט (של שולמית לפיד) מצמרר, ופרפורמר כמו שלומי יודע לעמוד על הניואנסים הכי דקים ולדייק בהגשה. כאילו אני היחיד בקהל, ופנס קטן מאיר את שבן שמנגן רק בשבילי. יחד עם זאת (ועם הקדמת הפסנתר האלמותית של רוזה), הרגשתי שהוא פשוט עושה מה שהוא רוצה, מנגן מה שמתחשק לו, ומי שלא רוצה להצטרף, שיישאר בחוץ.

בעבודה קשה, שהיא הרבה מעבר לשני האלבומים הראשונים שלו, הגיע שבן למעמד של מוסיקאי שיכול להרשות לעצמו (כמעט) הכל. עם אקסטרה כשרון, חוש הומור ופרפורמריות שאין כמעט שני לה בקרב בני דורו, מצליח שלומי להוביל קו איכותי אך נגיש לקהל הרחב ובהרבה חן. למרות זאת, כששמעתי לראשונה את "מגדל הפזמון", קצת התאכזבתי. אולי כי קיוויתי לעוד כמו "עיר" המופתי, שיצא שנתיים קודם לכן. בלי הפקה מרשימה, פחות נגיש וקליט, והרגיש כאילו שלומי מנגן לבד, בפסנתר לעצמו. האלבום ה- 2.5 שלו, אם תרצו.

לאחרונה חזרתי אל התקליט הזה, והאזנתי לו קצת אחרת. הוא עדיין נשמע לי כמו מישהו שמנגן לעצמו ועושה מה שבא לו, אבל פתאום התחוור לי שככה זה כנראה הרגיש לראות את גרוניך לפני שלושים ומשהו שנה. לדאבוני הרב, "רוזה מרציפן" לא נכנס בסוף ל"מגדל הפזמון", אבל תוכלו לשמוע אותו כאן בגירסה משותפת לגרוניך ולשבן. אני עדיין מעדיף את המקור לרוב השירים, אבל אולי זה רק כי התרגלתי ואני קצת מקובע. ימים יגידו, אבל עוד שלושים שנה (הוא יישאר איתנו, כמו שזה נראה עכשיו) אני חושב שיביטו על התקליט הזה ויגידו שבנקודת המפנה הזו, שלומי שבן לא פחד והלך עם האמת שלו. ולמרות שצריך ביצים גדולות כדי להוציא דיסק קאברים בשלב הזה בקריירה, אני בטוח שהוא ממש, אבל ממש נהנה לעבוד על התקליט הזה. שם, במגדל הפזמון.

בשבוע שעבר נישא שלומי שבן לבחירת ליבו, ואני מברך אותו במזל טוב, ושיביא מלא שלומצים קטנים לעולם, ומעניק לו פוסט שרציתי לכתוב כבר מזמן. היי, אני אפילו מוכן למחול לו על שלא בחר להופיע אצלנו בסלון.

עפ"י 'דאווין של שיר מחאה'. אני לא מתיימר להסביר

במה מדובר:

האלבום "מגדל הפזמון" הגיע בעקבות סיבוב הופעות אינטימי בשם "ספר השירים שלי", בו הציע שבן (בליווי פסנתר בלבד) עיבודים חדשים לשירים של אחרים. לאחר שהתגלגל עם מספר הופעות באותו סיבוב, החליט לתעד ולהקליט אלבום ברוח הופעה זו. האלבום הוקלט אף הוא באווירה אינטימית בשבדיה, באולפן שמתמחה בהקלטות פסנתרים (אליו הגיע בהמלצת החצוצרן אבישי כהן). מי שהצטרף אליו להקלטות היו אסף תלמודי, שמלווה אותו מספר שנים, וכן המנהל מיכאל תפוח. בראיון לעכבר העיר מספר שבן שהעיקרון המנחה שלו היה "אלבום בהופעה באולפן בלי קהל". את השירה והנגינה הקליט במקביל. "אני לא יודע אם זה נשמע כמו הופעה, אולי יותר כמו מישהו שר ומנגן בחדר. וזה מה שרציתי, את הקריסטליות של הרגע".

באלבום זה מציע שבן גירסאות אישיות לשירים של רנדי ניומן, של לאונרד כהן, של ז'אק ברל ואף של מאיר אריאל ושל הבילויים. לפני כשנה הגיע "מגדל הפזמון" למעמד של תקליט זהב.

סקיצה נהדרת שלא נכנסה לעטיפה (עפ"י 'החיים שלי טובים')

אז ככה:

החוברת שמלווה את האלבום כוללת איורים בשחור על גבי לבן של שבן ושל אימאג'ים נבחרים מתוך הטקסטים אותם עיבד מחדש, וניתן לדפדף בה באתר של דורון עדות. מי שאחראית לאיורים היפים היא המאיירת בתיה קולטון, שבאמתחתה מספר רב של ספרי ילדים, וגם הדברים המקסימים שכאן. "שלומי פנה אליי כיוון שרצה כי את שיריו יעטרו ציורי קומיקס, מלווים בבועות דיבור מתוך מילות השירים", מספרת קולטון. "כל הרעיון נבע סביב השיר 'מגדל הפזמון' – מגדל שמאכלס את כל היוצרים".

ידעתם שבסין בלוויות נהוג לרקוד? (עפ"י שגר-פגר)

מכיוון שהאלבום מכיל גירסאות אישיות לשירים של אחרים, עלה הרעיון לשלב את שבן עצמו באיורים עצמם. "שלומי הציע שדמותו תופיע בכל שיר, בכל פעם בתפקיד אחר, ואכן דמותו של שלומי מופיעה בחלק מהאיורים. לאחר כמה סקיצות, שלומי ואני הרגשנו שזה לא מספיק טוב, שהרעיון מילולי מדי והוא מחליש את הדימויים – כלומר הוא מפרש אותם יותר מדי". לכן שולבה דמותו רק בחלק מן האיורים, וללא תוספות טקסט. "לאחר שסיימתי את הציורים, החלטנו שנשאיר אותם בשחור-לבן, בהתאמה לאווירה האינטימית של האלבום".

עם הזמן, נתגבש הקונספט לעטיפה, היא החלה לקרום עור וגידים וקיבלה מימדים נוספים של עומק. "רעיון העטיפה היה כבר המשך טבעי לשרשרת הדימויים שקדמה לו – בעיקר לציור של מגדל הפזמון. איור זה הוא מעין פאראפראזה על סחיבת פצוע משדה הקרב, או פינוי אלגנטי מתוך כבוד אחרון לאמן שמשאיר אחריו משהו בשבילנו. על העטיפה [הקדמית] מסתובב האמן הנודד עם פסנתר אלונקה, מוכן לפרוק אותו בכל עת כחייל נאמן לקהל מאזיניו".

העבודה המשותפת על האלבום לא היתה קלה לשניהם. "תוך כדי תהליך העבודה קרו לשלומי ולי אסונות קטנים וגדולים. לשלומי נתפס הגב בצורה חמורה. לי היתה התקפת צרעות בתוך הבית מתוך קן שבנו על חלוני, וכלבתי האהובה נפטרה. כל התירוצים שאנו מעלים על דעתנו בשעת עבודה כדי להתחמק ממנה קרו באמת. מאוד נהנתי לעבוד עם שלומי", היא מסכמת. "הוא יוצר נפלא וחכם".

שלומי ופסנתר האלונקה (לחצו להגדלה)

שלומי שבן והפסנתר, "מגדל הפזמון", היי פידליטי, 2009. איורים – בתיה קולטון, עיצוב – סטודיו דורון עדות.

 

 

Read Full Post »

J. Viewz – Rivers & Homes, 2011

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

לפני שלושה חודשים, חברה טובה דחפה לי את הדיסק הזה ליד ואמרה שאני חייב לשמוע, ושלפני כן אני חייב להסתכל. את J. Viewz הכרתי כבר כמה שנים קודם לכן, ולפחות בהקשר של המוסיקה ידעתי שיש למה לצפות. Muse Breaks, שיצא ב- 2005, היה חידוש מרענן ואיכותי של אלקטרוניקה עם טעם חזק של חו"ל (שיר מצוין ועוד אחד), ומספרים שגם ההופעות שליוו את האלבום הזה היו משובחות. החידוש ל- Smooth Criminal ב- EP הבא הוא פשוט מעולה, ועושה בית ספר להפקה להרבה מהמוסיקאים שיצאו מכאן.

לענייננו, לפני ששמעתי את האלבום החדש, הסתכלתי, והסתכלתי טוב. מה שהחזקתי ביד היה תענוג צרוף, ובקנה מידה בינלאומי. העטיפה שמלווה את האלבום היא מושקעת מאוד, איכותית ורואים שבוקעים ממנה המון מחשבה ואהבה. כששמעתי מיונתן דגן (האיש מאחורי J. Viewz) על תהליך יצירת העטיפה, קשה היה שלא להתרשם מההתלהבות ומהאכפתיות מאופי התוצר, האיכות שלו והתהליך שעבר עד השלמת האלבום. ומחשש שזה ייבלע בתוך הפוסט, תרשו לי רק לציין מפורשות שזה באמת יופי של דיסק ואני מפציר בכם לקנות (בגירסה מודפסת!).

עטיפות כאלה מזכירות לי למה מלכתחילה פתחתי את הבלוג הזה, ואני מקווה שגם אתם תעריכו את המחשבה וההשקעה בזמן שתגללו למטה. מקום שני במצעד העטיפות לתשע"א שנערך פה בשבוע שעבר. קבלו!

במה מדובר:

האלבום Rivers & Homes נוצר בתור פרוייקט אינטרנטי שנקרא "Work in progress" שבו העלה דגן שיר חדש לרשת מדי חודש, עד שהאלבום התמלא לאט לאט.

כל היצירה נתמכה על-ידי מאזינים של J. Viewz שנהיו "מנויים" של הפרוייקט הזה, ובעצם שילמו מחיר שלם של אלבום עוד כשהיה בשלבי התהוות ראשוניים. אותם מנויים בעצם מימנו חלק מעשיית האלבום, וקיבלו כניסה מלאה לאתר שכלל גרסאות דמו של השירים, רמיקסים, קטעי וידאו וכו'. רוב העיצובים של השירים נעשו במסגרת עשיית האלבום – כל חודש שיר, כל חודש צילום\ציור, כל כמה חודשים וידאו. בזמן שדגן עבד על השיר הבא באלבום, הקהל קיבל את השיר הקודם שרק יצא ממאסטרינג, האמן הויזואלי קיבל סקיצה של השיר הבא, ולפעמים צוות וידאו עבד על אחד השירים הקודמים.

כשסיים דגן את העבודה על האלבום, כל המנויים קיבלו עותקים בדואר, כשהעותק הפיזי כולל דף מיוחד שמוקדש למנויים הראשונים. חלק מהם העלה תמונות של עצמם לאתר במהלך העבודה, ותמונות אלה מעטרות קולאז' בדף האחרון בספרון. בנוסף לדף הזה, קיים גם קוד מיוחד שאיתו אפשר להיכנס לעטיפה ה'אינטראקטיבית' באתר – העתק של העטיפה הפיזית, עם תפריט על כל שיר שמציג רמיקסים, ארט, קרדיטים לחיצים של המוזיקאים שלקחו חלק ועוד.

אז ככה:

דגן מספר על הקונספט והתמונה הכוללת שהובילה אותו לעטיפה: "הרגשתי שהיו כמה אלמנטים מוסיקאליים ראשיים באלבום שהיה קל להגדיר ויזואלית. למרות שהקו המוסיקאלי נקי בבסיסו, יש איזושהי קריצה לאיך שייצרו מוסיקה פעם, ומבחינה אישית – הרבה אלמנטים שמשכו אותי למוסיקה בתור ילד. המון שימוש בסלילים, בקסטות, טייפים שלא בדיוק מכוונים ועוד אלמנטים שונים שלדעתי נותנים חיים למוזיקה, בעיקר האלקטרונית. אלה האלמנטים שגורמים לך לרצות לתת ביס ברמקול. שנשמעים קראנצ'יים ו"טעימים". ככה גם בעטיפה – הקו היה מאוד נקי ונשען על טיפוגראפיה בבסיסו, ויחד עם זאת החומרים מאוד מאסיביים וקורצים לתקופה שבה היו כורכים ספרים: הפרונט/בק מודפס על קרטון 3 מ"מ, כזה שנראה כמו סנדביץ' שבא לך לנגוס בו, כשהטיפוגראפיה המאסיבית מודפסת בשיקוע ("די-בוס") אל תוך הקרטון. החור במרכז העטיפה הדגיש את המאסיביות של החומר העוטף בעובי שלו, ומצד שני זה סוג של חלון לאלמנט השני שקיים בעטיפה ובמוסיקה. משהו יותר זורם ועדין. The rivers, כמעט בקונטרסט מלא לאגרסיביות של העטיפה החיצונית – מבפנים פועם הלב, תמונות הטבע, הסיפור של עשיית האלבום, המילים".

העטיפה הפנימית מודפסת על נייר נטול-עץ 170 גרם, ומרכיבה ספר של 26 עמודים, שלכל שיר מוקדש דף ויצירה משלו. "הצלמים והאמנים שהשתתפו הם בחלקם חברים שכבר שנים אני מחפש הזדמנות לעבוד איתם, וחלקם פשוט אמנים שאהבתי ולא הכרתי אישית עד להזדמנות הזאת", הוא ממשיך. "חלק מהעיצובים נעשו במיוחד, וחלק היו קיימים ונבחרו כי התאימו לשירים. את חלק מהשירים שלחתי למעצבים/צלמים לפני השלב הסופי של המיקסים וביקשתי מהם לעצב מה שנראה להם נכון לשיר. היו קווים מנחים מאוד כלליים לגבי האווירה של העטיפה, אבל לא משהו ספציפי מדי. העבודה היתה מאוד מפרה, בעיקר הסתובבתי בעולם בשנה האחרונה עם רדאר פתוח, כל חודש עם שיר אחר בראש, וככה התחילו לזרום האמנים לחיי פחות או יותר בהתאם לשיר שחיפשתי.

"אחת היצירות האהובות עלי היא של גבריאלה ויינסנצ'ר, שעבדה על פרוייקט די מדהים כשנפגשנו בשם "The Morning Drawing". סוג של פרוייקט ששילב משמעת עצמית ואמנות בשבילה, ומאוד עבד לי עם ה- "Work in progress" (פרוייקט יצירת האלבום) שעבדתי עליו באותה תקופה. היא הסכימה לערוך את אחד מציורי הבוקר שלה עבור שירים 4 ו5 באלבום". צילומי הטבע הן עבודות של ארון פיבר, צלם קליפורני, ושל אסף אשכנזי, (צלם שבעברו היה הסאונדמן של הלהקה החיה של J. Viewz). "משהו בצילומים שלהם מדגיש אלמנט מאוד מסויים במוזיקה, מעיין סטאטיות כזאת".

טיפוגרפיה של ג'וזף מילר-ברוקמן

באשר להשראות, דגן מספר שעבר תהליך לא קצר. "השתמשתי בהמון חומר בעיצוב העטיפה, בעיקר קראתי המון וחיפשתי ספרים של עיצוב אירופאי מאמצע המאה, זה התחיל מאיזו משיכה לעיצוב גראפי תעשייתי, שקיים חזק בעיצובים "סובייטים", וגם בעיצובי פוסטרים ישראלים שמועדדים פטריטטיות בתקופה של הקמת המדינה, או פרסומות ישנות בעיקר של המעצב הישראלי דן ריזינגר. משהו בגסות של הטיפוגראפיה מאוד מושך. אז התחלתי לאסוף השראות, לעיצוב, לחומרים, לגישה. הרבה מההשראה הגיעה מה"גריד סיסטם" של המעצב השוודי ג'וזף מילר ברוקמן".

"הסיפור המעניין ביותר בכל מה שקשור לעיצוב העטיפה היה בעצם תהליך ההדפסה, שכלל שני בתי דפוס, אחד לדפוס עצמו והשני לכל עבודת הכריכה וה"די-בוס", כל התהליך היה פינג פונג אינסופי בין בתי הדפוס אחד לשני ואלי. בחודש יוני השנה אני בעצם כמעט גרתי בבית דפוס בארץ, רוב הזמן הייתי שם ואני חייב תודה ענקית לדפוס ע.ר וליובל להב שהיה אחראי הפרוייקט. בית הדפוס המדהים הזה נכנס באובססיה מבורכת ואמנותית לפרוייקט. החומרים עצמם היו מאוד חשובים לי ולקח לנו זמן רב למצוא חלק מהחומרים לעטיפה. הצוות שם לא רק עבד בסבלנות אין קץ כלפי הדרישות הקטנוניות שלי, אלא גם באהבה והשראה אמיתית. דפוס ע.ר היו הנס של העטיפה הזאת".

דגן מסביר שבחר בקונספט של ספר "בעיקר בגלל האלמנט ה'יומני' של עשיית הפרוייקט. הספר מציג מין יומן של השנה האחרונה. רציתי ללכת על עיצוב שמאוד נשען על טקסטורות, על החומר הפיזי", הוא מסכם. "לא ראיתי סיבה אמיתית לקנות מוזיקה על דיסקים, אלא אם כן לאריזה יש ערך ויזואלי, מוצר שכיף לך לשים בסלון, או משלים איזו תמונה קונספטואלית יחד עם המוסיקה".

חלופות מתהליך העבודה על העטיפה (לחצו להגדלה)

J. Viewz – Rivers & Homes, 2011

Designed by Jonathan Dagan

Photography by Aaron Feaver, Asaf Ashkenazy, Roy Cohen, Shelly Carmel

Early sketches by Steven Acres

Artwork by Assaf Dagan, Franz Jeitz, Gabriela Vainsencher, Noam Livneh

Read Full Post »