Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for פברואר, 2012

(כתבה קצת מנותקת מהתוכן השגרתי ושלא תוכננה להגיע לבלוג, אבל חשבתי שמספיק מעניין כדי לפרסם בכל מקרה)

עטיפת האלבום MDNA, מרץ 2012

"מוזיקת פופ אינה ניתנת לתיאור, אולם היא ניתנת לכימות"  (מתיה קולוצ'יה, 2010)

במשך למעלה מחצי מאה מנסים מוסיקולוגים וחוקרי תרבות לצקת תוכן למושג האמורפי הזה שנקרא מוסיקת פופ. ההגדרות השתנו לא מעט עם השנים, וכן עטו פנים אחרות כתלות במוצא נקודת המבט. למרות הוריאציות השונות, ישנה הסכמה על מספר עקרונות יסוד. באמירות כלליות למדי, נהוג לומר כי האמן פונה לקהל רחב וכללי (ולא למגזר, תת-תרבות או לאידיאולוגיה מסוימת); המוסיקה נוטה לשקף טרנדים בני זמנם; שימת דגש על איכויות הקלטה, הפקה, ניראות וטכנולוגיה (לעומת איכויות של נגינה חיה); וכן מוסיקה במקצבי ריקודים והמעודדת ריקוד.

לא צריך הגדרות מתפלפלות כדי להצדיק את היותה של מדונה מלכת הפופ הבלתי מעורערת. עם כל האוניברסליות של המאפיינים לעיל, נראה ששלושים שנות יצירה של המלכה האם עשו את שלהן. גם מבלי לדעת מה זה אומר, כל ילד ידע לומר שמה שמדונה עושה זה פופ. במשך כל שנותיה כיוצרת, נראה שהיא לא נחה לרגע ורק ממשיכה להציג מוצר חדש ורענן. מוצר שפונה לכולם, עם עבודת אולפן אפקטיבית, קליפים צבעוניים, שילוב טרנדים מוסיקליים ואופנתיים, והופעות שהן שואו אחד גדול. שלושה עשורים בהן היא עמלה במלוא המרץ, ועם אלבום חדש שעתיד לצאת בחודש הבא.

לחסידי הזמרת, וגם למי שנקלע להתקל בה באופן מזדמן, ידוע כי את מדונה מלווים תחלופה של אופנות מוסיקליות, סגנוניות בלבוש ואף אקטיביזם והשראות מחוץ לעולם המוסיקה. כל אלה זיכו אותה במרוצת השנים בכינוי Queen of re-invention, מלכת ההמצאה-מחדש. אולם מבט מעט מעמיק עשוי להטיל בספק את מידת הצדק שבאמת עומדת מאחורי הכותרת הזו. יש שישאלו מה יש בה, באותה מדונה, שמושך קהל מאזינים כל כך גדול ונלהב במשך תקופה כל כך ארוכה. רוברט מ. גראנט, פרופ' וחוקר אמריקאי תהה על כך באחד מספריו: "היא בוודאי לא כשרון טבעי יוצא דופן. כזמרת, כמוסיקאית, כרקדנית, ככותבת או כשחקנית – הביצועים של מדונה הם צנועים למדי. בראייה רחבה, ניתן לומר כי את הקריירה שלה בנתה תוך היסמכות על האנשים הנכונים".

במרוצת השנים הקפידה מדונה לעבוד עם מגוון מפיקים, לרוב עם השמות החמים באותה עת. החל מפרינס בשלהי שנות השמונים, דרך נלי הופר (ע"ע מאסיב אטאק, ביורק ויו-2) באמצע שנות התשעים, בהמשך עם וויליאם אורביט (אול סיינטס, שוגאבייבס ופינק) וכלה בג'סטין טימברלייק ובטימבאלנד בשנים האחרונות. כל אחד מהם היה אחראי במידה מסוימת לסאונד של התקופה, ואצל כולם מדונה היוותה רק פרק קצר ביריעת עבודתם המוסיקאלית.

עטיפת Like a virgin, נובמבר 1984

לזכותה ייאמר שהיא לא היססה להחליף נוסחה מנצחת כמה וכמה פעמים, צעד שדורש מידה מסוימת של אומץ בעולם המוסיקה. אותה היצמדות לטרנדים חולפים שמאפיינת אמני פופ משתקפת היטב בסגנון שכל אחד מהמפיקים הנ"ל הביא עימו. סגולתה הגדולה, יש האומרים, היא שמדונה תמיד ידעה לזהות ולתפוס אותם בדיוק ברגע הנכון, שניה וחצי לפני ששאר העולם הגדול רואה את זה. יתכן ששינויים אלה הם הסוס שמשך את העגלה במשך שנים כה רבות ואיפשר לה להמשיך לדהור קדימה. אף על פי כן, צריך לזכור שאותה "המצאה מחדש" באה לידי ביטוי בתחלופה של אנשים שקובעים איך מדונה הולכת להשמע. איזה גוון יקבלו הפעם אותם חומרים, שבבסיסם חוזרים על עצמם כל פעם מחדש. אם תרצו, פילטר אחר במצלמה שמכוונת לאותו אובייקט.

הרי הנרטיב של מדונה השתנה מעט מאוד במשך שנות הקריירה שלה – בנות רוצות לכייף, כולם רוצים לרקוד וסקס הוא מקדם מכירות מצוין. גישת ה- sex positivity שלה בכל ההתייחסות לנושאים מיניים, למשל, ליוותה אותה במשך יותר מעשר שנים. סקס זה טבעי, סקס זה לגיטימי, כולנו עושים את זה, ולא צריך להסתתר או להתבייש מזה. הגישה המתירנית הזו ללא ספק נזקפת לזכותה של מדונה, כשבוחנים את המורשת שהיא מותירה אחריה (התלמידה השקדנית ליידי גאגא שיננה את השיעור הזה היטב, כפי שכבר נוכחנו לגלות). בכל הזמן הזה, מדונה המשיכה לומר ולהגיש לנו עוד מאותו הדבר, כל פעם במעטפת ויזואלית קצת אחרת.

השיא המובהק הגיע בתקופת אלבומה "ארוטיקה" בראשית שנות התשעים. התקליט עסק רובו ככולו בנושאים מיניים, בין היתר תוך מתן לגיטימציה ליחסים חד מיניים וכאקט חלוצי לביטול ההדחקה והבידוד התדמיתי לחולי איידס. זה גם היה האלבום הראשון של הזמרת שקוטלג כ- Parental Advisory (בשנים שעוד אולי היה לזה איזשהו ערך בקרב הציבור האמריקאי). לצד האלבום יצא גם ספר שפרסמה, שנקרא בפשטות "סקס". בספר ניתן לראות תמונות של מדונה בעירום מלא, באקטים מיניים מגוונים, ובהם גם חד מיניים וסאדו-מזוכיסטיים – "הגשמה ויזואלית של הפנטזיות שלי", היא סיפרה. "זו הדרך שלי להגיד שסקס זה דבר טבעי ולגיטימי, ולא צריך להסתיר או להדחיק אותו".

מדונה כבר היתה רגילה ומיומנת בתגובות על אותה פרובוקטיביות עודפת שהפגינה במהלך השנים. הכנסיה וקהילות שמרניות רבות התלוננו חדשות לבקרים על אותה בוטות ומתירנות (שהעניקה לה נקודות נוספות בקהל הכללי), אולם הפעם התגובות היו חריפות באופן מיוחד. הציבור, ובעיקר קהל המבקרים דחו אותו בבוז מוחלט מהרגע הראשון. התלונות כלפי הספר דיברו על טעם רע, על צילום לא מוצלח, על תוכן רדוד ופשוט קטלו אותו מכל עבר. גם נציגי התקשורת והמבקרים הפתוחים בדיעותיהם חרצו כי הפעם היא הגזימה והלכה רחוק מדי.

כל זה לכשעצמו אינו מעניין יתר על המידה – הרבה מהקריירה של מדונה נבנתה כאמור על סמך אותה פרובוקטיביות ומיניות מוחצנת. מה שהיה מפתיע מאוד ובהחלט שווה התייחסות אירע בשנה שלאחר מכן. לאלבומה הבא כתבה את השיר (הנהדר, יש לציין) Human nature, שבו היא עונה לכל כלי התקשורת, המבקרים ושאר המלעיזים שהשמיצו אותה קודם לכן. חברת ההפקות הפעילה מכבש לחצים אדיר לשכנע אותה להשאיר את השיר מחוץ לאלבום, אם כי ללא הצלחה. למורת רוחם ובניגוד גורף לכל ההמלצות, מדונה התעקשה שהשיר אף יצא כסינגל ולווה בקליפ הולם ביותר. "אני לא מצטערת. זה הטבע האנושי", היא כותבת במילות השיר וממשיכה בציניות ש"אופס, לא ידעתי שאני לא אמורה לדבר על סקס". בסוף הקליפ, אחרי שהמוסיקה השתתקה, פונה מדונה למצלמה ואומרת בבירור למבקרים שלה "Absolutely no regret".

הקהל כבר הורגל, וקל לפספס את מה שקרה פה בתוך בליל הפרובוקציות שלה משחר הקריירה. ובכל זאת, עין מיומנת תשים לב למשהו שונה. נקודת שפל או שיא (תלוי את מי שואלים), שבה לא היא מכתיבה את הטון, אלא מגיבה להדים מן הציבור. ולא סתם מגיבה, הולכת נגד הזרם. ובעיקר – היא מגדילה לעשות ונכנסת ראש בראש בתקשורת שהשמיצה אותה. לאמן פופ מן השורה זה כמעט גזר דין מוות מקצועי. באקט אמיץ ובראש מורם, לקחה מדונה צד כן ואמיתי ועשתה מעשה "עיתונאי קטן" אריק-איינשטייני, בניגוד גמור למצופה מסוג היוצרים אותם היא מייצגת. כזה שאומר שאם לא טוב לכם מה שאני עושה, לכו תחפשו.

אותם ספר ואלבום נחשבים עד היום לכשלון מסחרי מהדהד (בקנה מידה של מדונה), אבל זיכו את המאזינים ברגע כן ומיוחד של היוצרת הזו. זה היה אירוע נדיר של אנטי-פופ, שבו מדונה הפנתה אצבע משולשת כלפי כל מי שהיא ניזונה ממנו. יודע כל סלב מתחיל שעם התקשורת אסור בשום אופן להתחשבן, וההחלטה שהזמרת קיבלה נתקבלה באופן שקול ולא בהיסח הדעת. הפעם היה לה אכפת. לשם שינוי, מדונה לא נוהגת בעולם כרצונה, ורואה לנכון לעצור ולהסביר את עצמה. לא רק כיופים וריקודים ושמחה. יש אג'נדה שמדונה מוכנה לעמוד מאחוריה, גם אם יצא שלציבור זה לא כל כך נוח.

זה היה רגע קטן, שבו זכינו כולנו לקלף ולראות קצת מפניה האמיתיות של מדונה, מבעד לשכבות הרבות שהציבו בדרך העוסקים במלאכה. הרי מעט מאוד מתוך כל מה שהמאזין והצופה בבית מקבל הוא באמת מדונה עצמה בסופו של דבר. אצל אמן בקנה מידה שלה, על אחת כמה וכמה במעטה של זמרת פופ, נכנסים לתמונה גם המנהל האישי, הבמאי, המפיק, חברת התקליטים, אנשי הסטיילינג – כל כך הרבה אנשים שתפקידם להביא לציבור מוצר בעל אופי מסוים, התחום במסגרת מוגבלת ביותר. וזו בהחלט מחשבה מעציבה למדי.

מתוך סשן הצילומים לעטיפת האלבום הראשון, 1983 (צילום: Gary Heery)

הרי לכם סטטיסטיקה מעניינת: מכל 12 העטיפות של אלבומי האולפן משתקפת דמותה של מדונה בחזית. 11 מתוכן מציגות את פניה (כאשר זו שנותרה חושפת בפני הצופים את הבטן שלה). למעט אחת או שתיים, בכולן היא אף מפנה את צידה השמאלי לעבר הצלם. מפעם לפעם הטכניקה השתנתה, האופנה התחלפה, איכות הצילום השתפרה, אבל מדונה נותרה אותה מדונה. כמעט שלושים שנה חלפו בין אלבומה הראשון לזה הקרב ומגיע בחודש הבא, והתמונות מכאן ומכאן מחשידות בדמיון שלהן. הפעם שחור-לבן הפך לצבע, נוספו עוד אפקטים ופילטרים על גבי התמונה, אולם הדמיון מותיר מעט מקום לספק – זוהי פשוט גירסה עדכנית של מה שכבר ראינו.

בתקופה בה עבדה על האלבום אמריקן לייף (2003), העידה מדונה כי הושפעה מאוד מהמרדנות אותה ייצג צ'ה גאוורה וציינה אותו כדמות מפתח בגיבוש התקליט. אותה השפעה מרכזית באה לידי ביטוי בעטיפת האלבום בתמונת מחווה של מדונה (עדיין מפנה את לחי שמאל), כשהפעם גם חובשת את כובע הברט המפורסם של צ'ה. עשור קודם לכן, בתקופה בה עבדה על האלבום "ארוטיקה", הושפעה מדונה בעיקר מאנדי וורהול ויצירתו. גם כאן, זכתה העטיפה של האלבום להתייחסות ויזואלית דומה, מתוך כוונה לעטות אופי וורהולי במקצת. דעתנית ככל שתהא (ומדונה ידועה ככזו), תמיד התמצו העטיפות במוצר די דומה ותוך התמודדות שטחית ביותר עם אותו מקור השראה שעשה לה את האלבום. יש סדר עדיפויות ברור – ניתן לאפשר קצת ביטוי עצמי, ולו בתנאי שהוא נענה לכללי המשחק של הפופ.

למי שמצפה או מקווה להפתעות בעתיד הקרוב, קשה להאמין שימצא אותן באלבומה החדש שצפוי לצאת בחודש הבא. בסינגל המוביל משתתפות ניקי מינאז' ו- M.I.A., שתיים מהראפריות היותר חמות היום. זהו אחד משיתופי הפעולה מהם שני הצדדים יוצאים נשכרים-  הצעירות, שזוכות למקפצה יפה מאוד לכיוון הליגה של הגדולים, ואילו מדונה, שמנסה להשאר רלוונטית ונצמדת למה שנשמע צעיר ועדכני. כולם מתמקמים בנוחות באותה תבנית פופ משומנת, זו שערכה המוסיקלי נמוך ושהנשכרים העיקריים ממנה הם חברות התקליטים סופרות המזומנים, וקהל עממי שמעוניין לחוות קצת גוד טיים בלי לחשוב יותר מדי.

מי שהיטיב לתאר את המציאות העגומה הזו הוא המוסיקאי מנפרד מאן, בספרו המצוין "הסוציולוגיה של הרוק". "מוסיקת פופ היא כפי הנראה צורת האמנות היחידה שתלויה באופן מוחלט בהצלחתה בקרב הציבור הכללי. ככל שיותר אנשים יקנו את התקליט, כך הוא יהיה מוצלח יותר – לא רק מסחרית, אלא גם אמנותית". בינתיים נמשיך אנו הקהל לקבל את מנת מדונה השנתית שלנו, כפי הנראה בגירסה מעודכנת יותר של עוד מאותו דבר שכבר. בסרט האלמותי מציצים שאל אריק איינשטיין אם "אותם הפנים, רק לא אותו פרצוף – יש דבר כזה?", ואת התשובה אנחנו כנראה כבר יודעים.

Read Full Post »

נתחיל בוידוי: בדרך כלל אין לי סבלנות לאלבומים אינסטרומנטליים. לא שיש לי איזשהו עניין ספציפי נגדם, אבל זו פשוט המציאות. לא קורה הרבה שאני שומע אלבום כזה ושוקע בו כיצירה אחת. בסופו של דבר הם מוצאים עצמם מלווים אותי עושה משהו, ונדירים הם המקרים בהם אני שוקע באלבום אינסטרומנטלי בריכוז מלא באוזניות, בשמיעות חוזרות ומנסה לפרק את כל הרבדים ולהפנים היטב. ואם הם מלווים אותי בזמן שאני עושה משהו – נו, זה בסופו של דבר רק ללוות. כמה ימים או שעות של מפגשים מזדמנים עם האלבום, ואני עובר הלאה. אלה שכן שקעתי בהם הם בדרך כלל או ג'אז או אלקטרוני, שהם גם ככה יחסית בשולי ההאזנות שלי. מבלי שאני יודע להסביר בדיוק למה, את אלה שאני כבר צולח יוצא שאני שומע ברצף כמה פעמים ואז נוטש. לא שסבלנותי קצרה או משהו. אולי חסר לי להבין על מה מדבר היוצר. אמירה טקסטואלית, כזו שקל לי להבין, יש רק בשם השיר. שם אחר יכול לתת אינטרפרטציה אחרת לחלוטין לשירים, וגם ככה זה לא תמיד מספיק ברור כפי שהוא. אז בדרך כלל מה שנשאר זה החוויות, הסיטואציה והנושאים שהעסיקו אותי אישית באותה תקופה שבה חוויתי ושמעתי את האלבום.

את סוף השבוע האחרון ביליתי בלונדון, אחרי שלא הייתי שם איזה 15 שנה כמו שצריך. נתמזל מזלי ואשתי התותחית הפתיעה אותי בגדול לרגל היומולדת והחלפת הקידומת (כולל כרטיסים להופעה אדירה של Justice. תקנאו כולכם!!! איזה טירוף של מסיבה). לצד כל מעלותיה הרבות, לונדון היא בסופו של דבר עיר מאוד אפרורית. אולי זה בגלל העננים והחשיכה המוקדמת, אולי בגלל הניכור של התושבים המקומיים, אולי בגלל צבעי הבתים. כשהגענו ירד שלג, והטמפרטורות היו מתחת לאפס כל הזמן. אם הספקתם לעשות פליי למעלה, אני מניח שכבר מהפריטות הראשונות על הגיטרה אתם מתחילים להבין לאן אני חותר.

מתוך העטיפה. נהדר בעיניי

האלבום החדש של יאיר יונה, שיוצא לאוויר העולם מחרתיים מחר היום, התגלגל אצלי כמה וכמה פעמים בשבועות האחרונים. בסוף השבוע האחרון, בקור ובריחוק הלונדוני, התקליט הזה ישב לי בול במקום וחרשתי עליו בטירוף. חוץ מלהתענג על יכולתו המופלאה והנדירה של יונה בגיטרה, הכל פשוט עבד. על מה השירים אני לא יודע. גם מה בדיוק אומרת העטיפה לא הצלחתי להבין במבט ראשון. ובכל זאת, יצרה אותה מעצבת סופר מוכשרת (שני קדר) לצלילי אלבום של מי שמבין דבר או שניים (או המון) במוסיקה, בנגינה ובהפקה. שניהם אינטליגנטיים וחריפים מאוד, באופן כזה שיוליד לכל הפחות עטיפה מאוד מעניינת. אז הנה לכם עטיפה אווירתית, מורכבת ולא חד משמעית, שבה רב הנסתר על הגלוי. ההיסטוריה הפרטית שלי לא מיטיבה במיוחד עם אלבומים מהסוג הזה כאמור, אבל נראה לי שהפעם זה לא המקרה. זה ללא ספק אלבום לשקוע ולהתעמק בו, מעבר לעובדה שהוא בוודאי יחזיר אותי בחיוך גדול לאותו סופשבוע מושלג בלונדון, לצליליה הנהדרים של הגיטרה של יאיר יונה. בלב שלם אני אומר לכם – זהו אלבום מורכב, עמוס יותר מקודמו ובעיקר יפה יפה יפה. נראה לי נכון לא להכביר יותר במילים, לשלוח אתכם אל האלבום ולהתרשם מכל הטוב הזה בעצמכם.

"שני ואני מכירים כבר הרבה שנים", מספר יונה. "במשך כמה שנים עבדה כמעצבת הבית באנובה [הלייבל שבו יונה עבד כמנכ"ל-שותף במשך כמה שנים]. נהיינו חברים מאוד טובים, ואני מרגיש איתה מאוד בנוח. בדרך כלל עם מעצבים, כמו עם כל אמן אחר, צריך לנהוג במשנה זהירות ובאקסטרה עדינות ורגישות. אני אישית אדם מאוד ישיר, וזה שאנחנו קרובים איפשר לי לדבר ישירות מבלי ללכת סביב הנקודה. זאת היתה אחת הסיבות שרציתי לעבוד איתה, נוסף על כך שאני גם מאוד אוהב את הטעם והסגנון שלה".

"אין לי הרבה מושג בעיצוב. אני לא יודע למשל אם אני אוהב צבעים חמים או לא, אבל אני כן יודע להעביר את הוייב של השיר. כך אני גם עובד עם המוסיקאים שאיתם שיתפתי פעולה באלבום. את עצמי אני מכיר, ואני מעדיף שמי שמנגנת בחצוצרה תביא את הצד שלה למשל. באותה גישה רציתי לעבוד עם שני – אני נותן לה להיות 100% היא. יש לי vision כללי, אבל היא היוצרת ואני נותן לה לקחת את זה לאן שהיא רוצה".

מתוך החוברת המצורפת לאלבום.

"אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם מלא ניגודים", ממשיך יונה. "אני מאוד דואלי, וכך זה גם בא לידי ביטוי באלבום. לקחת דברים רכים, עדינים מאוד, ולרסק להם את הצורה. אם השיר הראשון באלבום מבוסס על גיטרות אקוסטיות למשל, מיד אחריהן יש כבר חשמליות מנסרות. אותה ניגודיות ודואליות חייבת לבוא לידי ביטוי גם בעטיפה. אני חושב שזו ההנחיה היחידה שנתתי לה. של משהו עקום, שאינו מסתדר, איזושהי ניגודיות. כמה שאני אוהב מוסיקה הרמונית, אני לא אוהב אותה (ובכלל בעולם) דברים מושלמים. אני אוהב עוקם". עם הנחיות אלה יצאה שני קדר לדרך והחלה לעבוד על העטיפה.

"התחלתי לעצב במקור מתוך אהבה למוסיקה ומתוך רצון לעצב עטיפות אלבומים, כך שהתחום קרוב במיוחד לליבי", מספרת קדר. "אני זוכרת שיאיר שלח לי את השירים, האזנתי להם, אבל מכיוון שמדובר במוזיקה אינסטרומנטלית יש פה פחות נרטיב לעבוד איתו מבחינת העיצוב. מה שכן, המוזיקה של יאיר מאוד סינמטית (cinematic) וציורית ומאוד קל וכיף ליצור עבורה אימאג'ים. יש בה יופי שלא נשמע כל כך מפה, מרחבים שלפעמים נשמעים אינסופיים ולפעמים מאוד אינטימיים. אבל כן, מדובר במשהו מופשט, ולכן מה שבעיקר הוביל אותי היה שם האלבום: World behind curtains".

קדר מסבירה על הקונספט לעטיפת האלבום: "חשבתי על חרכים שונים של הסתרה והצצה, על החוצצים ביננו ובין העולם. אחד מהם למשל הוא הזיכרון – אנחנו זוכרים רק חלק מן התמונה, לפעמים חסרה אינפורמציה, לעיתים אנחנו זוכרים רק פרט אחד קטן מכל הסיטואציה כשכל השאר לוט בערפל. ככל שעבדתי יותר, מצאתי עוד ועוד דרכים לשבש את האימאג'ים כך שרק חלקים מהם יחשפו. בסוף נבחרו צבעי המים האלו שבדרך כלל נראים מאוד עדינים וקרים, ויצרו פה משהו מעט יותר אפל עם הכתמיות שלהם".

(זה טוב זה)

"באופן כללי בעבודה שלי (גם המוזיקלית וגם הויזואלית) מעניין אותי יותר השיבוש של הדברים, כשהם מתחילים להרקיב או לאבד מהחיוניות שלהם. כשנייר מצהיב, כשהכלי חורק, כשצבע נמרח – זה נותן לדברים תחושה של זמן והיסטוריה, וגם אנושיות. גם במוזיקה של יאיר יש תחושה חזקה של חיבור למסורת ארוכת שנים והיסטוריה. זו גם הסיבה שנראה היה נכון להשתמש באימאג'ים ישנים שפגו להם זכויות היוצרים מארכיון ספרית הקונגרס האמריקאית. מצאתי שם כמה דימויים שנותנים הרגשה כאילו הם תלושים מאיזה שהוא זיכרון או חלום, שממש אפשר לכתוב סביבם סיפור. כל הזמן לשחק על הגבול הזה בין הנרטיבי והמופשט, הזר והמוכר, ההיסטורי והחדש. הדימויים כבר נתנו את השפה הצבעונית הטבעית והחמה של נייר מצהיב. עבור פנים החוברת השתמשתי בחלקים של חוברות תווים ישנות. לגבי הטיפוגרפיה, בהתחלה באינסטינקט הלכתי על פונטים סריפיים שנראים קצת יותר מסורתיים אבל יאיר משך דווקא לכיוון יותר מודרני (וטוב שכך, כי במוזיקה שלו יש גם הרבה מהעכשיו). הטיפוגרפיה גם היא משובשת בריווחים ובהנחה שלה ואמורה לעזור לתת את התחושה שהדברים נעשו ידנית, באופן יותר חם".

"מבחינת תהליך העבודה, הכי כיף ונעים לעבוד עם יאיר", מסכמת קדר. "הוא מאוד זרם עם הרעיונות שלי והסקיצה שנבחרה היתה בין הראשונות. קצת דייקנו אותה (היה איזה צפלין באוויר שהוספתי שעף משם די מהר..) אבל הכל קרה וזרם די מהר. הסקיצות המוקדמות דומות בקונספט ורק בטכניקות אחרות, חוקרות את הענין של ההסתרה והגילוי. כאמור מדובר בפרוייקט די אינטואטיבי ומופשט". ויונה מוסיף: "בניגוד לאלבום הקודם (שהיה בעיקר גיטרה), הפעם התקליט היה הרבה יותר מעובד. הרבדים הרבים באו לידי ביטוי בכמות השכבות בעיצוב העטיפה. מכיוון שהמוסיקה היא אינסטרומנטלית, הכל הופך להיות יותר אמורפי. מה שנותן עוגן לשיר מסוים הוא השם שלו. אם נחליף שם, זה יחליף את המהות לגמרי. במקרה של העטיפה, היא הצליחה להעביר מצוין את הוייב שניסיתי לשדר באלבום".

טיפוגרפיה בריווחים משובשים בחזית אחורית לאלבום

Yair Yona – World behind curtains, 2012. Design & Artwork – Shany Kedar

Read Full Post »

בימים אלה ממש, מתקדמת עיריית תל אביב אל עבר הצעד הבא בגיבוש תכנית המתאר של העיר לשנת 2025. אין מדובר במהלך של מה בכך; על ההצעה עמלים גופים רבים מזה חמש שנים. לתהליך המורכב שותפים חברי מועצת העיר, החברה להגנת הטבע, פעילים סביבתיים וגם התושבים. ההצעה המתגבשת, ביידוע ובשיתוף כלל הגורמים הרלוונטיים, מציעה מהפכות לא קטנות. בין היתר, על פי ההצעה תפונה התחנה המרכזית הארורה (ותתפצל להרחבות במסוף ארלוזורוב ובמחלף חולון), ייבנה פארק לאורך איילון (בין הירקון לפארק שרון בחירייה), ועוד אינספור המלצות פרטניות בנוגע לשכונות ולרחובות ספציפיים רבים בעיר. העירייה חוזרת ומציעה לכל המעוניין להצטרף ולקחת חלק בדיונים, מתוך כוונה אמיתית לשתף את התושבים בהחלטות (וגם כדי למנוע ויכוחים ועימותים בהמשך, כמובן) – אני ממליץ לכל התל-אביבים שביניכם לפחות להעיף מבט על מה שמתכננים לעשות לכם מתחת לבית (לקריאה באתר העירייה, מחולק לפי שכונות).

לאחר המהפכה התעשייתית, זכה העיסוק בתכנון עירוני לתנופה משמעותית ביותר. עם זאת, מאז ההתפתחות האורבנית המשמעותית במאה השנים האחרונות, החלו לצוץ אתגרים חדשים. במקום לתכנן ערים חדשות ושכונות שלא היו קיימות, החלו המתכננים לשקול את השינויים במרחב האורבני הקיים לטובת התאמה ויישור קו עם הצרכים הדינאמיים של העיר. בתכנית המתאר הנוכחית מופנה דגש רב לעבר שכונות דרום תל אביב.

קשה להתווכח על הצורך, יאמרו רבים: הלכלוך, הפשע, התשתיות הרעועות, הסמים, חוסר הסדר, העובדים הזרים – לא חסרות סיבות. ובכל זאת, לא לצפון העיר ובטח שלא למרכזה יש אופי מובהק כמו לשכונות דרום העיר. ערב-רב של תרבויות, מפגשים והתכנסויות של כושים עבריים, אינספור אמנים, המסחר הזעיר שכבר כמעט ונעלם, אפילו ההומלסים יותר צבעוניים. עדיין יש טעם של פעם, של שכונה. כזו עם גבולות ברורים, עם מכולות שהן לא רק AM:PM, עם בורקס שכולם מכירים ועם אישה משוגעת שרצה ברחוב בשמלת כלה ועגלת סופר שכולם כבר מזהים. קשה לי להאמין שמישהו יתנגד לכך שהעירייה תעשה משהו עם ההזנחה והתשתיות הלקויות. לצד אלה מתכננת העירייה גם הרחבות הבנייה רבות, שינוי אופי המסחר והחלת פינוי-בינוי משמעותי. אם אלה אכן יצאו לפועל והשינוי יגרום לאובדן האופי המיוחד והמגוון של דרום העיר, אני מאמין שלחלקנו תהיה בכל זאת צביטה קטנה בלב.

"אל תחזרי", אלבום הבכורה הטרי של רני שחר, הוא קודם כל אלבום שמבוסס על טקסטים. המסקנה הראשונה שעלתה לי לאחר מספר האזנות לאלבום היא שלשחר יש הרבה מאוד עומק, כנות וביקורת בכתיבה שלו. במקרה של האלבום הספציפי הזה, קיומו נשען בעיקר על הטקסטים מהם הוא מורכב. למרות שיהוא ירון עשה יופי של עבודה בהפקת האלבום, אני מעז לשאול אם בכלל היה צריך להלחין, לשיר אותם ולהגישם כשירים. יש לשחר מגע של משורר, ולפעמים המעטפת המוסיקלית מצליחה להסיט את הזרקור מהרבדים העמוקים של הסיפור אותו הוא מגיש.

העיר ששחר מדבר עליה בתקליט היא מלוכלכת, אבל ממש לא רק חיצונית. היא הושחתה, אבל בהקשר של האנשים שמאכלסים אותה. ובעיקר – האהבה בה היא לא תמימה ולא קלה. עולם הדימויים של שחר מתקיים באיזור המלוכלך של תל אביב, כזה שבו נכתבים טקסטים כמו "אני הופך אותך במיטה \ כמו שעושה נעל לפחית זרוקה ברחוב \ לראות אם עוד יש בזה משהו". רני שחר ישיר ועמוק כמו מעטים מהמוסיקאים שאני שמעתי בשנים האחרונות בארץ. למרות החדות והבהירות הזו, בכל עשרים עמודי העטיפה יש רק תמונה משמעותית אחת של שחר, וגם היא לא בפוקוס. צריך לזה אומץ, בטח שבאלבום ראשון. בחודשים האחרונים פוזרו להם אינספור סטיקרים עם שם התקליט ברחבי העיר. למרות החדירה למרחב הציבורי של כולנו, יש משהו קצת מלוכלך בלהדביק את הסטיקרים האלה בכל מיני מקומות בולטים ברחובות העיר. במתכוון או לאו, יש בזה את אותו לכלוך שמשתקף באופן כל כך דומה בשיריו של שחר באלבום. אז בנימה אופטימית זו, וכדבריה של רונה קינן, בואו נצא לטיול בהיר, בחלק המוסתר של העיר.

"גדלתי במושב ולא בעיר, בטח שלא עיר גדולה כמו תל אביב", מספר שחר. "כשהגעתי לעיר לפני עשר שנים זה הגניב אותי – יש בה וייבים חזקים ומשהו מרתק. חלק מהאופי שלה הוא שהעיר לא נקייה, לא מצוחצחת כזו עם שדרות רחבות ובניינים נקיים. מעל כל אלה, יש משהו ב- roughness של דרום תל אביב. באנשים שהם לאו דווקא סטודנטים, אוניברסיטה, בגדים יפים – יש משהו מאוד חי בדרום העיר. האלבום מהווה מבחינתי איזשהו חשבון נפש שעשיתי עם עצמי. הרגיש לי נכון לעשות את זה לא בצד היפה של תל אביב. אני לא יודע אם זה היה בקטע של להעניש את עצמי, "לחפור לכלוך", אבל זה התחבר לי באותו זמן"

שחר מספר שלא היה לו מושג או כיוון לגבי העטיפה כשהחל לחשוב עליה באותו זמן, או מי הוא רוצה שיעבוד עליה. "לא הכרתי אף אחד ופשוט שוטטתי וחיפשתי. עברתי פה על הבלוג (!) ודיפדפתי באוזן השלישית, וחיפשתי דברים שאני אוהב. יצא שכמה מהאלבומים שאהבתי נעשו על ידי נדב ברקן, ביניהם הסליל של מטרופולין [שזכה לפוסט משלו] ונינט טייב. אחת הסיבות שהתחברתי אליו יותר היה שהוא לא רק מעצב גרפי, אלא גם עושה קצת אמנות. הרגיש לי נכון לעבוד עם מישהו שישלים עוד רובד על המוזיקה, וייתן מימד נוסף לאלבום. את כל אלה היה נראה לי שנדב מסוגל לעשות, וכשנפגשנו היה בינינו אחלה חיבור".

שחר העביר לברקן את תחושותיו באשר לרוח האלבום ובקונטקסט בו הוא נוצר. "התקליט נכתב כאמור בדרום העיר, ולכיוון הזה משכתי. רציתי משהו קצת סוריאליסטי, שיתחבר לי גם לתכנים שאני מדבר עליהם באלבום". ברקן החל לשוטט בשעת לילה ולחקור את האיזור. "תבין, הוא עם ילד בבית, והוא היה יוצא עם המצלמה שלו בארבע בבוקר לשוטט בדרום העיר. זה הגניב אותי". את התמונה שעל העטיפה צילם ברקן כחלק מאותם שיטוטים ליליים. הוא שלח לשחר כמה סקיצות, כשאחת מהן (במפגש הרחובות השומרון ומנחם בגין) היא גם זו שהופיעה על העטיפה בסופו של דבר. שחר מעיד שכבר בשלב זה היה ברור לכולם שזה מתאים.

"במקביל פניתי גם לצלם עמית ישראלי, על מנת שיצלם את תמונות האלבום. עשיתי איתו סיבוב באיזור וחיפשתי דברים שאני אוהב. הסתובבנו בעיר ולקחתי אותו למקומות שהיו רלוונטיים בהקשר של האלבום. חלקם השתקפו ישירות אל תוך האלבום: התמונה בצבע (היחידה בחוברת, ראו למטה) מציגה את הקיר החיצוני של החדר שבו גרתי בזמן שהאלבום נכתב; בעמוד אחר – הרחוב בו גרתי. באופן גורף, כל התמונות צולמו באיזור שבו האלבום נכתב". לאורך רוב זמן העבודה הכוונה היתה לשחרר את העטיפה כשהיא צבועה בשחור ובלבן בלבד. עם הזמן, הוחלט להוסיף לה גוון קצת כתום – כצבע פנסי בלמים של רכב, משהו קצת עירוני ובכך לשבור את האפרוריות. "בעיניי זה גם קצת מתקשר עם הטקסטים. הם לרוב קצת מלנכוליים, אבל יש גם נגיעות של צבע".

אם אתם גרים או מרבים להסתובב בתל אביב, אולי נתקלתם זה מכבר במדבקות של "אל תחזרי". "כבר באוגוסט ידעתי שהאלבום ייקרא בשם זה. הרעיון לסטיקרים היה של נעמי, בת הזוג שלי, והוא החל כמשחק – אמרנו שנראה איך זה ייצא. הופתענו לראות שזה השתלב בכל מקום, ובעיקר נתן לדברים נופך אחר לגמרי. בכל מקום, פרשנות אחרת. בתחילת הדרך הדבקנו אותן בעצמנו, ומהר מאוד הגיעו תגובות והדים חיוביים לרעיון. התחלנו לחלק את הסטיקרים בהופעות, ואנשים פיזרו והפיצו אותם בכל העיר (אלבום עם תמונות נבחרות)".

אז מה עם הזברה אתם שואלים? שאלה טובה. גם לי היה קשה להתאפק ולא לשאול. "הזברה היא יוזמה של נדב. לי זה ישר עשה שכל. אני לא יודע למה באמת הוא התכוון, אבל לי זה נורא התחבר. לא שאלתי אותו מעולם. יש לי פרשנות משלי, אבל זה עשוי לקלקל לאחרים. אני אוסיף ואומר שזה בדיוק מה שהתכוונתי – משהו שייתן עוד רובד, עוד מימד לאלבום. אני מעדיף שהקוראים בבית יתנו את הדעת בעצמם".

רני שחר – אל תחזרי, 2011. עיצוב גרפי: נדב ברקן, צילום: עמית ישראלי.

Read Full Post »