Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2011

"I will sit right down, waiting for the gift of sound and vision"

דיוויד בואי, 1977, Sound and vision מתוך תקליטו המופתי Low.

השבוע יצא לי להשתתף בהשקה של Sonic Vision  בפלנטריום במוזיאון ארץ ישראל. המופע כולל וידאו ארט על כיפת הפלנטריום, עם פסקול ייחודי שתואם את מה שהצופה רואה (את המילה אורקולי צריך היה להשאיר בשנות השמונים, במקום אליו היא שייכת). מכיוון שהבלוג הזה עוסק רובו ככולו ביחסים שבין ויז'ואל למוסיקה, וגם כי הוא הבלוג שלי, מצאתי לנכון לשתף ולספר קצת על מה שראיתי ושמעתי.

יונתן ריפתין, חבר יקר משכבר הימים, ביקר לפני כשנתיים בניו יורק, והוא סיפר לי בהתלהבות כשחזר שיצא לו לראות את המופע בפלנטריום של ה- American Museum of Natural History. כעבור שנתיים, עם הזכויות על הקרנת הסרט ביד, אחרי סיכום עם הפלנטריום ברמת אביב, ועם פסקול ייחודי שנערך על ידי לירון תאני, המופע הולך לרוץ בחודשים הקרובים כאן בארץ ואין לי אלא להוריד את הכובע על היוזמה ועל הביצוע.

המופע עלה לראשונה בארה"ב ב- 2003, כשאת הפסקול בנה ומיקסס Moby בתהליך עבודה משותף עם כ- 20 אמני הוידאו ארט שיצרו יחד את הויז'ואל (אני בור ולא מכיר אפילו אמן בינלאומי אחד כזה, אז רשימת השמות לא אמרה לי כלום כצפוי). המופע אורך כ- 40 דקות, והגירסה המקורית כללה קטעים מוסיקלים מאת רדיוהד,  פליימינג ליפס, מובי (מפתיע), גולדפראפ, פרודיג'י, יו-2, אודיוסלייב ועוד רבים וטובים – הרשימה המלאה כאן. המופע קיבל את התמיכה של Sun Microsystems לטובת החישבים הגרפיים המורכבים ליצירת וידאו לכיפת 360°. Sonic Vision זכה למיליוני צופים במספר רב של מדינות, והחל מהשבוע הבא גם כאן בישראל.

זה אמנם עניין אישי, אבל וידאו ארט אף פעם לא עשה לי את זה יותר מדי, מה לעשות. מה שאותי הכי עניין היה הפסקול שליווה את המופע, ואיך המוסיקה משתלבת עם מה שרואים. ריפתין הוא בעל טעם מוסיקלי מאוד מפותח ומעודכן (לתקופה ממושכת היה גם מבקר האלבומים של "ישראל היום"), והיה לי ברור שזה יהיה לו חשוב. כבר בשלב מוקדם הוא יצר קשר עם לירון תאני, כשהוא טוען שזה השם הראשון שעבר לו בראש לטובת המשימה. במשך חודשים הם נפגשו ועברו קטע-קטע והצמידו לו את המוסיקה המתאימה. בניגוד לתהליך ש- Moby עשה, כאן הוידאו כבר היה מוצר מוגמר והפסקול נוצר בהתאם.

כשנכנסתי לאולם, אחרי קצת יותר אלכוהול מכפי שתכננתי, צפו בי זכרונות נוסטלגיים מכיתה ג', כנראה הפעם האחרונה שבה דרכתי בשערי המבנה. זה המקום להתמודד פומבית עם סוגיה ראשונה במעלה שהותירה אותי קפוא על מקומי עם כניסתי לפלנטריום: איפה לעזאזל הם המקומות הטובים לשבת באולם עגול? הסדרן קטע לי את ההתלבטות, והושיב אותי יחסית מאחור (נראה לי בסדר, אני עדיין מהרהר על הנושא). מכיוון שזו היתה הקרנת השקה חגיגית, גם לירון תאני אמר כמה דברים. חוץ מלספק הסבר הגיוני ללמה הוא נבחר לתפקיד ("חיפשו מישהו שהכי דומה לנגטיב של Moby"), הוא דיבר על כך שניסו לעשות התאמות לגירסה המקומית. הבחירות המקוריות היו מאוד אמריקאיות באופיין (We are all made of stars+מובי+פלנטריום, בחירה צ'יזית למדי כמשל), והוא ניסה לייצר פסקול שיותר מתאים לאוזן הישראלית, ולשמור עדיין על סאונד קצת אלטרנטיבי.

אין לי משהו חכם להגיד על הצד הויזואלי, אבל אם אתם שואלים אותי, יצא יופי של פסקול. המוסיקה נעה בין אלקטרו, רוק גיטרות בועט, צ'יל אאוט והיפ הופ. אני מתאפק לא לעשות יותר מדי ספוילרים (חלקם כבר מופיעים בכתבה מערוץ 10 למעלה, אז הרשתי לעצמי), אבל אני תמיד אמצא את עצמי מתופף עם הרגליים לשמע Hey boy, hey girl, וכשזה מלווה בוידאו 360° על כיפת הפלנטריום זה בכלל מגניב. עוד אפשר לשמוע שם את הקלידים המצמררים והקצביים של Air בקטע האהוב עליי מהפסקול של חמש ילדות יפות, וגם את Intergalactic של הביסטי בויז (פתיחת סוגריים ארוכה: הסימפול של "drrrrrrrrrop!" בשיר הזה הופיע 13 שנה קודם בשירם The new style . בנוסף, הוא הגיע גם לשיר של הרכב ההיפ-הופ The Pharcyde באחד הקליפים הגאוניים עלי אדמות בבימויו של ספייק ג'ונז הגאון אף הוא. תעשו לי ולעצמכם טובה ותראו את הקליפ המבריק, שצולם כולו מהסוף להתחלה כולל הראפ, הרבה לפני שמישהו חשב וניסה לעשות את זה).

המוסיקה תואמת יפה את הויז'ואל, הכל זרם בהצלחה, ולמעט אולי קטע אחד, לא הייתי יכול אפילו לדעת שזהו פסקול שמוקסס מחדש לטובת הסרט. הפספוס הגדול לטעמי הוא בגזרה הישראלית. למעט שניים שלושה קטעים, כל המוסיקה נכתבה על ידי יוצרים מחו"ל. "נגיעות" של ברי היה קצבי ומצוין, והשתלב פשוט פצצה – למה זה הקטע היחיד עם שירה בעברית? אם כבר מתאמצים ויוצרים פסקול מחדש, מותאם לקהל הישראלי בגירסה מקומית, היה אפשר לקחת את כל המופע לכיוון הזה. נתברכנו בלא מעט יוצרים מקומיים שיכלו לספק מוסיקה מעולה ללוות את הסרט, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מנסה למשוך חזק לאגף הישראלי. לא כי מה שעכשיו לא יפה, ממש לא. פשוט כי זה היה הופך את המופע ל"וואו" יותר גדול, עם משהו שבאמת ייקח הרבה זמן עד שנראה בארץ.

אבל עם כל הדיבורים שלי, זה מופע שצריך לראות ולשמוע. הכי פשוט שתלכו למופע, תעשו לעצמם קצת גוד טיים ותגידו מה אתם חושבים. או כפי שריפתין אומר: "אנחנו חיים בעידן של 'חנונים זה מגניב'. עכשיו הולכים למוזיאון, לא הולכים יותר לבארים. זה משעמם".

Sonic Vision, מדי חמישי בערב בפלנטריום בתל אביב, מוזיאון ארץ ישראל (שלוש הקרנות ברצף).

Read Full Post »

אריאל זילבר / רוצי שמוליק, 1976

"בוא ונחפש את האבות
בוא ונתעטף באהבות
בוא ונצטרף לשמש העולה
כל כך גדולה.

נעצום עיניים רק ליום שלא נראה
איך גואים המים, איך חכם טועה,
נצטרף לשמש העולה כל כך גדולה
יש, עוד יש, שמיים
יש שלי, שלה
או כולה…"

מתוך "שמש, שמש"

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי

יש לי הכבוד לארח כאן במסגרת סדרת "אורח לרגע" את בועז כהן, שעורך ומגיש ב- 88FM את התכנית "רוקר טוב" מדי בוקר. אני מאזין מעט מאוד לרדיו, אבל כהן הוא היחיד שאני מקפיד לשמוע כבר שנים כל בוקר בדרכי לעבודה. הידע שלו עצום, הבחירות של השירים לא סטנדרטיות, בלי פלייליסט, עם הרבה מוסיקה עצמאית והרבה נון-קלאסיקות נהדרות שכולם כבר הספיקו לשכוח מהן – כל מה שהופך את כהן (ואת התחנה) לחביבים עליי. ונוסף על כך – הבלוג "לונדון קולינג" שלו (במחווה לקלאש או מהיותו אנגלופיל – אני מנחש ששניהם) הוא מרגש ומרתק כאחד, ואני ממליץ לכם לבקר בו בהזדמנות.

שמחתי מאוד שהוא נעתר לבקשתי, והוא בחר לכתוב בדרכו האופיינית על "רוצי שמוליק" של זילבר. בועז – המקלדת שלך.

דבר האורח:

בעיני זו העטיפה היפה ביותר לתקליט ישראלי כלשהו.

לוחות העץ של הצריף, אפרפרים-סגלגלים. תריסי העץ הירקרקים חיוורים פתוחים לרווחה. המתבונן בעטיפה מוזמן להביט פנימה. הנה החלון והנה אריאל זילבר, בפנים, ליד הפסנתר השחור. ידיו מונחות על המנענעים. המיקרופון מולו, אבל הוא לא שר, הוא מרוכז בנגינה.

אני אוהב אהבת-נפש את העטיפה הזו של "רוצי שמוליק", תקליט הבכורה של אריאל זילבר כסולן, רגע אחרי יציאת התקליט של תמוז, להקת האם שלו, זילבר הלך להוציא את יצירתו העצמאית, שהיתה כל מה שאתם רואים בצילום. רוח חופשית, טבעית, מרדנית, ישראלית מאוד. פשוטה. נטולת כל פוזה.

הנה כי כן: כל מה שאני אוהב בזילבר האיש וביצירתו יש כאן, בצילום הזה. במובן הזה הקנקן הוא מה שיש בתוכו. אחד-על-אחד. הפשטות, הצניעות, הנונשלנטיות הכנה. אין לי הוכחה, אבל אני מאמין באמונה שלמה שזילבר לא הרגיש כשצילמו את הפריים הספציפי הזה, שנבחר בסופו של דבר להיות עטיפת האלבום שלו. יש משהו מאוד טבעי באופן שהוא מנגן, יושב, בחולצת פסים אופיינית מאוד לשנות השבעים, גופו רזה, פניו חלקים למשעי. זהו אריאל זילבר של בטי בטי בם, בואי נלך לים, של רוצי, שמוליק קורא לך ושולח אלף נשיקות, אריאל זילבר של אני-ראיתי-ברוש, ובחמש-קם-צייד, אריאל זילבר היוצר הענק, המגיש המקורי, הישראלי מאוד, עדיין חילוני, לא פוליטי, לא טרחני, לא סהרורי.

הפשטות החשופה הזו עומדת בניגוד כה משווע ומרעיד לעטיפות אלבומים עכשוויים, שלעטיפה הזו נוסף ערך מוסף. שימו לב לטיפוגרפיה. אריאל זילבר. נקודה. רוצי שמוליק. השם בשחור. שם התקליט בכתום.  מאוד ברור. לא מתחכם. ישיר. הוגן.

השנה היא 1976 ואני בן 12 וחצי, עומד בחנות התקליטים סטודיו ONE ברחוב אלנבי בתל אביב, ואני סקרן מול העטיפה הזו, שנותנת לי תחושה של תפוז מקולף בפה, של סנדלים והליכה לאורך הטיילת, עם הרוח המלוחה המגיעה מהים ועם השמש שמש באה בימים, שוקעת בים התיכון, ואני לוקח את התקליט הזה, ואוסף אותו לחיקי, ויוצא אל הרחוב הראשי, והולך ומסתכל על העטיפה, הולך ומתאהב, והולך ומתאהב, עד לאוטובוס, קו 71 לגני תקווה, ומאז חלפו ועברו 35 שנים, וזילבר התחרד ואוחז בדעות מחרידות, והוא זקן ומזוקן, ועדיין אני אוהב אותו ואוהב את תקליטו, שהוא מזכרת ימי נעורים, והוא סימן אות ומופת לניקיון העברי הפשוט והנינוח ששרר כאן פעם,

והלב שלי נצבט, בכל פעם מחדש, כשהתקליט נשלף מהארון, והצריף ההוא, והפסנתר ההוא, ואריאל זילבר ההוא. רוצי שמוליק, התקליט, הצילום, הוא פסקול ילדות והוא מנציח רגע בזמן שהיה ואיננו…

 

אז ככה:

אריאל זילבר מפנה אל מירון רכטמן בתור מי שאחראי לעטיפה זו. "סיפור העטיפה הוא מאוד פשוט", מספר רכטמן, כיום מפיק, אמרגן והבעלים של חברת ההגברות "בטי בם".

"התמונה צולמה בצריף שבו התגוררנו בשותפות אריאל ואני באותו זמן. זה היה צריף עץ ברחוב לוינסקי בתל אביב, ממש ליד התחנה המרכזית החדשה היום. הבית היה שייך להורים של המתופף מאיר ישראל, ושכרנו אותו בעקבות ההיכרות של אריאל עם מאיר מימיהם המשותפים בתמוז. הצריף היה מט לנפול, וזה החלון שצפה לחצר. השכן היה מרבה לדבר עם אריאל דרך אותו חלון מאותה זווית שבה צולמה התמונה".

לטובת הצילומים לא נעשו כל הכנות שהן. "אריאל היה מנגן שם שעות. הפסנתר היה כבד וממוקם באותה נקודה כל הזמן. מי שהיה עובר שם, היה יכול לראות אותו מתאמן ומנגן. היינו נאספים הרבה מסביב לפסנתר הזה בזמן שאריאל היה משמיע לשמוליק [צ'יזיק] ולי חומרים. את התמונה צילם עודד ידעיה, והכל זרם במהלך הצילום. אריאל ידע שמצלמים אותו, אולם הוא לא היה עסוק בנגינה באותו זמן והתמונה לא בוימה כלל. במבט לאחור, אני חושב שהתמונה הזו מייצגת את אריאל נאמנה, מאוד טבעי ואמיתי".

 

אריאל זילבר, "רוצי שמוליק", 1976, התקליט. קונספט עטיפה – מירון רכטמן, צילום – עודד ידעיה.

בועז כהן, שדרן רדיו. עורך ומגיש תכנית הבוקר "רוקר טוב" של 88 אף אם, 2011.

Read Full Post »

שולי רנד / נקודה טובה, 2008

"תראו איך שהיא מנגנת
כמו לא מרגישה את הסכין בגב
אגב היא תמיד נאמנה לו
בגלגול הזה ובגלגול שלפניו

הרבה מלכים לטשו בה עין
היא לא אחת שמפירה בריתות
כרותות לה שפתיים
שיבשו מרוב תחינות וטענות

סגולה סגולה
את לא יכולה להיות כמו כל הבנות
מה את מחפשת ברחובות
כל כבודך בת מלך שכמותך הוא פנימה
הואילי להפנימה"

מתוך "סגולה", מילים שולי רנד

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

בעצם למה אתה צריך לכתוב טקסטים? למה לא להלחין את שירי דוד המלך, כמקובל במוסיקה החסידית?

"כי אתה לא דוד המלך. אתה צריך לדבר מהחוויה האישית שלך. ר' נחמן מדבר על זה. פעם מישהו שאל אותו איך הוא אמור למצוא את עצמו בפסוקי תהילים, למשל כשדוד אומר על עצמו שהוא חסיד. ר' נחמן הסביר לו: יש בך נקודה טובה, תתחבר אליה. בנקודה הזאת אתה בבחינת חסיד. זו הדרך להתחבר לטקסטים של דוד המלך. אבל בטקסט אישי אתה כותב בדיוק בהתאם לנפש שלך, והשומעים יכולים להתחבר לחוויה שלך".

[שולי רנד, בראיון לעמנואל שילה, 2008]

שולי רנד הוא בעיניי הסוד הכמוס הכי מצליח של השנים האחרונות. זאת טענה קצת סובייקטיבית ולא מבוססת, אבל אני אנסה להסביר. כל מי שדיברתי איתו על האלבום הזה (מדגם לא מייצג בעליל, מצטער) נופל לאחת משתי קטגוריות:

(1) שולי רנד? זה לא הזמר החרדי הזה? (לפעמים גם: רגע, זה ההוא מ"אושפיזין", לא?) לא יודע, אני לא כל כך בקטע של זמירות וכאלה.

(2) שולי רנד? איזה דיסק מעולה! למה הוא לא מוציא עוד?

זה מסביר את עניין הסוד הכמוס. ולמה הכי מצליח אתם שואלים? כי אחרי פחות מחמישה חודשים חצה את קו ה- 60,000 עותקים, הרבה מעבר לאלבום פלטינה בארץ. וזה עניין לא מבוטל לתקליט בכורה בישראל, בוודאי לאמן שלא מתעסק ברגשות יותר מדי, או שאינו ניזון מהטקסטים של יוסי גיספן (אני כבר לא יודע מה עדיף, בחיי). אחרי שנה וחצי של הפצרות מזדמנות מצד אנשים בקטגוריה מספר (2), הייתי מוכן סוף סוף לקחת את הדיסק לסיבוב והתביישתי על המחסומים המיותרים שהצבתי קודם לכן.

הטקסטים של שולי רנד נהדרים, וזו כתיבה שקשה שלא להתאהב בה. רנד נוגע בעדינות ובזהירות בקשר בין האדם למקום, ולא פחות בקשר בין אדם לחברו. הרצון לדייק במילים, אם להשתמש במילותיו של אביתר בנאי, הביא את היוצר להשתמש בשפה אחרת מכפי שאני התרגלתי לשמוע. בהרבה ענווה וכנות בורר רנד את דבריו, והוא מתנסח כפי שרק הוא מסוגל. אז נכון שהשירה קצת לוקה בחסר, והלחנים לרוב די פשוטים, אבל זה מתגמד בסופו של יום. האלבום עדיין מצליח לאתגר, לעורר מחשבה ולסקרן את המאזין, כשנקודת המבט של שולי חדשה ומיוחדת. כמו שיריו של מאיר אריאל, אין שום דרך לדעת מתחילתו של משפט איך הוא עומד להסתיים, וכמעט תמיד זה יוצא יותר מוצלח מכפי שהייתי מעלה על הדעת.

אבל מעל כל אלה – אני פשוט מאוהב בעטיפה הזאת, שמשאירה למתבונן הרבה מקום למחשבה ולפרשנות אישית. ואפילו יש סיפור טוב!

במה מדובר:

הקריירה של שולי רנד לאורך השנים היתה בעצם קריירה של שחקן. אחרי חזרה בשאלה ולימודי משחק בניסן נתיב, השתתף רנד במספר רב של הצגות וסרטים (בהם התפקיד הראשי ב"החיים על פי אגפא", שזיכה אותו באוסקר הישראלי). עם חזרתו בתשובה, הצטרף לחסידות ברסלב, ויצר את הסרט (הקטן אך מקסים) "אושפיזין". ב- 2008 הוציא את האלבום "נקודה טובה" באופן עצמאי ובתמיכת קרן קשת. לאלבום היו שותפים בין היתר אסף אמדורסקי, קרני פוסטל וניצן חן-רזאל. מרבית הטקסטים הינם בעלי אופי דתי, ומבוססים על תורתו של רבי נחמן מברסלב. מתוך האלבום שוחררו בין היתר הסינגלים "המשורר" (על הקשר שלו עם חנוך לוין), "נקודה טובה" (עם אהוד בנאי) ו"אייכה".

אז ככה:

עטיפת האלבום היא פרי שיתוף פעולה של אוהד רומנו, צלם ותיק ומוביל בתחום, ושל דורון עדות, כנראה הסטודיו הגדול ביותר לעטיפות תקליטים בישראל. עבודת הצוות יצרה את אחת העטיפות המסקרנות הזו, שסיפורה מיוחד לא פחות.

"כמו כל הדברים הטובים, הכל יצא כמו שיצא די במקרה", מספר רומנו. "לשולי יש איזשהו עניין עם בריכות. הוא די פחד מהן, וזה היה רעיון שלו לצלם בבריכה את עטיפת האלבום". הלוקיישן שנבחר היה בבית של חבר, שמאכלס גם בריכה בחצר שלו. עלו כמה רעיונות של וריאציות על עטיפת התינוק של נירוונה, כאשר ייעשה שימוש במגילה במקום השטר בתמונה המקורית. "מהרגע הראשון של הצילומים הובהר לנו שהתקציב הוא יחסית מוגבל. על מנת לצלם מתחת למים הייתי צריך לאטום את המצלמה שלי בקייס עמיד למים, עניין של אלפי דולרים. גם אופציה של לשכור ציוד מתאים לא היתה על הפרק"

אלא שאז מישהו נזכר שהוא נתקל באתר אינטרנט של חברה בשם LUMO, שמוכרת מצלמות עין דג ועוד כל מיני מצלמות לא שגרתיות. "היו שם מצלמות עם ארבע עיניות, כל אחת עם פילטר אחר – דברים מוזרים. אבל מה שחשוב לענייננו – היתה שם מצלמה ייעודית לצילום תת מימי, והיא עלתה איזה 50 דולר. הזמנו אותה, ותוך כמה ימים היא הגיעה". אל יום הצילום הגיע רומנו בחששות. "המצלמה אינה דיגיטלית, ואין שום דרך לדעת איך יוצאות התמונות אלא רק בדיעבד. זה במיוחד קריטי לצילום קשה מסוג זה שדורש תזמון, דיוק ואפשר לומר שהיה הרבה חוסר ודאות. אפילו אי אפשר לשלוט בפלאש במצלמה הזאת – היא היתה מחליטה לבד".

בדרך כלל מבקש רומנו לקבל את הדיסק טרם מועד הצילום, על מנת להכיר ולהתכונן לצילום בצורה טובה יותר. הפעם הדבר לא התאפשר, ורנד השמיע אותו ברמקולים באתר הצילום תוך כדי עבודה. "כולם נכנסו לאווירה, זה הכתיב את הצילום והיה פשוט מדהים". רומנו צלל מתחת למים, מוכן לתזמון הצילום, בעוד ששולי התגבר על הפחד וקפץ לבריכה. על מנת שהכובע לא יעוף ("שאלה נפוצה", אומר רומנו) קשרו אותו בחוט גומי, כמו במסיכות של פורים. אחרי כמה קפיצות, רנד החל ליהנות מכל הסיפור, התחיל לצלול בבריכה והאווירה הייתה הרבה יותר משוחררת. את יתר התמונות שמחוץ למים צילם רומנו כבר במצלמה האישית שלו.

"אחרי שראינו את התמונות מהקפיצות למים, היה ברור שזה מדבר בשפה של האלבום, וזה מה שצריך להיות על העטיפה. צילמתי לא מעט עטיפות, אולם זו הראשונה שהגיעה למעמד של אלבום זהב, כך שהיא משמעותית מאוד עבורי. אני חושב שזו ההוכחה שלפעמים הפשטות והספונטניות עושים את העבודה יותר מאשר שעות של הכנה לתצלום מדויק ומוקפד עד הפרט האחרון"

שולי רנד, "נקודה טובה", נענע דיסק, 2011. עיצוב – סטודיו דורון עדות. צילום – אוהד רומנו
[כל התמונות לקוחות מאתרי הבית של עדות ושל רומנו, ועל כך הקרדיט והתודה]
 
 
 

Read Full Post »

במסגרת סדרת "אורח לרגע", אני שמח לארח את איתי אילנאי, שכותב בידיעות תל אביב ובאתר החדש והמבטיח "חבית הדגים". הקשר עם איתי נבע בעקבות סדרת כתבות בשנה שעברה בידיעות תל אביב על עטיפות תקליטים שהיה שותף לה. מהיותו יבנאי (ולשמחתי הרבה), בער לו לכתוב על שב"ק ס' הראשון. איתי – המקלדת שלך.

שב"ק ס' - שבק, 1995

"כי יבנה היא העיר שאני בא ממנה

רחובות של זיונים בצבע

שום חודרים מאחור ש-ב-ק-ס בשחור

מהמחתרת, עוד נסגור את החוב

הנקבות יאו, הן רטובות יאו

במטולה נגמרו הבתולות יאו

זה רק שב"ק ס' יפתחו לך ת'אחור

ביבנה, עיר האורות"

מתוך "אימפריה"


קודם כל: שימו פליי

דבר האורח:

בקיץ 1995, בחופש הגדול שבין כיתה ח' ל-ט', ירדנו כל החבר'ה לאילת. זו הייתה עבורנו חווית נעורים בוסרית, יציאה משותפת ראשונה הרחק אל מחוץ לגבולותיה המגוננים של העיר יבנה (אחריה עוד יבואו נסיעות משותפות רבות, לסיני, הרי האלפים והמזרח הרחוק). בעיני עצמנו היינו מגניבים מאד, בוגרים, פורצי דרך. הרגשנו כמו המאת'רפאקרס. נסענו באוטובוס, התאכסנו באכסניית נוער, קנינו סיגריות בפנים מבוישות, טחנו את הטיילת הלוך ושוב ללא מטרה ברורה, ופעם אחת, כשעמדתי ליד דוכן הקבלה, בחורה כבדת שדיים איבדה שליטה על החזה שלה ובלי כוונה יצא מצב שנגעתי בו בטעות.

אבל האמת היא שממש לא היינו פורצי דרך. היינו תמימים, בתולים, ילדים מפוחדים שהעדיפו להשתבלל בתוך עצמם ולא להתעמת עם העולם. לא ביצענו משהו פורץ דרך באותה חופשה באילת, ולמעשה בקושי אגרנו חוויות שאפשר להתפאר בהן. בסופו בשל דבר עשינו את מה שאנחנו עושים ביבנה, רק שעשינו את זה באילת. אני לא זוכר הרבה מאותה נסיעה, אבל סצנה אחת, שולית לכאורה, חקוקה היטב בראשי עד היום. צעדנו לאורך הטיילת – זה בדרך כלל מה שעשינו במהלך שלושת הימים שהיינו באילת – ומאחת המסעדות בקע קול של רדיו פתוח. השיר שהתנגן שם היה מסוג הדברים שלא ניתן להתעלם מהם. "יו כושי כושי כושי, יו כושי כושי". אלו היו המילים, והן חזרו על עצמן שוב ושוב. "יו כושי כושי כושי, יו כושי כושי". זה היה מוזר.

אני בטוח שלא הבנתי על מה השיר מדבר, אבל ללא ספק כששמעתי אותו הוא עשה לי חשק לקפוץ. איפשהו עמוק בפנים, במקום שלא ידעתי שקיים, הוא גרם לי לרצות להפסיק ללכת על הטיילת כמו איזה טמבל, להיכנס לבר אפוף עשן ולדפוק צ'ייסר (אז לא ידעתי שיש דבר כזה צ'ייסר, וברים אפופי עשן ראיתי רק בסרטים). כנראה שרק לשמע המילים "יו כושי כושי", או יותר נכון לשמע האינטונציה שבה נאמרו המילים הללו, ידעתי שמישהו מנסה להעביר לי פה מסר, שמישהו רוצה שאני אצא מהקונכייה שלי, קונכייה שבה יוצא שאני נוגע לבחורות בחזה רק אם זה בטעות. יכול להיות שכמו כל דבר אחר בחיי באותה תקופה, המחשבה הזו הייתה חולפת בראשי לרגע ואז מתפוגגת. אלא שברגע שנגמר השיר, אמרה השדרנית משהו שגרם לי, ולכל החבר'ה, לפעור את פינו בתדהמה. "וזה השיר החדש של להקת שבק"ס מיבנה", היא אמרה. רגע, רגע, היא אמרה יבנה?!

מאותו רגע הכל השתנה. לא, לא נכנסו לבר ודפקנו צ'ייסר, המשכנו לפסוע על הטיילת כמו חנונים. אבל מאותו רגע לא היינו עוד חבורה של ילדים מיבנה. היינו חבורה של ילדים מיבנה, העיר של שבק"ס..

במה מדובר:

שבק"ס הוקמה בבית הספר התיכון "גינזבורג" שביבנה, שבו הייתה לי את הזכות להתחנך וללכת מבוהל במסדרונות. ההרכב המקורי, שבו פעלו שישה חברים, זכה בינואר 1993 בתחרות הלהקות הצעירות של רוקסן. אחרי כמה שינויים בהרכב (מחלה ששבק"ס סובלת ממנה מאז ועד היום), החלה הלהקה לעבוד על אלבום הבכורה שלה עם המפיק יוסי פיין. ב-1995 האלבום "שבק" הופק על ידי NMC ונמכר ב-15 אלף עותקים, הצלחה מסחררת בהתחשב בעובדה שהיה מדובר בלהקה צעירה. למרות הטקסטים השנויים במחלוקת, ואולי בזכותם, השירים של שבק"ס הושמעו בתכיפות ברדיו וכמה מהם הפכו לנכסי צאן ברזל, לפחות בקרב יבנאים. מאז שבק"ס התפצלו, התאחדו, התפצלו והתאחדו שוב, יצאו בקריירות סולו (הבולט מביניהם בתחום הזה הוא מוקי, שביחד עם פילוני הוציא שלושה אלבומים מצליחים), והוציאו בסך הכל ארבעה אלבומים משותפים, שהאחרון שבהם יצא ב-2008.

יש נטייה להתייחס לשבק"ס כלהקה שהביאה לארץ את מוזיקת ההיפ-הופ. אני לא יודע אם זה נכון, אבל ברור שהאלבום הראשון שלה, "שבק", לא היה אלבום היפ-הופ. למרות הפזמון "יו כושי כושי", ועל אף חיבתם של חברי הלהקה לכינויים כמו פלומפי ופילוני, לאיות מילים ולפיאור שמם בדומה לראפרים אמריקאיים, "שבק" היה אלבום שהושפע לחלוטין מלהקות כמו Nirvana ו-Rage Against the Machine. באלבום הזה שבק"ס לא עשו היפ-הופ, הם עשו רוק. רוק טהור, חצוף, מזוקק, שחצני ובועט. רוק צעקני, מילל, עצבני, צורם וחרקני. רוק כמו שרוק צריך להיות.

עבורי זה היה נפלא, וזה היה נורא ואיום. נפלא כי אני חושב שכמו שאר בני גילי באותה תקופה, שבק"ס סחפו אותי בדיוק למקום שטינאייג'ר אמור להיסחף אליו. הם נגעו בנקודות המתאימות אבל לא הסתפקו בלדגדג אותן. שבק"ס ישבו עלי, צרחו לי באוזן, הכריחו אותי להתפתל. וזה היה נורא ואיום כי הנה שבעה חבר'ה מהשכונה שלי, גדולים ממני רק בכמה שנים, ששרים על סמים, בחורות וזיונים, כל הדברים שלי לא היה מושג שבכלל קיימים, וגם אם הם היו מופיעים בפתח הדלת שלי לא הייתי יודע מה לעשות איתם.

אז ככה:

את עטיפת האלבום, שעליו מופיעות שבע דמויות מגניבות, פרועות וכתומות שיער על רקע עיר צבועה בסגול, עיצבה ורד זייקובסקי. זייקובסקי, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (92'), היא היום מנהלת התוכנית ללימודי עיצוב/תואר ראשון ב – NABA – Nuova Accademia di Belle Arti שנמצאת במילאנו, איטליה. "הקשר ביני לבין שבק"ס נוצר דרך המפיק איציק ליכטנפלד (איצ), הבנאדם שהאמין בחבורה מיבנה, שהביא את יוסי פיין להפקה המוזיקלית ושביקש ממני לעצב את העטיפה של הדיסק", כותבת זייקובסקי במייל ממילאנו. "אני הייתי אז במעין תקופת מעבר כזאת, אתה יודע, כשסוגרים מעגלים ועומדים לפתוח חדשים אבל לא ברור באיזה כיוון… את איצ הכרתי מזה כמה שנים. אישיות עם אינטואיציות חזקות. את הפניה שלו אלי פירשתי ככבוד גדול".

שבק בגירסת הדיגיפאק. משמאל - איור של יוסי פיין שיצרה זייקובסקי, כמחווה לתרומתו לאלבום ולעבודה על הלהקה. האיור נגנז בסופו של דבר.

עד אז זייקובסקי מעולם לא עיצבה דיסק, ולא היו לה ניסיון בעימוד או הכרות עם התוכנות הדרושות להתמודדות עם הנושא הגרפי. "אמרתי לאיצ: 'אוקי, אני מעצבת ומאיירת אבל אני צריכה לעבוד עם גרפיקאי שיהיה אחראי על הצד הטכני'. ואיצ נתן אישור למה שהיה לגמרי לא נורמלי לתחום (לפחות נכון לימים ההם) – תקציב כפול לגרפיקה של דיסק, ללהקה שאף אחד עוד לא הכיר!".

מה חשבה זייקובסקי על האלבום? "אהבתי את האנרגיה, את הקצב, אהבתי את החיבור של יוסי פיין. אבל אין מנוס מלהודות: הטקסטים זיעזעו אותי. אבל אחרי שהכרתי את הלהקה גיליתי שמתחת לאפרו הכתום הם ילדים חמודים, מצחיקים, קצת יהירים אבל לא מזיקים. עניין אותי להיכנס לעולם שלהם ולגלות שפה של דימויים שתדבר בשפה שלהם. זה האופן שבו אני אוהבת לעבוד, להיכנס למקומות חדשים שקופה לגמרי כדי לאפשר לצבעים ולצורות של המקום להתגלות דרכי. כדי לאפשר לזה לקרות אתה לא יכול להיות במקום של ביקורת".

סקיצה ראשונית לעטיפת האלבום, שירדה בסופו של דבר

את ההשראה לעיצוב קיבלה זייקובסקי מהמכלול. "מהפגישות שלנו, מהחזרות ומהשיחות שלי עם מירו שהכיר לי את מסיו פרקר ודיבר איתי על חליפות חלל", היא אומרת. מירו, מסתבר, היה איש הקשר בין זייקובסקי ללהקה והפילטר הראשוני של רעיונות לעיצוב העטיפה. הרעיון הראשון, שנותר כסקיצה בלבד, מציג שתי דמויות כתומות שיער שנראות כהכלאה בין הנסיך הקטן למדריך הטרמפיסט לגלקסיה. "הכיוון של האיור הזה היה שגוי", כותבת זייקובסקי. "הוא היה ציני מדי, והדמויות נראו כחוצנים ולא כגיבורי על. באיור הזה חסרה נקודת האיזון בין פנטזיה למציאות. גם לא הצלחתי להעביר את האנרגיה והתנועה, ואת ההתפוצצות ההורמונאלית של שבק"ס. מבחינת חברי הלהקה, הם רצו עטיפה שמשדרת פיצוץ, ולא משהו מתחכם וקונספטואלי מדי".

הרעיון השני של זייקובסקי כבר התקבל בשמחה בידי כל חברי הלהקה, אך עדיין נדרשו לילות רבים של עבודה עד שהגיחה לעולם התוצאה הסופית. "הרבה אלמנטים וסמלי זהות באו מהלהקה עצמה, ביניהם האפרו הכתום שמוזכר בטקסטים", היא מספרת. "מירו הביא כמה קומיקסים ישנים עם סופר-הירו'ס וגיבורי ילדות, והבנתי שהם הולכים להופיע על העטיפה בחליפות חלל עם נתונים פיסיים מודגשים וכלים ותנוחות שמסבירים את הסערה שהם באו לחולל בעיר הגדולה. לצורך הבנייה של הדמויות יצאנו לרחוב עם הגיטרות וצילמתי אותם. אחר כך באה עבודה מטורפת עם האייר-ברש. כשעידן הגרפיקה הממוחשבת והפוטושופ בחיתוליהם אך כבר בעלי נוכחות שאינה משתמעת לשני פנים, ידעתי שזאת הולכת להיות העבודה האחרונה שאני מבצעת עם האייר-ברש. ואכן כך היה".

התוצאה הייתה עטיפה רוקיסטית ואנרגטית, מינית ויהירה, בדיוק כמו הטקסטים והמוזיקה באלבום. "שים לב שהפנים של הדמויות על העטיפה הן הפנים שלהם (רק את הפנים של מר ג'יימס לא רואים, הוא עדיין היה אז בצבא ולא רצה להיחשף) והתנוחות הן התנוחות האמיתיות של שבק"ס רק עם הגזמות. עבדתי המון על התנוחות, חיפשתי את הבלאנס שבין מה שיכול להיות המציאות לבין מה שהוא פנטסיה מוחלטת, חיפשתי את האמצע, עניין אותי המקום של התעתוע. הרגשתי שאני עוזרת להם להגשים איזה סוג של פנטסיה ילדותית".

שב"ק ס', "שבק", 1995, NMC. עיצוב -ורד זייקובסקי.

איתי אילנאי, יבנאי גאה, כותב ב"ידיעות תל אביב" ובמגזין המוזיקה האינטרנטי החדש "חבית הדגים", 2011.

Read Full Post »

ברי סחרוף / אתה נמצא כאן, 2011

"הכבשים הלבנות בדרך לערד

כמו שיני חלב בלסת המדבר

המלחמה נמשכת

הזאב שיגור איתן עדיין לא נולד."

"הדרך לערד", מילים רוני סומק

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

לפני שאני אשכח – לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצד הקהל, פתחתי דף פייסבוק ל"סיפור כיסוי" לכל מי שמעוניין לעקוב גם משם אחר הפרסומים. אתם מוזמנים לעשות לייק, לכתוב לי על הקיר, להציע לי עטיפות שאתם אוהבים ולהעמיס כאוות נפשכם את השרתים של האדון צוקרברג. אני מצידי אכתוב קצת על דברים שלא ייכנסו פה לאתר, וגם אעדכן סביב פרסומים חדשים.

ובכן לענייננו –

אני בכלל רציתי לספר לכם על איך שכבר די הפסקתי לעקוב אחרי הקריירה של אחד האמנים שהכי אהבתי בצעירותי, על איך שיצא לו פתאום דיסק פצצה, על איך שהוא לא מפסיק ליצור ולמצוא כיוונים חדשים ומקוריים במקום לשחות בביצה של עצמו כמו אמנים ותיקים אחרים שחצו את גיל 50, על הפקה כל כך עשירה ומתוחכמת שכבר הרבה זמן לא נשמעה כאן בארץ וגם על האומץ היצירתי שמניב פירות כמו בשירים "האחד"  ו"צמאה לך נפשי". אבל נשאיר את הדברים לאלה שידעו לנסח זאת טוב ממני (חסר תרבות או עינב שיף למשל).

עטיפת הסינגל "זמן של מספרים"

על מה שאף אחד כמעט ולא התעכב היה שהאלבום הגיע לבנדקמפ יחד עם מועד הוצאת האלבום, זמין לשמיעה חופשית של כל גולש מאושר באינטרנט (ופילס את דרכו גם כאן במעלה הפוסט, כמובן). אני מודה שזה מצא אותי קצת לא מוכן, ואפילו מופתע. אם אמנים גדולים כמו ברי מציעים את התקליט החדש שלהם באופן מיידי שם, סימן שמשהו בתפיסה של שינויי אופן צריכת המוסיקה בימינו מחלחל עמוק לתוך התעשייה. לא רק אמנים קטנים שמנסים להנגיש את המוסיקה שלהם להמונים, אלא תותחים כבדים שמבינים שמוסיקה היום מגיעה למאזינים דרך המחשב, בין אם בדרך הלגיטימית ובין אם לאו. מכיוון שאחרי כל ההאזנות קניתי עותק בגירסת הדיסק, תרשו לי לומר לכם – וואו. סחרוף, שלא הותיר אצלי זכרונות בולטים במיוחד בעטיפותיו עד היום, מציג בחוברת המצורפת עבודות נפלאות של האמן אבי יאיר, שעיקרן מתערוכה בשם "אתה נמצא כאן" ועוסקות במיקום האדם בסביבה שלו, על כל מנעד הסביבות אליהן ניתן להתייחס. השילוב בין העבודות של יאיר לנושאים שבהם האלבום נוגע פשוט מצוין, ואין לי אלא להפציר בכם לקנות עותק מודפס ולא להסתפק בגירסה האינטרנטית.

בדומה לשימוש של כנסיית השכל בעבודות של אמנית הוידאו ארט מיכל רובנר (לעטיפה המקסימה של "שורות של אנשים"), ו- know hope שעשה את הקולקטיב החדש, אנחנו עדים לכיוון חדש ומרענן במוצר שהמוסיקאי מספק למאזינים ולמתבוננים. כמעט חמישים שנה אחרי הבננה של אנדי וורהול, ואנחנו מתחילים לראות קשר מתהדק בין מוסיקאים לאמנים פלסטיים, אמני וידאו וציירים גם כאן אצלנו. תענוג!

במה מדובר: "אתה נמצא כאן" יצא עשר שנים לאחר אלבום הסולו הקודם של סחרוף. מאז הספיק להוציא מיני אלבום עם אינפקטד משרום, אלבום הופעה משולש, אלבום עם פורטיס ולשחרר שני תקליטים עם רע מוכיח (האחרון שבהם, "אדומי השפתות" כולל עיבודים לשירי אבן גבירול). סחרוף השתמש באלבום בטקסטים של דן תורן, רוני סומק, נעם רותם, עמיר לב, חביבה פדיה וכן פסוקים מספר תהלים. הלחנים והעיבודים מורכבים ועשירים במיוחד, תוך שימוש במגוון רחב של כלי מיתר המעניקים סאונד אוריינטלי בדרכו הטיפוסית של ברי. מבין שירי האלבום  שוחררו "העין" (איזה סינגל מעולה!), "כלום זה לא סתם" ו"זמן של מספרים".

אז ככה:

"לא סתם זה נקרא 'אתה נמצא כאן', למרות שזה היה שם של תערוכה של חבר שלי…. גנבתי לו את השם. כשהייתי בתערוכה אמרתי לו: 'שמע, זה מאוד מתאים, זה מתאים שאתה תעצב את העטיפה, אני רוצה את המשפט הזה ולהשתמש בו'… הנושא העיקרי [באלבום] הוא קצת המקום, וגם איפה אני נמצא"

ברי סחרוף, מתוך ראיון עם קוטנר על האלבום, 24/4/11

"נמל יעד", 2009. חיתוך של העבודה שימש לפריסת הדפים של "העין" בחוברת המצורפת

הקשר בין ברי סחרוף לאבי יאיר החל כבר בשנות הנעורים. "היינו ביחד בתיכון", מספר יאיר. "גם פורטיס, שהיה מבוגר מאיתנו בכמה שנים, הצטרף באיזשהו שלב. אני זוכר קומזיצים שברי היה מנגן ופורטיס היה שר". אם בעבר עסק בעיקר בציור, בשנים האחרונות החל האמן להתעסק במפות. "שם התערוכה ["אתה נמצא כאן"] נבע מההתעסקות שלי במפות אבל גם מהמקום הנפשי, הרוחני, שאתה נמצא ברגע זה. אפשר לומר שהאסמבלז'ים שיצרתי עם דמויות ומפות יוצרות מצבים שהצופה יחבר להם רגש והזדהות. העבודות שלי הם עם הומור, בלי אמירה ביקורתית או פוליטית אבל מאלצות את הצופה להסתכל על הקיום שלו. משעלתה התערוכה "אתה נמצא כאן" בגלריית RAWART ב- 2010, הזמין את ברי לבקר ולהתרשם מהעבודות. "מספר שבועות לאחר מכן, ניגשו אליי ניצן [זעירא] וברי וביקשו להשתמש בעבודות שלי לאלבום. ברי מאוד התחבר ורצה שזה יהיה הויז'ואל של הדיסק".

"אתה נמצא כאן". מבוסס על Bunting's clover leaf map, מפת עולם אלגורית מ- 1581 עם ירושלים במרכז, ואפריקה, אירופה ואסיה בשלוש צלעות התלתן. העבודה שימשה כהזמנה לתערוכה של יאיר וגם מופיעה על הדף האחורי בחוברת.

על עיצוב העטיפה היה אמון דור כהן, מעצב ותיק ופעיל מזה שנים רבות בתחום עטיפות התקליטים (לאחרונה עיצב את העטיפות של אהרן רזאל ורגאייסטאן). "אברום [אבי יאיר] הוא אמן, ולא היה לו נסיון קודם בעיצוב של עטיפות לתקליטים. פנו אליי מנענע דיסק, על מנת לסייע לעטיפה לקרום עור וגידים. אם בתחילה הבנתי שזה עומד להיות בעיקר ביצוע, מהר מאוד גיליתי שיש פה עיצוב גרפי פר אקסלנס". במשך התקופה נפגשו כהן ויאיר על מנת לבחור את העבודות המתאימות. "חיפשנו אימאג'ים שמתאימים לשירים, אבל רצינו להמנע מליצור קטלוג עבודות של אברום". חלק מהאימאג'ים כבר הוצגו בתערוכה ונדרשו רק חיתוכים והתאמות למימדי הדיסק. מס' עבודות, לעומת זאת, נוצרו במיוחד לשם התקליט (דוגמת האימאג' שליווה את השיר "בדרך לערד"). העבודות שנעשו בתוך מסגרות עץ (כמו זו שבשער הקדמי) מותאמות לפרופורציות של דיסק, והוקטנו למימדים המתאימים. אברום ממשיך: "לאחר כמה פגישות שברי וניצן ביקרו בסטודיו והאזנה ל-9 קטעים מהדיסק, הכנתי 2 עבודות לשער, עבודה לצד האחורי וכן עבודות לשיר "בדרך לערד" ול"כלום זה לא סתם" שבסוף היה על עטיפת הסינגל השני. העבודה האחרונה בחוברת נושאת את השם "אתה נמצא כאן" והיתה על ההזמנה לתערוכה עצמה".

דוריאן 2, 2009, עם ישראל בתוך קופסת שימורי טונה. מתוך עבודותיו של אבי יאיר בתערוכה "אתה נמצא כאן".

כהן מספר שעיצב את הלוגו של "אתה נמצא כאן" עם החצים, וסייע כמובן בבחירת הפונטים לעטיפה. "אם תשים לב, השם של ברי ו\או תמונה שלו לא מופיעים כלל, לא על הצד האחורי ולא על הצד הקדמי" (הלוגו בתמונה למעלה מופיע כמדבקה על הניילון שעוטף את הדיסק בלבד). "ברי לא רצה תמונה שלו באלבום, רק תמונה של הח'ברה שלו באולפן – בנו הנדלר, דן תורן – אולי נובע מהיותו צנוע שכזה. בסופו של דבר, זה פשוט לא השתלב עם המבנה והקונספט של העטיפה וזה ירד מהפרק".

שניהם מספרים בהתלהבות רבה על העבודה המשותפת והמהנה ביחד על העטיפה. "זה היה כיף גדול, המון התרגשות", מסכם יאיר. "אחרי שנים של היכרות, ואחרי 4-5 חודשים של עבודה מאומצת, יצאה עטיפה שאני מאוד אוהב. ידעתי שברי מצליח, לא עקבתי באופן מיוחד. בשבילי הוא חבר. רק עכשיו הבנתי שאני בעצם עושה משהו למישהו באמת גדול בארץ". ואילו כהן מוסיף: "היה לי חלום להוציא את זה גם בויניל, במידות גדולות… העלתי את זה אבל אני מודע ומבין כמובן שאין לזה השוק הדרוש בארץ. זו הפעם הראשונה שברי היה מעורב ממש בעטיפה של האלבום שלו, ואני מאוד אוהב את התוצר הסופי. אני חושב שזו אחת המוצלחות שלו".

ברי סחרוף, "אתה נמצא כאן", נענע דיסק, 2011. אמנות וקריאייטיב – אבי (אברום) יאיר. עיצוב – דור כהן. צילום – יעקב הררי.
(תודה לאפרת מגלריה RAWART)
 
תוספת מאוחרת:
יניב אלון, שעושה חיל באתר "המגבר", ראיין בתוכניתו הקודמת את ברי סחרוף, במסגרתו נתן המוסיקאי את הצד שלו לכל עניין העטיפה של האלבום. יניב הגדיל לעשות, תימלל עבורכם את השיחה בנושא ושמח לשתף אותה כאן. אתם כמובן גם מוזמנים להאזין לראיון המלא (והמצוין). יניב, תודה!
 
ש: האלבום נושא את שמה של תערוכה, של אברום, אבי יאיר.

אבי יאיר הוא חבר טוב, חבר ילדות. אפשר לומר שהיינו באותה ג'מעה בתיכון. אחר כך אני נסעתי לחו"ל ואני חושב שהוא גם נסע לטייל ולא היינו ממש בקשר, אבל אני יודע שהוא התחיל להתעסק באמנות. הוא עשה כבר כמה תערוכות אז, ויצא לי לראות כמה תערוכות שלו, ובמקרה, בזמן שעבדתי על האלבום הזה, זה היה באמצע ההקלטות, משהו כמו לפני שנה וחצי, קיבלתי הזמנה לתערוכה שאברום שלח לי שהייתה ממש לא רחוק […] וקפצתי לשם אחרי ההקלטה, ופשוט אמרתי לו: "אברום, כל העבודות האלה, מאוד מתאימות לכל החומרים שאני מקליט".

ש: פתאום עשה לך סדר? נתן איזו מסגרת לאלבום?

פתאום זה נתן לזה תמונה, התמונה של הביתיות, של המקומיות. דיברתי על זה כל הזמן עם עמיר לב כשהיינו כותבים, ואמרתי לו אני רוצה מקומי, לא גלובלי. לא רוצה יותר גלובליות. זה נוכח חזק בעבודות של אברום והוא קרא לתערוכה "אתה נמצא כאן".

ש: אז מה נולד קודם? השיר או התערוכה?

השיר "אתה נמצא כאן", כבר היה אז אבל הוא לא נקרא ככה, והמילים "אתה נמצא כאן" לא היו שם. היה טקסט קצת אחר.

ש: כמו חלק של פאזל שהתלבש?

ממש ככה. ואמרתי לו תשמע, אני רוצה להשתמש בזה אם אפשר, והוא היה נדיב. הוא איש מדהים ואמר לי "בטח, בכיף". וככה זה נהיה סוג של יצירה אחת משותפת וזה התלבש ממש בצורה מדהימה.
 
 

Read Full Post »