"I will sit right down, waiting for the gift of sound and vision"
דיוויד בואי, 1977, Sound and vision מתוך תקליטו המופתי Low.
השבוע יצא לי להשתתף בהשקה של Sonic Vision בפלנטריום במוזיאון ארץ ישראל. המופע כולל וידאו ארט על כיפת הפלנטריום, עם פסקול ייחודי שתואם את מה שהצופה רואה (את המילה אורקולי צריך היה להשאיר בשנות השמונים, במקום אליו היא שייכת). מכיוון שהבלוג הזה עוסק רובו ככולו ביחסים שבין ויז'ואל למוסיקה, וגם כי הוא הבלוג שלי, מצאתי לנכון לשתף ולספר קצת על מה שראיתי ושמעתי.
יונתן ריפתין, חבר יקר משכבר הימים, ביקר לפני כשנתיים בניו יורק, והוא סיפר לי בהתלהבות כשחזר שיצא לו לראות את המופע בפלנטריום של ה- American Museum of Natural History. כעבור שנתיים, עם הזכויות על הקרנת הסרט ביד, אחרי סיכום עם הפלנטריום ברמת אביב, ועם פסקול ייחודי שנערך על ידי לירון תאני, המופע הולך לרוץ בחודשים הקרובים כאן בארץ ואין לי אלא להוריד את הכובע על היוזמה ועל הביצוע.
המופע עלה לראשונה בארה"ב ב- 2003, כשאת הפסקול בנה ומיקסס Moby בתהליך עבודה משותף עם כ- 20 אמני הוידאו ארט שיצרו יחד את הויז'ואל (אני בור ולא מכיר אפילו אמן בינלאומי אחד כזה, אז רשימת השמות לא אמרה לי כלום כצפוי). המופע אורך כ- 40 דקות, והגירסה המקורית כללה קטעים מוסיקלים מאת רדיוהד, פליימינג ליפס, מובי (מפתיע), גולדפראפ, פרודיג'י, יו-2, אודיוסלייב ועוד רבים וטובים – הרשימה המלאה כאן. המופע קיבל את התמיכה של Sun Microsystems לטובת החישבים הגרפיים המורכבים ליצירת וידאו לכיפת 360°. Sonic Vision זכה למיליוני צופים במספר רב של מדינות, והחל מהשבוע הבא גם כאן בישראל.
זה אמנם עניין אישי, אבל וידאו ארט אף פעם לא עשה לי את זה יותר מדי, מה לעשות. מה שאותי הכי עניין היה הפסקול שליווה את המופע, ואיך המוסיקה משתלבת עם מה שרואים. ריפתין הוא בעל טעם מוסיקלי מאוד מפותח ומעודכן (לתקופה ממושכת היה גם מבקר האלבומים של "ישראל היום"), והיה לי ברור שזה יהיה לו חשוב. כבר בשלב מוקדם הוא יצר קשר עם לירון תאני, כשהוא טוען שזה השם הראשון שעבר לו בראש לטובת המשימה. במשך חודשים הם נפגשו ועברו קטע-קטע והצמידו לו את המוסיקה המתאימה. בניגוד לתהליך ש- Moby עשה, כאן הוידאו כבר היה מוצר מוגמר והפסקול נוצר בהתאם.
כשנכנסתי לאולם, אחרי קצת יותר אלכוהול מכפי שתכננתי, צפו בי זכרונות נוסטלגיים מכיתה ג', כנראה הפעם האחרונה שבה דרכתי בשערי המבנה. זה המקום להתמודד פומבית עם סוגיה ראשונה במעלה שהותירה אותי קפוא על מקומי עם כניסתי לפלנטריום: איפה לעזאזל הם המקומות הטובים לשבת באולם עגול? הסדרן קטע לי את ההתלבטות, והושיב אותי יחסית מאחור (נראה לי בסדר, אני עדיין מהרהר על הנושא). מכיוון שזו היתה הקרנת השקה חגיגית, גם לירון תאני אמר כמה דברים. חוץ מלספק הסבר הגיוני ללמה הוא נבחר לתפקיד ("חיפשו מישהו שהכי דומה לנגטיב של Moby"), הוא דיבר על כך שניסו לעשות התאמות לגירסה המקומית. הבחירות המקוריות היו מאוד אמריקאיות באופיין (We are all made of stars+מובי+פלנטריום, בחירה צ'יזית למדי כמשל), והוא ניסה לייצר פסקול שיותר מתאים לאוזן הישראלית, ולשמור עדיין על סאונד קצת אלטרנטיבי.
אין לי משהו חכם להגיד על הצד הויזואלי, אבל אם אתם שואלים אותי, יצא יופי של פסקול. המוסיקה נעה בין אלקטרו, רוק גיטרות בועט, צ'יל אאוט והיפ הופ. אני מתאפק לא לעשות יותר מדי ספוילרים (חלקם כבר מופיעים בכתבה מערוץ 10 למעלה, אז הרשתי לעצמי), אבל אני תמיד אמצא את עצמי מתופף עם הרגליים לשמע Hey boy, hey girl, וכשזה מלווה בוידאו 360° על כיפת הפלנטריום זה בכלל מגניב. עוד אפשר לשמוע שם את הקלידים המצמררים והקצביים של Air בקטע האהוב עליי מהפסקול של חמש ילדות יפות, וגם את Intergalactic של הביסטי בויז (פתיחת סוגריים ארוכה: הסימפול של "drrrrrrrrrop!" בשיר הזה הופיע 13 שנה קודם בשירם The new style . בנוסף, הוא הגיע גם לשיר של הרכב ההיפ-הופ The Pharcyde באחד הקליפים הגאוניים עלי אדמות בבימויו של ספייק ג'ונז הגאון אף הוא. תעשו לי ולעצמכם טובה ותראו את הקליפ המבריק, שצולם כולו מהסוף להתחלה כולל הראפ, הרבה לפני שמישהו חשב וניסה לעשות את זה).
המוסיקה תואמת יפה את הויז'ואל, הכל זרם בהצלחה, ולמעט אולי קטע אחד, לא הייתי יכול אפילו לדעת שזהו פסקול שמוקסס מחדש לטובת הסרט. הפספוס הגדול לטעמי הוא בגזרה הישראלית. למעט שניים שלושה קטעים, כל המוסיקה נכתבה על ידי יוצרים מחו"ל. "נגיעות" של ברי היה קצבי ומצוין, והשתלב פשוט פצצה – למה זה הקטע היחיד עם שירה בעברית? אם כבר מתאמצים ויוצרים פסקול מחדש, מותאם לקהל הישראלי בגירסה מקומית, היה אפשר לקחת את כל המופע לכיוון הזה. נתברכנו בלא מעט יוצרים מקומיים שיכלו לספק מוסיקה מעולה ללוות את הסרט, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מנסה למשוך חזק לאגף הישראלי. לא כי מה שעכשיו לא יפה, ממש לא. פשוט כי זה היה הופך את המופע ל"וואו" יותר גדול, עם משהו שבאמת ייקח הרבה זמן עד שנראה בארץ.
אבל עם כל הדיבורים שלי, זה מופע שצריך לראות ולשמוע. הכי פשוט שתלכו למופע, תעשו לעצמם קצת גוד טיים ותגידו מה אתם חושבים. או כפי שריפתין אומר: "אנחנו חיים בעידן של 'חנונים זה מגניב'. עכשיו הולכים למוזיאון, לא הולכים יותר לבארים. זה משעמם".
Sonic Vision, מדי חמישי בערב בפלנטריום בתל אביב, מוזיאון ארץ ישראל (שלוש הקרנות ברצף).
סיפור, כיסוי. 