Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘like the tide’

[פורסם ב- 29/8/12 בעכבר העיר, במסגרת הסיכום השנתי המשותף לעכבר העיר ולקול הקמפוס. מה, עוד לא הצבעתם?]

פייר, שנה מעולה.

משהו טוב קורה בזמן האחרון. אני חושב שאפשר כבר לסמן רשמית את היציאה מדכדוך מזרח תיכון חדש שידענו בעשור החולף. התמונה כפי שאני רואה אותה היא כזו: עשרות מוזיקאים מתוסכלים התחילו לכתוב באנגלית ולכוון החוצה לעולם הגדול. שם, בחו"ל, לא שומעים רק רוק ניינטיז ואפשר להעז קצת יותר. אין באמת מה לחשוש ואפשר להתנסות, ולו כי גם ככה אין מה להפסיד בשוק המקומי הפצפון שלנו במצבו העגום. ראו המוסיקאים כי טוב ושלא נגרם כל נזק, ועם קצת יותר תאווה, אומץ יצירתי ובטחון, עטו היוצרים גוון מקומי יותר ומאוד מרענן. בין אם בצליל, בין אם במעבר לעברית ובין אם בטקסטים, מתחיל לחזור לו הזיק בעיניים בכל מה שקשור ליצירה המוסיקלית בארצנו הקטנטונת. כך זכינו לקבל בשנה אחת את טייני פינגרז לצד מונטי פיורי, את קוב לצד בני המה, את אלון עדר לצד בוא לבר ואת רותם אור לצד אפרת בן צור. היה קשה מאוד לברור את המיטב מכל ההיצע הבאמת-עשיר הזה, והנה חמישיית אלבומים שגרמה לי לשוב ולהאמין במוסיקה שלנו בשנה החולפת עוד יותר מהשאר. ארבעה מתוכם הם אלבומי בכורה, אגב. יש סיבה טובה לאופטימיות.

אנטיביוטיקה – להישמע להוראות השימוש


קשה מאוד לכתוב על אנטיביוטיקה מבלי לעשות השוואות ולהפנות לרפרנסים אחרים. הקליק, נושאי המגבעת, משינה (הימים המוקדמים) ושאר מיני ניו-וייב, פאנק וסינתי של אמצע שנות השמונים. על פני השטח, זה בוודאי לא משהו שלא שמענו קודם לכן. אסופה קליטה וקולחת של המנונים זועקים שטרם הספקנו לשכוח. אף על פי כן, זהו אחד האלבומים המרעננים שיצאו פה בשנה החולפת. כמו של פעם, אבל חד יותר, נקי יותר וישיר יותר. שומעים את זה מהשניות הראשונות, ותמיד חוזרים להתחלה כשהאלבום נגמר.

בעודנו נשטפים בגל שובם של הסינתיסייזרים, התקליט הזה מושך הרבה יותר לרוק מאשר לפופ. הטקסטים עוסקים באובדן בעיר הגדולה ובניכור של החברה, ואלה קיבלו ביטוי הולם בעטיפה המצופפת והדוחקת שעיצבה לוטם גינתון. הצליל האפל והקודר משלים את האלבום הזה לכדי חבילה אחידה ומלוכדת. לא שאני איזה חובב משינה גדול, אבל כששומעים את סלונואיד בהופעה, אפשר בקלות לדמיין את תחושת הקהל לפני רבע מאה כשגל חדש עוד היה גל חדש. יש תקווה בשוליים, עכשיו היא רק צריכה לפרוץ החוצה.

לא דובים – בעזרת הנשים


יותר משלמה ארצי או מיאיר לפיד, הדבר הכי ישראלי שאתם צריכים להעניק לעצמכם השנה הוא את אלבום הבכורה של לא דובים. לא מעט השראות עברו לי בראש כששמעתי את הדיסק הזה – אינפקציה, איטליז, מרסדס בנד, איזבו, אפילו קצת כוורת – והמעניין הוא שכולם ישראלים. למרות שהאלבום נע בין פרוגרסיב לפ'אנק (שני סגנונות שבהחלט לא מבדלים את הסצינה המקומית מזו הבינלאומית), לא ניתן לטעות בישראליות שלו. הטקסטים עוסקים בחיים שלנו כאן בארץ, עם מבט ציני\מפוכח\נונסנסי – אני לא בטוח מה התשובה הנכונה.

נשים יהודיות וערביות במפעל לייצור זיתים מעטרות את העטיפה, לאיורו של אלון ברייאר המוכשר כשד. המוזיקה מקפיצה, יש ימבה בוזוקי בצליל ים תיכוני וסלאפים על הבס עד אין קץ. על אף הכתיבה הנוקבת, התקליט הזה פשוט עושה שמח ומחזיר את האמונה ביצירה המקומית. ואם לא די בכך, עיבוד השנה שלי הולך ללא ספק לקטע האינסטרומנטלי "גרוזינים". בית ספר בהלחנה, בתיזמור ובשמחה. תענוג גדול.

Sun Tailor – Like The Tide

תעשיית המוזיקה מתמודדת בשנים האחרונות עם סבלנות הולכת ופוקעת של המאזינים. ההיצע העצום לצד נגישות כמעט מלאה לכל חומר שכל יוצר משחרר הופכת אותנו למאזינים חסרי סבלנות ופוסלים נחפזים. במקרה של סאן טיילור, אפשר לומר שקרה לי ההיפך הגמור. דקה אל תוך הדיסק, כבר ידעתי שזה הולך להיות האלבום שאני אשמע הכי הרבה בשנה הקרובה. וכך היה.

עננה לונדונית מרחפת מעל התקליט החורפי הזה, משייטת לה בין ניק דרייק לבון איבר. ארנון נאור, האיש מאחורי שם הבמה, פורט על נימי הרגש כמעט באותה המיומנות שהוא עושה זאת על הגיטרה שלו. השירה הרהוטה והעדינה באנגלית נשמעת מצוין, וגם הצליל מאוד נקי וחלק. צילום מ- 1925 של הרקדנית אנה פבלובה על העטיפה רק מחזק את תחושות העל-זמניות וה"לא מכאן". יש יופי של הרכב שמגבה אותו (היחיד שאני מכיר שעושה שימוש בשתי גיטרות slide, אגב), ובהופעות זה נשמע לא פחות טוב ועדיין מרגש. הנאמבר וואן שלי השנה, וכל סופרלטיב שתרצו להוסיף יתקבל בברכה. אל תגידו שלא אמרתי.

ספי אפרתי – להתעורר בארץ אחרת

השם ספי אפרתי אולי אומר לכם משהו ואולי לא. אחרי שליווה והיה חבר באלף הרכבים (אביב גפן, רם אוריון, הווקי טוקיז, מוניקה סקס, בתרי זוזיי, בלאקפילד, שי נובלמן ובטח עוד כמה שאני לא זוכר או מכיר), יצא השנה אלבום ראשון שלו בקדמת הבמה. כיאה לחצי מאלבומי הבכורה ישראליים מהשנים האחרונות, הוא יצא מושקע ומופק היטב (במקרה הזה גיא שמי), מרפדים אותו כלי מיתר בחצי מהשירים והוא מתהדר בסוללה ארוכה מדי של מוסיקאים מהדרך המשותפת שקופצים להשתתף ולהגיד שלום.

אפרתי עצמו כתב והלחין את הרוב, וגם עשה את שלו על הבס והקלידים הכבדים. באבחנה מסקרנת בראיון ללאון פלדמן בקול הקמפוס, הוא סיפר שאין באלבום שימוש בשורשים א.ה.ב ו-ע.ז.ב. כן יש פה טקסטים אינטליגנטים שמתמודדים יפה עם זוגיות, ומתעסקים קצת במקום שלנו בתל אביב וכאן באופן כללי. אין פה משהו שלא שמענו קודם לכן, באק טו בייסיק בגדול, אבל אין כמעט נקודות חולשה באלבום הזה. אלבום רוק שעשה את זה נכון. יצא יופי.

ישראל ברייט – דרגות לכלוך ונקיון

לפני 14 שנה יצא אלבומם של השמחות, אחד התקליטים הטובים ביותר שידעתי מהעשור ההוא (ובכלל). אקורדיוניסט רוסי, דרבוקאי ערבי, הכתיבה הברייטית הטיפוסית וקיבוץ גלויות אחד גדול. האלבום ידע הצלחה מפתיעה מאוד, שמעולם לא השתחזרה בהמשך הקריירה של ברייט. בינתיים ברייט שקע בלימודי קומפוזיציה, והשנה שבר בצורת של שבע שנים עם אלבום חדש והו כה אופייני.

סוג של "עני וטוב לו" הוא ישראל ברייט. התקליט הזה יצא בהוצאה עצמית עם מינימום תהודת יחסי ציבור וראיונות בתקשורת. מנגד, הבנאדם קורן אושר, טוב לב, שמחת חיים של אנשים פשוטים ומדבר אל העם, אך במבט מאוד אמיתי וכן. מלאכת הלחנים והעיבודים היא מגוונת, וקשה להתחיל אפילו למנות את מקורותיה (תשואות רמות לאקורדיוניסט ויטלי פודולסקי). אז ב"דרגות לכלוך ונקיון" נפל לי סופית האסימון. כנראה שמי שיישמעו את ברייט הם אותם קומץ "ברייטיסטים" שצעדו צעד אחד מעבר למה שהרדיו דחף להם, והולכים אחריו כבר שנים. אני שם כבר מזמן. בשיר התיקון העצמי החברתי "המנקה", שר ברייט "קודם כל את עצמי אנקה, כי גם אני זונה זקנה". אם גם אתם מכירים רק את "יודה יודה", "היו לי פעם חברים" ו"בדרך הביתה", עוד לא מאוחר לתיקון עצמי.

Read Full Post »

את ארנון נאור, האיש שמאחורי sun tailor, פגשתי לראשונה לפני כמה חודשים. שלי מ"מונומליציה" המליצה עליו בסיכום השנה העברית המצוין שלה, ואני התחלתי לדלות קצת מידע ברשת. מעט המוסיקה שהיתה זמינה באותו שלב תפסה אותי מהשניה הראשונה, וגם חזית העטיפה נעמה לי מאוד. מה שאני יודע לעשות מכאן בדרך כלל זה לאתר ולברר.

תרשו לי לגלות לכם סוד מקצועי – מרבית הפוסטים שאני כותב מתבססים על שיחה טלפונית לא ארוכה, חצי שעה לכל היותר, או מספר תכתובות מיילים עד שאני משלים את כל הידע שחסר לי. במקרה של האלבום הזה, יצא שישבנו אצלי בסלון אולי שעתיים וחצי ואני גם יכול לספר לכם שהוא איש ממש נחמד. אני חושב ששמענו אליוט סמית או ניק דרייק, ודיברנו בעיקר על מוסיקה ונושאים שלא קשורים לעטיפה היפה של האלבום (על אף שיש לה סיפור מוצלח בעיניי).

אז אמנם האלבום יצא רשמית רק בחודש שעבר, אבל הוא מתגלגל אצלי כבר כמה וכמה חודשים. אני לא אגזים בכך שאומר שזה אחד התקליטים שעשו לי את החורף (לצד יצירת המופת שרקחה קייט בוש השנה, וגם real estate הנעים שפשוט היה סופר-כיפי בשבילי). שמעתי אותו עשרות רבות של פעמים, והוא אפילו לא מתחיל לגלות סימני הימאסות. יש בו קסם שאני לא יודע לפצח, אבל ברור לי לגמרי שהוא שם.

נאור כתב את השירים באלבום בין השנים 2005-2008, בתקופה בה התגורר בלונדון. זה קצת נשמע ככה, וזה דווקא מצוין. עדין, קודר, נעים ומדויק. זה לא אלבום של הברקות, וזה גם לא משהו שלא שמעתי קודם, אבל לא מצאתי בו ולו נקודת חולשה אחת. המוסיקה קולחת, העיבודים מצוינים, הקול שלו נפלא, הגיטרה נהדרת (והלאפ סטיל, אוח, הלאפ סטיל הזה), והכל פשוט עובד כמו שצריך. לפרקים זה מזכיר לי את ניק דרייק שהזכרתי, לעתים קצת גראנט לי באפלו, לפעמים חוזה גונזלס – הבנתם את הרוח. אז אולי זה הטעם האישי שלי, אבל הדיסק הזה פנה ישירות לאותה סביבה מוזיקלית שאני מרגיש בה הכי בנוח, והוא פרט לי בדיוק על הנימים הנכונים.

האלבום עלה לרשת במלואו בחודש שעבר, ואני מפציר בכם לתת לו האזנה. למסלול מזורז, תתחילו ב- Still Fading שחותם את האלבום, בלאפ סטיל הנהדר של Marcela וב- Don't Knock On My Door המקסים, שגם מופיע כאן בגירסת הופעת אולפן בקליפ למעלה. אני יכול להעיד שצריך יותר מיד אחת כדי לספור את כמות האנשים שחזרו אליי בהתלהבות אחרי ששלחתי אותם לשמוע את האלבום הזה. אם שכנעתי גם אתכם, אשריכם.

גם סיפור העטיפה רומנטי בעיניי. יש בקאבר הקדמי משהו על התפר בין מצמרר לבין תמים, ובעיקר על-זמניות, שאופפת את האלבום מתחילתו ועד סופו. "הכל החל כשנסעתי למספר שבועות לפאריז", מספר נאור. "לקחתי חלק בהקלטות של הרכב בשם Charlotte & Magon, אחרי שהאלבום שלי כבר הוקלט. אחי היה שם גם הוא, ורצה לקנות מתנה לחברה שלו. הלכנו לחנות פוסטרים, והצטרפתי אליו למרות שאני בדרך כלל לא בעניין. יצא שנתקלתי תוך כדי דפדוף בתמונת הרקדנית הזו, והיא היכתה בי בבת אחת. אמרתי לעצמי מיד שאת זה אני רוצה על עטיפת האלבום. זה היה 'בום' חזק וברור".

מתוך הצילומים לחוברת

מתוך הצילומים לחוברת

נאור צילם לעצמו תמונה של הפוסטר, ושב לארץ. "כשחזרתי, התחלתי במסע הארוך להניח את ידיי על התמונה. חיפושים שונים בגוגל לרקדנית משולבת ידיים הובילו אותי לגלות שבעצם מדובר באנה פבלובה, אחת מבין הבלרינות הגדולות בהיסטוריה. ואז פתאום נפל לי אסימון: בשנים האחרונות לחייה התגוררה בלונדון, בבית שהפך להיות מרכז תרבות ולשימור זכרה עד היום. ב- 4-5 שנים בהן גרתי שם אני, עבדתי ממש באותו מרכז תרבות. כל יום ראיתי תמונות שלה במבנה, חלפתי על פניהן ורק עכשיו קישרתי אותה לתמונה שייעדתי לקאבר. פשוט לא ייאמן".

בשלב הזה היה כבר ברור לנאור שזה חייב להיות הקאבר לאלבום. "התמונה הזו מופיעה באינטרנט באינספור מקומות, אך ללא איזכורים למקור שלה ובאיכות ירודה מדי. שלחתי מיילים לעשרות רבות של בלוגים, מוסדות רלוונטיים וכל מי שעשוי לספק איזשהו קצה חוט – מי בעל הזכויות, מי צילם, ממתי התמונה, היכן ניתן להשיג עותק שלה באיכות טובה. רדפתי אחרי כל מי שרק אפשר, וניסיתי ליצור קשר עם כל גורם שעשוי לשפוך מעט אור על התמונה הזו".

עברו מעל לחודשיים, ונאור כבר כמעט אמר נואש. לא כולם חזרו אליו, ואלה שכן לא ידעו לתת פרטים נוספים. "עם כל הצער, הבנתי שכנראה אאלץ לחפש עטיפה אחרת, כשפתאום קיבלתי בחזרה מייל מנציג של ה- Royal Ballet House בלונדון. הוא סיפר שאת התמונה צילם Nicolas Yarovoff, שמרבית מורשת עבודותיו מתמצה לתיעוד של אותה אנה פבלובה. הוא הוסיף שהתמונה צולמה בסביבות 1925, ושהיא מתעדת את The dying swan, הריקוד שהביא לה את מירב הפרסום והתהילה. פבלובה והצלם נפטרו מספר שנים לאחר מכן, והוא ידע לומר שמגבלת הזכויות על השימוש בתמונה הוסרה, והיא זמינה לשימוש. ואם לא די בכך – הוא אף שלח לי את התמונה ברזולוציה גבוהה. זה היה אושר עילאי שקשה להסביר".

כעת ניתן היה להמשיך הלאה ולהשלים את המלאכה על יתר החוברת לעטיפה. "לא כתבתי את האלבום עם איזושהי תמה מרכזית, אבל מה שחיבר לי הכל היה זמן ונזילות של זמן. התמונה המקורית נראית משנות העשרים, ורציתי להוציא אותה מקונטקסט של תקופה. כמו המוסיקה, רציתי שהעטיפה תהיה חוצת זמן ועל-זמנית אף היא. אפרת [כהן] שעיצבה את העטיפה הוסיפה פילטרים על הרקע לטובת העניין, וגם בחרה את הפונט שאנחנו מאוד מאוד אוהבים".

מתוך סשן הצילומים בסטודיו

מתוך הצילומים לחוברת

יתר החוברת נמלאה בתמונות יפות שצילם ניר גייגר, מי שאולי מוכר לכם מהעטיפה המפתיעה של יעל קראוס. הוא מספר: "כשאני נפגשתי עם ארנון, הייתה כבר עטיפה מוכנה לאלבום – רקדנית הבלט, ומה שארנון רצה זה כמה תמונות באותו הנושא שיתאימו לחלקים הפנימיים וליח"צ. ישבנו בבית קפה והתחלנו להעלות רעיונות. חשבנו על שילוב של רקדניות בלט בתנועה כאשר ארנון יושב קפוא וחד, ומכאן היינו צריכים למצוא לוקיישן ורקדניות. התרוצצנו ביחד ולחוד בין חדרי סטודיו, אולמות ריקודים ומועדוני הופעות כדי למצוא לוקיישן, בזמן שארנון תולה שלטי דרושים בכל מקום. לבסוף מצאתי רקדנית בלט אצלי בחברים בפייסבוק, והוא מצא רקדנית אחת בדרכים שלו, ומצאנו תאריך מפגש".

"לאולם הבאתי תאורת סטודיו גדולה ורצינית של אלינכרום, אבל את התמונות הטובות באמת צילמנו בתאורה טבעית שהתקבלה מהחלונות הגדולים של הסטודיו לריקוד. הרעיון היה לבקש מארנון לשבת בלי לזוז, למשך 5-10 שניות בעוד הרקדניות חגות מסביבות בתנועות בלט. ביקשתי מהן לזוז מצד אחד של הפריים לצד שני, כאשר הן מתעכבות לכמה שניות כשהן קרובות לארנון, כדי שהדמות שלהם תקבל משמעות גדולה יותר בחלק הזה של התמונה (מבחינה טכנית – להצרב על החיישן לאורך זמן ארוך יותר, ובכך לקבל אותן מעט ברורות יותר כאשר הן קרובות אליו, ומרוחות יותר ושקופות יותר בקצוות). צילמנו עוד כמה תמונות  לסיום עם התאורה בשביל לקבל את ארנון והדוגמניות חדות, וסיימנו עם צילומי פורטרט נפרדים של כולם – ארנון בשביל תמונות היח"צ, והבנות כדי שיהיו להן תמונות יפות של עצמן, לאחר כל ההשקעה שהן נתנו בריקוד".

מתוך העטיפה

מתוך החוברת

לתמונות נוספות שצילם גייגר מתוך הסשן בסטודיו, ראו כאן.

מופע בכורה חגיגי להשקת האלבום יתקיים במוצ"ש הקרוב 17.3 בלבונטין. אני שם, בואו להגיד לי שלום!

Sun Tailor – Like The Tide, 2012.  Album art concept – Arnon Naor, Cover design – Efrat Cohen , Layout and art direction – Ale Feldman , Booklet photography – Nir Geiger

Read Full Post »