Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Opher Vishnia’

גואנאחואטו. צבעוני, שמח ועושה שרירים ברגליים

המטיילים במקסיקו יודעים שלרוב נוחתים במקסיקו סיטי, ממשיכים דרומה ומתקדמים עם הדרך עד אשר מגיעים לקנקון וליתר החופים. לפני חמש או שש שנים, אשתי-בטרם-היתה-אשתי ואני עברנו את אותו מסלול גם אנחנו. החופים מטורפים, והפינוק באמת שאינו נגמר. סוג של טורקיה לאמריקאים – ים, מלונות פאר, שמש, יותר זול מהמקום שממנו באת, ולמקומיים יש שפם. זה לא שלא נהנתי שם – די להיפך. אבל חתכנו משם אחרי שלושה ימים ודווקא ניסינו את האיזור שצפונית למקסיקו סיטי, הפחות מתויר, זה שלא בדרך לכלום אבל בדיעבד הרבה יותר כיף. הגענו לעיירת סטודנטים צבעונית לא גדולה בשם גוואנחואטו, נטולת מכוניות, וכולה בנויה על הר בשיפוע תלול כל כך שנתפסים לך השרירים כל בוקר מחדש.

יש בעיר אוניברסיטה גדולה מאוד, גדושה בצעירים עם תיקי ציור גדולים ביד ובכלל אווירה תוססת למדי. כולם מסתובבים ברחובות מרוצפי אבנים, בין מבנים עתיקים שניצבים שם כבר מאות שנים. כאלה שגורמים לך לתהות אם יום אחד גם ירושלים תראה מהצד מספיק צעירה ושוקקת חיים; כאילו בעיר העתיקה יגורו רק סטודנטים בליינים. העיר היא גם מקום מולדתו של דייגו ריברה, מגדולי הציירים המקסיקנים בכל הזמנים (והרבה יותר מוצלח מאשתו פרידה קאלו, בעיניי). ריברה צייר באינספור סגנונות שקשה לתאר, כפי שראינו במקומות רבים בעיר. במוזיאון על שמו ניתן לראות את קו הדגל שלו, אם תרצו – ציורי הקיר המפורסמים. למי שלא ראה דבר כזה מימיו, יהיה קשה להסביר את הרושם העז שהם מותירים. פיזית, הציורים הרבה יותר גדולים ממך. הירידה לפרטים היא אינסופית, אפילו קצת מעצבנת. מאחורי כל החלטה, כל פיסת איור יש מחשבה עמוקה. ברבים מציורי הקיר שלו ניתן לראות עשרות רבות של דמויות (לרוב ידועות ופוליטיות), כאשר למיקומן, לבגדים בהם הולבשו, למידותיהן הפיזיות ולמה שהחזיקו ביד יש משמעות. ככל שתתבונן יותר, תבין עד כמה זה גדול עליך. יותר מאשר ביצוע שלוקח חיי אדם להשלים פחות או יותר, התכנון וההעמדה מופרעים לחלוטין. אני לא חובב אמנות גדול, אבל זה היה וואו אמיתי. סרג'נט פפר למתקדמים – ככל שבוהים יותר, מגלים עוד פרטים. לקח עשרים דקות לגרור אותי משם, וגם זה היה בכוח.

תגדילו, תבינו (או שלא)

לא הכרתי את Solstice Coil קודם לכן, למעט זה שידעתי שזה הרכב פרוג-משהו ישראלי שעושה מוזיקה שהיא לא בדיוק כוס התה שלי. בדיעבד זכרתי גם שהיה להם קטע משותף ומפתיע עם דרים ת'יאטר (שגם אותם אני בדרך כלל לא שומע לעצמי). עטיפת אלבומם השני מפוצצת פרטים, עד כדי כך שהקונוטציה הראשונה שעברה לי בראש היא אותם ציורי קיר עצומים וגדושי פרטים של ידידנו המקסיקני. זה לא ציור קיר של ריברה, אלף אלפי הבדלות וכאלה, אבל גם כאן לא היה לי ספק שהיתה משמעות לכל פרט ופיסת איור. עם האלבום ביד, זו גם העטיפה הראשונה שראיתי שמתקפלת ונפתחת ל- 4X4 (לרוב עטיפות הדיסקים נעצרות בפריסה של 3X3) וזה בהחלט מרשים ומוסיף לאפקט במידות הגדולות. בכלל, כיף לראות שלאנשים אכפת, וזה מה עושה לי את הבלוג הזה מעניין לכתיבה.

וממתק אחרון לשבת לפני שמגיעים לעטיפה עצמה – למקרה שטרם נתקלתם בתמונה הבאה, כבר היה שווה לקרוא את הפוסט הזה – בתמונה הבאה מתחבאים למעלה משבעים שמות מאויירים של להקות. לפני הרבה שנים בזבזתי כמה שעות טובות מהחיים שלי בנסיון למצוא את כולם. לא הצלחתי, אבל היה לי ממש כיף. עכשיו תורכם. קחו את הזמן.

זהירות - מבזבז זמן


אז מה יש לנו כאן? עופר וישניא הוא הגיטריסט המוביל (והמעצב הגרפי) של הלהקה. נוסף על כך שהוא ואני חולקים את אותו השם (שזה כבר נותן לו קרדיט), הוא מספר על תהליך יצירת עטיפת האלבום. "זהו האלבום השני שלנו. לאלבום הראשון עיצבתי חוברת של 16 עמודים שהיתה מורכבת מאיורי קומיקס, ובדיסק השני רצינו להתעלות על עצמנו ביחס למה שיצרנו באלבום הקודם. שיר דויטש, סולן הלהקה, התלהב מעטיפת האלבום Six של Mansun. הוא אמנם לא אהב את הביצוע יותר מדי, אבל הרעיון של ריבוי האובייקטים תפס. נפגשנו כל הלהקה והחלטנו שאנחנו רוצים איור עשיר בפרטים".

הקונספט שהתגבש אצל חברי הלהקה דיבר על תחנת רכבת אליה נכנסים וממנה יוצאים, כמטאפורה לחיים עצמם. סצינות שונות בתמונה ייצגו דימויים שונים שעולים מתוך שירי האלבום. "עברנו שיר-שיר, וחשבנו איך אנחנו רואים לנכון לייצג כל אחד מהדימויים. רצינו להעניק להם אופי סוריאליסטי, למרות היותם מצוירים באופן מדויק. קצת בסגנון של מגריט או דאלי. את המחשבות סיכמנו למסמך מפורט, ואז הבנתי שגם אם אעבוד על זה שנתיים, לא אגיע לתוצאה כפי שאני רוצה. ידענו שנדרשת רמת ביצוע מאוד גבוהה".

סקיצה ראשונית - עץ עם דרגנוע

וישניא החל לשלוח את המסמך לכ- 20-30 אמנים ברחבי העולם, לאחר שחיפש וראה עבודות שלהם באינטרנט. "הצגתי את עצמנו ואת הלהקה, ושלחנו את פרטי האימאג' כפי שראינו אותם בעיני רוחנו. בסופו של דבר מצאנו את ויטלי ס' אלקסיוס, אמן שמתגורר בקנדה. עברנו על הפורטפוליו שלו, וראינו שהסגנון שלו מלא בפרטים, עוסק בנושאים פוסט-אפוקליפטיים והוא מצייר איורים קרים ומחושבים. מצידו הפרויקט נראה לו מעניין ויצאנו לדרך". אוסף הדימויים שהעבירו לו היה רב ומגוון. לתחושה ולסגנון של התחנה, הפנו אותו לתמונה מסוימת של Penn Station. בין היתר, נדרש עץ עם מדרגות לתוך חור בגזע שלו, לצד הולך רגל שהוא זוג אצבעות וכן אדם שחולב פרה, שהחלב נוזל על הרצפה. הרשימה הגיעה לעשרות דימויים, שכולן באו בסופו של דבר לידי ביטוי באיור.

אז החלה התכתבות ממושכת בין הלהקה לבין האמן.  "שלחתי לו סקיצות ואת הרשימות, והחלו השאלות. הדימוי לצביעת אבן שפה לכביש באדום-לבן לא היה מוכר לו, שכן אין כאלה במקום ממנו הוא מגיע, והיינו צריכים להסביר לו. ויטלי היה שולח לנו כל דמות ודמות עם ההתקדמות שלו, וכעבור שלושה חודשים הושלם האיור". על מנת להדפיס את האיור במידות הראויות לו, נדרש היה לקפל אותו ל- 4X4. "גם המנהל בבית הדפוס מאוד התפלא, שכן מעולם לא ראה עטיפת דיסק בגודל כזה. עשינו ניסוי, ולשמחתנו ראינו שהנייר אכן מתקפל ונכנס כראוי לפלסטיק".

וישניא מאוד מרוצה מהתוצאה הסופית. "כל האימג'ים שמופיעים בציור יוצרים יחד תמונה כוללת שמרכיבה את ההרגשה שרצינו להעביר עם המוזיקה. מסוג התמונות שאפשר לשקוע בהן וכל פעם לראות פרטים חדשים שפספסת".

העטיפה במלוא הדרה (לחצו להגדלה)

Solstice Coil – Natural Causes, 2011. Cover art -Vitaly S. Alexius, design – Opher Vishnia

http://www.solstice.co.il

Read Full Post »