לפני כמה חודשים נפגשתי עם ארנון נאור, sun tailor בשבילכם, לשוחח על עטיפת אלבומו המקסים אותו בדיוק סיים להקליט (אחד היפים ששמעתי השנה!). שוחחנו ארוכות על העטיפה, על המוסיקה, על ההקלטות וגם על השהות בלונדון. אף על פי כן, מה שבעיקר נותר לי בראש היה מה שאמר לי מיד כשהגיע: "אני אחרי תקופה ממושכת של התכנסות אל תוך עצמי, שכללה את שלב הכתיבה של החומרים, חזרות, גיבוש, הקלטות ועבודה על הדיסק. מיעטתי לשתף אחרים ככל הניתן, ועשיתי זאת כמעט לבד. עכשיו שזה מאחוריי, בכמה חודשים הקרובים עד לצאת האלבום, אני עובר תהליך של יציאה החוצה מאותה התכנסות – להפיץ את המוסיקה שלי, שכולם ישמעו, שיכירו"
"יש לך אלבום מוכן ביד", שאלתי. "אתה לא מת כבר להוציא אותו?"
"ואז מה?", הוא קטע אותי. "מה יקרה? אתה משחרר את הדיסק רק פעם אחת. אני לא רוצה לאבד את הרגע הזה כבר עכשיו".
המשכתי לחשוב על זה גם בימים הבאים. היה לי קצת קשה לקבל את אורך הרוח הזה. לבנאדם יש ערימות של דיסקים בבית אחרי שנתיים של עבודה מאומצת על האלבום, רק מחכות לרגע לצאת החוצה, והוא מתאפק ומתאפק. האלבום עדיין לא בחוץ, וכבר כמה חודשים שנאור עובד במרץ להפיץ את השמועה, לבנות לעצמו קהל ולפלס את דרכו בשוק המוסיקה הישראלי הקשה ושאינו מסביר פנים. מוסיקאי שצריך לקדם את עצמו, לצד מאות אחרים, בשוק רווי ושלרוב אינו מתגמל (כלכלית כמובן!). פה השמעה ברדיו, שם אזכור ב- ynet – צעד אחר צעד בדרך לבנות את המותג sun tailor, שלשמחתי יוצא לי ללוות מהצד מרגעיו הראשונים.
מדי פעם אני מבקר בבלוג של רועי פוברצ'יק, שעוסק בקידום אמנים, שיווקם ומיתוגם. כל פעם שאני קורא, נהיה לי טיפה עצוב. שלא תבינו אותי לא נכון – הוא רהוט, ישיר ומיטיב לכתוב – אולם בעיקר מציג לי מציאות שונה ופחות נעימה מכפי הייתי מדמיין בעולם התמים שאני חי בו. מציאות שבה מוסיקאי הוא עסק לכל דבר, בדיוק כמו סטארטאפיסט שנלחם על תודעת הציבור או המשקיעים, על גיוס כספים או על קהל צרכנים. אני בטוח שמרבית המוסיקאים לא חשבו שיצטרכו לבלות חלק כה נכבד מזמנם, מסבלנותם וממרצם בקידום עצמי (על כל המשתמע מכך) במקום במוסיקה עצמה. הוא כותב: "הגישה הרווחת אצל מוזיקאים היא “אחי, אני לא איש שיווק, אני עושה מוזיקה“. “אחי אני לא מבין באינטרנט ופייסבוק זה, אני רק רוצה לעשות מוזיקה“. ההתבצרות הזו ב“אני רוצה לעשות רק מה שאני יודע לעשות” היא מה שמכשיל מוזיקאים רבים כל כך. קריירה של מוזיקאי היא דבר ארוך ומסובך. היא כרוכה בהמון כישורים טכניים וחברתיים. אמן עצמאי, כדי להצליח חייב להתמודד איתם…לכתוב מוזיקה טובה היא השלב הראשון בלבד".
סקיצה מוקדמת למיתוג וללוגו של הדורבנים
ו-וואלה, יש משהו קצת עצוב בזה שאמנים הפכו נשלטים בידי אותה מערכת משומנת של יחסי ציבור, ניהול, חברות תקליטים או לא יודע מי. מוסיקאים יכולים לחכות חודשים כדי לשחרר את הסינגל בזמן הנכון, כשאין אמנים אחרים שמשחררים חומרים באותו זמן, ביום ספציפי בשבוע ועוד כל מיני כללי אצבע אמפיריים שעשויים אולי במקרה להגדיל את החשיפה. רוב הציבור – זה שאינו מוזיקאים, עיתונאים או אנשים התעשייה – עיוור לכל התהליך הזה, שדי מוציא את המיץ מחדוות היצירה והרגש למתבונן מהצד. בן שלו הוציא לי את המילים מהפה השבוע על האלבום החדש והמקסים של אלון עדר. "לא עברה אפילו שנה מאז אלבום הבכורה, ועדר כבר מוציא את האלבום השני שלו. עוד לפני שמקשיבים לו, יש משהו יפה ביצרנות הזאת. כמו הסאונד וצורת ההלחנה, גם קצב העבודה של עדר יוצא מתוך האדרת של שנות ה-70. כך הרי עבדו אז: אלבום בשנה לכל הפחות. יש לך שירים, תוציא אותם. זה מה שעדר עושה. באחד השירים באלבום החדש הוא כותב על כך שהוא "כותב כדי לפנות מקום בראש". כתב, הקליט, שיחרר. בלי לחכות חצי שנה למיקסים, בלי להשקיע עוד חצי שנה בעטיפה, בלי להנדס את המוצר". אני עוד אמצא את המקום להתחשבן עם העטיפה המצ'וקמקת-עד-כאב הזאת, אבל יש לי קרדיט ענק על הביצים ללכת קצת נגד התעשייה כאן. בלי מנגנונים כבדים, קומוניקטים, תזמונים מדויקים וכבדות מיותרת – יש לך אלבום, תוציא אותו. אם אתה מאמין במוסיקה שלך ועושה את שלך, תעוף על זה והקהל והתקשורת כבר ימצאו אותך.
מי שעיצבה את עטיפת אלבום הבכורה של הדורבנים היא איילה הלוי. הלוי באה מעולם של מיתוג, שיווק, פרסום וקידום מוצרים, וכך גם היתה ההתייחסות לעטיפת האלבום במשך כל השיחה שלי איתה. להבהיר את עצמי קודם כל – אני בהחלט חושב שהיא עשתה עבודה טובה על האלבום הזה. הדורבן-איש נשאר מאוד מזוהה איתם, וגם המשיך לאורך כל שנות הלהקה. ואם הוא כזה זכור, כנראה שהדברים עבדו כמו שצריך. ועדיין, קצת מוזר לי לשמוע את הצד שלה כשהעטיפה לבושה באצטלה הזו. בעיקר כי הדורבנים מתחברים לי לכיף, לקלילות וללא טיפת רצינות שעולה ברגע שמתייחסים למוסיקאי כמותג מהונדס וכמוצר שיווקי. את כל אלה לא ראיתי בעיניי עד שחשבתי על העטיפה ושמעתי על תהליך יצירתה. אז נכון שכל מוסיקאי רוצה שיכירו וישמעו ויזכרו אותו, וכנראה שרבים גם עושים את זה, אבל עדיין יותר נחמד להתעלם מהנושא ולעסוק רק במוסיקה. בדיעבד גם מסתבר שהלהקה עברה אינספור תלאות עד שהצליחה להוציא את אלבום הבכורה שלה – ארבע שנים קודם לכן הוחתמו על חוזה לאלבום מול הד ארצי ולא הצליחו להוציא את הדיסק (סאגה שנסתיימה אחרי שהלהקה טחנה הופעות על ימין ועל שמאל במשך שנים ובסוף בכלל עברה לעבוד עם הליקון).
בראשית העשור הקודם היה דיבור כזה על להקה מגניבה שעושה דיסקו ויודעת לעשות שמח. עם כל כמה שאלבום דיסקו ישראלי נשמע לי כמו מתכון בטוח למשהו רע, זה באמת היה משהו אחר. כששמעתי וראיתי אותם בפעמים הראשונות האמנתי בלב שלם שהם הדבר הכי קרוב לכוורת של שנות האלפיים. לכל מי שעושה עכשיו פרצוף חמוץ, אני מציע שייתן לאלבום שמיעה נוספת וחפה מדיעות מוקדמות. כל הנגנים בו חבורה של בניזונות מוכשרים – בס, תופים, גיטרות, פסנתר, אפילו קולות. מחליפים מקצבים, מדלגים בין סולמות, רצים בטירוף על הגיטרה עם שטיחים של שלושה קולות בקטע אינטליגנטי שמוזיקאים וחובבי כלים יתמוגגו מרוב הנאה ותמיד יגלו בהם דברים חדשים ("אלפקה", למשל, שיתגמל את מי שיאזין לשיר עד סופו). ועדיין, הכל נשמע כל כך חלק ונעים ומתגלגל – פופ מתוחכם בשיאו. "ככה היא באמצע" של כוורת all over again. התקליט קליט, סופר כיפי, פ'אנקי, שופע הומור והיה לו באמת המון פוטנציאל להפוך לקלאסיקה על זמנית. שניה וחצי אחרי ששחררו את אלבומם השלישי, התפרקו הדורבנים על רקע חילוקי דיעות מקצועיים. מעולם לא גיליתי מה באמת הסתתר מאחורי הטיעון הזה, אבל אני מקווה שזה לא היה בגלל המכונה הגדולה והכבדה שנמצאת מסביב למוסיקה עצמה. זו שבה מוסיקה היא אותו כיף מזוכך שגורם לך לתופף ברגליים ולקפוץ באוויר, כפי שהרגשתי לפני עשר שנים.
סקיצה ראשונית שבה הלוגו במרכז העטיפה
הלוי, שעיצבה את עטיפת אלבום הבכורה של הדורבנים, היא בוגרת בצלאל, ומגיעה כאמור מרקע ומעבר של משרדי פרסום שונים. "אחרי הרבה שנים בתחום הפרסום, השיווק והמיתוג, יצאתי לדרך עצמאית. הלהקה הגיעה אליי דרך חבר משותף. אני חושבת שמבחינת גיל הייתי יכולה להיות אמא שלהם, אבל מאוד רציתי להתחבר ללהקה ולמוזיקה. בעבודה המשותפת היינו נפגשים כל חברי הלהקה ואני, שבעה אנשים כל פעם. הלכתי גם לראות אותם כמה וכמה פעמים בהופעות עד שהתגבשה התמונה המלאה. הם היו מוקפים בחברים יצירתיים, אבל חיפשו לעשות את זה בצורה מקצועית והגיעו אליי בסופו של דבר".
"התחלנו בשלב ראשון בתהליך משותף של עיצוב לוגו ללהקה", היא ממשיכה. "הם מאוד רצו לייצר לוגו חזק ולהבליט אותו באופן מובהק על גבי העטיפה. חברי הלהקה העידו שהם מושפעים מהמורכבות של פורקיופיין טרי והתחלנו לדבר על דמות של דורבן-אדם". מכאן והלאה, העבודה נסובה סביב אותו נושא. "מכיוון שהמטרה היתה לתקשר את הלהקה החוצה בגדול, היה לי חשוב להביא אייקונוגרפיה ברורה. רציתי שהאייקון יהיה אדום ובולט, ובסופו של דבר זה די קיבל את הביטוי בעטיפת התקליט".
סקיצה לעטיפה מבוססת על איוריו של כספי, עם צל שהוסיפה הלוי
החוברת עצמה היתה מלאה באיורים של יובל כספי, שנותנים פרשנות ישירה למדי לשירים השונים – כל איור בעמוד המתאים לו. אחת החלופות הראשונות, שירדה מהפרק עם ההחלטה ללכת על אייקון מובהק בחזית העטיפה, היא לשלב את אחד מאיוריו של כספי. אחרי שהתגבש אייקון הדורבן, ורגע לפני הסגירה, הוא נראה לחברי הלהקה מעט מינימליסטי. "בדקנו גם תוספת של משקפי שמש, או שרשרת עם שן של דורבן. בגירסה הסופית, הלוגו הפך להיות במרכז כל העטיפה".
"היו גם רעיונות לייצר תבנית ולרסס את האייקון ברחוב, אבל אני חושבת שזה לא יצא לפועל בסופו של דבר. בראייה לאחור אני חושבת שסך הכל זאת היתה עבודה טובה – הצלחנו להגיע למשהו מזוכך, לאייקונוגרפייה ברורה ובולטת. בעבודה זו גם מאוד נהנתי מהתהליך, בעיקר כי זה גם היה לקוח יוצא דופן. כמי שעובדת בדרך כלל מול חברות או עסקים, המפגש עם מוזיקאי (שהוא במהותו יוצר) מביא אותי כיוצרת למקום מעניין ומלא אחריות. אני זוכרת את העבודה המשותפת ככיפית למדי". הלוי עיצבה גם מספר עטיפות סינגלים ללהקה בהמשך. כמו כן, עטיפת האלבום שימשה גם כפוסטר לפרסום ההופעות, כשחלון לבן קטן מוקצה בתחתית לטובת רישום פרטי ההופעה הספציפיים. האייקון של הדורבן-איש המשיך עם הלהקה וקיבל את מקומו בכבוד גם על עטיפת אלבומם הבא של חברי ההרכב, למרות שהפעם היה זה בעיצובו של נדב ברקן.
לסיום: 2:21 דקות של אושר צרוף, ואפס כבדות. שיר אדיר ומרומם רוח, והקליפ פשוט מבריק. יש אפילו אורח מפתיע בפנים!
הדורבנים – "קובי", 2003. עיצוב: איילה הלוי, איורים: יובל כספי.
סיפור, כיסוי. 