יוני רכטר / התכוונות, 1979
ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
ממול הים גועש
הזמן חולף לאט
וזה כל מה שיש…
ושוב אותו הילוך
ברחוב כמעט חשוך
עוד בית ועוד עץ
תסלח לי תן לי אש
וזה כל מה שיש…
ולפעמים – פגישה
ולפעמים – אישה
ורגע שרוגש
ואחר כך נרגע
וזה כל מה שיש…
מתוך "זה כל מה שיש", מרגש כל פעם מחדש
קודם כל: שימו פליי
דבר העורך:
"האלבום לא לווה בסיבוב הופעות: לא היתה לי אפשרות לעשות אז הופעה, וגם לא הייתי מעוניין להופיע. עשיתי את 'התכוונות' קודם כל עבור עצמי, לסמן לעצמי נתיב של דרך עתידית, וכמובן גם עבור כל מי שהיה מוכן לשמוע. האלבום היה מעין 'אני מאמין'. היה לי חשוב מאוד לבטא את עצמי ללא פשרות. שמו של האלבום- "התכוונות" – היה גם הוא הכרזה על הרצון לעמוד מאחורי כל אמירה מוזיקלית וטקסטואלית שעולה בו"
[יוני רכטר על "התכוונות", מתוך אתר הבית שלו]
ליוני רכטר יש יכולת לייצר שירים שנשמעים פשוטים, קלים והגיוניים (עיין ערך הכבש השישה עשר, למשל), אבל המורכבות שלהן מפתיעה כל פעם מחדש. אותה תחושה שכנראה מלווה כל מוזיקאי מתחיל שעושה את הטעות ופותח ספר תווים של יוני, בתקווה לנגן שיר שהוא מכיר ואוהב. באלבום זה רכטר משוחרר וחופשי יותר מאשר ביתר האלבומים (כאן ובארבע עשרה אוקטבות), והולך בדרכו המקורית והמאתגרת בקטעים כמו "לא מכירים" (איך אפשר להמציא לחן כזה בכלל?) ו"בתנועה מתמדת".
בעקבות זכייתו בפרס א.מ.ת. לפני כשלוש שנים, נערך עימו ראיון באחת מתחנות הרדיו. אני זוכר שהוא סיפר על שיעורי פסנתר שהוא לוקח באותם ימים, על מנת לשפר את היכולת הטכנית שלו (בעיקר במוסיקה קלאסית). על כך, אחרי כארבעים שנות קריירה, לא נותר אלא להתמלא הערכה ליוצר הנהדר הזה.
רכטר ליקט סביבו רשימה ארוכה של מוסיקאים מצוינים לטובת האלבום, בהם מיקי שביב, שלמה יידוב, שלמה בודגוב, מאיר ישראל, אהרל'ה קמינסקי, שם טוב לוי, גידי גוב והרשימה ממשיכה. ועדיין, זהו אלבום מאוד קטן, אינטימי ואישי שכל כולו יוני. מבין אלבומי הסולו של רכטר, זה האהוב עליי מכולם. אמנם פשוטה, אולם אני אוהב את העטיפה הזאת מאוד – היא מייצגת את יוני בדיוק כפי שאני מדמיין אותו בראשי.
כסא, פסנתר, פסנתרן.
במה מדובר: "התכוונות" יצא כשרכטר היה בן 27. עד אז, הספיק להוציא את כל אלבומי כוורת, את ארבע עשרה אוקטבות (הנהדר!), את הכבש השישה עשר (כנ"ל), ואלבומים עם גידי גוב ועם אריק איינשטיין (בטח פספסתי משהו). אלבום זה הוא תקליט הסולו הראשון שלו, אליו התנקזו חומרים אישיים יותר שהצטברו אצל רכטר במשך תקופה ארוכה. האלבום מסמל גם את תחילת שיתוף הפעולה עם עלי מוהר, קשר ארוך שנים שהתפתח לחברות אמיצה (ארבעה משירי האלבום נכתבו ע"י מוהר, בהם "שוב היא כאן" ו"זה כל מה שיש"). חלק משירי האלבום היו קטעים אינסטרומנטליים, הלחנים היו מורכבים ובאופן כללי האלבום לא נמכר הטב בתחילת דרכו. רכטר יצר אלבום מלודי, נעים, מורכב, קצת קלאסי, קצת פרוג, קצת ג'אז, שהשתלבו ביחד לאחת הפנינים הקטנות והיפות שנוצרו בישראל עד היום.
אז ככה: העטיפה מציגה את רכטר, יושב מול פסנתר כשגבו למצלמה. אור קלוש ועדין מחלון גבוה מאיר את האמן. שעת בין ערביים? דמדומי בוקר? אין לדעת.
אלבום ההופעה של אלטון ג'ון בניו יורק, 1970. אין שום קשר, אבל איכשהו העטיפות תמיד נראו לי שזורות זו בזו
יוני רכטר שמח לספר לקוראי האתר על עטיפת האלבום מנקודת המבט שלו: "את האלבום עיצבה אחותי, מיכל לויט, שהיא אמנית כיום. מיכל עיצבה גם את העטיפות של הכבש הששה עשר, של 14 אוקטבות ושל העיקר זה הרומנטיקה. התמונה צולמה באולפני טריטון הישנים, שהיו ממוקמים בזמנו ברמת גן על גבול בני ברק. מי שצילמה את התמונה היא בת דודתי תמי פרי, שעדיין עוסקת בצילום. בעטיפה רואים את הגב שלי, ולא את הפנים. אני לא זוכר אם זה היה במודע או שלא, אבל זה מייצג את מה שהרגשתי באותה עת. מוסיקאי שחושף את המוסיקה שלו, ולא את עצמו. אני בהחלט מתחבר לתמונה הזו היום, בהסתכלות לאחור".
לויט, שעיצבה את העטיפה, מוסיפה: "זה היה נורא מזמן ומעט מאד זכור לי. הדבר היחיד שאני זוכרת היטב זה שחלמתי את העטיפה הזו. אני בדרך כלל אהבתי לאייר את העטיפות שעיצבתי וזו היתה יוצאת דופן כי לילה אחד חלמתי ממש את העטיפה כפי שהיא וזה היה בצילום (בחלום). בבוקר התקשרתי לבת דודתי שהיא צלמת ושמה תמי פורת ושאלתי אותה אם תסכים לצלם את זה. היא הסכימה ועשתה זאת מצויין"
יוני רכטר, "התכוונות", 1979. עיצוב – מיכל לויט. צילום – תמי פרי.
סיפור, כיסוי. 