Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עמית ישראלי’

בימים אלה ממש, מתקדמת עיריית תל אביב אל עבר הצעד הבא בגיבוש תכנית המתאר של העיר לשנת 2025. אין מדובר במהלך של מה בכך; על ההצעה עמלים גופים רבים מזה חמש שנים. לתהליך המורכב שותפים חברי מועצת העיר, החברה להגנת הטבע, פעילים סביבתיים וגם התושבים. ההצעה המתגבשת, ביידוע ובשיתוף כלל הגורמים הרלוונטיים, מציעה מהפכות לא קטנות. בין היתר, על פי ההצעה תפונה התחנה המרכזית הארורה (ותתפצל להרחבות במסוף ארלוזורוב ובמחלף חולון), ייבנה פארק לאורך איילון (בין הירקון לפארק שרון בחירייה), ועוד אינספור המלצות פרטניות בנוגע לשכונות ולרחובות ספציפיים רבים בעיר. העירייה חוזרת ומציעה לכל המעוניין להצטרף ולקחת חלק בדיונים, מתוך כוונה אמיתית לשתף את התושבים בהחלטות (וגם כדי למנוע ויכוחים ועימותים בהמשך, כמובן) – אני ממליץ לכל התל-אביבים שביניכם לפחות להעיף מבט על מה שמתכננים לעשות לכם מתחת לבית (לקריאה באתר העירייה, מחולק לפי שכונות).

לאחר המהפכה התעשייתית, זכה העיסוק בתכנון עירוני לתנופה משמעותית ביותר. עם זאת, מאז ההתפתחות האורבנית המשמעותית במאה השנים האחרונות, החלו לצוץ אתגרים חדשים. במקום לתכנן ערים חדשות ושכונות שלא היו קיימות, החלו המתכננים לשקול את השינויים במרחב האורבני הקיים לטובת התאמה ויישור קו עם הצרכים הדינאמיים של העיר. בתכנית המתאר הנוכחית מופנה דגש רב לעבר שכונות דרום תל אביב.

קשה להתווכח על הצורך, יאמרו רבים: הלכלוך, הפשע, התשתיות הרעועות, הסמים, חוסר הסדר, העובדים הזרים – לא חסרות סיבות. ובכל זאת, לא לצפון העיר ובטח שלא למרכזה יש אופי מובהק כמו לשכונות דרום העיר. ערב-רב של תרבויות, מפגשים והתכנסויות של כושים עבריים, אינספור אמנים, המסחר הזעיר שכבר כמעט ונעלם, אפילו ההומלסים יותר צבעוניים. עדיין יש טעם של פעם, של שכונה. כזו עם גבולות ברורים, עם מכולות שהן לא רק AM:PM, עם בורקס שכולם מכירים ועם אישה משוגעת שרצה ברחוב בשמלת כלה ועגלת סופר שכולם כבר מזהים. קשה לי להאמין שמישהו יתנגד לכך שהעירייה תעשה משהו עם ההזנחה והתשתיות הלקויות. לצד אלה מתכננת העירייה גם הרחבות הבנייה רבות, שינוי אופי המסחר והחלת פינוי-בינוי משמעותי. אם אלה אכן יצאו לפועל והשינוי יגרום לאובדן האופי המיוחד והמגוון של דרום העיר, אני מאמין שלחלקנו תהיה בכל זאת צביטה קטנה בלב.

"אל תחזרי", אלבום הבכורה הטרי של רני שחר, הוא קודם כל אלבום שמבוסס על טקסטים. המסקנה הראשונה שעלתה לי לאחר מספר האזנות לאלבום היא שלשחר יש הרבה מאוד עומק, כנות וביקורת בכתיבה שלו. במקרה של האלבום הספציפי הזה, קיומו נשען בעיקר על הטקסטים מהם הוא מורכב. למרות שיהוא ירון עשה יופי של עבודה בהפקת האלבום, אני מעז לשאול אם בכלל היה צריך להלחין, לשיר אותם ולהגישם כשירים. יש לשחר מגע של משורר, ולפעמים המעטפת המוסיקלית מצליחה להסיט את הזרקור מהרבדים העמוקים של הסיפור אותו הוא מגיש.

העיר ששחר מדבר עליה בתקליט היא מלוכלכת, אבל ממש לא רק חיצונית. היא הושחתה, אבל בהקשר של האנשים שמאכלסים אותה. ובעיקר – האהבה בה היא לא תמימה ולא קלה. עולם הדימויים של שחר מתקיים באיזור המלוכלך של תל אביב, כזה שבו נכתבים טקסטים כמו "אני הופך אותך במיטה \ כמו שעושה נעל לפחית זרוקה ברחוב \ לראות אם עוד יש בזה משהו". רני שחר ישיר ועמוק כמו מעטים מהמוסיקאים שאני שמעתי בשנים האחרונות בארץ. למרות החדות והבהירות הזו, בכל עשרים עמודי העטיפה יש רק תמונה משמעותית אחת של שחר, וגם היא לא בפוקוס. צריך לזה אומץ, בטח שבאלבום ראשון. בחודשים האחרונים פוזרו להם אינספור סטיקרים עם שם התקליט ברחבי העיר. למרות החדירה למרחב הציבורי של כולנו, יש משהו קצת מלוכלך בלהדביק את הסטיקרים האלה בכל מיני מקומות בולטים ברחובות העיר. במתכוון או לאו, יש בזה את אותו לכלוך שמשתקף באופן כל כך דומה בשיריו של שחר באלבום. אז בנימה אופטימית זו, וכדבריה של רונה קינן, בואו נצא לטיול בהיר, בחלק המוסתר של העיר.

"גדלתי במושב ולא בעיר, בטח שלא עיר גדולה כמו תל אביב", מספר שחר. "כשהגעתי לעיר לפני עשר שנים זה הגניב אותי – יש בה וייבים חזקים ומשהו מרתק. חלק מהאופי שלה הוא שהעיר לא נקייה, לא מצוחצחת כזו עם שדרות רחבות ובניינים נקיים. מעל כל אלה, יש משהו ב- roughness של דרום תל אביב. באנשים שהם לאו דווקא סטודנטים, אוניברסיטה, בגדים יפים – יש משהו מאוד חי בדרום העיר. האלבום מהווה מבחינתי איזשהו חשבון נפש שעשיתי עם עצמי. הרגיש לי נכון לעשות את זה לא בצד היפה של תל אביב. אני לא יודע אם זה היה בקטע של להעניש את עצמי, "לחפור לכלוך", אבל זה התחבר לי באותו זמן"

שחר מספר שלא היה לו מושג או כיוון לגבי העטיפה כשהחל לחשוב עליה באותו זמן, או מי הוא רוצה שיעבוד עליה. "לא הכרתי אף אחד ופשוט שוטטתי וחיפשתי. עברתי פה על הבלוג (!) ודיפדפתי באוזן השלישית, וחיפשתי דברים שאני אוהב. יצא שכמה מהאלבומים שאהבתי נעשו על ידי נדב ברקן, ביניהם הסליל של מטרופולין [שזכה לפוסט משלו] ונינט טייב. אחת הסיבות שהתחברתי אליו יותר היה שהוא לא רק מעצב גרפי, אלא גם עושה קצת אמנות. הרגיש לי נכון לעבוד עם מישהו שישלים עוד רובד על המוזיקה, וייתן מימד נוסף לאלבום. את כל אלה היה נראה לי שנדב מסוגל לעשות, וכשנפגשנו היה בינינו אחלה חיבור".

שחר העביר לברקן את תחושותיו באשר לרוח האלבום ובקונטקסט בו הוא נוצר. "התקליט נכתב כאמור בדרום העיר, ולכיוון הזה משכתי. רציתי משהו קצת סוריאליסטי, שיתחבר לי גם לתכנים שאני מדבר עליהם באלבום". ברקן החל לשוטט בשעת לילה ולחקור את האיזור. "תבין, הוא עם ילד בבית, והוא היה יוצא עם המצלמה שלו בארבע בבוקר לשוטט בדרום העיר. זה הגניב אותי". את התמונה שעל העטיפה צילם ברקן כחלק מאותם שיטוטים ליליים. הוא שלח לשחר כמה סקיצות, כשאחת מהן (במפגש הרחובות השומרון ומנחם בגין) היא גם זו שהופיעה על העטיפה בסופו של דבר. שחר מעיד שכבר בשלב זה היה ברור לכולם שזה מתאים.

"במקביל פניתי גם לצלם עמית ישראלי, על מנת שיצלם את תמונות האלבום. עשיתי איתו סיבוב באיזור וחיפשתי דברים שאני אוהב. הסתובבנו בעיר ולקחתי אותו למקומות שהיו רלוונטיים בהקשר של האלבום. חלקם השתקפו ישירות אל תוך האלבום: התמונה בצבע (היחידה בחוברת, ראו למטה) מציגה את הקיר החיצוני של החדר שבו גרתי בזמן שהאלבום נכתב; בעמוד אחר – הרחוב בו גרתי. באופן גורף, כל התמונות צולמו באיזור שבו האלבום נכתב". לאורך רוב זמן העבודה הכוונה היתה לשחרר את העטיפה כשהיא צבועה בשחור ובלבן בלבד. עם הזמן, הוחלט להוסיף לה גוון קצת כתום – כצבע פנסי בלמים של רכב, משהו קצת עירוני ובכך לשבור את האפרוריות. "בעיניי זה גם קצת מתקשר עם הטקסטים. הם לרוב קצת מלנכוליים, אבל יש גם נגיעות של צבע".

אם אתם גרים או מרבים להסתובב בתל אביב, אולי נתקלתם זה מכבר במדבקות של "אל תחזרי". "כבר באוגוסט ידעתי שהאלבום ייקרא בשם זה. הרעיון לסטיקרים היה של נעמי, בת הזוג שלי, והוא החל כמשחק – אמרנו שנראה איך זה ייצא. הופתענו לראות שזה השתלב בכל מקום, ובעיקר נתן לדברים נופך אחר לגמרי. בכל מקום, פרשנות אחרת. בתחילת הדרך הדבקנו אותן בעצמנו, ומהר מאוד הגיעו תגובות והדים חיוביים לרעיון. התחלנו לחלק את הסטיקרים בהופעות, ואנשים פיזרו והפיצו אותם בכל העיר (אלבום עם תמונות נבחרות)".

אז מה עם הזברה אתם שואלים? שאלה טובה. גם לי היה קשה להתאפק ולא לשאול. "הזברה היא יוזמה של נדב. לי זה ישר עשה שכל. אני לא יודע למה באמת הוא התכוון, אבל לי זה נורא התחבר. לא שאלתי אותו מעולם. יש לי פרשנות משלי, אבל זה עשוי לקלקל לאחרים. אני אוסיף ואומר שזה בדיוק מה שהתכוונתי – משהו שייתן עוד רובד, עוד מימד לאלבום. אני מעדיף שהקוראים בבית יתנו את הדעת בעצמם".

רני שחר – אל תחזרי, 2011. עיצוב גרפי: נדב ברקן, צילום: עמית ישראלי.

Read Full Post »

רונה קינן / המראות ונחיתות, 2011

"עטלפים עפים נמוך כשהעיר שלך נרדמת
ואף אחד לא מחכה בחדרים החשוכים
אתה צונח בחיוך אל התהום המתנשמת
ולא אכפת לך בכלל
אם הדברים הם הפוכים

מה שנראה כמו יהלום לא מלוטש בשיא הלילה
מתגלה כלא יותר ממלצרית בהמתנה"

מתוך "עטלפים עפים נמוך"

 קודם כל: שימו פליי (הקסם בהתגלמותו. שלמות!)

דבר העורך:

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על רונה קינן. מזה עשור עוד מעט, קינן היא אחת היוצרות שאני מחכה בסבלנות למוצא פיהם, תמיד.

ובכל זאת, אולי קצת מפתיע שהעטיפה הראשונה שאני כותב עליה היא דווקא זו שלא התאהבתי בה מהרגע הראשון. בלי טיפת דמיון בין העטיפות, לכל אחת היה הקסם שלה – האיורים המופלאים (ממש ממש) של רותו מודן; החלום הנוסטלגי שהיה ואיננו בעטיפת שירים ליואל (שציירה אחותה שלומציון); אפילו רונה אוחזת בתקליט של מהאליה ג'קסון – כל אחת מהן נראתה לי נהדרת מהרגע הראשון שראיתי אותה. את העטיפה הזו, פשוט לא הבנתי. בינתיים הספקתי לעיין לא מעט בחוברת, לשמוע את הדיסק הרבה מאוד פעמים, והדיעה שלי הולכת ומשתנה. עם הזמן, אני מחבב אותה יותר – משהו באפלוליות של האלבום מתחבר עם העטיפה השחורה. או שאולי הצילומים הליליים המסתוריים מתחברים לי עם הטקסטים המעורפלים משהו. מה שבטוח, זה שהדיסק הזה היה צריך לצאת בחורף.

יש שיאמרו שאמנות זו אמנות, ותמיד יש מי שיאהב ומי שלא. לעומת זאת, בהחלט יש כזה דבר עיצוב טוב ועיצוב לא טוב. אני לא יודע מה קדם למה אצלי בעיכול האלבום הזה, אבל העטיפה והתקליט שזורים זה בזה, ונכון למועד כתיבת שורות אלה אני כבר מתקשה להפריד בין השניים. שיחה עם הצלם עמית ישראלי על תהליך גיבוש הקונספט ומעבר על חלק מהחומרים המצולמים הוסיפו לי את הפרספקטיבה הנדרשת כדי להבין עוד יותר. מוצלח? אני חושב שכן. הלך בקלות? לא. כמו כל תקליט של רונה, אם תרצו.

מעקב ומציצנות. מתוך סשן הצילומים

במה מדובר:

"המראות ונחיתות" הוא אלבומה הרביעי של קינן, והוא בבסיסו אלבום להקה. ynet הגדילו לעשות ופרסמו יומן הקלטות מצולם שמתעד את העבודה על האלבום בשלב ההקלטות שלו (יותר משזה היה מפתיע, זה היה מבורך ועורר חשק לבאות). כרגיל, נדרשות מספר השמעות של האלבום על מנת להכיל ולעכל אותו, והוא אלבום שגדל משמיעה לשמיעה. מה שבהחלט אפשר לזקוף לזכות התקליט הזה הוא החבורה המלוכדת שלקחה בו חלק. רונה יוצרת ומתמידה כבר כמה שנים עם אותו הרכב נגנים (תלמודי-רנרט-ויץ-שפריר), ועם יזהר אשדות שמנצח מעל הכל ועשה עבודה מצוינת כמפיק של האלבום הנוכחי. שני כוחות חיזוק בתקליט שאני לא יכול שלא להזכיר הם דויד פרץ ויהוא ירון הנהדרים, שתרומתם לאלבום היא יותר ממורגשת (לראיה פשוט תקשיבו ל"הקולב" או ל"הפרש המהורהר", בהתאמה).

האלבום יצא גם במהדורה מורחבת, שכוללת מס' שירים נוספים לא קשורים שהופיעו במהלך הדרך. אני חושב שאת רובם הכרתי קודם לכן (החידוש ל"סוף העונה" של גלי עטרי מתוך "עבודה עברית" הוא המוצלח שבהם, בעיני), אבל האמת שהם קצת פוגעים באותו אוסף של שירים שמרכיבים אלבום שלם. כשאני משחזר עכשיו, אני זוכר שהרגשתי אותו דבר על דיסק הבונוס שצורף ל"עיניים זרות" (וגם ל"עיר" של שלומי שבן, אגב). מתקליט לתקליט, רונה מצליחה ליצוק יותר תוכן למסגרת של אלבום שלם (השיא כמובן ב"שירים ליואל" בהקשר הזה), ואני מתחבר לגירסה המצומצמת שלו קצת יותר.

מתוך חוברת האלבום

אז איך האלבום החדש? אם אתם מקווים לאיזו מהפכה, לפריצת דרך או לשינוי כיוון, כנראה שתתאכזבו. רונה מספקת עוד מהחומר שהיא יצרה עד כה, סוג של רוק-פולק עברי אם צריך לתת לזה כותרת. ושלא תבינו אותי לא נכון – זה עדיין יותר טוב מרוב מה שמסתובב כאן, וזה אלבום רביעי ברציפות שהוא לא פחות ממצוין. קינן יוצרת לטווח ארוך, תישאר איתנו עוד הרבה זמן (אני מקווה) ותמשיך לייצר קו איכותי, אינטליגנטי ומאתגר את האוזן. הטקסטים, כרגיל, מופלאים. השירה עדיין מוקפדת ומדוקדקת. מי שמצפה ממנה לצאת מהשליטה המלאה שבה היא נמצאת, מרביצה גיטרות ונותנת למוזיקה לסחוף אותה ולא להיפך, לא ימצא את כל אלה באלבום החדש (עוד לא החלטתי עם עצמי אם זה באמת דבר רע). מצד שני, מי שהתרגש עד דמעות ב"מבול" או ב"עיניים זרות" באלבומים הקודמים, כנראה שימצא פינה חמה גם לתקליט הנוכחי. ואם המפוחית של דויד פרץ ב"מעשנים בשרשרת" לא גרמה לכם לרצות לחבק מישהו, לכו תחפשו דיסק אחר לשמוע.

אז ככה:

העבודה על עטיפת האלבום היתה תהליך יחסית ממושך, והיא פרי שיתוף הפעולה של המעצבת מיכל סהר ושל הצלם עמית ישראלי (שאוזכר כאן כבר כמה וכמה פעמים, ולראשונה גם משתתף). "שמעתי די הרבה את האלבום, ולשמחתי היה לי זמן להתעמק בו לפני העבודה על העטיפה", מספר ישראלי. "נפגשתי עם מיכל [סהר] אולי פעמיים או שלוש עד שהתכנסנו על רעיון. די מהרגע הראשון היתה שפה צילומית שרצינו לשמר – לילה, מתח, משהו קצת מציצני. היה ברור שזה לא הולך להיות צילום שבו היא תיישיר מבט או תתבונן למצלמה, אלא משהו יותר נונשלנטי, מתבונן מהצד."

עם הזמן, התגבש לו הרעיון הסופי. "מי שפיצחה בעצם את הקונספט שנבחר בסופו של דבר היתה מיכל לדעתי, והוא הנושא של 'מעקב'. את ההמראות והנחיתות לא רצינו לקחת לכיוון של מישהי שנוסעת לפגוש אהוב בשדה, אלא יותר 'צריכה להגיע לאנשהו', מסתורי, היצ'קוקי, לילה, אווירת מתח, אי נוחות. קצת פיפטיז". הקו הכללי הזה יצר תוואי ליום צילומים שהחל בשעות הצהריים ונמשך אל תוך הלילה. "חיפשנו מקום לצלם בו. נפגשנו בדירה של רונה, שהיא דירה מיתולוגית של אבא שלה ושל המשפחה, עם הרבה נוסטלגיה ופריטים ישנים, והיה פשוט ברור שצריך לצלם כאן. חלק מהאביזרים שרואים בחוברת – גלובוס ישן, מודל של אוטובוס וכו' – את חלקם הבאנו איתנו, אבל לא מעט היו אצלה בבית מלכתחילה והשתמשנו בהם לסשן הצילומים".

מתוך חוברת האלבום

ישראלי עובד בעיקר כצלם אופנה, יותר מאשר עטיפות אלבומים (על אף רפרטואר עשיר למדי). "בדומה לצילומי אופנה, במקרה של העטיפה הזו דווקא היה צוות של ממש – שיער, איפור, סטיילינג וכל השאר – ואפשר היה ממש לבנות את הדמות שרצינו. כשצילמתי את "עיר" [של שלומי שבן] למשל, היינו רק הוא ואני, והסתדרנו שנינו כפי שאנחנו. התחלנו את הצילומים אצל רונה בבית, עברנו לצילומי כביש מהיר וצילומים במכונית, כמה צילומים על הגג. מיכל הסתובבה באותה תקופה עם מצלמה והשלימה תמונות, בין היתר של מטוסים ושדה תעופה. אני לא זוכר כמעט סשן עם כל כך הרבה תמונות שצילמתי כמו לעטיפה הזו".

על מנת לחזק את המוטיב הלילי והאפל, כל דפי החוברת שחורים וכל הצילומים בשחור ולבן בלבד. "יש תמונה אחת שאהבתי במיוחד מיום הצילומים, תמונה ספק מהורהרת, ספק מעורערת של רונה, כשהיא שותה מספל של אלביס. היה משהו באירוניה של התמונה שאהבתי, וחשבתי שהיא צריכה להיבחר כעטיפה, מה שלא קרה בסופו של דבר והיא נשארה בחוץ. אני עדיין ממש אוהב את התמונה הזו".

רונה ואלביס

רונה קינן, "המראות ונחיתות", אן. אם. סי., 2011. צילום – עמית ישראלי, עיצוב וצילומים נוספים – מיכל סהר.
 
 

Read Full Post »

מטרופולין - הסליל, 2007

"חיות קטנות בתוך ערים גדולות

מתרוצצות,

הן משלמות מחיר

הן לא מבינות

הכל בגלל שבאנו לכאן

רק שלא אשמע קולות

בתוך הראש

ולא יהיו פחדים לא מובנים,

שלא אפול לרחוב עייף מול כולם."

מתוך "אל תלכי", מילים עופר מאירי

 קודם כל: שימו פליי (איפה הקליפ הזה צולם? מסקרן)

דבר העורך:

לטוב ולרע, אחד הדברים שמאפיינים את כתיבתו של קוטנר, הוא שהוא כותב רק על מי שהוא אוהב (אני נתקלתי בזה לראשונה בסאגה שהיתה סביב היעלבותו של שלמה ארצי על שלא אוזכר כלל בסדרה "סוף עונת התפוזים"). אם אתה לא אוהב משהו, למה לקטול ולהשמיץ? אני בטוח שהגישה הזו מעסיקה כותבים ומבקרים רבים, ובעיקר כאלה שמוצאים עצמם חוזרים לראיין את אותם אמנים. הרי זה ניזון מזה, ולהיפך. לא מדובר באינטגריטי מקצועי של מבקר (אפשר להיות מאוד אמין, אמיתי וישיר, ולכתוב את זה רק על מה שאוהבים) אלא יותר כגישה שבה בוחרים לפעול.

אם להודות על האמת, לא ממש רציתי לכתוב על מטרופולין. התחלנו את דרכנו המשותפת ברגל שמאל, כנראה סביב החידוש האיום בעיניי ל"בלי לומר מילה" של שלום מ"מחכים למשיח". עופר מאירי הוא מפיק, וככזה הוא הצליח לייצר סאונד שמזוהה איתו מאוד – מתכתי, נטול רגש, רווי קלידים, דל גיטרות ומרובה זמרות. זה לא בטל בכלל בסצינה המקומית שלנו – כמה אלבומים שמעתם בשנים האחרונות וידעתם להצביע על המפיק שלהם? אני מניח שלא הרבה. מצד שני, וזה כבר עניין של טעם אישי, אין לי יותר מדי חיבה לפרויקט של עופר מאירי . ובכלל, מי שמתייחס להרכב שלו כ"פרויקט" ולא כלהקה, פוגע בדיוק בנקודה שעליה אני מנסה לדבר. מה שחסר זה בעיקר אופי, עומק וחיות – כל מה שאתה מקבל מעבודה כלהקה ולא במסגרת פרויקט כזה או אחר. כל אחד מהמוסיקאים שמלווים אותו (מוכשרים ברובם, אגב) חוזרים בסוף היום לעיסוקיהם הם, והדבק של ה- so called הרכב הזה הולך ומתפוגג. נוסף על כל אלה, גם הטקסטים לוקים בחסר וסובלים בעיקר מהיעדר העמקה, ויוצא שאני זוכר מעט מאוד מהאלבום למרות שיצא לי לשמוע אותו כמה וכמה פעמים בעבר. ולקריאה נוספת – בן שלו מ"הארץ" מצליח לגעת בכל מה שאני מדבר עליו (ועוד), ולנסח זאת טוב ממני.

העטיפה של האלבום, לעומת זאת, הצליחה לעורר בי לפחות מידה מסוימת של סקרנות. מישהו עשה פה וריאציה משלו על מושג הסליל, תוך שילוב הקונספט העירוני של "מטרופולין" והנושא העיקרי בו עוסק התקליט, אם אפשר לומר זאת – אובדן הפרט במרחב האורבני העמוס. אני גאה לספר לכם שאחרי חצי שנה של נבירות אלבומים סביב האתר הזה, את זהות הצלם ניחשתי מהר מאוד, בלי להציץ בקרדיטים. עמית ישראלי צילם כל עטיפת שחור-לבן ראויה שראיתם בשנים האחרונות: החל מ"קעקוע" של אדם בן-אמיתי, דרך "עיר" המקסימה של שלומי שבן, וכלה באלבום הבכורה של רוני אלטר (שהיא גם בת זוגו, והתמונה הלא-שגרתית צולמה במהלך בטיול משותף של השניים בלונדון). לישראלי יש עין טובה, ויכולת מרשימה להנציח רגע כפי שעשה גם בעטיפה זו. מי שעיצב את העטיפה הוא נדב ברקן שלא הכרתי קודם לכן, אבל בהחלט עושה רושם שגם הוא יודע מה הוא עושה. זה הספיק כדי לפחות לנסות לברר כמה פרטים, והתוצאה לפניכם.

עטיפת הסינגל "אין לי מקום"

במה מדובר:

ראשיתה של מטרופולין היה כהרכב אולפן של המפיק עופר מאירי. מאירי (מעבר לזה שהוא חולק איתי את אותו השם הפרטי) ליקט סביבו אסופת נגנים ומבצעים גדולה, הכוללת בין היתר את אפרת גוש, דנה עדיני, רוני אלטר וברק גביזון. אלבום הבכורה של ההרכב יצא בשנת 2005 והצליח מאוד (כולל זכייה באלבום השנה של עמ"י). כעבור שנתיים בלבד, יצא האלבום השני "הסליל". התקליט עוסק הין היתר במדע בדיוני, בחיים האורבנים הצפופים ובאובדן הזהות בסביבה זו. כמו קודמו, גם אלבום זה מרובה אלקטרוניקה, קלידים  וסינת'פופ.

נוסף לנגנים הקובעים, בתקליט התארחו גם ארקדי דוכין, עברי לידר ואביב גפן. השירים היותר מוצלחים בעיניי באלבום הם "עוטף" שמבוצע היטב על ידי רוני אלטר, וכן "אין לי מקום". נוסף על האחרון, שוחררו כסינגלים גם "אחת שתיים שלוש" ו"אל תלכי".

אז ככה:

סקיצה ראשונה לקונספט של סליל DNA

כפי שכבר ציינתי, מי שאחראי לעיצוב העטיפה הוא נדב ברקן, מעצב ובוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. בפורטפוליו העטיפות שלו ניתן לראות גם עטיפות לפוליקר, לנינט, לדורבנים והחביבה עלי ברשימה – עטיפת העץ הכה חריגה ומיוחדת של דבק:נגרים (שמסתבר בכלל שהוא גם המתופף בלהקה) ואני מקווה לכתוב עליה ביום מן הימים. העבודה על העטיפה הגיעה בשלב מתקדם של האלבום. ברקן מספר: "השם היה קיים לפני העיצוב, וכל העבודה נעשתה על מנת ליצור דיאלוג מעניין ורובד נוסף ופרשנות מעניינת בין הטקסט (הסליל) לבין הדימוי על החזית ובתוך החוברת. העבודה על העטיפה היתה בשלבים, ובכל שלב שיתפתי את עופר ואת הצלם עמית ישראלי".

כפי שניתן היה לשער, הקונספט שהוביל את הקו בעטיפה היה זה של סליל, כשם האלבום. "הרעיון המקורי היה סליל של די.אנ.איי, אבל בגלל אופי ההרכב והשם מטרופולין, החלטתי לחפש גם סלילים קיימים במרחב האורבני, אולי משהו מה- די.אנ.איי של תל אביב". שינוי הכיוון הוליד נסיון מעניין, שבו נעזרו בילדה מחוגי ריקוד ואקרובטיקה בעיר ליצירת אינטרפרטציה חדשה לסליל במרחב העירוני. "החלטנו בסופו של דבר שהיא תופיע על העטיפה, גם בגלל האוירה המיוחדת שנוצרה עם הוצאתה מהסטודיו לרחוב, וגם בגלל הקישוריות לילדה באלבום הקודם".

התמונה צולמה כאמור על ידי עמית ישראלי, שהוא חובב גדול של צילום בשחור ולבן (או לפחות עושה את זה כל כך הרבה בשביל שאני אניח הנחה שכזו). במקרה הזה, התמונה עברה עיבודים והיא זכתה לתוספת של צבע כסוף, נוסף על גווני האפור. ברקן מסיים ומספר על העיבודים האחרונים שערך: "הצבעוניות באלבום היא אפורים בתוספת כסף. בחרתי להשתמש בצבעוניות הזו כדי לייצר פרספקטיבה אחרת על הסלילים היומיומיים שאנחנו כל כך רגילים לראות, ולהפוך אותם לסטריליים ולמרוחקים יותר".

חלופה (מקסימה!) שלא נבחרה בסופו של דבר

מטרופולין, "הסליל", 2007, הליקון. עיצוב – נדב ברקן. צילום – עמית ישראלי.
 
 

Read Full Post »

ג'ירפות / משוחח עם כסא, 1999

היא תלויה באוויר..תפסי! תפסי!
"אני רוצה למות!"
תתאבדי,
רק חכי עד צאת המועד.

מתוך "שיטין"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי (איזה נוסטלגיה של קליפ, יא אללה)

דבר העורך: קרה לכם שהתעוררתם באמצע הלילה והפרווה שלכם היתה ספוגה בזיעה קרה? אז זהו, שלי ממש לא. סביר להניח אפילו שהעברתי תחנה בפעם הראשונה ששמעתי את "וואו" (היי, תודו שאני לא לבד פה). כמה שנים מאוחר יותר, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. אני מאוד אוהב את ג'ירפות, הרבה בזכות הטקסטים הבלתי מתפשרים, הגישה המקורית והקו הייחודי שאימצו. הם אפילו די מצחיקים אותי, איי מאסט סיי. "גג" היה קצת שינוי בתפנית, עם סאונד הרבה יותר להקתי ורוקיסטי, והפקה בכמה רמות מעל (ובכלל זה אלבום משובח ביותר). "משוחח עם כסא" הוא אלבום קטן יותר, עצמאי ואינטימי, ובכך הרבה מהקסם והחן שלו. ומהרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, הדיסק לא מפסיק להתנגן אצלי במערכת. זה ללא ספק אחד המקרים של אלבום שאתה מגלה בו עוד ועוד רבדים בכל האזנה. והעטיפה? מיד תדעו.

במה מדובר: משוחח עם כסא הוא אלבומם הראשון של ג'ירפות. מרבית חברי הלהקה הכירו בצבא, והתקליט יצא שבע שנים לאחר שהתחילו לנגן ביחד. הלהקה ידועה בטקסטים הלא שגרתיים שלה, המשוטטים בין חוסר שפיות לשנינות אינסופית. "משוחח עם כסא" נחשב כאלבום קאלט במוסיקה הישראלית של השנים האחרונות, על אף היותו פונה בזמנו לקהל מצומצם יחסית של מאזינים. ב- 2006 שחררו את האלבום "גג" , שנחשב רציני יותר וזכה להצלחה רבה בקרב המאזינים. מתוך "משוחח עם כסא" התפרסמו השירים "וואו" ו"רמי מואשם באחזקת סמים קלים".

אני רק בת 14!

אז ככה: על העטיפה רואים שניים מחברי ההרכב מרכינים את ראשם בכסא מטוס, כפי שמדריכים בחוברות הבטיחות בטיסה. לנסות לפרשן ולהסביר את ג'ירפות זו גדול עליי בכמה מידות, אז השרביט עובר לגלעד כהנא, הביג צי'ף, שייתן את דעתו בעניין. "הרעיון עלה לי בטיסה לחו"ל. הסתכלתי בחוברת האיורים שבגב הכיסא מולי, זו שמתארת מה עושים במקרה של חירום והרגשתי שזה מדבר על החיים שלי. בעיקר תנוחת ההתכוננות להתרסקות. לא לדעת מתי יבוא הבום, אבל הוא לבטח יגיע. הרגע שבו החיים שלך יתנפצו לרסיסים. כולך מתוח ומכווץ לקראת הבלתי נמנע. לכן בעטיפה שילבנו את האיורים מתוך הברושור המקורי שהוליד את הרעיון (בנוסף לצילומים)".

סקיצה ראשונית לעטיפה (איור: גלעד כהנא)

אחרי שנסגר הקונספט, עשו לו ברייק-דאון ותוכננו פרטי הצילומים. הסקיצה הראשונית אוירה על ידי כהנא עצמו ונשמרה אצלו עד היום. בהמשך, התמונות צולמו על רקע לבן, בסטודיו של הצלם רונן ללנה, ביום שהחל בשמונה בבוקר והסתיים רק באחת בלילה. חברי הלהקה הצליחו להשיג ארבעה מושבים מחברת תעופה (שתי שורות של שני מושבים). ליום הצילומים הגיעו הג'ירפות עם רעיונות סגורים, שלוו גם עם אילתורים במקום.

גלעד כהנא מוסיף ומספר: "מרוב שרונן ללנה ואני התכוננו לקראת יום הצילום, כלומר הכנו מעין תסריט לכל הצילומים: צילומים של כולם על הכיסאות, נחים, בזמן תאונה. צילומים של כולם יחד עומדים, עם ז'קט, בלי ז'קט . צילומי יחיד של כולם… פרט לצילום היחיד שלי, את זה שכחנו". תמונתו של הסולן אולתרה ברגע האחרון באחת בלילה,  והיא היתה בסופו של דבר לעטיפה של הסינגל הראשון "וואו".

ג'ירפות, "משוחח עם כסא", 1999. צלם – רונן ללנה, ע. צלם – עמית ישראלי. עיצוב – דור כהן, ג'ירפות.

Read Full Post »

ארז לב ארי / ארגמן, 2010

"השיבו לי כנפי והשיבוני אל עירי
השיבו לי מאור עיני ואשכון בבית קודשי
אדור בין אהובי ושמחה נפשי
כי עייפתי מיגון ושאול
קצתי משנתי."

מתוך שיר הנושא "ארגמן"

 

 

 

 

 

 

 

 

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: גל גדול מדי של אמנים שנגעו במקורות והתחברו לשורשים היהודיים שלהם בשנים האחרונות עשו לי קצת אנטי לכל יוצר חדש שמביא איתו את הקו הזה. זאת כנראה הסיבה שהדחקתי באופן אוטומטי את המוזיקה של לב ארי בהתחלה, למרות ההדים החיוביים יחסית בביקורות. דווקא במקרה של ארז לב ארי, היצירה מגיעה ממקום הרבה יותר טבעי ואמיתי בעיניי, ולכן גם משכנעת. כמו שאביתר בנאי עוסק בסוגיות האישיות שלו ובין האדם למקום, ואנחנו רק צופים סקרנים וצמאים מהצד, כך גם לב ארי מצליח לייצר זיקים שכאלה בחלק מהיצירה שלו. הגיטרות שמלוות פשוט נהדרות, וגם אם הסגנון די אחיד ועקבי, זאת עדיין יצירה אמיתית, מקורית ומעניינת בבליל היומיומי שלנו.

במה מדובר: קריירת הסולו של ארז לב ארי הגיעה לאחר הצטרפות ל"כשניקו תתחיל לדבר" בשלהי ימיה, עבודה עם פטריק סבג באלבומיו לאחר מכן וליווי אמנים רבים בגיטרה, בהם מאיר בנאי ולאה שבת. ב- 2006 הוציא את אלבומו הראשון "שמחת הפרטים הקטנים" שהציג טקסטים הנשענים על אלמנטים מהמקורות ושם את הגיטרה של לב ארי במרכז. אלבומו השני, "ארגמן", שומר על אותה ארשת ומתמיד עם הטקסטים מחפשי הפתרונים, שילוב אלמנטים מן היהדות וכמובן הסאונד המחשמל של הגיטרה.

אז ככה: על עיצוב העטיפה עמלה רינת מיזן, מעצבת גרפית ואותיות ובוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, בעלת סטודיו רנה

התהליך העיצובי בו היא דובקת בעבודותיה מבוסס על אלמנטים טיפוגרפיים. כל תהליך נובע מאותה תפיסה המתחילה מעיצוב אות, מובילה לעיצוב לוגו וממשיכה לפיתוח קונספט תדמיתי ייחודי. כך גם היה במקרה זה.

עטיפה פנימית

"אלבומו של ארז לב ארי הוא אלבום מאוד מרגש גם מבחינת הקונספט וגם תהליך האומן ומוסיקה", מספרת מיזן. "האלבום אינו דתי, אלא מייצג דואליות מעניינת בין דת לחילוניות בינו לבין עצמו". הקונספט לאלבום נבנה מתוך שמו "ארגמן", שעל פי ספר הזוהר הוא ראשי תיבות של חמשת המלאכים אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל ונוריאל. לצד זה, השם ארגמן בתנ"ך הוא אריג מצמר הצבוע בצבע הארגמן. את הצבע הכינו מנוזל הגוף של חלזונות מסוג ארגמונים, ומכאן הרעיון לתמונה של האלבום. "על הקונספט עבדתי עם רונן ללנה וביחד הגענו לקונספט של הקונכיה. החילזון/קונכיה מתקשרת גם לאופי האומן מצד אחד – המסתוריות והאפלוליות שלו ושל המוסיקה, אדם צנוע – ומנגד, יציאתו מהקונכייה". בהתאם לכך נקבעה גם תמונת האמצע של האלבום, שם רואים את ארז לב ארי סגור ומקופל בתנוחת הקונכיה.

טיפוגרפיה בעטיפת הסינגל "בוקר טוב"

הפונט שנבחר לעטר את העטיפה הוא כצפוי פונטי ייעודי וייחודי. "הפונט הוא פונט שבניתי לכבוד האלבום", מוסיפה מיזן. "הרעיון היה לקחת פונט המזוהה כ'ישראלי דתי' ולהוציא ממנו את החוטים – את הארגמן. לתת את התחושה שהפונט עשוי מפרימה של חוט"

ארז לב ארי, "ארגמן", 2010. עיצוב – סטודיו רנה. צילום – רונה ללנה ועמית ישראלי.

Read Full Post »