Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘2015’

גלעד כהנא - "אפריקה שלי", 2015

גלעד כהנא – "אפריקה שלי", 2015

 

"התחלנו בצורה די חצופה. כלומר חצופה שלי. סיימתי מכינת אילוסטרייטור רגע לפני שנקר והחלטתי לשלוח מייל לג'ירפות שאני רוצה לעבוד איתם. ככה".

*****

את פרס הגיבור של הערב שלנו מקבל טל סולומון ורדי, סטודנט לעיצוב גרפי בשנקר. אני לפעמים שואל את עצמי למה זה כמעט ולא קורה אף פעם. כאילו, אם יש אמן שאתה ממש אוהב ומעריך ומתחבר אליו, למה לא בעצם? זה נורא הגיוני כשחושבים על זה. אז הלילה אני מרים כוסית לתמימות ולכנות ולכל מי שעשה צעד אמיץ כי למה לא. חושב על רומנטיקה במקום על פוליטיקה, כזה.

"משוחח עם כסא", טייק 2

"משוחח עם כסא", טייק 2

"כמה ימים לאחר שפניתי התקשר אליי גלעד כהנא והציע שנעשה נסיון. איירתי מחדש את "משוחח עם כסא" שחגג 15 שנה בסיבוב הופעות חגיגי למשהו מודרני יותר, וקטורי. האימאג' נכנס למודעות שליוו את הסיבוב, ואחרי כמה חודשים הוא הציע שנעבוד יחד על התקליט שלי. הסיפור הזה מבחינתי מזכיר את העטיפה של פונץ' שאילה טל עיצבה. היא היתה מעריצה שמאוד רצתה לעבוד איתם והציעה להם את העיצובים שלה, ואני מזדהה עם זה מאוד. הייתי נורא נורא צעיר, זה היה מפתיע מאוד, ומבחינתי אני גם מרגיש שזה חנך אותי למקצוע יותר מאשר הרבה דברים שאני לומד בשנקר".

"העבודה על 'אפריקה שלי' היא חוויה של כמעט שנה וחצי", ממשיך סולומון ורדי. "באתי לאולפן לשמוע את האלבום וראינו שיש לו קו קוהרנטי שטרם הצלחנו לבשל לגמרי". בינתיים שריאל קסלסי, אנימטור ומאייר יוצא בצלאל, עבד על הקליפ המעולה של 'אפריקה שלי', שהוא גם אחד מהשירים הטובים שיצאו כאן בשנה החולפת לטעמי. "שריאל התחיל לבנות עולם של דימויים שהתחברה לשיר, עם הרבה תל אביב וכהנא שרוקד בכל מקום. העולם הויזואלי הזה מאוד התחבר לאלבום והמשכנו כולנו להתקדם איתו הלאה".

פנים התקליט, עם קו הרקיע התל אביבי (לחיצה וזה גדל!)

פנים התקליט, עם קו הרקיע התל אביבי (לחיצה וזה גדל!)

"ההחלטה המקורית היתה שהאלבום ייצא בפורמט של ויניל כפול. בשלב הזה כבר היה די ברור שקו הרקיע של תל אביב הולם וצריך להכנס לאורך פנים התקליט. הפרונט, לעומת זאת, לא ישב טוב. התחלנו באיורים של כיכר הבימה עם פסל "התרוממות" עם שלושת העיגולים, אבל כהנא הלך עם האיור לכמה אנשים ולא היה להם מספיק ברור". (הפסל של קדישמן, אגב, תועד בעטיפה שאייר מנחם רגב לאלבום ההופעה המשותפת של אריק איינשטיין ושלום חנוך מ- 1979).

התמונה המקורית לעטיפה לפני ריטושים (צילום: רונן ללנה)

התמונה המקורית לעטיפה לפני ריטושים (צילום: רונן ללנה)

היה נסיון למצוא כיוון חדש. "הסיפור שלי עם הצלם רונן ללנה מתחיל מהעטיפה של 'משוחח עם כסא', האלבום הראשון של ג'ירפות", מספר גלעד כהנא. "הוא צילם אז עטיפה על בסיס ציור שעשיתי ומאז אני והוא חברים אחים. אלה היו ימים של חברות תקליטים, תקציבים, הפקות על".

"הפעם התקשרתי אליו בערב ואמרתי לו 'שמע, אני מגיע מחר, אני מוריד חולצה, רוקד כמו משוגע, ואתה מצלם'. רונן הזדעק ואמר שמה פתאום מחר, ואיך יצטלם ריקוד ואין לו איתו בכלל את המצלמה הנכונה. אמרתי לו שזה אלבום שריקוד זה חלק אינטגרלי ממנו, אני רוקד והוא מצלם. שמתי את האלבום בפול ווליום, התחלתי לרקוד והוא נתן קליקים".

"באיזשהו שלב רקדתי כבר די הרבה ונהיה לי חם, ואמרתי לרונן שנראה מה יצא. היתה שם תמונה אחת שקרה בה משהו מטורף. נראתי חצי שחור חצי לבן. ידעתי שזאת תהיה התמונה של העטיפה. שזה מסכם את 'אפריקה שלי'. 'זה כן שחור לבן'. זאת האינטואיציה שלי ואי אפשר לטעות. וכך היה.

ללנה עשה את העיבוד הראשוני, וסולומון ורדי המשיך עם הרבה מאוד חיתוכים, הבלטות ופוטושופ ליצור את התמונה המנצחת. "לאט לאט נפתר לנו הפרונט", ממשיך סולומון ורדי. "התלבטנו על הכיתוב די הרבה זמן. בדקתי קצת רפרנסים וראיתי שרוב שם האמן יותר גדול משם האלבום. במקרה הזה החלטתי להשוות, וגם כמעט שזה נבלע בלבן. גלעד היה בעניין שהשם יטמע, וגם השחור לבן שהלכתי עליו התחבר לנו לשיר הנושא".

הצד האחורי בגרסת התקליט

הצד האחורי בגרסת התקליט

"מבחינה טיפוגרפית בדקתי כמה פונטים לכל האלבום ובסוף נבחר קואופרטיב בגרסה המלוכלכת שלו. הוא קיבל את ההשראה מקו הרקיע – צר, ארוך ומלוכלך כמו בניינים". ללייבלים שעל התקליט נוספו דמויות של כהנא, שיסתובבו תוך כדי ריקוד שליווה גם את הקליפ.

"אחרי חודשיים הבנו שצריך לעשות גם דיסק, ואז הוספתי גם איורים נוספים של שריאל. לחוברת דיסקסנו איך אפשר לשבור את הפורמט, ובסוף החלטנו שהסיכות של החוברת יהיו מלמעלה למטה, והכל יהיה מסובב ב-90 מעלות כמו פנקס. חיפשתי ולא נתקלתי ברפרנסים כאלה בינתיים (מישהו מכיר?). זה יצר אתגר גדול, במיוחד לאור קו הרקיע שליווה את הפרויקט, שהוא בבסיסו צורה מאוד אורכית. גם כמות הטקסטים (ויש הרבה כאלה, עם 17 שירים באלבום) היתה צריכה להופיע אנכית. בבית הדפוס היו בטוחים שהקובץ דפוק או שטעיתי, אבל הסברתי להם היטב שזאת הכוונה".

"זה האלבום ה-12 שלי אני חושב", מסכם כהנא, "ואני חושב שזו אחת העטיפות הכי טובות שעשיתי. אני משקיע בעטיפות שלי, מבחינתי זה חלק מהעבודה האומנותית, עם כל העבד-אדון והשחור-לבן. פה זה פשוט התלבש".

שתי פריסות אנכיות מתוך החוברת בגרסת הדיסק

שתי פריסות אנכיות מתוך החוברת בגרסת הדיסק

לקריאה נוספת: גלעד כהנא ודוד פולונסקי מספרים על העטיפה המעולה של "אין כניסה לפילים"; כהנא מעלה זכרונות מעטיפת "משוחח עם כסא", שהיה גם אחד הפוסטים הראשונים פה בבלוג; וטל סולומון ורדי מספר על פרויקט החייאת עטיפות התקליטים reCover שעשה לפני כמה שנים.

138qq1

גלעד כהנא – "אפריקה שלי", 2015. עיצוב: טל סולומון ורדי. צילום: רונן ללנה. איורים: שריאל קסלסי.

Read Full Post »

שי צברי - "שחרית", 2015

שי צברי – "שחרית", 2015

הברמנית מילאה לנו כוסית נוספת של ערק שלא ביקשנו ממנה. אני בדרך כלל לא טיפוס של ערק, אבל הכוסית הזאת דווקא היתה במקום. חמישי בלילה לפני שבועיים, ארבע מעלות ורוח מקפיאת עצמות בחוץ, אבל שוק מחנה יהודה גדוש המון מכל המינים והצבעים. בין לבין היא ניגשת למחשב לבחור את השיר הבא. מהרמקולים מפציעה לפתע הגיטרה של ברי בפתיחת "לווי אותי", כמה שניות לאחר מכן מצטרפת כל הנבחרת, ובעקבותיה גם צברי וקולו העמוק. "הא!" הוא צועק, המקום הומה והערק מחמם אותך מבפנים. She nailed it.

יש אלבומים שמספיקים לך לא יותר מכמה צלילים כדי לדעת שאתה תאהב אותם. מתוכם, מעטים הם כאלה שמצליחים להיות כל כך מורכבים ועשירים, במקצבים בלתי מתפשרים ושופעי השראות ומקורות, ובו בעת "זמזימים" כל כך. בדרך כלל המאפיינים הללו לא מתחברים ביחד. "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" קורא צברי ללהקה שלו על גבי העטיפה, ובתכלס זה כנראה התיאור הכי טוב שאפשר להדביק לחבורה המופלאה שהוא הצליח לקבץ (היי, גיאחה כתב על זה נהדר כאן).

מאז שהגיח (אצלי, על כל פנים) עם קול האדירים שלו ב"צמאה לך נפשי" בעודו מלווה את ברי, אני נתקל בשם שלו מפעם לפעם. עוד לא יצא לי לראות אותו על הבמה, אבל כולם אומרים שזו חוויה מרוממת ושאני חייב. זה יקרה! אני מבטיח. אחרי שיצא האלבום "שחרית" לפני כחודש, אני קצת מכור. וזה, רבותי, לגמרי אחד משירי השנה שלי, אפילו שהיא רק התחילה לא מזמן:

"יש מושג שהבנתי בגיל די מבוגר כשהתחלתי לנסות להלחין", מספר צברי, "ואני קורא לו 'מוזיקה שקופה'. אני נוטה באופן טבעי למנגינות מאוד מזרחיות, וניסיתי להבין מאיפה זה בא. בסוף, מה שהכי השפיע עליי זה לא מה שקניתי, אלא מה ששמעו בשכונה. אני יודע בעל פה תקליטים שלמים של עופר לוי מהשכנה, אפילו שלא רכשתי אף אלבום שלו מעולם".

"איכשהו, העבודה על אלבומים היא אולי הכי מאתגרת ועם הכי הרבה חופש", מספר המעצב הירושלמי הגאה איתם טובול מסטודיו גרוטסקה. אופיר טובול (אין קשר משפחתי) מ"קפה גיברלטר" ואני התחלנו לעבוד ביחד די מזמן על כל מיני פרויקטים שיוצאים מהאתר – "גלוקאלי", "פסנתר מזרחי", "בת המקום" ועוד. מפה לשם, יצא שאני מעצב היום כמעט את כל מה שכלול תחת הכותרת 'אינדי מזרחי'.

"את שי פגשתי באיזשהו אירוע ב"תדר". קצת דיברנו, הוא בדיוק עמד להוציא את הסינגל הראשון שלו – "המלך". הוא ביקש שאעצב לו את הסינגל ומשם המשכנו ביחד. שי נתן לי הרבה מאוד חופש, אבל מצד שני היה לו בראש מאוד ברור מה הוא רוצה. הוא מצלם המון, ושלח לי תמונות מהשכונה בה הוא גדל – בתי כנסת, לוחות מודעות ועוד. ניסיתי לעשות בזה שימוש, אבל זה קצת פחות זרם".

"עבדנו על האלבום הפוך", ממשיך צברי. "הופענו שנתיים ביחד ורק בסוף הקלטתי. בשנתיים הללו פיתחנו שפה מוזיקלית משלנו, והיה לי חשוב שגם העיצוב ידבר בשפה מיוחדת משל עצמו. צילמתי כל מיני אימאג'ים בשכונה, אבל זה לא היה מספיק חזק. מבחינתי שכונה היא מקור של כוח, דבר פלורליסטי, ריבוי של קולות, הרבה השפעות וזה היה חשוב לי שיעבור גם באלבום".

מתוך העטיפה.

מתוך העטיפה.

בפן הפחות אופייני לאלבומי בכורה, אין תמונה של האמן על החזית, וגם לא בשום מקום בחוברת. "אין בעטיפה תמונות בכלל. הבאנו צלם, ובאמת שזה לא נורא העסיק אותנו, ופשוט לא היה נורא דחוף".

"דיברנו די הרבה עד שעלה הנושא של הידיים", מספר טובול. "מי שראה אותו בהופעה, יודע – תמיד רואים אצלו. הוא מרים שאגה לאוויר, מניף את הידיים, הקהל מניף איתו. יש לידיים הרבה נוכחות במופע שלו. שי גם חיפש משהו פשוט פשוט, לנקות את זה כמה שיותר. אני התחלתי עם יד פשוטה, קצת כמו חמסה, ושיחקנו עם זה מכאן. הכנסתי יונים פנימה, שילבתי עבודות תימניות ששי שלח לי, הכנסתי אלמנטים של שכונה, גדרות, פרטים אורבניים לא מדויקים, אבנים משתלבות כשאחת מהן לא במקום – כמו משהו שמישהו צייר, ויצא לו לא מדויק".

מתוך העטיפה.

מתוך העטיפה.

"במוזיקה של שי יש כל כך הרבה שכבות ורבדים – הכל נורא מורכב, סולמות, המון השפעות, ג'אמים באמצע השיר – ובכל זאת מצליח להיות פה משהו פשוט. זה גם מה שניסינו לעשות בעטיפה: לקחת דברים נורא מורכבים, ולזקק ולתמצת אותם לכדי משהו מאוד פשוט".

העטיפה עושה שימוש במספר מאוד מצומצם של צבעים, בגוונים חזקים מאוד, יחד עם צבע כסוף נוצץ. "אני מאוד אוהב לעבוד עם פנטונים. בסינגלים שיצאו לאלבום, השתמשתי בגווני כחול, חום ותכלת. באלבום הבנתי שאנחנו חייבים להשתמש בצבע כסף – גם חגיגי, גם מיסטי כזה. רק כשזה מודפס, אפשר לראות באמת עד כמה זה תורם. חלק מהעניין זה לשכנע את הלקוח שכשזה חי, זה מכניס חיים אחרים, ולא כפי שזה נראה כשזה עוד על המסך".

פונט 'חיים' שב לחיים.

פונט 'חיים' שב לחיים.

סקיצות מוקדמות ונסיונות בפונטים אחרים לסינגל של "המלך".

סקיצות מוקדמות ונסיונות בפונטים אחרים לסינגל של "המלך".

אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי בעטיפה הזו היא הבחירה בפונטים, במיוחד לאור הבחירות הקודמות שלקח טובול בעטיפות שעיצב לעמיר בניון, סיסטם עאלי ואחרים. "אני חייב לומר שהיו לנו הרבה מאוד נסיונות, ובסוף הלכנו על חיים ודוד, פונטים מיושנים, שנראים כמו פשקוויל או כמו מסמך וורד, ו'חיים' היה תפור על זה. קצת שכונתי, דתי. לכאורה, סתמי, אגבי, ברירת מחדל, אבל כבר אף אחד כמעט לא משתמש בזה בעבודות. האופציה האחרונה שתבחר. הריווחים לא טובים. צריך הרבה אומץ ללכת כנגד מה שמקובל. אבל אחרי שהטקסט עמד, היה ברור שככה זה צריך להיות. גם כשלקחתי פונטים טרנדיים יותר (ניסינו את אמביוולנטי של אאא), זה פשוט נראה לא במקום. לצד רבים מהצילומים ששי שלח לי, הכוללים שלטי רחוב בפונט 'דוד'), החלטתי שאני נשאר עם זה".

"ברבות מהעטיפות שאני מעצב, אני משתמש במארז קרטון. האלבום הזה היה הפעם הראשונה שבה ידעתי בודאות כבר מהרגע הראשון שהוא חייב להיות מפלסטיק". וצברי מוסיף: "העטיפה לא מקושטת, לא מנסה ליפות. אני הרוס על האימאג' של העטיפה. איתם הוא מדהים, הוא כמו הנגנים. היתה לו המון הבנה וקשב. כל פעם שאומרים לו שיביא משהו אחר, הוא מצליח להביא משהו יותר טוב. מבחינתי העטיפה אומרת כל כך הרבה, אפשר לתת לה כל כך הרבה משמעויות".

***

ואחרי כל הדיבורים, לכו לשמוע את האלבום.

0004528603_10

 שי צברי – "שחרית", 2015. עיצוב – סטודיו גרוטסקה.

Read Full Post »