רואים רוקנ'רול

"אנ'לא אשבור חדרי מלון
לא פרובקציות בעיתון
לא סמים רק רוצה לישון
וזה טיפה פתאטי"

חמי רודנר, מתוך "אין רוקנ'רול בעברית"

מועדון הפינגווין, 1984. צילום: מירי דוידוביץ'

מתישהו בחיי אדם מגיע השלב שהוא מבין שהוא זקן. זאת אומרת, לא באמת זקן, אבל הוא כבר כמה שנים שומע את אותם להקות שבעצם הוא שמע בגיל 16. לפעמים את אותם דיסקים, לפעמים חומרים ממוחזרים שנשענים על ימי זוהר שחלפו. וקצת נמאס לו שדוחפים שם מקדימה ושמזיעים ודביק, ותכלס אפשר להנות מהופעה טובה גם מאחורה (ואפילו הרמקולים קצת יותר חלשים שם, שזה בכלל מצוין). רק חבל שתמיד הכל מתחיל כל כך מאוחר, ומחר עובדים. ואיזה מזל יש למוזיקאים האלה, שיכולים לקום מאוחר. ובעצם, גם הם אנשים כמוני וכמוך, ועבודה זאת עבודה. ואולי גם הם צריכים בייביסיטר כדי להיות שם באולם.

לעתים רחוקות מאוד אני חווה ההתרגשות אמיתית של הופעה, ההתרגשות של לראות אמן שאני אוהב, הדגדוג הזה בבטן לפני. היה לי את זה בפיית' נו מור שכל כך אהבתי בתיכון (ההופעה הכי טובה שאני זוכר בארץ, by far) לפני שנתיים, וקפצתי כמו ילד קטן. בחוזה גונזלס שתקתי והייתי מהופנט כמו כל מי שעמד סביבי בבארבי . זהו, לשנים האחרונות, אם אני לא טועה. אני כבר לא מעריץ אף אחד. יש אלבומים מעולים, יש הופעות טובות, אבל כבר אין בקושי התבוננות למעלה מהשורה הראשונה ביראת כבוד. מה שעבד כשהייתי בבי"ס פעם בשבוע קורה כאן בהופעת חו"ל פעם בשנה בקושי.

צילום: אילון פז

השבוע הייתי בפתיחה של תערוכת "רואים רוקנ'רול" בבית האמנים בתל אביב שעסקה במימד הויזואלי של הרוק הישראלי. התערוכה תרוץ בחודש הקרוב ותוכלו לראות שם אוסף של כרזות להופעות, עטיפות אלבומים, צילומי יח"צ ופרומו, ציורים ועבודות אמנות שקשורים לרוקנ'רול הישראלי. כיאה לתערוכה שעוסקת ברוקנ'רול (אני שונא את המילה הזאת), רוב הקהל הסתובב עם כוס בירה ביד, בניגוד מוחלט להשקת תערוכת אמנות אחרת שהתקיימה באולם הסמוך. על הגג של הבניין ניגנה להקת "ימים משונים" שהתערבבה עם הפסקול שערכו אנשי 88FM ללוות את התערוכה. הכל כסדרו.

צילום: ורדי כהנא

ליד תמונת פורטרט\יח"צ פרובוקטיבית של אביב גפן, עמד ארקדי דוכין עם בתו הצעירה. "אבא מי זה?" היא שאלה בהתפעלות. "זה? זה אביב גפן", ענה האבא בחוסר עניין. ההערצה האוטומטית של ילדים לאייקונים תרבותיים, זה פשוט נורא. והאמת? אני מבין אותו. כל התמונות האלה נראות קצת מגוחכות היום. ברי ופורטיס עטופים באיזולירבנד ומחזיקים ביחד גיטרה. פאקינג נושאי המגבעת, כמה חרשתי על הדיסק שלהם, נראים כמו חבורת ילדי בר מצווה בבאולינג.

אין רוקנרול בעברית.

אולי יש, אבל הוא לא היה כאן. ייאמר לזכות המארגנים – יש אוסף נאה ביותר (גם די מהנה!) של המוסיקאים הכי בולטים בארץ, ושל הצלמים והמעצבים והציירים הכי בולטים בארץ. המחשבה שכל כך הרבה מהם הסתובבו איתי באירוע הפתיחה, שאין לי מושג איך הם נראים ואת חלקם אני מנסה כבר חודשים לאתר היתה אפילו די מתסכלת. אבל זה פשוט לא הרגיש לי בועט, פרוע ומשוגע כמו שזה יכול להיות. ואולי פשוט ככה זכרתי את זה בפסטיבל צמח או רוק עצמאות בכיתה ט' עד הבוקר.

צילום: מיכה קירשנר

היו שם כמה עבודות נהדרות שאף פעם לא ראיתי, כולל מנשה קדישמן עם דיוקן של שמוליק קראוס על תוצאות בדיקת דם שלו (צחקתי בקול), צילומים מעולים של יוסי אלפנט (חגית מור) והשיא – מיכה קירשנר מצלם את הקליק למדור אופנה ב- 1984 בשיתוף עם דורין פרנקפורט. בחיי, זה משוגע.

האוסף הוא גדול, וכיף לראות שיש לזה במה בארץ. את הסדר אני חייב להודות שלא כל כך הבנתי. הכל נראה קצת אקלקטי. נעים להזכר. היי, הנה בנזין על הבמה, כשפוליקר עוד היה צעיר. מודעות ופוסטרים לקראת הופעה של המכשפות. מאיפה שלפו את זה? ואיורים של אורי ליפשיץ מסדרת שלום חנוך (שאחד מהם גם הגיע לעטיפת "רק בן אדם"). באמת אוסף רחב, אבל מבולגן. ואולי כל חוסר הסדר הזה – הוא הוא הרוקנ'רול האמיתי?

אז לא, לא שכחתי את הבלוג, וכן, יש לי הרבה לחץ בעבודה כרגע, ויש לי פוסט על אלבום שאני מנסה כבר שבועיים לסיים ולא מספיק (על העטיפה המקסימה באמת של ג'ירפות האחרון, אם תהיתם). ואני בכלל מתפלא שאני עוד ער בשעה כזאת עם כל ההשכמות של התינוקת בלילה. מצטער, אני זקן.