Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘2011’

איה כורם / לאלף את הסוסים, 2011

"שוכבים, מתפקעים בצחוקים חנוקים, על מזרן שעל הרצפה.
איך מצאנו פתאום את הנחש במקלחת. היה חם ולך לא אכפת
ומוסיקה מוסיקה מבחוץ או אתה מנגן אני שרה,
שירים באנגלית, או כל מה שאחליט, או כל מה שנתפס בגיטרה.

ואני זוכרת אותך יחף ושמח, מזמזם בזיוף חינני.
ביום זו השמש, בלילה – ירח, בזמן שנשאר זו אני,
כי בכל הסיפור היפה שלך, אני רק איזה פרק קטן,
אל תיסע מכאן"

מתוך "דבר אחרון"

 קודם כל: שימו פליי (כבר אמרתי כמה טוב שיש לנו בנדקמפ?)

דבר העורך:

"לכתוב פוסט על איה כורם בלי להזכיר את חבורת רימון זה ענייני אך מאתגר; כמעט כמו לכתוב על קרולינה או על עינב ג'קסון כהן בלי להזכיר את הרעמה שלהן"

[אני, אוגסט 2011]

הצד האחורי של הבניין שבו גדלתי פנה לעבר גבעה תלולה מאוד, וכל מה שהפריד בינה לבין הדירה שלנו היה 2 מטר בקושי. אפשר היה להגיע לשם בדרך לא-דרך כשמקיפים את הבניין ומטפסים על ערימות של חול. פינה נסתרת מתחת לבית, שרק מי שהכיר היה יכול לגשת לשם. אני חושב שלא הרשו לי לטפס לשם כשהייתי ילד, אבל לשמחתי אפשר היה להציץ מעבר למרפסת הכביסה שלנו. כשהייתי בן ארבע – הסקרנות אכלה אותי כנראה – איכשהו הצלחתי להרים את עצמי אל מעל למעקה, כדי להציץ ולראות מה באמת מסתתר למטה. כשקפצתי חזרה לרצפה, דפקתי את הראש במעקה ושברתי שתי שיניים. במשך כמעט שנתיים, עד שעבר הקטע של שיני החלב, הייתי מחוסר שיניים קדמיות.

זה הזכרון הראשון שאני זוכר מעצמי, שהשאיר לי כנראה גם איזו טראומה קטנה. במשך תקופה ארוכה, די פחדתי להתקרב למעקה המרפסת (אולי ההורים שלי פחדו, יש מצב שהכל מתערבב לי). היום, המעקה מגיע לי בקושי למותן וכל החששות נראים לי די מגוחכים. כמו כשחוזרים לבקר בבית הספר היסודי שלך כשאתה כבר מבוגר. הכסאות והשולחנות, איזור המשחקים, המסדרונות, אולם ההתעמלות – כולם נראים ממש קטנים. גם המחנכת מגיעה לך בקושי לכתף. השינוי החד בתפיסה של המקום, בזכרון שהיה לך ואיננו, תמיד מעבירה צמרמורת נעימה ומעלה חיוך נבוך. ככה לא נראה המקום הזה. הכל פה פיצי.

עטיפת הסינגל "לאלף את הסוסים"

לא עקבתי יותר מדי אחרי המוסיקה של איה כורם עד היום. דווקא ידעתי לספר לכם שיש לה בלוג לא רע, יש לה טעם טוב במוסיקה ושסדרת הכתבות שלה על הוצאת תקליט באופן עצמאי היא פשוט קריאת חובה מרתקת ומעוררת השראה, גם ללא-מוסיקאים שבינינו. לפני שנה התפרסם בבלוג שלה פוסט מיום הצילומים שיועד לעטיפת האלבום הקרב ובא. חוץ מזה שנראה שעשו שם גירלז-דיי קשה מחוץ לעיר, האווירה והתפאורה הטבעית נראו לא מכאן. משהו בפרופורציות מוזר. הכל קטן מדי, וקיים אבל בעצם לא קיים באמת. כמו עליזה בארץ הפלאות, גם איה כורם נראתה גדולה מדי ביחס לתפאורה סביבה (המוזרה גם ככה). האלבום החדש יצא לפני כחודש ויש בו לא מעט רגעים של יופי – "הנה שוב" המשמח ואף קצת פ'אנקי, "דבר אחרון" הנעים והעדין ו"סיני, ניו יורק", שהוא באמת שיר מקסים.

אבל האמת, שפשוט ממש רציתי לדעת איפה הוא צולם.

במה מדובר:

"לאלף את הסוסים" הוא אלבומה השלישי של איה כורם, אחרי שני אלבומי סולו, מספר שיתופי פעולה עם מירי מסיקה וגרסת כיסוי ל"ערב ב' כסלו" של ערן צור (במסגרת "עבודה עברית"). בניגוד לשני האלבומים הראשונים, העבודה על התקליט השלישי נעשתה ללא גיבוי של חברת תקליטים גדולה. מי שסייעו בעיבודים ובהפקה הם גיל לואיס ותומר אדם לנציגר, שהקנו לאלבום סאונד יותר מגוון, עשיר ועדכני. מתוך האלבום שוחררו הסינגלים "לאלף את הסוסים", "רונה אומרת", "שש ועשרים" ולאחרונה חידוש ל"צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי.

אז ככה:

"האלבום הזה, בעצם, מוקדש לכל סוסי הפרא שלי, לכל המפלצות מתחת למיטה, לכל הדברים שהייתי רוצה להיות ואני עדיין לא. יש מעט מאוד דברים שאני יכולה לשנות, בעולם הזה, באנשים וגם בעצמי, אבל איכשהו אני ממשיכה לנסות."

[איה כורם, יוני 2011]

על הסט

"הקונספט שבאתי איתו לרוני [כנעני] הצלמת ואסי אבין המעצבת, היה משהו שנראה לא מכאן, שלא ברור איפה צולם", מספרת כורם. "לא רציתי עוד עטיפת נוף אורבני שכולנו מזהים איפה צולמה, או עטיפת 'נערת הכפר רצה בשדה' ששכיחה בתקופה האחרונה במחוזותינו. היה לי ברור שאני רוצה תמונה על העטיפה, שאם כבר אני חלק ממנה, אני לא חלק מהותי. גם רוני וגם אסי שמעו את האלבום לפני תחילת העבודה, או לפחות חלקים גדולים מתוכו והבינו שמדובר באלבום 'אחר', מבחינתי. שהעטיפה שלו חייבת לייצג את השונות הזו. מבחינת אווירה – לא מדובר באלבום אקוסטי, אבל גם לא באלבום אלקטרוני וקר. היינו צריכות יחד למצוא את האמצע".

העטיפה, תמונות האלבום והתמונות שנלוו לסינגלים צולמו בקיבוץ עין חרוד בעמק בית שאן. "רוני כנעני, הצלמת, ביקרה שם פעם והראתה לי תמונות של מקום משונה, מלא בדגמים מושלמים של בתים שונים, בגובה מטר וקצת – בערך חמישה או שישה. ביום הצילום עצמו גילינו שהזיזו אותם, ונשאר שם רק מודל אחד – של הבית שבתמונה. עם זאת, מצאנו שם את הגלגל הענק הזה, שהסירו ממנו את המושבים, ושכפי הנראה נבנה ע"י אחד מחברי הקיבוץ". כורם מספרת על עוד מיני תגליות משונות שנתקלו בהן באתר הצילומים – סירה, מגדל תצפית קטן ועוד הרבה דברים שלא היה מקום אחר לשים אותם".

על הסט

על התפאורה ששימשה לצילומים מספרת כורם: "רוב הדברים פשוט חיכו לנו בלוקיישן והשתעשנו איתם שם. את הדוב מצאתי אחרי שרוני ביקשה להפוך את הסיטואציה לעוד פחות מציאותית ויומיומית. חיטטתי במחסני התלבושות בעיר, עד שמצאתי את מה שמצא חן בעיני. כולם חושבים שזו אני בתוך הדוב, אבל מדובר באסי, המעצבת. כמו כן, כולם בטוחים שמדובר בעבודת פוטושופ – מידות הגלגל לא מסתדרות להם, אבל לא – לא נגענו". 

"]

אחד הבתים המיניאטורים בעין חרוד, שהגיעו עשרות שנים מאוחר יותר לעטיפה של איה כורם. יה מאן! (באדיבות ארכיון עין חרוד - מאוחד)

תוספת קטנה שלי: בבירור נוסף שערכתי, עולה כי הגלגל הענק נבנה לרגל "יום הילד" של הקיבוץ בשנת 1971. ההשקעה היתה עצומה. בחלק מהקיבוצים היה יום זה לחג של ממש, שחברי הקיבוץ נערכים אליו במשך תקופה ארוכה. למרות שבאמת באמת ניסיתי, לא הצלחתי להשיג תמונה שלו מאותם ימים. מי שרוצה להתענג על פיסת נוסטלגיה או להתרפק על ימים עברו, מוזמן לקרוא את סקירתה של עינת אמיתי על יום הילד בקיבוצים, שכנראה תעלה על פניכם חיוך – אודות בנייה של לונה פארק, גלגל ענק מונע על ידי טרקטור, קרונות רכבת, אווירון ואפילו רכבת הרים, בהשקעה שקשה לדמיין בעולם המהיר שבו אנחנו חיים.

ואנקדוטה קטנה לסיום – באלפיים העותקים הראשונים של "לאלף את הסוסים" נפלה טעות ברשימת השירים שעל העטיפה האחורית (פריט אספנים!). הקוראים החרוצים מוזמנים לגלות בעצמם :).

איה כורם, "לאלף את הסוסים", היי פידליטי, 2011. צילום עטיפה – רוני כנעני, עיצוב – אסי אבין.
 
 

Read Full Post »

נעם רותם / ברזל ואבנים, 2011

"התעוררתי בלי אויר על המיטה הלבנה
לא הצלחתי להסביר מה צעקתי משינה
היו לי חלומות רעים, הלוואי שלא היו אמת
מתחמק ממבטך, ואני חייב לצאת

והנה יום חדש מתחיל, אני חוצה את הכבישים
אל השדה מאחורי המפעלים הנטושים
שם כל החלומות הופכים לאלף רסיסים קטנים
יושב על הר אשפה רואה ברזל ואבנים"

מתוך שיר הנושא "ברזל ואבנים", מילים נעם רותם

 קודם כל: שימו פליי [איזה גיטרות ג'וני מאר, הא?]

דבר העורך:

לפני מספר שבועות ערכתי סקר בדף פייסבוק של"סיפור כיסוי" (איך עוד לא הצטרפתם?!) בנוגע לאלבום הבא שיפורסם באתר. אתם בחרתם את ברי סחרוף החדש והמשובח (שפורסם כאן), אבל החלטתי בכל זאת לתת את הכבוד הראוי גם לסגנו בסקר, נעם רותם, שאני אוהב מאוד.

נעם רותם ממוקם היטב ובאופן מובהק בקטגוריה הגדולה (יתר על המידה) שנקראת "הרוק הישראלי". בניגוד לאמנים רבים בז'אנר, אני חושב שרותם אחד המעטים שבאמת ראוי לשיוך הזה. מעבר לסאונד, לגיטרות ולשירה המאוד ישראליים, רותם עושה רוק כמו שרוק צריך להיות. עם טקסטים מחוספסים, ישירים, מטלטלים ובועטים, ככה זה צריך להישמע. מטיח לך את האמת בפרצוף, בלי פוזות, בלי הגזמות ובלי זיוף. אלבומו הקודם "עזרה בדרך" היה כל כך ישיר וכואב שזה שורף מבפנים. בקונטקסט שבו הם נכתבו, שירים כמו "חרב דמוקלס" ו"שיר מהקומה התשיעית" (זמינים להאזנה גם באתר של רותם) מסוגלים לגרום לחסרי הרגש שביניכם להעלות נצנוץ קל בעין. היי, אפילו "איתו לנצח" מימי קרח תשע היה כנראה השיר הראשון שדיבר בצורה כל כך מפורשת על יחסים חד מיניים. נכון שהנושאים שבהם הוא עוסק השתנו רבות לאורך השנים, כשם שהוא עצמו התבגר והשתנה, אבל זה מצוין. שירי מחאה חברתית של שלום חנוך, או שירי שלום של אביב גפן שיוצאים היום נשמעים כבר כמו שטנץ שחוק ולא בועטים ומטלטלים כפי שהיו במועד צאתם. נעם מצליח להשמע אמיתי עם צאת כל אלבום שלו, ואתה יודע שהמילה מייצגת היטב את מה שהוא מרגיש וחווה מנקודת מבטו באותו רגע. רותם הוא תמלילן אינטליגנטי (כיף שיותר ויותר מוסיקאים נעזרים בטקסטים שלו בשנים האחרונות) שתמיד מצליח להותיר מקום של סקרנות לאן הוא ימשיך ויתפתח.

במה מדובר:

נעם רותם החל את דרכו כסולן להקת קרח תשע בהיותו בן 19 (אולי איחוד וחימום של סוויד עוד חודש, לזכר הימים הטובים?). אחרי 2 אלבומים יצא לקריירת סולו, כשב- 2004 יצא אלבומו הראשון "חום אנושי" (כולל "הומור" של שלומי שבן, שלוש שנים לפני שהופיע ב"עיר"). אלבומו השני, "עזרה בדרך", עסק במחלת הסרטן שתקפה את אשתו ובמותם של מכרים, וזכה לתשבוחות מקיר לקיר. לאחרונה יצא אלבומו השלישי, "ברזל ואבנים" בהפקתו של אביחי טוכמן ובשיתוף עם המפיק גארת' ג'ונס (שעבד הרבה עם דפש מוד). האלבום עוסק יותר בנושאי יומיום וחוויות אישיות, וכולל בין היתר את "ברזל ואבנים", "קראת לי קין" ו"סופת בדידות" (המצוין!).

אז ככה:

משחק עם קונספט המבוכים, נסיון ראשון

את העטיפה עיצב אדם אוהב-עמי, שמלווה את נעם רותם בשנים האחרונות (כולל העטיפה של אלבומו הקודם "עזרה בדרך", שאולי תקבל אף היא פוסט ביום מן הימים). "אדם ואני עובדים כבר כמה שנים ביחד", מספר רותם. "הוא מעצב ומצלם את כל העטיפה הגראפית הקשורה אליי (פוסטרים, פלאיירים, אינטרנט), ואני משתדל שלא להתערב…"

העטיפה עברה מספר שינויים עד שהגיעה לתצורתה הסופית. אדם מסביר: "התחלתי בעצם לבד, ועלה רעיון של שימוש במבוכים. השירים מדברים הרבה מאוד על לבטים וסוג של דילמות פנימיות, בעיות שבין אדם לעצמו אם אפשר להגיד. המוזיקה מושכת מאוד לכיוון של אייטיז, של רוק המופק היטב אך לא מופק מידי, של משהו ישיר ומדוייק.  חשבתי שעם מבוכים אפשר לשחק הרבה, לעשות משהו שבבסיסו הוא מאוד פשוט גרפית, צבעים פשוטים, צורות פשוטות, אך זה משהו שניתן לשחק עם השילובים שלו ולהגיע לתוצאות מעניינות – מבחינת הרעיון, הסימבוליקה שמאחורי המבוך, והמחשבות הפנימיות של בנאדם.. סה"כ די מדברת בעד עצמה".

קונספט המבוכים, נסיון שני

במקביל, יצאו השניים לליל צילומים, שהתחיל מאוחר ונמשך אל הבוקר המוקדם – למטרת האלבום, למטרת יח"צ, לא לגמרי ברור. רותם מספר: "ידעתי שאני רוצה בעטיפה את הר האשפה שרואים מחלון הבית שלי, ושאני עובר לידו בכל פעם שאני יוצא מהעיר (ההר מופיע גם בשיר הנושא "ברזל ואבנים"). ניסינו לצלם אותי על רקע ההר, אבל זה לא יצא כפי שציפינו". רעיון לניסוי קטן ואחרון הניב דווקא את התוצאות המעניינות ביותר, שלבסוף התגלגלו גם לשימוש באלבום עצמו. "אדם הציע להקרין עליי את הנוף הזה בסטודיו. ניסינו כל מיני רקעים, ביניהם את ההר, כשאני עומד מול המקרן ואדם מצלם".

אדם: "הגענו עקב המלצת נעם למקום שמדבר אליו ומתכתב גם עם אחד השירים, סוג של הר-אשפה המוזכר בשיר הנושא באלבום. היו נסיונות ליצור עטיפה גם מתמונות אלו, אך לבסוף רעיון לניסוי קטן התגלגל גם לשימוש באלבום עצמו. צילמנו את נעם כאשר התמונות מאותו סשן, מוקרנות עליו ועל קיר לבן פשוט. היו נסיונות לשלב את המבוך, היו ניסיונות לשלב את אותו הר-האשפה ולבסוף מכל החומרים האלו נולדה העטיפה.

נעם מספר: "אדם בחר את התמונה עם הידיים על הראש, שנתנה תחושה של סוף מסלול מתיש, אולי של שבוי, או של השלמה? – אני חשבתי שהוא קלע בדיוק לרעיון שמאחורי האלבום. הוא בחר פונט גדול, אני חושב בכדי לתת לכל העניין תחושה של מרחב פילמוגראפי. בעטיפה הפנימית השתמשנו בתמונה מתוך ההקלטות, אולם ברגע האחרון חשבנו שתמונה מהופעה תתאים יותר לרוח האלבום". ואילו אדם מסכם: "היו נסיונות לשלב את המבוך, היו ניסיונות לשלב את אותו הר-האשפה ולבסוף מכל החומרים האלו נולדה העטיפה.אני אישית מאוד שמח על כל הניסיון הזה, נעם יודע איך להדריך אותי, במקביל לשמירה מלאה על חופש פעולה שלי, להגיע לתוצאה המינימלית, התמציתית והפשוטה ביותר, איך לרדת מרעיונות "מורכבים" ואיך להוציא דווקא מהפשוט ביותר, תמונה וטקסט, את המקסימום אוירה – וזה שיעור חשוב".

נעם רותם, "ברזל ואבנים", נענע דיסק, 2011. צילום ועיצוב – אדם אוהב-עמי.
 
 
 

Read Full Post »

ברי סחרוף / אתה נמצא כאן, 2011

"הכבשים הלבנות בדרך לערד

כמו שיני חלב בלסת המדבר

המלחמה נמשכת

הזאב שיגור איתן עדיין לא נולד."

"הדרך לערד", מילים רוני סומק

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

לפני שאני אשכח – לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצד הקהל, פתחתי דף פייסבוק ל"סיפור כיסוי" לכל מי שמעוניין לעקוב גם משם אחר הפרסומים. אתם מוזמנים לעשות לייק, לכתוב לי על הקיר, להציע לי עטיפות שאתם אוהבים ולהעמיס כאוות נפשכם את השרתים של האדון צוקרברג. אני מצידי אכתוב קצת על דברים שלא ייכנסו פה לאתר, וגם אעדכן סביב פרסומים חדשים.

ובכן לענייננו –

אני בכלל רציתי לספר לכם על איך שכבר די הפסקתי לעקוב אחרי הקריירה של אחד האמנים שהכי אהבתי בצעירותי, על איך שיצא לו פתאום דיסק פצצה, על איך שהוא לא מפסיק ליצור ולמצוא כיוונים חדשים ומקוריים במקום לשחות בביצה של עצמו כמו אמנים ותיקים אחרים שחצו את גיל 50, על הפקה כל כך עשירה ומתוחכמת שכבר הרבה זמן לא נשמעה כאן בארץ וגם על האומץ היצירתי שמניב פירות כמו בשירים "האחד"  ו"צמאה לך נפשי". אבל נשאיר את הדברים לאלה שידעו לנסח זאת טוב ממני (חסר תרבות או עינב שיף למשל).

עטיפת הסינגל "זמן של מספרים"

על מה שאף אחד כמעט ולא התעכב היה שהאלבום הגיע לבנדקמפ יחד עם מועד הוצאת האלבום, זמין לשמיעה חופשית של כל גולש מאושר באינטרנט (ופילס את דרכו גם כאן במעלה הפוסט, כמובן). אני מודה שזה מצא אותי קצת לא מוכן, ואפילו מופתע. אם אמנים גדולים כמו ברי מציעים את התקליט החדש שלהם באופן מיידי שם, סימן שמשהו בתפיסה של שינויי אופן צריכת המוסיקה בימינו מחלחל עמוק לתוך התעשייה. לא רק אמנים קטנים שמנסים להנגיש את המוסיקה שלהם להמונים, אלא תותחים כבדים שמבינים שמוסיקה היום מגיעה למאזינים דרך המחשב, בין אם בדרך הלגיטימית ובין אם לאו. מכיוון שאחרי כל ההאזנות קניתי עותק בגירסת הדיסק, תרשו לי לומר לכם – וואו. סחרוף, שלא הותיר אצלי זכרונות בולטים במיוחד בעטיפותיו עד היום, מציג בחוברת המצורפת עבודות נפלאות של האמן אבי יאיר, שעיקרן מתערוכה בשם "אתה נמצא כאן" ועוסקות במיקום האדם בסביבה שלו, על כל מנעד הסביבות אליהן ניתן להתייחס. השילוב בין העבודות של יאיר לנושאים שבהם האלבום נוגע פשוט מצוין, ואין לי אלא להפציר בכם לקנות עותק מודפס ולא להסתפק בגירסה האינטרנטית.

בדומה לשימוש של כנסיית השכל בעבודות של אמנית הוידאו ארט מיכל רובנר (לעטיפה המקסימה של "שורות של אנשים"), ו- know hope שעשה את הקולקטיב החדש, אנחנו עדים לכיוון חדש ומרענן במוצר שהמוסיקאי מספק למאזינים ולמתבוננים. כמעט חמישים שנה אחרי הבננה של אנדי וורהול, ואנחנו מתחילים לראות קשר מתהדק בין מוסיקאים לאמנים פלסטיים, אמני וידאו וציירים גם כאן אצלנו. תענוג!

במה מדובר: "אתה נמצא כאן" יצא עשר שנים לאחר אלבום הסולו הקודם של סחרוף. מאז הספיק להוציא מיני אלבום עם אינפקטד משרום, אלבום הופעה משולש, אלבום עם פורטיס ולשחרר שני תקליטים עם רע מוכיח (האחרון שבהם, "אדומי השפתות" כולל עיבודים לשירי אבן גבירול). סחרוף השתמש באלבום בטקסטים של דן תורן, רוני סומק, נעם רותם, עמיר לב, חביבה פדיה וכן פסוקים מספר תהלים. הלחנים והעיבודים מורכבים ועשירים במיוחד, תוך שימוש במגוון רחב של כלי מיתר המעניקים סאונד אוריינטלי בדרכו הטיפוסית של ברי. מבין שירי האלבום  שוחררו "העין" (איזה סינגל מעולה!), "כלום זה לא סתם" ו"זמן של מספרים".

אז ככה:

"לא סתם זה נקרא 'אתה נמצא כאן', למרות שזה היה שם של תערוכה של חבר שלי…. גנבתי לו את השם. כשהייתי בתערוכה אמרתי לו: 'שמע, זה מאוד מתאים, זה מתאים שאתה תעצב את העטיפה, אני רוצה את המשפט הזה ולהשתמש בו'… הנושא העיקרי [באלבום] הוא קצת המקום, וגם איפה אני נמצא"

ברי סחרוף, מתוך ראיון עם קוטנר על האלבום, 24/4/11

"נמל יעד", 2009. חיתוך של העבודה שימש לפריסת הדפים של "העין" בחוברת המצורפת

הקשר בין ברי סחרוף לאבי יאיר החל כבר בשנות הנעורים. "היינו ביחד בתיכון", מספר יאיר. "גם פורטיס, שהיה מבוגר מאיתנו בכמה שנים, הצטרף באיזשהו שלב. אני זוכר קומזיצים שברי היה מנגן ופורטיס היה שר". אם בעבר עסק בעיקר בציור, בשנים האחרונות החל האמן להתעסק במפות. "שם התערוכה ["אתה נמצא כאן"] נבע מההתעסקות שלי במפות אבל גם מהמקום הנפשי, הרוחני, שאתה נמצא ברגע זה. אפשר לומר שהאסמבלז'ים שיצרתי עם דמויות ומפות יוצרות מצבים שהצופה יחבר להם רגש והזדהות. העבודות שלי הם עם הומור, בלי אמירה ביקורתית או פוליטית אבל מאלצות את הצופה להסתכל על הקיום שלו. משעלתה התערוכה "אתה נמצא כאן" בגלריית RAWART ב- 2010, הזמין את ברי לבקר ולהתרשם מהעבודות. "מספר שבועות לאחר מכן, ניגשו אליי ניצן [זעירא] וברי וביקשו להשתמש בעבודות שלי לאלבום. ברי מאוד התחבר ורצה שזה יהיה הויז'ואל של הדיסק".

"אתה נמצא כאן". מבוסס על Bunting's clover leaf map, מפת עולם אלגורית מ- 1581 עם ירושלים במרכז, ואפריקה, אירופה ואסיה בשלוש צלעות התלתן. העבודה שימשה כהזמנה לתערוכה של יאיר וגם מופיעה על הדף האחורי בחוברת.

על עיצוב העטיפה היה אמון דור כהן, מעצב ותיק ופעיל מזה שנים רבות בתחום עטיפות התקליטים (לאחרונה עיצב את העטיפות של אהרן רזאל ורגאייסטאן). "אברום [אבי יאיר] הוא אמן, ולא היה לו נסיון קודם בעיצוב של עטיפות לתקליטים. פנו אליי מנענע דיסק, על מנת לסייע לעטיפה לקרום עור וגידים. אם בתחילה הבנתי שזה עומד להיות בעיקר ביצוע, מהר מאוד גיליתי שיש פה עיצוב גרפי פר אקסלנס". במשך התקופה נפגשו כהן ויאיר על מנת לבחור את העבודות המתאימות. "חיפשנו אימאג'ים שמתאימים לשירים, אבל רצינו להמנע מליצור קטלוג עבודות של אברום". חלק מהאימאג'ים כבר הוצגו בתערוכה ונדרשו רק חיתוכים והתאמות למימדי הדיסק. מס' עבודות, לעומת זאת, נוצרו במיוחד לשם התקליט (דוגמת האימאג' שליווה את השיר "בדרך לערד"). העבודות שנעשו בתוך מסגרות עץ (כמו זו שבשער הקדמי) מותאמות לפרופורציות של דיסק, והוקטנו למימדים המתאימים. אברום ממשיך: "לאחר כמה פגישות שברי וניצן ביקרו בסטודיו והאזנה ל-9 קטעים מהדיסק, הכנתי 2 עבודות לשער, עבודה לצד האחורי וכן עבודות לשיר "בדרך לערד" ול"כלום זה לא סתם" שבסוף היה על עטיפת הסינגל השני. העבודה האחרונה בחוברת נושאת את השם "אתה נמצא כאן" והיתה על ההזמנה לתערוכה עצמה".

דוריאן 2, 2009, עם ישראל בתוך קופסת שימורי טונה. מתוך עבודותיו של אבי יאיר בתערוכה "אתה נמצא כאן".

כהן מספר שעיצב את הלוגו של "אתה נמצא כאן" עם החצים, וסייע כמובן בבחירת הפונטים לעטיפה. "אם תשים לב, השם של ברי ו\או תמונה שלו לא מופיעים כלל, לא על הצד האחורי ולא על הצד הקדמי" (הלוגו בתמונה למעלה מופיע כמדבקה על הניילון שעוטף את הדיסק בלבד). "ברי לא רצה תמונה שלו באלבום, רק תמונה של הח'ברה שלו באולפן – בנו הנדלר, דן תורן – אולי נובע מהיותו צנוע שכזה. בסופו של דבר, זה פשוט לא השתלב עם המבנה והקונספט של העטיפה וזה ירד מהפרק".

שניהם מספרים בהתלהבות רבה על העבודה המשותפת והמהנה ביחד על העטיפה. "זה היה כיף גדול, המון התרגשות", מסכם יאיר. "אחרי שנים של היכרות, ואחרי 4-5 חודשים של עבודה מאומצת, יצאה עטיפה שאני מאוד אוהב. ידעתי שברי מצליח, לא עקבתי באופן מיוחד. בשבילי הוא חבר. רק עכשיו הבנתי שאני בעצם עושה משהו למישהו באמת גדול בארץ". ואילו כהן מוסיף: "היה לי חלום להוציא את זה גם בויניל, במידות גדולות… העלתי את זה אבל אני מודע ומבין כמובן שאין לזה השוק הדרוש בארץ. זו הפעם הראשונה שברי היה מעורב ממש בעטיפה של האלבום שלו, ואני מאוד אוהב את התוצר הסופי. אני חושב שזו אחת המוצלחות שלו".

ברי סחרוף, "אתה נמצא כאן", נענע דיסק, 2011. אמנות וקריאייטיב – אבי (אברום) יאיר. עיצוב – דור כהן. צילום – יעקב הררי.
(תודה לאפרת מגלריה RAWART)
 
תוספת מאוחרת:
יניב אלון, שעושה חיל באתר "המגבר", ראיין בתוכניתו הקודמת את ברי סחרוף, במסגרתו נתן המוסיקאי את הצד שלו לכל עניין העטיפה של האלבום. יניב הגדיל לעשות, תימלל עבורכם את השיחה בנושא ושמח לשתף אותה כאן. אתם כמובן גם מוזמנים להאזין לראיון המלא (והמצוין). יניב, תודה!
 
ש: האלבום נושא את שמה של תערוכה, של אברום, אבי יאיר.

אבי יאיר הוא חבר טוב, חבר ילדות. אפשר לומר שהיינו באותה ג'מעה בתיכון. אחר כך אני נסעתי לחו"ל ואני חושב שהוא גם נסע לטייל ולא היינו ממש בקשר, אבל אני יודע שהוא התחיל להתעסק באמנות. הוא עשה כבר כמה תערוכות אז, ויצא לי לראות כמה תערוכות שלו, ובמקרה, בזמן שעבדתי על האלבום הזה, זה היה באמצע ההקלטות, משהו כמו לפני שנה וחצי, קיבלתי הזמנה לתערוכה שאברום שלח לי שהייתה ממש לא רחוק […] וקפצתי לשם אחרי ההקלטה, ופשוט אמרתי לו: "אברום, כל העבודות האלה, מאוד מתאימות לכל החומרים שאני מקליט".

ש: פתאום עשה לך סדר? נתן איזו מסגרת לאלבום?

פתאום זה נתן לזה תמונה, התמונה של הביתיות, של המקומיות. דיברתי על זה כל הזמן עם עמיר לב כשהיינו כותבים, ואמרתי לו אני רוצה מקומי, לא גלובלי. לא רוצה יותר גלובליות. זה נוכח חזק בעבודות של אברום והוא קרא לתערוכה "אתה נמצא כאן".

ש: אז מה נולד קודם? השיר או התערוכה?

השיר "אתה נמצא כאן", כבר היה אז אבל הוא לא נקרא ככה, והמילים "אתה נמצא כאן" לא היו שם. היה טקסט קצת אחר.

ש: כמו חלק של פאזל שהתלבש?

ממש ככה. ואמרתי לו תשמע, אני רוצה להשתמש בזה אם אפשר, והוא היה נדיב. הוא איש מדהים ואמר לי "בטח, בכיף". וככה זה נהיה סוג של יצירה אחת משותפת וזה התלבש ממש בצורה מדהימה.
 
 

Read Full Post »

יהוא ירון / דברים יומיומיים כאלה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשבוע שבו פתחתי את הבלוג פחות או יותר, יצר איתי קשר יובל סער (בתיווכו של גיאחה היקר). סער הוא הכתב לענייני עיצוב של גלריה (הרבה כבוד לאנשים ברחוב שוקן על ההכרה בחשיבות פונקציה שכזו!) ולא פחות חשוב – בעל הבלוג המצוין פורטפוליו, שעוסק במה שחדש בתחום העיצוב והתרבות. שיהיה ברור – אצל יובל סער, חדש זה חדש, וזמן של שלושה חודשים אחורה זה כבר עבר רחוק. אותם סקרנות וחיפוש אחר טרנדים חדשים בעולם העיצוב הולידו בין היתר את סדרת הראיונות פורטפוליו CHAT שכללה ראיון איתי על סיפור, כיסוי למי שלא קרא (שבו אני מתייחס גם להקמת האתר, להימנעות שלי מהענקת ציונים לעטיפות, ולרלוונטיות העטיפות בעידן הדיגיטלי).

סיפרתי לסער על הרצון שלי לשלב טורי אורח של כותבים נוספים מדי פעם, ולשמחתי יובל נענה לקריאה. אז הנה אני גאה להשיק את הפינה הראשונה של "אורח לרגע", שבה יובל סער כותב על האלבום החדש של יהוא ירון. בשבוע שעבר פרסם סער כתבת עומק מצוינת על האמן במוסף הארץ לרגל צאת אלבומו החדש, ובהמשך אליה הוא כותב כאן על סיפור העטיפה המיוחדת והאמיצה. 

יובל – המקלדת שלך: 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: למי שקצת עוקב אחרי מה שקורה במוזיקה הישראלית בשנתיים-שלוש האחרונות, קשה היה שלא להבחין בשמו של יהוא ירון. קודם כל זה מין שם כזה שאחרי שנתקלת בו פעם אחת תמיד תשים לב שהוא יצוץ פעם נוספת. חוץ מזה, ירון הוא היום אחד האנשים העסוקים בתעשיה – כנגן בס וקונטרבס הוא לוקח חלק, בין השאר, בהרכבים של רונה קינן, רות דולורס וייס, אביב גדג' וגלעד כהנא. כמו כן, שיתף פעולה בשנים האחרונות עם אפרת גוש, עמית ארז, ההרכב האמריקאי Faun Fables ועוד, כל זאת במקביל להיותו חבר בהרכב "קטב מרירי" ועד לאחרונה גם ב"פאניק אנסמבל" וב"תזמורת הטרופית". המעבר שלו לקדמת הבמה החל לפני כשלוש שנים, אז גם החל לעורר תשומת לב, בעיקר אצל הבלוגים שעוסקים במוזיקה שהבחינו בדמותו יוצאת הדופן ובטקסטים שכתב.

במה מדובר: האלבום "דברים יומיומיים כאלו" הוא אלבום הבכורה של יהוא ירון, אבל יש משהו מתעתע בשם האלבום: גם אם לכאורה הנושאים שעליהם הוא שר עוסקים בדברים יומיומיים, הלחן והמילים מורכבים ולא פשוטים להאזנה, ובטח שלא להאזנה ראשונה. לוקח קצת זמן להתרגל לאלבום, אבל מרגע שעוברים את המשוכה הראשונה ההתאהבות היא מיידית וכפולה: הנה יוצר שכותב טקסטים לא קלילים, לא נמוכים, שפונה למכנה משותף שהוא קצת גבוה, שהוא לא נורא פופולרי, שהוא מאד אינטלגנטי.

אז ככה: את עטיפת האלבום יצרה מירב שחם, מאיירת, אנימטורית ומעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה, שעיצבה גם את עטיפת האלבום "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון שעליו נכתב ממש כאן בחודש שעבר. מעבר לכך שמדובר במאיירת סופר מוכשרת (ובמישהי סופר נחמדה ומקסימה), שחם היא גם בת זוגתו של ירון בשנים האחרונות, מה שכבר מסקרן איך זה לעצב עטיפה לבן זוג שלך.

מתוך העטיפה

"הכרתי את מירב ממש בתקופה שכתבתי את השירים", מספר ירון. "השיר 'קומי' מתאר את שגרת החיים שלנו, זה אנחנו. כשהגיע שלב העטיפה היה ברור שמירב תעצב אותה. פתאום אני הקונטרול פריק, הפרפקציוניסט, לא נותן שום הערות, לא מנחה ולא כלום. אם הייתי מנחה זה היה יוצא פחות אמיתי. היא הייתה שם מהתחלה, היא יודעת על מה נכתבו השירים. אם אני שוכח את המילים באמצע הופעה היא צועקת לי אותן מהקהל. היא שם, היא יודעת מה קורה בכל הזמן שאני לא על הבמה, תוך כדי שהשירים נכתבו, והיא לקחה את הכל ושמה את זה בעטיפה. מבחינתי האלבום לא קיים בלי זה. אני לא יכול לדמיין מישהו שומע את האלבום בלי העטיפה. זה כאילו הוא מקבל חצי אלבום".

נסיונות בטיפוגרפיה

על העטיפה ובחוברת השירים מופיע ירון כיצור הלקוח מסצינות הדומות לסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, כדמות חסרת פרופורציה, הכלאה של אדם וחיה, תמה שחוזרת על עצמה בעבודות אחרות של שחם. "גם בשירים אני מדבר על זה: על השוני, על הגודל, עלי. לא דיברנו על מה זה אומר, אבל מה שמתחבר אלי יותר מהכל זו הפנטזיה הזו – היצור, האגדה – שגם המוזיקה והעיבודים הם כאלו. זה לגמרי אני, התנועה היא לגמרי אני: כשמירב צילמה אותי היא פשוט ביקשה שאני אדבר עם כל התנועות שלי".

האינטימיות חילחלה גם לתהליך העבודה של שחם. "יהוא נתן לי חופש טוטאלי, לא התערב, הוא רק הסתקרן וחיכה לראות מה ייצא. לקח לי זמן עד שהתחלתי לעבוד כי זה מאד ריגש אותי ולא ידעתי איך לגשת לזה, מאיפה לתקוף את זה, היו ציפיות גדולות", היא מספרת. "למרות שהכרתי את המוזיקה הקשבתי עוד ועוד לשירים ובתור התחלה כתבתי שורות של מילים. את זה אני עושה כמעט בכל דיסק שאני מעצבת. לבסוף בחרתי כנקודת מוצא את 'ההרודיון שלך', השיר שפותח את האלבום. התחלתי לכתוב אסוציאיות שעלו לי לראש – חלל, מצדה, אתר חפירות ארכיאולוגיות, קברים עתיקים ומערות. באיזשהו שלב גם חשבתי לשלב את תל אביב בתוך המערה.

משחק עם מידותיו הפיזיות של ירון, מתוך צילומי הסטודיו לאלבום

"במקביל חשבתי על יהוא, על הפיזיות שלו, על איך הוא מתנהל, איך הוא הולך, איך הוא זז על הבמה – יש בו מין 'קלאמזיות' חיננית, כל האורך והגודל שלו. רציתי לקחת את הגוף שלו ולעשות איתו משהו – לעוות, להגדיל, להקטין. במהלך החיפושים כשישבתי ב'נסיך הקטן' דפדפתי בספרים ונתקלתי בתמונות של מערת הנטיפים. מאד נהניתי לא לשבת מול האינטרנט ולחפש רפרנסים אלא ממש לפתח ספרים, זה היה ממש תענוג. נסעתי לשם עם חבר טוב, הצלם עומר מסינגר, וצילמנו, ולאחר מכן צילמתי את יהוא בסטודיו. רק לאחר מכן התחיל תהליך של פירוק והרכבה, של עבודת הטיפוגרפיה הידנית ושל האיורים, שחלק גדול ממנו לא נכנס לדיסק".

איך הוא הגיב כשהוא ראה את התוצאה?
"בפעם הראשונה ירדו לו דמעות, זה מאד ריגש אותי. אחרי זה היו כל מיני קולות שאמרו שזה מפחיד מדי, מאיים או קיצוני, אבל התעקשתי שזה מה שצריך להיות ולשמחתי הוא הסכים איתי. אמנם יש משהו מאיים בעטיפה אבל דווקא המבט של יהוא נשאר כל כך תמים ומזמין, שהרגשתי שזה מה שנכון. זה מייצג כמובן את הצדדים האפלים אבל דווקא בתוך כל האפילה הזו נשארת תמימות, יש את הרגישות והראשוניות הזו שתמיד אני מחפשת גם כשאני עושה דברים שהם יותר אפלים. ויש גם הומור, שזה חובה, לא צריך להיות רציניים כל כך".

 יובל סער, 2011

יהוא ירון, "דברים יומיומיים כאלה", 2011. עיצוב -מירב שחם, צילום – עומר מסינגר ומירב שחם.

Read Full Post »

« Newer Posts