[כתבה חמודה שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון במוסף התרבות של הוול סטריט ז'ורנל. הכתב טוביאס גריי מביא את סיפורו של הצלם הארי בנסון, שליווה את הביטלס בעיצומן של שנות השישים בדרכים; ואילו אני תרגמתי אותה בחיפזון אך בהנאה. בפיו כמה תובנות מסקרנות על מקצועיוּת בתחומו ועל האופן שבו יש לגשת לעבודות כאלה ודומות להן, והתמונות כמובן מהוות תענוג צרוף. כל הצילומים בטור זה – הארי בנסון]
Photographic Fun With the Fab Four/ Tobias Grey
במסגרת עבודתו כצלם, תיעד הארי בנסון נשיאים, ראשי ממשלות, סכסוכים ומשברים עולמיים. ובכל זאת, התמונות עליהן הוא ייזכר יותר מכל הן של להקת רוק'נ'רול. "ישנן עבודות בהן הייתי יכול לחזור אחורנית ולשפר אותן", טוען הצלם הסקוטי. "אין זה המקרה בעבודה עם הביטלס. כשצילמתי את החבורה הזו מנהלת מלחמת כריות, זה היה משהו שלעולם לא יהיה ניתן לשחזר, להעתיק או ליצור מחדש. תמונה טובה היא הרף ורגע שחולף לעולמי עד".
48 שנים חלפו מאז אותה מלחמת כריות מהוללת, ובנסון שב לפריז, לא הרחק ממלון ג'ורג' החמישי, בו הנציח את הרביעייה המופלאה באותו רגע נדיר. הצלם בן ה- 82, לבוש בקפידה בחליפת פסים ומלווה באשתו מזה 44 שנה, נמצא בעיצומו של מסע חתימות על ספרו החדש "The Beatles: On The Road, 1964-1966" שיוצא בימים אלה בהוצאת Taschen הנחשבת.
קשה להאמין כיום, אולם בנסון הסכים במרמור ובחוסר חשק לצלם את הביטלס ב- 1964 כשנתבקש לראשונה לעשות זאת. "ידעתי מי הם, אולם לא הייתי מעוניין לעקוב אחרי להקת רוק'נ'רול. החשבתי את עצמי לצלם רציני", כותב בנסון בהקדמה לספר שלו. הרגע בו שמע את הביטלס מנגנים את השורות הראשונות של "All My Loving" במהלך חימום להופעה בורסאי גרם לו לשנות את דעתו באופן מיידי.
הפלא הגדול ביותר בצילומיו של בנסון את הרביעייה מליברפול, רובן המכריע מתפרסם כעת לראשונה, הוא מידת האינטימיות החבויה בהן. מלחמת הכריות מדגימה עד כמה היו חברי הלהקה משוחררים ונטולי דאגות בביקורם הראשון בפריז. הם גם מתועדים עורכים קניות בשאנז אליזה, או מלוכדים בחדר המלון שלהם ומלחינים שירים סביב הפסנתר. בתמונה אחרת מניח רינגו סטאר המנומנם את ראשו על כתפו של המנהל בריאן אפשטיין.
"אני מקפיד לצלם אנשים כפי שהם חושבים שהם, לא כפי שאני חושב שהם", טוען בנסון במבטא גלזגואי, שנותר בעינו גם לאחר קרוב לחמישים שנות מגורים בניו-יורק. "לעתים אתה מרפה ממושא הצילום שלך, על אף שהיה ניתן לעבור לגור איתו ולאצור את האישיות שלו בעודו מתרכך או חווה רגע פרטי. זה בפירוש לא היה המקרה עם הביטלס. מהרגע הראשון ידעתי שיש לי משהו ממש טוב ביד".
כך חשב גם המעסיק שלו דאז, הדיילי אקספרס הבריטי, ושלח את בנסון ללוות את הלהקה לארה"ב במסגרת ההופעה הנודעת בתכניתו של אד סאליבן. כשם שהגה את הרעיון למלחמת כריות, כך גם הציע להפגיש את הביטלס עם המתאגרף קסיוס קליי [מוחמד עלי, מאוחר יותר]. קליי היה בעיר, בהכנות לקראת ההתמודדות מול סאני ליסטון על התואר במשקל כבד בפברואר 1964.
"כשהגעתי לחדר המלון במיאמי ביץ', היכן ששכנו גם חברי הביטלס, הדלקתי את הטלוויזיה וקסיוס קליי שאג בגאווה 'אני היפה מכולם!'", מספר בנסון. "חשבתי לעצמי שזה עשוי להוליד תמונה טובה עם החיפושיות. הלכתי לשאול אותם לדעתם, וכולם אמרו 'בטח', למעט לנון שאמר משהו כמו 'לא, הוא יהיר ויש לו פה גדול'".
החששות של לנון אוששו בצילומיו של בנסון, כשנוסף על כך קליי עשה חיים על חשבונם של הביטלס. "לאחר מכן ג'ון, שהיה אדם נעים והגון, ניגש אליי ואמר לי שגרמתי להם להראות כמו שוטים גמורים, ושזו אשמתי", מספר בנסון. "אבל לא היה לי אכפת כהוא זה. אני לעולם לא מפתח יחסי חברוּת עם האנשים אותם אני מצלם. אני ממאן לעשות זאת מכיוון שקשרים אלה מובילים לנסיונות של מושא הצילום להשפיע עלייך ועל העבודה שלך. בסופו של יום, אתה מפיק צילומים פחות טובים".
בהקשר זה, הוא מחזיק בזכרונות נעימים במיוחד מעבודתו עם הנשיא המושמץ ריצ'רד ניקסון. "הוא נתן לי להצטרף לאחוזה בה שכן בקליפורניה, ימים ספורים בלבד לאחר שהועזב ממשרדו", הוא נזכר. "זו בוודאי לא היתה התקופה הטובה ביותר עבורו, והודיתי לו על שאיפשר לי בכל זאת לצלם אותו. לעולם אזכור את מה שהנשיא ניקסון השיב לי. הוא אמר: 'הארי, אתה מוכרח לאפשר לאנשים מקצועיים למלא את עבודתם נאמנה'".
בנסון תמיד התייחס לעבודתו ברצינות תהומית, לעתים באופן שעורר חילוקי דיעות מול עורכי העיתונים. מקרה שכזה התרחש ב- 1968 בעודו מצלם עבור המגזין לייף (שם עבד מאותה שנה ועד סגירתו בשנת 2000). בנסון היה לצידו של רוברט פ. קנדי כשהאחרון נרצח ביוני אותה שנה. מבלי להסס, שלף מיד את המצלמה שלו את הסנטור הניו יורקי ברגע גסיסתו. "לא מעט צלמים ניגשו אלי מאוחר יותר והעירו לי על כך שהעזתי לעשות זאת", הוא מספר. "אבל הייתי צלם עיתונות ביסודי, ואמרתי לעצמי 'Mess up tomorrow, don't mess up now'. זה הרגע. בשביל זה נכנסת לכל העסק הזה מלכתחילה".
למרות שהוא עודנו צלם עיתונות פעיל (בעיקר עבור המגזינים Vanity Fair ו- Vice), משקיע בנסון את מרבית השנים האחרונות בשימור ובטיפוח המורשת שלו. הוא עמל במרץ על פרסום ספרים המלקטים את עבודותיו במרוצת השנים, אותן עורכת עבורו אשתו. בשנה שחלפה הוא פרסם את "Bobby Fischer by Harry Benson" אודות השחמטאי האמריקאי המחונן אך הלא-יציב בנפשו, לצד ספר צילומים בשם "New York, New York" אודות העיר שאימצה אותו לחיקה.
"מעולם לא סירבתי לעבודה, מכיוון שלעתים גם העבודה הכי 'בינונית' הופכת למשהו מעניין", מסכם בנסון. "אם אתה מתחיל להיות בררן, אתה מטפס מעלה ומעלה, עד שלבסוף היחיד שאתה יכול לצלם הוא האפיפיור".
T. Grey, "Photographic Fun with the Fab Four", The Wall street Journal – Weekend Journal, pg. W6-7, July 6-8, 2012
אוי, להתמוגג מהתמונות האלה.
תודה על שהבאת אותן עד הלום 🙂
מענג 🙂 תודה.
[…] מסיפור כיסוי מתרגם מאמר שהתפרסם בוול סטריט ז'ורנל ובו מספר הצלם הארי בנסון על חוויותיו לאחר שליווה את הביטלס בעיצומן של שנות ה-60 […]
היה כיף אדיר לקרוא את זה – תודה רבה!