כל פעם שבחצר היו שומעים מכה
ידעו שארול שוב נפל מעץ התות
ענפיו נתנו לו את בתם דממה רכה
והוא היה תופס איתה מין שוטטות.
את אותו דבר נתן לו עץ אשכוליות
כמעט אותו דבר גם אקליפטוס עוג
זה מה שחשבנו שהכל יכול להיות
כל פעם שהאיש פרח לו ונמוג.
מתוך "ארול"
קודם כל: שימו פליי
דבר העורך: אני לא יודע למה רוב האנשים מתחילים לשמוע מאיר אריאל בתקופת הצבא. אולי זה בגלל הטקסטים המורכבים, אולי בגלל שיש זמן להתעמק ואולי פשוט בגלל "לילה שקט עבר על כוחותינו". אני זוכר בבירור אבט"ש, שבו פשוט שמעתי את האלבום הזה שוב ושוב, בריפיט. מוצף במילים, ומתקשה לעכל את הכתיבה הזו. משמיעה לשמיעה, נחשפים עוד ועוד רבדים של כל אחד משירי האלבום. כמו תשבץ הגיון (גם כן תחביב צבאי ידוע), מאיר ניהל איתי סוג של תחרות – האם הוא יצליח לכתוב באופן כה מורכב עד שלא אצליח לפענח את כוונת המשורר? אז למרות שאני מאמין שהייתי יריב ראוי, ובאמת התאמצתי, מאיר ניצח ובגדול. מאיר אריאל יצר באלבום זה שפה ייחודית וחסרת תקדים ביצירה המקומית, תוך שהוא מישיר מבט ונוגע בדיוק רב בנושאים מרכזיים בהוויה האישית שלו והישראלית בכלל: ערביי ישראל, הגנה על ישובים, אבדן השפיות ופנטזיות מיניות. ורק הוא עדיין אמר: "וכשכבר נדמה לי שאני עולה על השביל\ שאלי גנך הסודי אותי יוביל \ דוקא אז את מכה אותי בסנוורים \ בקסמי הפשטות של הדברים".
אני מאוד אוהב את העטיפה הזאת. כשאומרים לי "מאיר אריאל", זאת התמונה שעולה לי בראש, והיא מתחברת לי לאופן שבו אני זוכר אותו. ואם יורשה לי בהקשר הזה – אולי מספיק עם תהלוכת החידושים והמחוות למאיר? תנו לי אותו ככה, כמו שהוא, ואני מבסוט.
במה מדובר: "שירי חג ומועד ונופל" הינו אלבום הבכורה של מאיר אריאל, לאחר מיני אלבום בשם "ירושלים של ברזל" שיצא 12 שנה קודם לכן. האלבום הופק על ידי שלום חנוך, ולווה בצוות נגנים ומוסיקאים מרשים שכלל (בין היתר) את דיוויד ברוזה, גרי אקשטיין (גיטרות), מיקי שביב (בס), רביץ וגלרון בקולות וכמובן חנוך עצמו. שירי האלבום נכתבו בשנות השבעים בהם עבד אריאל כמזכיר קיבוץ משמרות. אריאל הושפע רבות מדילן, והמילים השנונות נעטפו בפולק רוק ובקאנטרי אה-לה בוב.
אז ככה: על עיצוב העטיפה אחראית נורית עגור, אמנית ומעצבת בעלת שם בתחום האמנות הפלסטית והחזותית. באותם ימים עבדה עגור בחברת התקליטים CBS, שהפיקה את רוב האלבומים בארץ. "בתחילת הדרך הייתי המעצבת הגרפית של החברה", מספרת עגור, "ובהמשך ניהלתי את מחלקת הגרפיקה. לעיצוב עטיפה זו הגעתי די בפשטות- הייתי במקום הנכון בזמן הנכון".
הצילום נערכו בקיבוץ משמרות, בו התגורר אריאל. "יום אחד הודיעו לי שנוסעים לצלם את מאיר. נסעתי יחד עם ג'ראר [אלון, הצלם] לקיבוץ משמרות ופגשנו שם את אריאל. הוא הוביל אותנו אל מחוץ לקיבוץ בדרך לא-דרך. כל אותו זמן, מאיר לא דיבר הרבה – הוא היה מתבודד טבעי ולא היה פטפטן גדול. אני זוכרת שבשלב מסוים, כשאנחנו מוקפים עצים, הנמיכו מעלינו טוס מספר מטוסי ריסוס ושאלתי את עצמי לאן הוא לוקח אותנו… לבסוף הגענו לפאתי הקיבוץ. מאיר בחר את העץ עליו הוא מעוניין להצטלם. זו היתה הפינה הסודית שלו, בה היה נוהג להתבודד לעצמו. זה היה עץ ספציפי שאהב". ג'ראר אלון צילם מספר תמונות, והם חזרו לשולחן העריכה.
"צריך לזכור שבאותם ימים כמובן לא היו מחשבים", ממשיכה עגור. "צילמנו וצילמנו, ורק כשחזרנו למשרד ופיתחנו את התמונות ראינו מה יצא. אני זוכרת שהנחתי 10-12 תמונות על השולחן שלי, ובחרנו את ה-אחת. הגדלנו את התמונה לגודל הרלוונטי על פי החיתוך המתאים של השוליים". הכיתוב של שמות האמן והאלבום נעשה באמצעות Letraset, אותו גליון נייר שקוף נוסטלגי שמגרדים ממנו אותיות באמצעות עיפרון (למי שהספיק לשכוח). "קשה היום להאמין שפעם היו עובדים ככה. היה צריך להניח את האותיות במיקום מדויק ולגרד אחת-אחת. באותם ימים זה גם היה פורץ דרך לשים את הכיתוב הנופל בהטיה זוויתית שכזו", מסבירה עגור אודות הטקסט של 'חג ומועד ונופל'. "אני מאוד אוהבת את העטיפה הזו עד היום. הכל היה מאוד אינטואיטיבי והיתה מן תמימות שכזו בתהליך היצירה שלה".
מאיר אריאל, "שירי חג ומועד ונופל", 1978. צילום – ג'ראר אלון. עיצוב – נורית עגור.
לא שמעתי את התקליט הזה אולי איזה 15 שנה . תודה !
גדול אתה.
תענוג. תודה רבה
נהדר.
אני חושבת שמתחילים לשמוע אותו בצבא (לא כולם,אגב. הרוב מתחברים דווקא למוזיקה מזרחית כבדה גם אם אמא שלהם הגיעה במשלוח מפולניה) כי יש משהו באריאל שגורם לך להרהר איך זה בדיוק מה שהיית אומר לעצמך לו היה לך את הכישרון של היוצר הענק הזה. חוץ מזה, למרות המילים הלא פשוטות, יש בו הרבה נחמה מרירה.
יפה כתבת. תודה
[…] בסוף שנות השבעים (ביניהן תמוז, הפעמון של מתי כספי, ששת, שירי חג ומועד ונופל ועוד). תמונת העטיפה שנבחרה בסופו של דבר ויתר התמונות […]
זווית נוספת על העטיפה היא החולצה הסגולה, ב 1978 שום קיבוצניק שעבד בשלחין (או בנוי) לא היה מרשה לעצמו ללכת עם חולצה סגולה
על כל פנים פוסט מענין