לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: יהוא ירון הענק, שהוציא לאחרונה אולי את האלבום הטוב ביותר שיצא בשפה העברית בשנים האחרונות לטעמי (אני אמצא את המקום וההזדמנות להשתפך קצת יותר – קחו נשימה עמוקה ורוצו לשמוע בינתיים), חוזר אל "Real Life" של Magazine.
בפרקים הקודמים:
א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.
ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.
***
אחרי כמה ימים שלא עניתי לעופר למייל, הבנתי – אני אכתוב על Real Life של Magazine. אני כל כך אוהב את האלבום הזה. ואני חושב שהקניה באוזן שכללה אותו הייתה אחת הקניות המוצלחות האחרונות שלי בחנויות דיסקים. פעם חוויה כזו הייתה מחזיקה אותי להמון זמן – אחת להרבה זמן אתה מגיע הביתה מחנות דיסקים עם שלושה ארבעה דיסקים שהופכים אותך מבפנים ומבחוץ, והיחד האקראי שלהם גורם להם להשלים אחד את השני. (אני חושב שהחוויה הכי מוצלחת שלי הייתה ערב פסח לפני שמונה שנים – Grinderman הראשון, Fiery Furnaces – Bitter Tea, ו-Arcade Fire השני, שאני חושב שהוא מחורבן אבל הוא צבע את השניים האחרים לייק א מאדר פאקר).
אבל לפעם הזו באוזן באתי אחרי בצורת ארוכה, לא היה לי שקל על התחת ולהקה שהקלטתי בס לאלבום שלה נתנה לי תלוש לאוזן על סך 300 שקלים. הייתי כל כך חרמן על לקנות דיסקים שרצתי לחנות בדרך לעבודה – תיקלטתי בפאב בצפון דיזנגוף. היתה לי שעה להגיע לשם מפלורנטין, וחישוב מהיר העלה שאם אבלה חצי שעה בחנות אאחר מאוד אבל לא מספיק בשביל שייפטרו אותי. הגעתי לשם בדיוק כשהם מיינו משלוח של דיסקים משומשים, וכשהתקרבתי לדלפק כבר ראיתי את זה – שני דיסקים של מאגזין. האלבום הראשון שלהם ואלבום מהופעה חיה.
שמיל פרנקל סיפר לי על מאגזין, וכשמי שאני למדתי ממנו איך לנגן מוסיקה מופשטת ואיך ליצור יופי מרעש מדבר על להקת פוסט-פאנק מסוף הסבנטיז, אני הולך ובודק את זה. ואני, באותו הזמן לא היה לי מחשב וכל האפשרות של להכיר מוסיקה בלי לקנות הייתה כמעט אגדתית בשבילי (לא בגלל עקרונות, בגלל שאני ניאנדרטל). וההוא מספר על משורר אחד שהיתה לו את להקת הPאנק הכי גדולה בעולם ונשבר לו הזין מהזיוף של הסצינה והלך והקים להקה חדשה וקרא למוסיקה בשם פוסט-פאנק, והנה מולי שני אלבומים במחיר אחד ומצטבר לי רוק בפה ואני מבקש מהמוכר לשים לי אותם בצד בזמן שאני מחפש עוד דברים והוא מחייך חיוך מקסים ואומר "לא, נראה לי שאני אקנה את הדיסקים האלה". אני לא זוכר איך הצלחתי לשכנע אותו שעדיף לדיסקים לחזור איתי הביתה, אבל אני בטוח שהבכתי את עצמי בטירוף.
מה זה הדבר הזה? מאיפה זה בא? איך קורה כזה דבר? הווארד דיבוטו יורק את הטקסטים שלו בלי לשיר אבל בדיקציה מופרעת, והכל נקי ומבולגן באותו זמן, וכאילו קיטשי וכאילו בועט והנה בארי אדמסון שנהיה אחד הבסיסטים הכי משפיעים עליי ואיך זה יכול להיות שתיפוף כל כך מסודר גורם לשירים להיות כל כך יפים? ומה זו לעזאזל העטיפה הזו? האלבום הזה גרם לי לחזור לרוק אנד רול, להתחיל להבין אותו באמת. אחרי תעייה במדבריות של ג'אז וקברט והמון דברים שאני עדיין שומע, פתאום המסגרת הברורה של השיר והרגש הנפלא שיש בבום-טראח-בום-בום-טראח שינו את כל מה שידעתי על מוסיקה, או יותר נכון על מה שאני צריך ממוסיקה. ואני הרי כל כך מוזר בטעם שלי, אני תמיד מגלה סגנונות שלמים הרבה שנים אחרי שזה מפסיק להיות מגניב, ותמיד מגיע לדברים בדרך ההפוכה, והייתי צריך לשמוע ב-2008 אלבום מסוף הסבנטיז כדי שבסופו של דבר ייפתח לי, בגיל שלושים ויותר, כל העניין של Pאנק והארד קור ושירים של שתי דקות. וגם לגלות את דייויד באזאן.
העטיפה המהממת של Strange Negotiations
אחרי כמה ימים שלא עניתי לעופר למייל, הבנתי – אני אכתוב על Strange Negotiations של דייויד באזאן. אבל אז קראתי שוב את מה שהוא ביקש ונזכרתי שיש עדיפות לחוויה שלי עם דיסק שאשכרה החזקתי ביד, וחזרתי מיד לתכנית המקורית ולמאגזין. האמת שאת הדיסק של באזאן החזקתי ביד המון פעמים – אני זוכר כרגע חמישה אנשים שקניתי להם את האלבום הזה ליומולדת – אבל לי עצמי אין עותק פיזי שלו. ודווקא זו עטיפה שלדעתי אפשר לכתוב עליה ספר. והאלבום הזה הוא אלבום מושלם. הכתיבה של הבן זונה הזה הממה אותי, לא הכרתי כזה דיוק וכזו רגישות באלבום רוק שתי-גיטרות-בס-תופים, והאמת שגם לא בספר שירה מאה עמודים-חריזה פנימית-סבל קיומי. אבל עופר ביקש משהו ספציפי ואני עושה מה שמבקשים ממני.
סיפור, כיסוי. 