Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘grace’

בזאת בא לקיצו שבוע האושפיזין, כאשר לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית ניסו להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם.  זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו (אם פספסתם את כל הכותבים הנפלאים שהיו כאן קודם, אתם מוזמנים להתחיל מכאן ולהתקדם). הנה, גם סיכום משלי.

***

Jeff Buckley - Grace

Jeff Buckley – Grace

אי שם בקיץ 2004 נפרדתי ממי שהיתה אז החברה שלי במשך תקופה ארוכה. זה היה מזמן. עבר כבר כמעט עשור. אבל פרידה זה פרידה, וזה לא דבר כיף, וגם אחרי עשר שנים עדיין יש איזה זכרון מעומעם שעושה לך קצת צורב בבטן, גם אם אתה לא בדיוק זוכר כבר מה קרה שם.
כמה ימים לאחר מכן, נועם בא לבדוק מה העניינים איתי ולארח לי חברה. נועם הוא כנראה הבנאדם שצברתי איתו הכי הרבה שעות האזנה מוזיקליות משותפות, והוא ידע מה נדרש לעשות. "הבאתי לך משהו", הוא אמר, ושלף מהתיק את Grace של ג'ף באקלי. הוא לא היה צריך להוסיף ולומר מילה. הסרתי את הצלופן ונתתי לדיסק להתחיל להתנגן. ישבנו על המרפסת, שתינו בירה, נועם בטח עישן. לא דיברנו הרבה. אחר כך הוא הלך, ונשארתי אני לבד בבית עם קול המלאך הזה. וג'ף? הוא עדיין אחז במיקרופון-שנות-החמישים הזה, לא מישיר אליי מבט ופשוט מונח שם על שולחן הקפה במרפסת.
לא הכרתי אותו, את באקלי ג'וניור. שמעתי אולי את השם, נדמה לי. הבן של טים, ידעתי להגיד. גם את האבא לא שמעתי עדיין יותר מדי באותה תקופה. אבל במשך כמה ימים זה היה ג'ף ואני, אני וג'ף. הוא עם המיקרופון, אני על הכסא במרפסת.
וכל פעם החזרתי את האלבום לתחילתו, מתקשה להבין איך נוצר כזה יופי. מעטים היו לי כאלה עד היום – שלמות מוזיקלית, כל תו וצליל מתיישב במקומו. אם תתחיל להסביר ולהצדיק, יותר סביר שרק תקלקל. כמו בפעם הראשונה ששמעתי את Roman Candle של אליוט סמית, או כשצללתי ל- Bryter Layter של ניק דרייק. וכל כמה שנים גם רדיוהד הצליחו להפיל אותי מחדש – כשהכל הונח במקומו, ואז Pyramid Song, ואז הגיע Nude. הו Nude. יופי שאין לו גבולות, ושאינו ניתן לתיאור. בכל פעם שרציתי להשמיע אותם למישהו, לא הצלחתי להסביר למה ומה יש שם ורק מלמלתי "אתה חייב…פשוט תשמע את זה".
אבל עם Grace הכל היה קצת אחר. אולי כי בדיוק הייתי אחרי פרידה, אז כל היופי הזה נצבע בגוון מצמרר וחשוך. ויותר משהפרידה העציבה אותי, הדיסק הזה זרק אותי למקומות אפלוליים. עד היום כשאני שומע את צלילי הפתיחה של Mojo Pin, אני מקבל צמרמורת קלה. יש מעט מאוד מילים שהצלחתי לקלוט מהשירה של באקלי. מרחף עם הטנור שלו מעלה ומטה בשלוש או ארבע אוקטבות כמו צעיף נטול משקל הנישא ברוח לגובה רם בן רגע. This is our last Goodbye, קלטתי אותו שר. זה דווקא השיר בו הוא נשמע יותר ברור מהשאר, או שאולי זה רק נדמה לי. It's over, It's over הוא שר שוב ושוב בהמשך. Let me sleep on your couch tonight.  בדיעבד זה כנראה  לא האלבום האידאלי לאדם מן השורה מיד אחרי פרידה.
באקלי לא היה ממש דומה לדברים ששמעתי קודם. בנאדם עם קטגוריית סגנון משל עצמו. באלבום אחד, לעיתים אף בתוך אותו שיר, הוא דילג ממלודיה עדינה שבעדינות לדיסטורשן צורמני ומנסר. וכל הזמן אני אומר לעצמי "פאק, כמה כישרון". חשבתם שג'יימס בלייק גיבור גדול כשהוא שם 2 קאברים מתוך עשרה שירים באלבום הבכורה שלו? באקלי שם שלושה (גם כאן אחד של נינה סימון, אגב). אין חוקים, וזה לא ממש דומה למשהו ספציפי, וזה עדיין היה כל כך טוב, ועדיין היה כל כך נורא. ואיכשהו, הפרידה והאלבום הזה התערבבו לי ביחד במין עיסת זיכרון מעורפלת שבמשך שנים ארוכות הוציאה לי את החשק לשמוע את האלבום הזה, למרות שהוא היה כל כך כל כך יפה.
***
רצה הגורל ובחודשיים האחרונים, החיבור של הפלאפון שלי למערכת השמע באוטו לא עובד. התחלתי את שבוע האושפיזין הזה באמירה שאני מתגעגע לימים שבהם אחזתי דיסק ביד, שמעתי אותו כראוי מתחילתו ועד סופו, ושהיתה משמעות למושג של אלבום. מכיוון שגם ככה בשנים האחרונות אני בעיקר מחובר לאוזניות של המחשב או של הפלאפון, אני מחליף שירים ואלבומים בקצב חפוז עד מזלזל.
פתאום, ארונית הדיסקים שלי – בקלות הפינה האהובה עליי בבית, למרות האבק – זכתה לעדנה מחודשת. עשרות רבות של אלבומים נעו לאחרונה במצעד מתמשך לעבר האוטו, ממלאים את כל הרצפה של המושב האחורי והקדמי. מה שיש לשמוע זה רק דיסקים. אלבום שלם, מתחילתו ועד סופו. בלי shuffle, בלי רדיו אינטרנטי, בלי קבצים אינסופיים. אמן יחיד, כמה רצועות בודדות, 10-15 לכל היותר, זו אחר זו. ואתם יודעים מה? זה נורא נורא כיף. שוב להחזיק אלבום ביד. להתמסר אליו. לשקוע רק בו, בלי לחשוב מה יבוא בשיר שלאחר מכן. אני יודע בדיוק איזה שיר בא אחר כך. יסתיים הקודם ויתחיל הבא.
באחת הערימות שלקחתי בשבוע שעבר נבלע גם Grace של ג'ף באקלי. לא שמעתי את האלבום הזה כבר הרבה מאוד שנים. לא ממש התחשק לי, אם להודות על האמת. ולמרות שהוא התחיל בתחושה הלא רצונית של חוסר נחת, פתאום גיליתי שוב אלבום ממש, ממש יפה. שיר אחרי שיר. Mojo Pin המופלא. ואז Grace הכובש. אחריו Last Goodbye, שבמקום שיר פרידה הפך להיות שיר מרגש ונפלא. אפילו Hallelujah, שכבר נטחן בכל סדרת טלוויזיה אמריקאית והגיע לכדי מיאוס, עדיין בן זונה של ביצוע. ו- Eternal Life המפוצץ. ו- Dream Brother, איזה סוף מושלם לאלבום, בחיי. ובאקלי זצ"ל, עם המיקרופון-שנות-חמישים שלו, מונח על המושב לידי, שאינו יודע כמה חזרתי שוב להתרגש מאלבום.
קחו לכם דיסק, או תקליט. לא במחשב. תקשיבו לו, כמו פעם. מהתחלה, בלי להעביר שיר או לזגזג למשהו אחר. תנו לו את הכבוד. ואם נהנתם, או שיש לכם אלבום אישי שכזה משלכם, אתם מוזמנים לספר כאן למטה בתגובות. חג שמח לכולנו!

Read Full Post »