Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שני קדר’

portishead_third_cover

אז לפני כמה ימים  ניגשתי למדף, חושב לעצמי איזה דיסק לא שמעתי כבר הרבה זמן. העין צדה את השלישי של פורטיסהד – כבר כמה שנים שאני מנסה לפצח את האלבום הזה, ונכשל פעם אחר פעם. יש בו כמה שירים נפלאים, אבל הוא באמת עושה לי חיים קשים. אחת הלהקות שהכי אהבתי כל שנות התיכון (וגם היום) נעלמה לעשור וחזרה עם התקליט המאתגר הזה. אני באמת רוצה לאהוב אותו, אתם מבינים? אבל קשה, מה אפשר לעשות. כל כך כל כך אהבתי את מה שקדם לו, שאני ממשיך לנסות ולהתמסר.עוד צ'אנס ועוד צ'אנס –  אולי זה יתפוס.

את השיר הזה אני דווקא אוהב ממש

קיצר מפה לשם, לקחתי את הדיסק לאוטו לעוד האזנה. העטיפה שלו כידוע מאוד מינימליסטית. המעצב שלה סיפר בזמנו שאחרי ההפסקה הארוכה, מה שנשתמר עיצובית היה האות P. הם רצו להמנע מלהציג משהו חדש, ולהביא מארז שיכיל את המוזיקה במינימום הדרוש. האות P, עליה הספרה 3, וזהו. באתר הנפלא-אך-מדשדש sleevage, שם עושים את מה שאני עושה בערך אבל באנגלית, תיעדו יפה יפה את העטיפה הזאת, כולל הסברים על כל המהדורות המיוחדת והפריטים הנלווים של האלבום (ממש שווה קריאה!). כשחושבים על זה, זה בדיוק מה שמיי בלאדי וולנטיין עשו השנה אחרי עשרים שנה של הפסקה – עטיפה כחולה שכתוב עליה m b v ותו לא.

אבל את כל זה לא ראיתי באותו רגע. כן הוצאתי את החוברת ממקומה ופרסתי אותה. בצידה האחד – צבע טורקיז אחיד. אין מילים לשירים. הקרדיטים דלים ביותר. מינימליזם, כאמור. בצד האחורי, לעומת זאת, ציפתה לי הפתעה. ידעתי שכבר ראיתי את התמונה הזאת קודם לכן.

האלבום השלישי של פורטיסהד, עטיפה פנימית.

האלבום השלישי של פורטיסהד, עטיפה פנימית.

WAG

עטיפת broadcasting

יכול להיות ש…?

כתבתי לשני קדר, מוסיקאית ומעצבת בחסד. שלוש עטיפות מעולות שלה כבר הופיעו כאן כבר בעבר (עמית ארז, יאיר יונה ושל אלבומה שלה), והיא באמת עושה יופי של דברים. בין היתר גם את עטיפת broadcasting של ההרכב we are ghosts, בו היא חברה. שתי התמונות נראו לי מאוד דומות זו לזו. אותה פלטת צבעים, אותן אנטנות. או כפי שחכמים ממני כבר אמרו בעבר – פה חשדתי.

הייתי חייב לברר, וגם היא היתה מופתעת מכל העניין. אכן מקור התמונה אחד הוא, היא אישרה, ולא היה לה שביב של מושג שהיא שימשה גם לעטיפה אחרת.

portishead chat

הדברים הללו קורים, אין מה לעשות. לא קל לדעת כל מה שמישהו עשה אי פעם באיזשהו מקום. ולפעמים, ממש לפעמים, זה גם מתרחש על גבי שני תקליטים. מהיכרותי המעטה עם קדר (שכמובן נתנה את הסכמתה לספר על כך כאן), אין לי ספק שזה קרה בלא כל כוונה. אז קצת מפתיע לגלות, אבל מסתבר שהיא לא לבד.

מימין - Alanis Morrissette, "Supposed Former Infatuation Junkie", 1998 משמאל - יעל קראוס, "Boutique, 2010"

מימין – אלאניס מוריסט, "Supposed Former Infatuation Junkie"
משמאל – יעל קראוס, "Boutique"

כשיעל קראוס צילמה את עטיפת "בוטיק", אלבום הבכורה שלה, היא עשתה זאת באופן מקורי ולא שגרתי בנוף המקומי. ניר גייגר, הצלם (המוכשר!) שצילם אותה, סיפר על כך בזמנו: "צילמנו והתלהבנו מאוד מהתוצאה. חשבנו לעצמנו שיש לנו תוצאה גאונית ולא ברור לנו איך לא חשבו על זה קודם. ביום שפירסמתי את התמונה לראשונה, הפנו אותי אנשים לדיסק המדובר של אלאניס מוריסט. אמנם מדובר בפאדיחה, אבל לצערי לא הכרתי את העטיפה הזו. למזלי, אנשים רבים לא מכירים את העטיפה הזו, לכן רק בודדים העירו את תשומת ליבנו לעניין".

אבל אם זה רק צירוף מקרים מופרך בתהליך היצירה, זה כבר ממש אחד לאחד:

משמאל - מייק אולדפילד, "The Songs of Distant Earth" מימין - אלי מגן, "אדם"

משמאל – מייק אולדפילד, "The Songs of Distant Earth"
מימין – אלי מגן, "אדם"

יחי האימאג'בנק! לפני עשרים שנה זה כנראה לא היה קורה.

וטיפ קטן לסיום: בראשית ימי הבלוג, הוצג כאן סיפור העטיפה של "ביום של הפצצה", אלבומו של תומר בן אפרים. בעטיפה ההיא, לא ידע המעצב איך לאתר את המקור והבעלים שלה. לשם כך נעזר באתר חמוד לאללה בשם TinEye אליו מעלים תמונה (או מזינים קישור), והוא סורק את הרשת לאיתור הופעות של אותה תמונה. בדיקה של דקה לאלבום שלכם, ותוכלו להבטיח שאתם היחידים שיצרתם כזאת עטיפה. הנה סרט קצת על השירות –

Read Full Post »

425665_447004902014982_1575743939_n

ויין קויל, פסטיבל לולהפלוזה, שיקגו 2006

ויין קוין, פסטיבל לולהפלוזה, 2006

Wayne Coyne, סולן הפליימינג ליפס, הוא טיפוס מאוד צבעוני ומעניין למי שמכיר או שמע. הוא מתעסק בהרבה אמנות נסיונית (אם זו הטרמינולוגיה הנכונה) ומשתעשע ברעיונות שונים ומשונים. באמצע שנות התשעים יצר ארבעים קלטות אודיו שונות, והזמין בעלי רכב באשר הם להגיע לנקודת מפגש אחת. שם חילק עותקים של הקלטות, והנחה את כולם להפעיל אותן בו בזמן. המטרה היתה לייצר צליל surround חדשני, ומעל לאלף איש באו להתרשם מהמפגן. המאורע החד-פעמי הוליד אלבום שהוקלט במספר רב של ערוצי סטריאו, ונדרשו כמה וכמה מערכות אודיו פועלות בו זמנית כדי לשמוע את האלבום כפי שצריך, במלואו.

בהזדמנות אחרת, בהופעת ענק באוקלהומה, הנחה את הקהל לכוון את השעון המעורר לשעה 12:55 בלילה. בבת אחת, אלפי טלפונים צלצלו, כובו מיד מבלי משים והקהל הריע בשאגות. "Someone has a loud fucking iPhone", אמר. אלה שתי דוגמאות שנותנות תחושה קלה במי מדובר, ולפני שנמשיך, אבקשכם לצפות לרגע בסרטון הבא:

למי שהתעצל או שזמנו קצר, בסרטון מציג קוין את התהליך בו הוא יוצר פוסטר להופעה של הלהקה בפסטיבל Austin City Limits הידוע. את הפוסטר הוא יצר בדפוס רשת, אלא שהוא משתמש בדם שלו במקום בדיו אדום כפי שכל בנאדם נורמטיבי אחר היה עושה. קוין אסף כמה מבחנות דם שלקחו ממנו בחודשים שקדמו לכך, והשתמש בהן ליצירה שלו. "זה נראה לי טיפשי להקריב דם של תרנגולות או משהו, הן לא צריכות להקריב את הנוזלים החיוניים שלהן יותר מכפי שאני צריך", הוא אמר.

עטיפת Yoshimi Battles the Pink Robots של הפליימינג ליפס, אותה אייר קוין.

עטיפת Yoshimi Battles the Pink Robots של הפליימינג ליפס, אותה אייר קוין.

עכשיו, הוא נראה טיפוס די תלוש מהמציאות, אין ספק. ברמה האישית, אני בהחלט לא מתחבר לכל מה שהוא עושה. ובכל זאת, אני יכול לומר שהוא לוקח מאוד ברצינות את היצירה שלו, על אף המראה המחופף או הזרוק שהוא מנסה להקנות לה. קוין משקיע ברצינות תהומית בכל הקשור ליצירה שלו, שהיא לא רק מוזיקלית. את מרבית העטיפות והחומר הויזואלי של ההרכב הוא יצר בעצמו, ובאופן מוצלח למדי לטעמי.

ספציפית הפוסטר המדובר הינו אחד מסוגו. יחיד שאין כמותו בעולם, ושקוין השקיע בו מאוד כפי שניתן להתרשם מתבנית האיור. ויתרה מכך – הוא מיוצר מדמו שלו. גם אני עיקמתי את האף, אבל יש בזה משהו שהוא לכל הפחות מעורר מחשבה. ואם זה לא נקרא "לתת מעצמך", אז אני לא יודע מה כן.

העטיפה, בדפוס משי באדום ולבן.

העטיפה, בדפוס משי באדום ולבן.

מי שמכיר את שני קדר והיצירה שלה, ובפרט כבר שמע את האלבום האחרון (וראה את העטיפה שלו), יכול להבין למה נזכרתי בסולן הפליימינג ליפס ובפוסטר הזה. הנה יוצרת שהיא גם מוסיקאית, אבל גם מעצבת. הטכניקה בהדפסת האלבום הזה היא אותה טכניקת דפוס. כמו כן, גם הוא נוצר בעבודת יד, וגם הוא עושה שימוש באדום חזק ובולט. ונוסף על כך, קדר – כך קיבלתי את הרושם – מתייחסת אף היא ברצינות תהומית לעבודה שלה, כפי שמשתקף הן מהאלבום והן מעטיפתו. וללא צל של ספק – היא שמה את כל הלב שלה באלבום הזה.

"ניהול מצבי משבר" הוא אלבומה השני (והראשון בעברית) של שני קדר. הוא פוליטי, לא מתחנף ופונה לקהל יעד יחסית מצומצם. סער גמזו וגיא חג'ג' כתבו יפה על האלבום ותכניו, ומנקודת המבט שלי אני גם יכול להוסיף שהעטיפה שלו מאוד מאוד לטעמי. לא מעט מוסיקאים ניסו לעצב לעצמם עטיפות במרוצת השנים, ורבים מהם כשלו כשלון חרוץ (דוגמאות מהמותן: הסטון רוזסקט סטיבנס, ה- Meat Puppets ואפילו ג'ון לנון). לפעמים מדובר ביכולת ביצועית בינונית, ולעתים חסרה הדמות לנהל איתה את השיח הזה, שמסתכם בעטיפה הולמת לאלבום. כך או כך, זה בהחלט לא מובן מאליו לעצב לעצמך עטיפה.

במקרה דנן, כל הקרדיט לעיצוב ולהפקה הולך אל קדר עצמה. כל עותק שונה במקצת מהאחר ומכיל מספר סידורי שונה. האלבום עטוף באריזת קרטון שחור בחיתוך מיוחד, המודפס בדפוס משי ידני בשני צבעים (אדום ולבן), הכוללת גם פוסטר פנימי מתקפל מעניין עם מילות השירים.

jqVUlzVgVPxmH10JEdiotfoItz13WfEFxVctL5uQF7I

"העטיפה נוצרה לאחר הסיום ההקלטות ובשלבים הסופיים של המיקסים, לאחר שכבר ידעתי כיצד האלבום עומד להישמע והקונספט שלו היה לי כבר יותר ברור", מספרת קדר. "ברגע שבחרתי את השם "ניהול מצבי משבר", הבנתי שכאן נמצא החוט המקשר בין השירים. טלטלה, טראומה, פרידה, כאבים לוחצים ומתמשכים, חרדה. כולם חווים את הדברים הללו, ובשנים האחרונות עברתי באופן אישי משלב הפליאה ומהבריחה מהסבל שיש בחיים לשלב ההכרה וההתמודדות. האימאג' הגיע משם".

הפוסטר הפנימי. צילום: יעל מאירי.

הפוסטר הפנימי. צילום: יעל מאירי.

"רציתי לצור איזו התרחשות שתהיה מסתורית, אבל גם שיהיה אפשר למצוא בה נרטיב. מתוך אותה מחשבה הגיע גם הצילום הפנימי (שצילמה יעל מאירי הנהדרת, ואשר שימש כעטיפת הסינגל של "יש תרגיל"). החולצה שאני לובשת בצילום אמורה לקשר ללביאה שעל העטיפה, והשתמשתי באלמנט המנומר גם בצילומי הפרומו של האלבום, ובאלמנטים של החצים שמלווים את כל האריזה הגרפית של האלבום וההופעות. הצילום גם הוא מתאר התרחשות קצת מסוכנת שלא ברור כיצד התחילה וכיצד הסתיימה".

"השתמשתי באיור ישן (של הלביאה) שפגו זכויות היוצרים שלו, ושילבתי אותו עם אלמנטים גרפיים אחרים כדי לצור את הסיפור (או רגע מתוך סיפור). לגבי הגופנים – מכיוון שזהו אלבום ראשון בעברית שמאוד מחובר פוליטית למה שקורה פה, רציתי להשתמש בפונט עברי מאוד שיש בו אולי משהו מעט ארכאי בעטיפה. זכרתי משיעורי טיפוגרפיה את "הצבי חלול", פונט שמשתמשים בו לטקסטים שעל הקברים של חללי צה"ל, ולכן הפכתי גם את הפונט שהשתמשתי בו (שנקרא, למרבה האירוניה, "סוציאליזם") בטכניקה של אאוטליין – חלולה."

kacxVlMd9Kkec5QWyCCG5PJW45c3QCu9L2cklwmMZrA

"הייתי צריכה לנהל את כל הדבר הזה מתוך תקציב מאוד קטן של מעט כסף שחסכתי, כך שחשבתי על דרכים לייעל את ההדפסה. כשמדפיסים אלבום (או כל דבר), המחיר של העותק יורד ככל שמדפיסים כמויות גדולות יותר, ומכיוון שלא רציתי להדפיס כמויות גדולות מדי וגם שתהיה לי האופציה להדפיס עוד אם ארצה,  בחרתי באיזשהו תהליך שאף חלק שלו (למעט הדפסת הפוסטר המתקפל) לא עבר בבית דפוס פרוצץ או דיגיטלי. ההדפסה הידנית נותנת תחושה יותר חמה וביתית, וגם כך כל עטיפה יוצאת מעט אחרת. בסופו של דבר ההרפתקאה הזו לא באמת יצאה זולה יותר מעטיפה רגילה, אבל התוצאה הרבה יותר מיוחדת. בנוסף מספרתי ידנית כל עותק. זו היתה הפקה מורכבת במיוחד: קניית הניירות, ייצור התבנית לחיתוך, חיתוך, הדפסה במשי בשני צבעים, קיפול, הדפסת החוברת, הדפסת הדיסקים וההכנסה של הכל לתוך המארז. הכל נעשה ידנית בעזרת בני משפחה וחברים שהפכו לפס יצור קטן אצלי בדירה. באותה צורת מחשבה (חסכוני, אינטימי, ידני), יצרתי גם את הפוסטרים להופעה הקרובה – שבלונה ביתית, נייר עיתון קראפט, ספריי בשני צבעים, ורוקנ'רול"
קדר עמלה על הפוסטרים

קדר עמלה על הפוסטרים

"אחרי הרבה שנים של לעצב עבור אמנים אחרים, לעצב עבור עצמי (או עבור ההרכב שאני חלק ממנו, We Are Ghosts, שבקרוב מוציאים אלבום חדש שעוצב והופק באופן דומה לאלבום שלי) זה תמיד תענוג מיוחד. העובדה שאני מעצבת גרפית וגם כותבת השירים והמבצעת נותנת לי חוויה יצירתית שלמה. בעצם כשמעצבים עבור אמן אחר מנסים כל הזמן להכנס לראש שלו או שלה, להבין מאיפה הגיעו השירים, מה המסר (התוכני או האסתטי) של האלבום, ולנסות לחבר כמה שיותר בין הדברים ולדייק את התוצאה הויזואלית. הפעם ניהלתי את התהליך הזה עם עצמי בעצם. העיצוב של העטיפה עזר לי לנסח לעצמי מה עומד בלב הטקסטים שכתבתי".

כל עותק ממוספר באופן ידני

כל עותק ממוספר באופן ידני

שני קדר – "ניהול מצבי משבר", 2013. עיצוב – שני קדר. להאזנה ולרכישת האלבום; לטקסט יפה שכתבה אודות האלבום באתר הבית שלה; לפורטפוליו עיצובי ("הלא-מעודכן בעליל!"); לדף הפייסבוק.

Read Full Post »

נתחיל בוידוי: בדרך כלל אין לי סבלנות לאלבומים אינסטרומנטליים. לא שיש לי איזשהו עניין ספציפי נגדם, אבל זו פשוט המציאות. לא קורה הרבה שאני שומע אלבום כזה ושוקע בו כיצירה אחת. בסופו של דבר הם מוצאים עצמם מלווים אותי עושה משהו, ונדירים הם המקרים בהם אני שוקע באלבום אינסטרומנטלי בריכוז מלא באוזניות, בשמיעות חוזרות ומנסה לפרק את כל הרבדים ולהפנים היטב. ואם הם מלווים אותי בזמן שאני עושה משהו – נו, זה בסופו של דבר רק ללוות. כמה ימים או שעות של מפגשים מזדמנים עם האלבום, ואני עובר הלאה. אלה שכן שקעתי בהם הם בדרך כלל או ג'אז או אלקטרוני, שהם גם ככה יחסית בשולי ההאזנות שלי. מבלי שאני יודע להסביר בדיוק למה, את אלה שאני כבר צולח יוצא שאני שומע ברצף כמה פעמים ואז נוטש. לא שסבלנותי קצרה או משהו. אולי חסר לי להבין על מה מדבר היוצר. אמירה טקסטואלית, כזו שקל לי להבין, יש רק בשם השיר. שם אחר יכול לתת אינטרפרטציה אחרת לחלוטין לשירים, וגם ככה זה לא תמיד מספיק ברור כפי שהוא. אז בדרך כלל מה שנשאר זה החוויות, הסיטואציה והנושאים שהעסיקו אותי אישית באותה תקופה שבה חוויתי ושמעתי את האלבום.

את סוף השבוע האחרון ביליתי בלונדון, אחרי שלא הייתי שם איזה 15 שנה כמו שצריך. נתמזל מזלי ואשתי התותחית הפתיעה אותי בגדול לרגל היומולדת והחלפת הקידומת (כולל כרטיסים להופעה אדירה של Justice. תקנאו כולכם!!! איזה טירוף של מסיבה). לצד כל מעלותיה הרבות, לונדון היא בסופו של דבר עיר מאוד אפרורית. אולי זה בגלל העננים והחשיכה המוקדמת, אולי בגלל הניכור של התושבים המקומיים, אולי בגלל צבעי הבתים. כשהגענו ירד שלג, והטמפרטורות היו מתחת לאפס כל הזמן. אם הספקתם לעשות פליי למעלה, אני מניח שכבר מהפריטות הראשונות על הגיטרה אתם מתחילים להבין לאן אני חותר.

מתוך העטיפה. נהדר בעיניי

האלבום החדש של יאיר יונה, שיוצא לאוויר העולם מחרתיים מחר היום, התגלגל אצלי כמה וכמה פעמים בשבועות האחרונים. בסוף השבוע האחרון, בקור ובריחוק הלונדוני, התקליט הזה ישב לי בול במקום וחרשתי עליו בטירוף. חוץ מלהתענג על יכולתו המופלאה והנדירה של יונה בגיטרה, הכל פשוט עבד. על מה השירים אני לא יודע. גם מה בדיוק אומרת העטיפה לא הצלחתי להבין במבט ראשון. ובכל זאת, יצרה אותה מעצבת סופר מוכשרת (שני קדר) לצלילי אלבום של מי שמבין דבר או שניים (או המון) במוסיקה, בנגינה ובהפקה. שניהם אינטליגנטיים וחריפים מאוד, באופן כזה שיוליד לכל הפחות עטיפה מאוד מעניינת. אז הנה לכם עטיפה אווירתית, מורכבת ולא חד משמעית, שבה רב הנסתר על הגלוי. ההיסטוריה הפרטית שלי לא מיטיבה במיוחד עם אלבומים מהסוג הזה כאמור, אבל נראה לי שהפעם זה לא המקרה. זה ללא ספק אלבום לשקוע ולהתעמק בו, מעבר לעובדה שהוא בוודאי יחזיר אותי בחיוך גדול לאותו סופשבוע מושלג בלונדון, לצליליה הנהדרים של הגיטרה של יאיר יונה. בלב שלם אני אומר לכם – זהו אלבום מורכב, עמוס יותר מקודמו ובעיקר יפה יפה יפה. נראה לי נכון לא להכביר יותר במילים, לשלוח אתכם אל האלבום ולהתרשם מכל הטוב הזה בעצמכם.

"שני ואני מכירים כבר הרבה שנים", מספר יונה. "במשך כמה שנים עבדה כמעצבת הבית באנובה [הלייבל שבו יונה עבד כמנכ"ל-שותף במשך כמה שנים]. נהיינו חברים מאוד טובים, ואני מרגיש איתה מאוד בנוח. בדרך כלל עם מעצבים, כמו עם כל אמן אחר, צריך לנהוג במשנה זהירות ובאקסטרה עדינות ורגישות. אני אישית אדם מאוד ישיר, וזה שאנחנו קרובים איפשר לי לדבר ישירות מבלי ללכת סביב הנקודה. זאת היתה אחת הסיבות שרציתי לעבוד איתה, נוסף על כך שאני גם מאוד אוהב את הטעם והסגנון שלה".

"אין לי הרבה מושג בעיצוב. אני לא יודע למשל אם אני אוהב צבעים חמים או לא, אבל אני כן יודע להעביר את הוייב של השיר. כך אני גם עובד עם המוסיקאים שאיתם שיתפתי פעולה באלבום. את עצמי אני מכיר, ואני מעדיף שמי שמנגנת בחצוצרה תביא את הצד שלה למשל. באותה גישה רציתי לעבוד עם שני – אני נותן לה להיות 100% היא. יש לי vision כללי, אבל היא היוצרת ואני נותן לה לקחת את זה לאן שהיא רוצה".

מתוך החוברת המצורפת לאלבום.

"אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם מלא ניגודים", ממשיך יונה. "אני מאוד דואלי, וכך זה גם בא לידי ביטוי באלבום. לקחת דברים רכים, עדינים מאוד, ולרסק להם את הצורה. אם השיר הראשון באלבום מבוסס על גיטרות אקוסטיות למשל, מיד אחריהן יש כבר חשמליות מנסרות. אותה ניגודיות ודואליות חייבת לבוא לידי ביטוי גם בעטיפה. אני חושב שזו ההנחיה היחידה שנתתי לה. של משהו עקום, שאינו מסתדר, איזושהי ניגודיות. כמה שאני אוהב מוסיקה הרמונית, אני לא אוהב אותה (ובכלל בעולם) דברים מושלמים. אני אוהב עוקם". עם הנחיות אלה יצאה שני קדר לדרך והחלה לעבוד על העטיפה.

"התחלתי לעצב במקור מתוך אהבה למוסיקה ומתוך רצון לעצב עטיפות אלבומים, כך שהתחום קרוב במיוחד לליבי", מספרת קדר. "אני זוכרת שיאיר שלח לי את השירים, האזנתי להם, אבל מכיוון שמדובר במוזיקה אינסטרומנטלית יש פה פחות נרטיב לעבוד איתו מבחינת העיצוב. מה שכן, המוזיקה של יאיר מאוד סינמטית (cinematic) וציורית ומאוד קל וכיף ליצור עבורה אימאג'ים. יש בה יופי שלא נשמע כל כך מפה, מרחבים שלפעמים נשמעים אינסופיים ולפעמים מאוד אינטימיים. אבל כן, מדובר במשהו מופשט, ולכן מה שבעיקר הוביל אותי היה שם האלבום: World behind curtains".

קדר מסבירה על הקונספט לעטיפת האלבום: "חשבתי על חרכים שונים של הסתרה והצצה, על החוצצים ביננו ובין העולם. אחד מהם למשל הוא הזיכרון – אנחנו זוכרים רק חלק מן התמונה, לפעמים חסרה אינפורמציה, לעיתים אנחנו זוכרים רק פרט אחד קטן מכל הסיטואציה כשכל השאר לוט בערפל. ככל שעבדתי יותר, מצאתי עוד ועוד דרכים לשבש את האימאג'ים כך שרק חלקים מהם יחשפו. בסוף נבחרו צבעי המים האלו שבדרך כלל נראים מאוד עדינים וקרים, ויצרו פה משהו מעט יותר אפל עם הכתמיות שלהם".

(זה טוב זה)

"באופן כללי בעבודה שלי (גם המוזיקלית וגם הויזואלית) מעניין אותי יותר השיבוש של הדברים, כשהם מתחילים להרקיב או לאבד מהחיוניות שלהם. כשנייר מצהיב, כשהכלי חורק, כשצבע נמרח – זה נותן לדברים תחושה של זמן והיסטוריה, וגם אנושיות. גם במוזיקה של יאיר יש תחושה חזקה של חיבור למסורת ארוכת שנים והיסטוריה. זו גם הסיבה שנראה היה נכון להשתמש באימאג'ים ישנים שפגו להם זכויות היוצרים מארכיון ספרית הקונגרס האמריקאית. מצאתי שם כמה דימויים שנותנים הרגשה כאילו הם תלושים מאיזה שהוא זיכרון או חלום, שממש אפשר לכתוב סביבם סיפור. כל הזמן לשחק על הגבול הזה בין הנרטיבי והמופשט, הזר והמוכר, ההיסטורי והחדש. הדימויים כבר נתנו את השפה הצבעונית הטבעית והחמה של נייר מצהיב. עבור פנים החוברת השתמשתי בחלקים של חוברות תווים ישנות. לגבי הטיפוגרפיה, בהתחלה באינסטינקט הלכתי על פונטים סריפיים שנראים קצת יותר מסורתיים אבל יאיר משך דווקא לכיוון יותר מודרני (וטוב שכך, כי במוזיקה שלו יש גם הרבה מהעכשיו). הטיפוגרפיה גם היא משובשת בריווחים ובהנחה שלה ואמורה לעזור לתת את התחושה שהדברים נעשו ידנית, באופן יותר חם".

"מבחינת תהליך העבודה, הכי כיף ונעים לעבוד עם יאיר", מסכמת קדר. "הוא מאוד זרם עם הרעיונות שלי והסקיצה שנבחרה היתה בין הראשונות. קצת דייקנו אותה (היה איזה צפלין באוויר שהוספתי שעף משם די מהר..) אבל הכל קרה וזרם די מהר. הסקיצות המוקדמות דומות בקונספט ורק בטכניקות אחרות, חוקרות את הענין של ההסתרה והגילוי. כאמור מדובר בפרוייקט די אינטואטיבי ומופשט". ויונה מוסיף: "בניגוד לאלבום הקודם (שהיה בעיקר גיטרה), הפעם התקליט היה הרבה יותר מעובד. הרבדים הרבים באו לידי ביטוי בכמות השכבות בעיצוב העטיפה. מכיוון שהמוסיקה היא אינסטרומנטלית, הכל הופך להיות יותר אמורפי. מה שנותן עוגן לשיר מסוים הוא השם שלו. אם נחליף שם, זה יחליף את המהות לגמרי. במקרה של העטיפה, היא הצליחה להעביר מצוין את הוייב שניסיתי לשדר באלבום".

טיפוגרפיה בריווחים משובשים בחזית אחורית לאלבום

Yair Yona – World behind curtains, 2012. Design & Artwork – Shany Kedar

Read Full Post »

amit erez / amit erez, 2007

I’ll sit in a train when the night is on
look through the window
straight at everyone
and I’ll know when they feel fine
or just trying to keep their mind
thinking ‘oh my god, what is that all about’

מתוך Oh my God

 

 

 

קודם כל: שימו פליי


דבר העורך: עמית ארז הוא מקרה מעניין של מוזיקאי שפונה לתחום יחסית צר (זמר+גיטרה+אנגלית, כמעט עשר שנים אחורה), שהלך וצבר קהל ומוניטין בזכות כשרון והרבה עבודה מאומצת, בין היתר משמועות מפה לאוזן וע"י קידום עצמי באינטרנט. גם אני הגעתי במקרה למייספייס, התלהבתי והפצתי את השמועה בקרב חברים. במופע הבכורה של האלבום הזה, הבארבי כבר היה מלא (אפילו ארז עצמו קצת נבהל מכל העניין). השקט שהיה בקהל, בעיקר בשירים שלו לבד עם הגיטרה, העיד על אותו ריכוז שאמנים מעטים זוכים לחוות בהופעות בארץ. עם הזמן, הצליח עמית ארז להתנתק מההגדרות הבלתי פוסקות של גירסה מקומית של אליוט סמית ופיתח כיוון יותר עשיר באלבום זה ובבא אחריו, לצד נגינתו באיטליז (אני אישית נוטה להעדיף את החומרים המוקדמים קצת יותר). אך יתרה מכך, ארז הצליח להביא את הקהל אליו בתחום שהיה בו סוג של פורץ דרך ועל כך – הרבה כבוד.

במה מדובר: האלבום amit erez הוא אלבומו הראשון (רק מוזיקאים מסוגלים לספור ככה) של עמית ארז, אחרי אלבום גנוז בשם Wish I could make it a story (2003) ואי.פי. קטן ומקסים בשם black light שלוש שנים מאוחר יותר. היוצר השתלב בראשית דרכו אל נישת הסינגר\סונגרייטרים באנגלית קצת לפני פריחתם בארץ בשנים האחרונות, כשהוא מתמקד בעיקר בשירים אקוסטיים לגיטרה בלבד. חלק משירי אלבום זה כבר לוו בלהקה לצידו וסאונד חשמלי יותר.

אז ככה: האלבום נכתב ברובו במהלך השנה שבה גר ארז בהולנד, שנה שבה הרבה לשבת בדירה שכורה קטנה מול חלון הפונה לשלג ולעצים עירומים. ארז גם מציין שהעביר נסיעות רכבת רבות אל מול נופים שמאד מזכירים את עטיפת האלבום.

הוא מספר: "מאז ומתמיד היתה לי משיכה לציורים יותר מלצילומים, לפחות בכל הקשור לעטיפות אלבומים – וזה אכן אלמנט שחוזר ברוב מה ששחררתי עד כה". בעת שיטוט במייספייס,

עטיפה פנימית

נתקל עמית ארז בעמוד של ציירת אנגלייה בשם נטאשה ניוטון, שהציגה עשרות עבודות שרובן ככולן עוסקות בעצים ובנופים. "ידעתי ישר שמצאתי את העטיפה שלי. זה זרק אותי לאווירה שעטפה אותי במהלך מגוריי בהולנד כשכתבתי את השירים, וגם התאים מאד לרוח האסקפיזם ששרתה עליהם, הטוהר הנקי והשקט של תמונת הטבע ייצג עבורי את הרצון להימלט מכל הלחצים והכאב שפרקתי בשירים, לנשום לרווחה ולחוש שלווה אמיתית".

ארז יצר קשר עם הציירת, שהתלהבה מהרעיון, וציירה עבורו שני ציורים: אחד לפרונט ואחד לעמוד הפנימי. הציורים הועברו למעצבת שני קדר, איתה עבד ארז קודם על black light ואיתה הוא ממשיך לעבוד עד היום. "אני ידעתי מראש מה יהיה הפרונט של האלבום והיה לי גם חשוב לא לגעת בציור ולשים אותו כפי שהוא". שני השתמשה בכל מיני אלמנטים שהיא גזרה משני הציורים כדי ליצור עיצובים נוספים בתור רקעים לעמודי החוברת עם המילים, וגם הוסיפה אימג'ים אחרים שאספה שבאים מאותו מכנה משותף של טבע ועצים.

reject שלא נכנס לעטיפה הסופית עקב ריחוק מהחומרים המקוריים

שני קדר מרחיבה: "קיבלתי שני ציורים של נטאשה מעמית בתור חומר גלם. ציור אחד של העצים מרחוק היה מיועד בבירור לפרונט. היה בו שילוב של קרירות וחום – בטכניקה ובצבעים: המוזיקה של עמית נשמעת מאוד בינלאומית אבל גם ביתית וקרובה. בכל הקשור לאימאג' הזה החלק העיקרי שלי היה לשמר את העדינות של הגוונים במעבר לדפוס. בחוברת המילים יכולתי להתפרע יותר ושם יצרתי עבודות בהשארת הציורים של נטאשה, שמנסים לשמר משהו מהאווירה והצבעוניות אבל גם להרחיב אותם ולקחת אותם למקומות קצת אחרים.
מה שבעיני את הפרוייקט הזה (ובאופן כללי בעבודה עם עמית לאורך כמה אלבומים) זה החשיבות ששנינו מקנים לעדינות ותשומת לב לפרטים, שאצל עמית באים לידי ביטוי באופן כתיבת השירים וההפקה, ואצלי בנסיון ליצור עטיפות שמעבירות את האסתטיקה הזו שלו".

עמית ארז, "amit erez", 2007. ציור -נטאשה ניוטון. עיצוב עטיפה – שני קדר.


Read Full Post »