Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שלמה גרוניך’

gronich

מזה כשנתיים עוד מעט שאני רק כותב על עטיפות שמעצבים, מאיירים וצלמים שקדו בדרך להגשים חזות ויזואלית לתקליט אהוב. רובם בוודאי שמע את המוזיקה עשרות פעמים קודם לכן, ישב עם האמן, גיבש לעצמו איזו תמונה בראש ועבד קשה מאוד עד שהצליח לייצר אחת כזו באופן ממשי. אחרי שהעטיפה יצאה מידיהם, האלבום הגיח לאוויר העולם וקיבל חיים משלו. לעתים התקליט הופך להיות מייצג של התקופה (ע"ע מחכים למשיח), לפעמים העטיפה מקבלת מעמד אייקוני שמלווה את האמן ("לזוז" של הדג נחש), לעתים היא נצרבת בתודעה כשרק נזכרים באלבום (הפעמון של מתי כספי למשל) או ממחישה מצוין את מה שהאלבום מדבר עליו ("עיר" של שבן) ולפעמים… נו, לפעמים יש סתם עטיפה. כזו שלא קיבלה איזו משמעות מיוחדת במרוצת השנים. אחת שפשוט היתה שם.

לפני שנה החלטתי לצאת לדרך בניסוי מחקרי יצירתי, שקשור (איך לא) לתהליך היצירה של עטיפות תקליטים. נורא רציתי פעם אחת לקחת חלק בתהליך הזה, שאני רק כותב עליו כל הזמן. אותו תהליך יצירה, שבו טוחנים את התקליט עד דק ומתלבטים איך יהיה הכי נכון לייצג אותו באופן חזותי. מכיוון שאני לא מוסיקאי ואין לי אלבום ביד, חשבתי שיכול להיות מעניין לטפל מחדש באלבום מן העבר. הנטייה האישית שלי היתה לקחת אלבום ותיק יחסית, כזה שהמוזיקה שלו עדיין רלוונטית (או ברורה יותר היום, בקונטקסט בו נוצרה), אבל שהעטיפה קצת פחות מעניינת או בעלת משמעות מיוחדת.

פניתי לכמה מהמעצבים והמאיירים החביבים עליי (שאת חלקם הכרתי לראשונה במסגרת הבלוג) ושאלתי אותם אם הם מעוניינים לקחת חלק בניסוי. מטרה סופית אין, גם לא תוצאות או יעד מצופים. כל אשר ישנו הוא תהליך מחקרי שנעבור אותו ביחד, ואולי נסיים אותו ביחד עם עטיפה חדשה לאלבום אהוב, ואולי לא.

gronich1

מתוך התקליט המקורי

אז הנה אנחנו כאן, ותאמינו לי כשאני אומר שאני מתרגש להציג לכם את העבודה הראשונה לבינתיים שהגיעה לקו הסיום. המעצבת\מאיירת\אנימטורית\אמנית\מוסיקאית\מולטי-טאלנטית-באופן-כללי הראשונה שנאותה לצאת למסע הזה היא מירב שחם. את מירב הכרתי עוד בראשית ימי הבלוג, כשכתבתי על עטיפה מקסימה שעיצבה לדני סנדרסון, ואפשר לומר שדי התיידדנו מאז. חוץ מזה, היא באמת אחד האנשים היותר מוכשרים שאני מכיר, וזה כבוד מאוד גדול בשבילי שיצא לנו לעבוד על הפרויקט הזה ביחד.

אני חסיד של התהליך, ולכן שמרתי את כל התיעוד ורציתי שהכל ייעשה בכתב. הרבה מהפרטים שכאן מדויקים בזכות זה שתיעדנו הכל בכמה עשרות מיילים על פני כמעט  שנה, על אף שאני זכרתי תמונה קצת אחרת.

מתוך עטיפת "קסמים לסבל" של קטב מרירי. עבודה של מירב שחם.

מתוך עטיפת "קסמים לסבל" של קטב מרירי. עבודה של מירב שחם.

אחד הנושאים שאני אוהב בעבודות של מירב היא ההתעסקות שלה בשונה ובחריג. לראיה, אני מציע לכם להתרשם מהעטיפות שעיצבה לקטב מרירי, לדני סנדרסון ובעיקר ליהוא ירון. בכל העטיפות הללו היא לקחה דמויות נורמטיביות, ויצרה אצלם איזשהו שינוי, עיוות או חוסר פרופורציה מסוימים. לכן, כשהתלבטנו באיזה אלבום לבחור, הצעתי לה אלבומים בכיוון של "פלונטר" של פורטיס, או את אחד הגרוניכים המוקדמים (כשעוד היה יוצר אוונגארדי ומרוחק מאוד מהקונצנזוס). ההעדפה שלי היתה לאלבום "אמיתי" (מה שזה לא אומר), שונה או כזה שנתפס כמוזר עם צאתו.

אחרי כמה וכמה אופציות באיזור הרוק הישראלי בשנות השבעים, החלטנו לנסות להעמיק קצת יותר בשלמה גרוניך, ושמענו כל אחד לעצמו את האלבומים הראשונים שוב ושוב, אם כי הפעם באוזן קצת אחרת (לא התכוונתי לצאת פה שנון). ויתרנו על בחירה באלבום הופעה בעיקר כי הוא לא נולד כמקשה אחת, אלא יותר כמקבץ שירים מתקופות שונות, אשר מתאים לערב של מופע. את "מאחורי הצלילים" הקנוני ואת "צמר גפן מתוק" המופתי אני אישית אוהב יותר, אבל האלבום שהותיר אחרינו את הרושם החזק ביותר הוא תקליט הבכורה "למה לא סיפרת לי".

"ברחוב שלנו". מילים נורית זרחי.

האלבום, שיצא ב- 1971, הוא די קשה להאזנה. יש בו קטעים מאוד מאתגרים, אבל אני חושב שבעיקר כאלה שהקדימו את זמנם ופורצי דרך באוונגארדיות שלהם. בשעתו רבקה מיכאלי היתה היחידה שהיתה מוכנה לשדר קטעים ממנו ברדיו, וגם זה גרר הצפה של שיחות טלפון נזעמות במשרדי "קול ישראל". עד היום, חלקם מאוד לא נוחים לעיכול. מירב שחם כתבה לי בראשית הדרך: "אחרי הקשבה מרותקת ומלאת התפעלות אני ללא ספק בוחרת ב'למה לא סיפרת לי?!'. אני מקשיבה לו בלי הפסקה וגם קראתי את מה שגרוניך כותב על כל שיר בחוברת של הדיסק [יש התייחסות פרטנית לכלל השירים  בהוצאה המחודשת של האלבום]".

עם השפעות האלבום ניתן למנות מוסיקה קלאסית, ג'אז, רוק אוונגארדי ומוסיקה חסידית. "אל נא תלך" שפותח את האלבום, הולחן תוך שימוש בפרלוד ה- 1 של באך. "רוזה מרציפן" הנפלא מבוסס על ספרו של אריך קסטנר, "האיש הקטן". "אבינו מלכנו" מבוסס כידוע על המקורות. הרצועה המדהימה ביותר בכל האלבום כמובן היא של שיר הנושא, וזו שגם חותמת את האלבום. הוא מצמרר וקשה להאזנה במידה שאין לטעות בה, אולם מה שבאמת מהפכני בכל הקשור אליה היא כנראה ההחלטה לשלב אותה באלבום ולא להשאיר אותה בחוץ.

"למה לא סיפרת לי". האזינו ושפטו בעצמכם.

גרוניך סיפר עליה בעטיפת המהדורה המחודשת של האלבום: "במשך שנים לאחר הקלטת האלבום לא יכולתי להאזין לו, במיוחד בגלל הקטע הזה שמסיים את התקליט. באולפן ישב לצידי בזמן ההקלטה חברי מ'הדסים' [ומנכ"ל הליקון כיום], רוני בראון (שהוא זה שאומר בסוף הקטע, כשאני ממרר בבכי עם הראש למקלדת, "Stop"). קטע שכולו מאולתר בהשפעה של סמים. יוצאים ממני קטעי צחוק ובכי בפרצים פתאומיים ומתחלפים. הומור ודכאון, תיאטרליות וזעקות שבר, בסוף הקטע אני צועק "Fuck" הרבה פעמים. במילה הזאת הפכנו את הסרט (וזה נשמע "קא-פ"). אני זוכר שהייתה התנגדות מצד חברת התקליטים לצרף קטע זה, אבל לא ויתרתי". רק כשהתוודע לכך שטכנאי ההקלטה מקליט אותו בעודו צורח ובוכה, שאל אותו גרוניך "Why didn't you tell me?!", שזיכה את האלבום מאוחר יותר בשמו.

בחזרה לעבודה המשותפת של מירב ושלי. שנינו שקענו בהאזנות אינטנסיביות באלבום, כמו גם בתיעוד המצוי על האלבום (בין היתר, אני ממליץ בחום לקרוא את תמלול הראיון שנערך עם גרוניך לגל"צ, לרגל צאת המהדורה המחודשת של האלבום ב- 2003). הרבה חלף מאז אותו אלבום בוסרי, שיצא בעודו בן 22 בלבד. במסגרת עבודתנו ביחד, ניסינו מירב ואני לבחון איך נכון יהיה להתעמת עם העטיפה הזו, 40 שנה אחרי. כפי שגם גרוניך נמצא כיום במקום אחר לחלוטין (אמנותי, כמו גם אישית), אחד הכיוונים שניסינו לחקור היה לתאר מעין פרק ב' לטקסטים המקוריים של האלבום.

"רוזה מרציפן". מילים: שולמית לפיד.

באחת התכתובות שלנו, מצאתי למשל את טיוטת הקטע הבא שכתבתי אני, בעקבות השיר "רוזה מרציפן". מקס, 40 שנה אחרי שאכל את רוזה מרוב שאהב אותה (למי שלא מכיר את מילות השיר המקוריות על רוזה ומקס, חובה לקרוא אותן קודם לכן כמובן, ובכלל תשמעו את השיר המצמרר הזה) –

מקס הזדחל בשעת חושך בחזרה אל תוך קופסת הגפרורים שלו, לבד.
"לילה טוב", מילמל לרוזה, כאילו זו עודנה שם. כשחשוך, הוא מדמיין שהיא נחה לצידו, ומתחממת מידיו הקטנטנות
בעלטה, רוזה לא יכולה לראות את מכנסיו המתפוררים ואת הטלאים הירוקים הזעירים שתפר בעל כורחו, בלא עזרתה.
הוא עוצם את עינייו, מתכסה בשמיכה הזעירה ומנסה להזכר. חושיו כבר אינם כשהיו, אולם הוא עוד מצליח לדמיין כמה קווי מתאר מעורפלים בראשו.
טעם מר ומעומעם של שקדים עלה על שפתיו. מקס נרדם.
אני די שמח שנטשנו את הכיוון הזה… חשבנו לכתוב קטעים ולאייר את המשך קורות השירים באלבום, אולם הם מאוד שונים זה מזה. לא הצלחנו לבנות שפה מתאימה לכלל שירי האלבום באופן דומה, כזו שמאפשרת לבחון את היצירה בכללותה. המשכנו לחפש דרכים אחרות שיהיה נכון להתמודד באמצעותן עם האלבום המורכב הזה. אני מדלג קצת קדימה בזמן, אחרי כל מיני רעיונות נוספים שלא צלחו.
מכיוון שהשירים באמת מגוונים מאוד (הן בטקסטים – רבינדראט טאגור, נורית זרחי, שולמית לפיד והמקורות למשל- והן בלחנים), התקשינו למצוא איזשהו דימוי חזק שמאגד את תכני האלבום לשביעות רצוננו.
השינוי הגיע כשמירב החלה להתייחס אל הנרטיב של האלבום והאופן בו הוא נוצר ומוגש, ולא את מה שהוא מבטא באופן ישיר וברור. לא ה"מה", אלא ה"איך". היא החלה לייצר סדרה של אימאג'ים מהירים, אינסטינקטיביים ואקספרסיביים מאוד. היא כתבה לי אז: "השפה היא שפה ציורית שאני מגבשת בתקופה האחרונה, עבודה עם דיו ומכחול וצבעי מים, מאוד משוחררת ולעתים קרובות גם מקרית. הטיפוגרפיה כתובה בצפורן  – משהו שהתחלתי להתנסות בו בפרוייקט של נפתלי יבין שעשיתי עבור "הארץ" … כרגע הניסיון הוא לעשות דברים יחסית מהירים ואינטואיטיביים ולראות לאן זה לוקח אותי. אני חושבת שבינתיים יצאה סדרה מעניינת וכרגיל מאוד אקספרסיבית".
03
04
06
"למה לא סיפרת לי" הוא אלבום בוסרי מאוד, אך יש בו ניצוצות יצירתיות וחיפוש נדירים ביותר בעיניי ביצירה בעברית עד היום. פורץ דרך, אבל דרך שאיש כמעט לא הלך בה לאחר מכן. אני לא מכיר עוד אלבום בעברית שעבורו צירוף המילים "חיפוש משמעות" באמת כל כך רלוונטי לגביו.
גרוניך נשאל בראיון על האמירה שבהחלטה לפתוח את האלבום בואריאציה על הפרלוד של באך: "נראה לך שבגיל 22 אני ידעתי מה זו אמירה בכלל? לא ידעתי עוד איך מדברים, אתה יודע. הכל היה כל כך חושי ולא דרך ה'רציו' ואינסטינקטיבית. אין שום כוונה נסתרת או לא נסתרת מאחורי סדר האלבום, הצלילים שבאלבום, אופן השירה – שום דבר. זה פשוט הילד ההוא, שלמה, בשנת 1971, כמו שהרגיש, מה שהרגיש, ושהסכימו ללכת איתי אז בעניין כזה הרפתקני".
"אני נגעל מן העולם \ העולם מגעיל אותי
תסתכלו עליו ועל הצורה שלו \ אך בעצם, אולי אני מגעיל אותו"
מתוך "אני נגעל מן העולם", מילים רוני בראון.
את סידרת האימאג'ים שהתפתחה החלטנו במשותף שנכון יהיה להשאיר כמו שהיא, ולאו דווקא לייצר מבנה מסודר של חוברת (עם צדדים ברורים, קרדיטים וכו'). שנינו אהבנו את הבוסריות והיעדר המסגרת של האלבום, ומצא חן בעינינו הרעיון להשאיר את העטיפה גולמית ולא סגורה על עצמה עד הסוף.
02
05
01

אחרית דבר של מירב שחם:

כשפנית אליי כדי ש״אתנדב לניסוי״ שמחתי מאוד, ידעתי שהולך להיות מעניין ובכלל את אהבתי הגדולה ל״סיפור כיסוי״ אני לא טורחת להסתיר, זה בלוג נדיר ונחוץ כל כך.
הרעיון הראשוני היה למצוא מוסיקאי ישראלי ולתת אינטרפטציה אישית לאחד האלבומים שלו, אתה בטקסט ואני בדימוי. רעיונות למוסיקאי החלו לעלות ומהר מאוד זה נסגר והתהדק סביב שלמה גרוניך.
תמיד אהבתי והערכתי אותו אבל אתה חשפת בפניי חלק ממנו אליו לא התוודתי מעולם, אלבום הבכורה המופלא שהתפלאתי מאוד שלא הכרתי אותו קודם לכן, מבחינת טעמי המוסיקלי הביזארי הוא המעניין והמרגש ביותר שלו.
לא אכביר במילים כי זה השטח שלך, אבל הקשבתי לאלבום מאות פעמים ואסופת השירים שבו נשמעת לי כזעקה, בכי, בילבול, שעשוע, מעבדה לנסיונות, חוסר השלמה עם קיומנו האבסורדי, חיפוש מתמיד, חבל שמתהדק סביב הצוואר ואיתו שחרור מוחלט שרק צעיר אבוד (בן 22) יכול לחוות בעוצמות כאלה.
אלה דברים שאני תמיד מחפשת בעצמי ובאמנות ומוסיקה בכלל ו״למה לא סיפרת לי?״ הוא מכרה זהב של תקופה שלא תחזור עוד. בחרתי לייצר דימויים בלי לחשוב יותר מידי, רישומים מהירים בדיו כשהטקסט הוא חלק בלתי נפרד מהקומפוזיציה. מה שיוצא יוצא.
אין לי ספק שהפרוייקט הזה יוביל אותי למחוזות חדשים והוא חלק מתהליך יצירה ארוך שאני עוברת בשנה האחרונה.
תודה לך שוב עופר על הגילוי וההשראה!
זכיתי.
07

עד כאן להיום. אני יכול לספר שיש עוד עטיפות בשלבים כאלה ואחרים עם כמה וכמה מעצבים שונים (ושתפסו כיוונים שונים בתכלית – תאמינו לי). אני מת כבר להראות לכם, אבל לשם כך תיאלצו להמתין בסבלנות, ואני מקווה שניתן יהיה להציג את הפירות בקרוב. כמו כן,  אם יש בקהל מאיירים, מעצבים או צלמים שמעוניינים לצאת למסע משותף נטול לקוח, לו"ז, תקציב ושסופו אינו ידוע, זרקו לי מילה ב- ofershadmi בג'ימייל, ואולי ניפגש!

תודה עצומה (ומזל טוב!) למירב שחם המוכשרת עד אין קץ!!!

לקריאה נוספת ומומלצת: "למה לא סיפרת לי" בויקיפדיה ובאתר הבית של שלמה גרוניך. כל האלבום להאזנה בערוץ היוטיוב של גרוניך. ראיון עם צאת המהדורה החדשה ב- 2003. אתר הבית של מירב שחם.

Read Full Post »

"הי עופר. העמדת אותי במצב מביך…אין לי אפילו שבריר זכרון מהכריכה עליה אתה מדבר. שנים הייתי המעצב של חברות התקליטים 'הד ארצי' ועוד הרבה חברות כמו הליקון. ספציפית את הכריכה של גרוניך איני זוכר…"

עטיפה אחורית

גזיר המייל הזה מהמעצב ספי מטיוק נקבר אצלי במעמקי התיבה לפני אולי שנה וחצי. "30 שנה – לך תזכור" כדברי הגששים. גרוניך מעולם לא הצטיין בעטיפות פרועות ויצירתיות כפי שניתן היה לצפות ממוסיקאי פורה שכמותו, וכך גם זו של "צמר גפן מתוק". מה יש בה כבר? אחד שלמה עטוף בשמיכה ממוסמרת לקיר, מוחה את עינו בעוד שערו הארוך משתלשל ממנה. בצדה האחורי – אותה שמיכה, עם קווצת שיער מבצבצת החוצה. צבעים חזקים וברורים; הטייה אלכסונית וגופנים מדיפים ביחד ניחוחות חזקים של אייטיז. ובכל זאת, נורא רציתי לכתוב על התקליט הזה בשעתו – אחד האהובים עליי בעברית בכל הזמנים, לא פחות. בשבוע האחרון יצא לי לחזור אליו ולשמוע אותו איזה פעם-פעמיים-עשרים, ולהבין שוב עד כמה התקליט הזה מופלא וקסום. אז הנה אני כותב ספונטנית ומהבטן, כפי שראוי לאלבום של גרוניך. הפעם פחות עטיפה, אנד לט דה מיוזיק טוק.

(אחיזת עיניים  \\ ככה זה נפתח. השיר היה פותח את הופעות הסיבוב ההוא, כאשר הבמה הולכת ומוארת עם השיר. לעצום עיניים ולפקוח את האוזניים. קסם:)

במהלך 1980 סיים גרוניך את לימודי הקומפוזיציה בניו יורק ושקל את המשך דרכו. באותה תקופה הגיע לארץ למספר הופעות, תחילה עם "צליל מכוון" ולאחר מכן בכוחות עצמו (שתועדו גם באלבום ההופעה "קונצרט" – הנה שיר כביר מתוכו). התלהבות ניכרת בקהל הישראלי, לצד הצלחת "סימפטיה" לביצועה של נורית גלרון הותירו בגרוניך רצון לשוב ארצה ולהתמקד בכתיבה בעברית. לשם כך זנח את ההלחנה בסגנון הקלאסי בה עסק באותה עת, ושבחלקה היתה מיועדת להשתלב במחזמר "אמריקה" שגרוניך השתתף בכתיבתו.

במשך מספר חודשים עמל גרוניך על "צמר גפן מתוק", אשר בהשפעות המוסיקה ששמע באותה עת ניתן להבחין מיד – ג'אז, פיוז'ן, רוק מתקדם ומוסיקה קלאסית. מאז אלבום הבכורה שלו "למה לא סיפרת לי" חלפו כמעט עשר שנים, ונדמה שגרוניך התמתן מעט. האלבום אמנם קל הרבה יותר להאזנה מקודמו, אך אולי המורכב והעשיר ברפרטואר הענף שצבר במרוצת השנים.

(איש קש \\ שיר נפלא, בכל קנה מידה:)

" בהאזנות ראשונות – 'צמר גפן מתוק' הוא תקליט מהמם", כתב קוטנר עם צאת האלבום ב- 82'. "ההפקה שלו (שלמה גרוניך עם מתי כספי) היא העשירה והמגוונת ביותר שנשמעה עד היום בתקליט ישראלי. יש כאן מבחר של מקצבים, סגנונות וצבעים מוסיקליים המעוטרים בשפע בלתי-רגיל של רעיונות, גימיקים, מצלולים והפתעות…לשלמה גרוניך של "צמר גפן מתוק" אין העצב החולני שהיו לו פעם וגם לא את ההומור המטורף. מה שיש לו זה דמיון ויכולת מוסיקלית מרשימה (שאינם מנוצלים עד תומם) וכלי הפקה מעולים. לתקליט הזה אני מתייחס כתרגיל ב'איך להפיק תקליט מעניין'".

תמונה אדירה

בניגוד אולי ל"למה לא סיפרת לי", התקליט הזה נשמע הרבה יותר מוקפד, מהודק ומדויק. תמיד ישנו קו עדין שיש לשמור עליו בין היצירתיות והספונטניות לבין והדיוק והקפדנות, והאלבום הזה נחשב בעיני כנקודה המאוזנת ביותר בדיסקוגרפיה של גרוניך. צוות הנגנים שליווה אותו בתקליט הוא האליטה דאז ועמודי התווך של הרוק הישראלי בראשית שנות השמונים ובכלל. מורדי פרבר (רגע לפני שנטש לארה"ב ופתח בקריירת ג'אז מצליחה) משייט לו על הגיטרות כמו צל שרודף את הקלידים של גרוניך. אלון נדל מזכיר שוב מאיפה נולד הבס הישראלי שקשה לטעות בו, ואילו מאיר ישראל איזן היטב בין האגרסיות וההתפרעות לעדינות והרגישות בשירים השונים. פטר ורטהיימר נתן חלקו בקלרניט ובסקסופונים השונים, אשר להם מקום מרכזי באלבום הזה. ובל נשכח כמובן את גרוניך עצמו, שד על הפסנתר, מוג, אורגן חשמלי, פנדר רודס ושאר מיני קלידים שלוקחים חלק בתקליט.

(שומקום \\ קליל, משעשע ומולחן לעילא:)

מעל כל אלה ניצבה הפקתו של מתי כספי, חברו ושותפו הותיק של גרוניך. עיקר עבודתו של כספי היה בעיצוב הסאונד של האלבום. גרוניך סיפר כי הבחירה בכספי נעשתה בשל "חוש הבאלאנס המוסיקלי שלו וההקשבה הנקייה שלו, היכולת שלו לשים את הדגש על הפרטים הנכונים ולהוציא בפוקוס את הדבר הנכון ביצירה מוסיקלית גדושה ומלאת פרטים". הפער בין השניים נסוב בעיקר סביב שירתו של גרוניך, כאשר כספי משך לכיוון של שירה נקייה ומדויקת יותר, ובפחות רגש. "מתי הלך נגד מה שטבעי לי – להביא את התחושות האלה לרגע שבו אני עומד עם אוזניות באולפן. לפי מתי, הטייפ לא משקף התרגשות, אלא קול טוב, נוכחות ונקיון".

אחד השירים המיוחדים באלבום, "עוד לא עצרתי", כולל ג'אם סשן מטורף שמשלב עיבודים אוריינטליים, השפעות אמריקאיות וסולו סיטאר. גרוניך ביקש ממורדי פרבר להשיג נגן סיטאר להקלטה, ועל כך מספר פרבר: "שלמה ביקש שאביא נגן סיטאר, אבל אחרי שמצאתי את הכלי אצל חבר, החלטתי לנגן בו בעצמי. ישבתי כל הלילה ולמדתי את הכלי, ובבוקר באתי לאולפן וניגנתי את הסולו". זו היתה הפעם היחידה בחייו בה ניגן פרבר בסיטאר. מילות השיר מופנות ברמיזה לעבר קהל המאזינים ומבקרים, שלא תמיד עיכלו את יצירתו של גרוניך.

באלבום הזה, הטקסטים (ברובם נירית ירון-גרוניך) הפכו מעורפלים יותר מבעבר, אבל הסאונד והשירה מוקפדים ומדויקים לעילא. הקו בין הטירוף לשקול מעולם לא היה דק יותר. לפעמים ד"ר ג'קיל, לפעמים מיסטר הייד.

אני אוהב את זה שהשיר הכאילו-ציוני "ישראל" ("המקום הנכון במזרח התיכון"!) נפתח ב- Eins! Zwei! Drei! Vier!, ומלווה אותו מקהלת פועלי בניין שגרוניך אסף באופן ספונטני באותו יום. אני מתמוגג מהשיוט המשועשע על הפסנתר ב"שומקום". אני מתרגש מהעדינות ומהרומנטיקה של "מדגם". אני עדיין מופתע כל פעם מחדש על משפטים כמו "אני חולץ צנוניות משדייך". ולעזאזל, אני אוהב את זה שאחרי שיר בשם "איש קש" בא השיר "אישה קשה".

(הפרי אותי \\ אם רק שיר אחד מתוך האלבום, זה האחד שלי. הכפלת קולות, לחן מטורף, סינתוזים של מוג ושלמה גרוניך בפרץ יצירתיות עוטף את הכל. שלמות:)

בחוסר מזל, סיבוב ההופעות שנקבע לצאת האלבום תוזמן לשבוע טרם כניסת צה"ל ללבנון ותחילתה של המלחמה (הערת אגב: צריך להודות שנדרשות הרבה ידיים כדי למנות את כלל האלבומים שסבלו מחוסר מזל שכזה במדינתנו רוויות המלחמות במשך השנים). כך או כך, זה בוודאי לא היטיב עם האלבום, שאחרי הכל צריך לזכור שמלכתחילה אינו קל להאזנה ככל אלבום של שלמה גרוניך. לצד חוסר ההצלחה המסחרית של האלבום, זכה התקליט להכרה משמעותית על האיכויות היצירתיות שהוא טומן בחובו. עם השנים התחבב האלבום על יותר ויותר אוזניים, ומיצב עצמו כקלאסיקת רוק חשובה בפנתיאון הישראלי. החלילן הנפלא הרבי מאן אף הקליט גירסה יפהפיה משלו ל"נואיבה" הענוג.

כעבור שנים רבות של היעדרות מהמדפים, ולאחר שמחירי העותקים הקיימים של התקליט הרקיעו שחקים (איכויות האלבום נפוצו גם בחו"ל בקרב חובבי הרוק המתקדם בעולם), החליטה "הד ארצי" לעשות חסד ולהוציא מחדש את "צמר גפן מתוק" בגירסת רימאסטרינג בשנת 2004. יש לשבח את "הד ארצי" על העבודה היסודית שנעשתה לטובת השחרור החדש, במסגרת סדרת "בראשית" שלה – ראשית, איכות הקול השתפרה במידה ניכרת, בעבודה שהתבססה על הסלילים המקוריים היכן שמצבם התיר זאת. שנית, נוספו לאלבום קרוב ל- 25 דקות של גרסאות מוקדמות שהוקלטו על ידי גרוניך בטייפ בערוץ בודד בביתו. אלה מאפשרות הצצה לעבודה טרם העיבודים, וכן לשירה היצרית והפחות-מוקפדת שמתי כספי ניסה למתן. צורפה גם הקדמה מפורטת על אודות האלבום מאת עופר שנער, פירוט של שיר-אחר-שיר, התייחסות של כספי לעבודה על התקליט וכמובן מילות השירים וקרדיטים – אלה מודפסים על גבי טיוטות דפי התווים של השיר "מדגם".

בהופעת ההשקה של האי.פי. Delicately Violent של איטליז, אירחו את גרוניך בביצוע של "לונה פארק", השיר שחותם את "צמר גפן מתוק" ואחד משיאי הפרוגרסיב הישראלי בכל הזמנים בלי שום ספק. מי שהיה שם, זוכר איזה רגע בלתי נשכח זה היה. הלהקה אירחה איזה מן אבא רוחני והתרגשה אפילו יותר מהקהל. כל הבארבי קפץ על הרגליים מהשנייה הראשונה, ועשה רושם שאין בקהל מישהו שלא מכיר את השיר הזה (אני משוכנע שחלקו הגדול טרם נולד כשהשיר הזה יצא). דור הולך ודור בא וגו'. גרוניך התפרע שם על הקלידים כמו ילד בן 15, וכל הלהקה עם חיוך טיפשי שאומר שעכשיו אפשר לפרוש בשקט. רוק'נ'רול.

———————————————————-

כל האלבום ניתן להאזנה כאן ביוטיוב בערוץ של שלמה גרוניך. לקריאה נוספת אני ממליץ על הפירוט באתר הבית של גרוניך, על מה שהיה למתי כספי לספר על האלבום, על הביקורת של יואב קוטנר מ- 1982 ועל החוברת שנלווית למהדורה המחודשת של האלבום, אותה אני ממליץ לרכוש בחום רב (בכולם נעזרתי גם בכתיבת טור זה).

ורגע לפני סיום – אחד מקטעי הבונוס בגירסה החדשה הוא "קליידוסקופ", שיר של דפנה ארמוני וגרוניך, שהתמודד בקדם אירווזיון 1981. הטקסט המבריק ("קליידוסקופ! מיקרוסקופ! טלסקופ, פריסקופ, סטטוסקופ!"), הלחן העליז והכוריאוגרפיה של גרוניך הביאו אותם היישר למקום הלפני אחרון בתחרות. נייס וואן.

שלמה גרוניך – "צמר גפן מתוק", 1982. עיצוב – ספי מטיוק. צילום – אבי גנור. איסוף ועריכת מהדורה מחודשת – עופר שנער ובועז הראל. עיצוב מהדורת 2004 – דור כהן.

Read Full Post »