Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שלום חנוך’

"אתה תשתוק, הוא יקבע את הסדר \ אתה תישן, הוא יוביל את העדר
ואם פתאום תתעורר בתהום \ מאוחר – הוא לא עוצר באדום"

(מתוך "לא עוצר באדום", שנכתב ככל הנראה על אריק שרון)

השבוע יצא לי להיות נוכח במפגש השני של פורטפוליו לייב, הגירסה החיה של בלוג העיצוב פורטפוליו של העיתונאי והמעצב יובל סער. אפתח ואומר שהיה כיף גדול, ושהיה מרתק. סער מזמין שלושה פאנליסטים נבחרים שיכולים לשפוך אור על נושא מסוים אותו הוא בוחר לחקור. המפגשים מתקיימים באווירה נעימה בבית העיר המקסים בתל אביב (שאני שמח על כל הזדמנות לבקר שם), והיה משמח לראות קהל רב שמתעניין ומגיע לשמוע. אני מתכוון להגיע למפגשים הבאים, וממליץ בחום גם לכם.

טרטקובר (מימין) וסער

הדובר המרכזי בפאנל היה דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 2002 ואחד מבכירי התקשורת החזותית בהיסטוריה של מדינת ישראל (אם לא החשוב שבהם). אני לא יודע עד כמה יש צורך אמיתי להציג אותו או את תרומתו הבלתי-ניתנת לכימות באשר לשפה העיצובית שאנחנו מכירים, מזהים ומדברים. חלק אחד מתוך היצירה שלו כולל עבודות שעוסקות בתרבות (לצד עיצוב פוליטי-חברתי, אוצרות ואיסוף עבודות עיצוב עוד טרם תקופת קום המדינה, הוראה בבצלאל ועוד כמה שפספסתי). מבין עבודות התרבות, קמצוץ זעיר מתוכן כולל עטיפות תקליטים, ואלה כוללים בין היתר את שבלול, את השלושרים, את הפעמון של מתי כספי (יש פוסט!), את סדרת ארץ ישראל הישנה והטובה של אריק איינשטיין, את ששת, את צד א' צד ב' של כספי, את מלכת אמבטיה (אחת האהובות עליי!), את פוזי של איינשטיין, את בוא לריו של יהודית רביץ, את יחס חם של דני ליטני וזו בהחלט רשימה חלקית. זאת כמות בלתי נתפסת של יצירה, ועוד מבלי להזכיר את ההשפעה ואת המורשת. מיטב עבודותיו מוצגות בספר עב כרס (הידוע בשם "הספר האדום של טרטקובר") שיצא לאור לפני ארבעה חודשים.

לקראת המפגש כתב סער בבלוג שלו ותהה: "אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה?". טרטקובר תיקן את סער בכל הזדמנות אפשרית והסביר שאינו עוסק במחאה, אלא בתגובה לדברים שהוא רואה, חווה או מרגיש. הוא גם הביא מורת רוח מקורסים אקדמיים שמלמדים תקשורת חזותית פוליטית. "נתקלתי השנה בקורס שבו נתבקשו התלמידים, כתרגיל אקדמי, ליצור כרזות על המחאה החברתית. קודם כל, זה פשוט לא נכון ביסודו. מה המשמעות של כרזות על המחאה? אלה צריכות להיות כרזות למחאה. וחוץ מזה – שלטים למחאה אי אפשר ללמד; זה משהו שצריך לבוא מבפנים". הניואנס הזה הוא חשוב, מכיוון שהוא יכול לשפוך אור בעיניי על מה שאנחנו רואים וחווים בהקשר של עיצוב פוליטי או חברתי. דווקא המחאה החברתית הצליחה לעורר את המעצבים מתרדמתם, בעיקר כי זה בער להם מבפנים והיה קרוב יותר לליבם. אותם שלטים שנכתבו בכתב יד, בלהט הרגע, על קרטון בשדרות רוטשילד – הם-הם תקשורת חזותית אמיתית, שמגיבה על מה שקורה סביבנו ממקום אמיתי.

"מחכים למשיח" - מתווה לכרזה, דוד טרטקובר 1985

את כל הדברים הללו אני כותב בעיקר בגלל מחשבה אחת שמעסיקה אותי כבר לא מעט זמן. קחו לעצמכם רגע לחשוב על מוסיקאים ישראליים שכותבים ומגיבים על נושאים פוליטים וחברתיים ביצירה שלהם. באופן לא מפתיע, יש המון. ולמה לא מפתיע? כי  זה מה שהלב אומר להם, כי זה מה שהם יודעים לעשות, וכי  זה מה שיוצא להם גם מבלי להתכוון או לנסות להגיב. מספיק לראות את הטקסטים של משתתפי אוסף "אוהלים אדירים", כדי להבין עד כמה הנוכחות הזו קיימת.

עכשיו קחו לעצמכם עוד רגע לחשוב, ונסו למצוא עטיפות אלבומים שמביעות ביקורת או עוסקות בנושאים אלה.

התשובה המפתיעה, המרה, ובעיקר הלא-נעימה היא שבגדול אין. "מחכים למשיח" היא כזו, וגם "מלכת אמבטיה" שהזכרתי קודם לכן (ושמגיבה ומביעה ביקורת בדרכה שלה) – שתיהן פרי עמלו של טרטקובר. שלום גד עשה זאת יפה ב"שירי ארץ ישראל", לצילומו של שרון רז. אולי גם שומקום של אביב גפן, נניח. זהו. פה נגמרת הרשימה הקצרצרה שהצלחתי ללקט, וחשבתי על זה לא מעט. את הדיסוננס הזה אני פשוט לא מצליח להסביר. למה יש כל כך הרבה מחאה במוסיקה, וכל כך מעט בעטיפות של אותם אלבומים? חבל שהאג'נדה של אותם מוסיקאים לא מיתרגמת גם לעיצוב שעוטף את התקליט. במחאה האחרונה זכינו לראות תקשורת חזותית טובה ועוצמתית שבאה מהלב. המעצבים הבינו שאפשר, ושיש להם מקום וקול וכוח. זה בא ממקום מאוד אמיתי, ולכן השאיר אימפקט כזה חזק. החשש מטרנד חולף לא צריכה למנוע מלעצב עטיפה "פוליטית" או "חברתית", אם אתם שואלים אותי. כשם ש"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" נשמע רלוונטי גם היום, כך גם כרזות פוליטיות של טרטקובר מלפני עשרים ושלושים שנה.

ועם כל זאת ולמרות הכל, בזמן שאני נכחתי בהרצאה, מיליון וחצי ישראלים ישבו בבית ובהו באח הגדול. אז מה אני יודע מהחיים שלי בעצם?

"מתפורר מהלחץ, ונשבר מהלחץ
מת לצאת מהלחץ, לצאת מכאן
אבל בינתיים עוצמים עיניים וחוזרים להתחלה
ובינתיים שותים את המים וחוטפים את המחלה"

(מתוך "לצאת מהלחץ", מילים שלום חנוך)

(ביצוע מצוין ל"זה לא נוח")

יש במאפרה של "מחכים למשיח" כל מה שעטיפה טובה צריכה להיות. היא צורמת ולא נעימה למראה, אבל בדיוק במידה שעדיין מסתכלים. היא גם מאוד ממוקדת וברורה, ובכל זאת ושמותירה בידי הצופה סקרנות לדעת מה עומד מאחוריה. לא לשווא הגיעה למעמד של עטיפה אייקונית, אחת הבודדות בעברית. ובעיקר – היא מעבירה בצורה נפלאה את הלחץ ואת חוסר הודאות שחנוך מדבר עליו בתקליט זה.

בהקשר שטרטקובר הציג קודם, זוהי ללא ספק תגובה שלו למציאות שמתוארת באלבום. "מחכים למשיח", כנראה תקליטו המצליח ביותר של חנוך בכל הזמנים, נולד בקונטקסט של האווירה העגומה ששררה במדינה באותם ימים. צה"ל היה שקוע עמוק בבוץ בלבנון, כשהיתה תחושה של מלחמת-ברירה בעם. כמה חודשים קודם לכן, בהפגנת הענק של שלום עכשיו בעקבות טבח סברה ושתילה, נרצח פעיל התנועה אמיל גרינצוויג. האינפלציה החלה להרקיע, ובקרב הציבור שרר תסכול וחוסר אמון בפוליטיקאים ובמנהיגי הצבא. ברמה המקצועית-אישית, חנוך עצמו עדיין לא התאושש מהכשלון הקשה של "חתונה לבנה" ב- 1981, ואלבומו "על פני האדמה" שיצא לאחריו היה בן כלאיים שמנסה לחזור בחוסר הצלחה לסגנונו העדין והנעים של פעם. על רקע זה, החליטה CBS לצמצם מאוד את התקציבים לטובת האלבום, ובכך ערערה עוד יותר את הקרקע תחת חנוך כשעבד על התקליט.

בראיון ליוסי חרסונסקי למעריב לנוער, סיפר חנוך ב- 1985: "המצב בארץ הלך והחמיר, במיוחד כשהתחלתי לעבוד על התקליט. נראה לי מאוד טבעי לגעת בדברים שהרגיזו אותי, שהציקו לי. עקרונית, את הפרונקל פוצצה המלחמה (מלחמת לבנון) והאנשים ששלטו פה בזמנה. יותר מדי עיצבנו אותי. הדמגוגיה שעפה כאן נראתה לי ממש מסוכנת. הרגשתי שהעסק במדינה הזאת מתחיל ללכת אחורה, שמתחיל להיווצר הרס, שהדיכאון מתחיל לשלוט בכל מקום… העם הזה מנווט על ידי אנשים שמוליכים אותו שולל. ב'לא עוצר באדום' אני מדבר על זה".

בכתבה בטיים אאוט (גליון 270), מספר טרטקובר כי לעטיפה היה פעם מקום חשוב, בימים שלא לכולם היה פטיפון. "כשהיה מגיע תקליט חדש אנשים היו מתאספים, מקשיבים למוזיקה, ותוך כדי האזנה מעבירים ביניהם את העטיפה ומסתכלים על כל פרט. בשנות השמונים החוויה הזאת עברה מן העולם, עם המעבר מתקליטים לדיסקים. אז גם הפסקתי בהדרגה לעצב עטיפות". טרטקובר מציין את "מחכים למשיח" ואת הפעמון של מתי כספי כשתי העבודות הבולטות שלו. "מבחינת הנקיון והעיצוב, אני חושב שדווקא העבודה לתקליט של מתי כספי היא יותר שלמה מהעבודה לשלום חנוך. את העטיפה של "מחכים למשיח" הייית משנה בדיעבד: מחליף פונט, מצלם את המאפרה קצת אחרת".

חזית אחורית לעטיפה

עטיפת האלבום היתה לרביעית במספר במסגרת עבודתו עם שלום חנוך. קדמו לה "שבלול" ו"פלסטלינה" על אריק איינשטיין, וכן אלבום הסולו המופלא "אדם בתוך עצמו". "באותם ימים הסטודיו שלי היה בתוך המשרד של חבורת הגר", נזכר טרטקובר. "די מהר הגעתי לפתרון", הוא מספר על בחירת הקונצפט ל"מחכים למשיח". "השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה. יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש אותו בכל משרד קטן, ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג'וינט". את המאפרה צילם מלמעלה עודד קליין.

"הייתי קצת בשוק", מודה מפיקת האלבום אתי אנטה. "אני בכלל רציתי על העטיפה את התמונה היפה של שלום שנמצאת על הגב של האלבום". בכל זאת, העטיפה נותרה על כנה, עם מאפרה מלאה בדלי סיגריות, והפכה לזכורה ביותר מבין העטיפות של תקליטי חנוך. לדברי טרטקובר, חנוך אהב את העטיפה מיד. "לא היו כאן ויכוחים. אני חושב שכמו שאני הבנתי מיד שזה טוב, גם הוא הבין". לימים סיפר חנוך על כך שטרטקובר הצליח לתמצת את כל האלבום לכדי תמונה אחת בעיניו.

שלום חנוך – מחכים למשיח, 1985. עיצוב: דוד טרטקובר. צילום: עודד קליין. צילום אחורי: איילת ברמן.

————————————————————————————————————–

לקריאה נוספת אני ממליץ על כתבתה המצוינת של נויה כוכבי בעכבר העיר על "מחכים למשיח", שחלק מהציטוטים בפוסט זה לקוחים ממנה, וכן על הראיון המקיף שערך יובל סער עם דוד טרטקובר בגלריה בספטמבר האחרון.

Read Full Post »

ב- 1968 יצא לעולם ה- White Album של הביטלס, הידוע גם בשמו הרשמי The Beatles. האלבום הזה (החביב עליי מפרי עמלם) מסמל את תחילת הסוף של הביטלס בקריירה המשותפת שלהם, באלבום כפול וגדוש פנינים קטנות כמו Blackbird, Julia, Rocky Racoon, I will, Piggies, Martha My Dear (וגם כמה להיטים, אם כי זו לא המהות). עטיפת ה- White Album היא בסך הכל תבליט עדין של שם הלהקה על גבי רקע לבן. ריצ'רד המילטון, מראשוני אמני הפופ-ארט, רצה ליצוק אמנות קונספטואלית לעטיפה זו, בניגוד מוחלט לעטיפת סרג'נט פפר הפומפוזית שקדמה לו. העטיפה נחשבת לקלאסיקה ולאחת הזכורות עד היום (והיחידה ללא תמונת חברי הלהקה, אגב!).

למה בשבועות לובשים לבן? המוח החילוני והקלוקל שלי מביא אותי לכל מיני כיוונים תמוהים. חג הביכורים, נכון, אבל בפעם האחרונה שבדקתי הפרות והעזים לא חיכו לחודש סיון כדי להתחיל להשפריץ חלב לכל עבר. וגם אם כן, זאת סיבה מספיקה בקושי ללבוש לבן. מה שכן, יש ימבה עטיפות תוצרת הארץ שהן לבנות או שמתכתבות עם נושא הלובן. המפתיע הוא, שאת רוב האלבומים אני גם ממש אוהב. מיס ון דר רוהה, מאבות הארכיטקטורה המודרניסטית, טבע מחדש את הביטוי "Less is more", וכדבריו רוב העטיפות בפוסט הזה יהיה מינימליסטי ביותר. אז בזמן שאתם מנשנשים לכם קישים ועוגות גבינה, ובעקבות הפשטות של הביטלס, הנה לכם אסופת עטיפות לבנות (מדגמית בלבד!) שעושות חסד עם האלבומים שאותן הן מייצגות.

צליל מכוון – צליל מכוון, 1979

אחרי שכל אחד מהשלושה כבר הספיק לצבור מוניטין כמוסיקאי בפני עצמו, חברו יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב לאלבום יחיד בשם "צליל מכוון". התקליט כלל שירים שחברי ההרכב הביאו עימם, וכל אחד מהם עטה את הסגנון של יוצרו. למרות שכל שיר עומד בפני עצמו (זה אף פעם לא התחבר לי לאלבום, אלא יותר כאסופת שירים), זה עדיין רצף של קלאסיקות בזה אחר זה – סיפור של יום, לוקח ת'זמן, ימים לבנים, יכול להיות שזה נגמר, צליל מכוון, ילדי הירח – אלבום שכולו תענוג צרוף. העטיפה הקדמית והמינימליסטית (בעיצובה של מיכל לויט) כוללת את שם הרכב, שמות החברים וזוג קטנטן שכמילות השיר – "אני שולח לך צליל מכוון". באחורי התקליט ניתן גם לראות תמונה של חברי ההרכב, בצירוף דני מקוב (ועוד אחד מנגני האלבום שאני לא מזהה), אותה צילם ג'ראר אלון.

החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה, 1994

השני באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ומעלה, והחברים של נטאשה מוציאים את אחת מיצירות המופת המשמעותיות ביותר שידע הרוק הישראלי בשנות התשעים. אלבום קונספט כפול, המשקף שידור רדיו הנמשך יממה אחת מלאה. "רדיו בלה בלה" היא תחנת רדיו פיראטית, אותה מנהל א. וקסמן, הסובל מפיצול אישיות. וקסמן מאזין, מפוחד ומבולבל מהחדשות בתקשורת. 4 הדמויות שלו משדרות ומחלקות את האלבום (והיממה) – פרדי הדכאוני, הפי השמח והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. אחרי "שינויים בהרגלי הצריכה" המופתי, בא האלבום המפואר הזה, שהראה מחדש עד כמה רחוק אפשר ללכת עם רעיון משוגע שכזה. קשה להאמין שהתוצר הסופי היה כה מוצלח, כשיש לפרויקט שכזה, סוג של The Wall הישראלי אם תרצו,  כל כך הרבה מקומות להכשל בהם. למרות זאת, באמצעות הטקסטים הפרועים והמדויקים של מיכה שטרית, הלחנים של ארקדי, אירוח של כל-העולם-ואחותו, והפקה אחת גדולה ומפוארת, הכל תיקתק ועבד ביג טיים. העטיפה לבנה כולה, כשפינה התחתונה מיקרופון שדרים קטן ותו לא, בניגוד גמור למה שמצפה בתוך הקנקן. כל מה שעצר בעדי לרשום את מלוא מה שיש לי להגיד על האלבום בפוסט משלו עד היום, הוא אחת אסנת בוכמן שעיצבה את העטיפה וטרם הצלחתי לאתר. מי את, אסנת בוכמן יקרה???

שלום חנוך – חתונה לבנה, 1981 \ הדרכים הידועות, 2008

אחרי הצלחת אלבומו הראשון "אדם בתוך עצמו", ואחרי שנים של עבודה משותפת עם אריק איינשטיין, החליט שלום חנוך לשבור כיוון ויצר את "חתונה לבנה". האלבום היה מבוסס על רוק מחוספס, עשיר בכלים, עיבודים מורכבים וקשים (יחסית, דאז) לעיכול, הפקה של לואי להב וכמובן הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ'. הקהל, שהורגל ל"מאיה" ול"אבשלום", התקשה להתרגל לסאונד הקשה והגס. הזמן עשה את שלו, והאלבום הפך לאבן דרך ברוק הישראלי והגדיר מחדש את המונח פורץ דרך. "כסף", "דיברנו על הצלחה", "חתונה לבנה", "רומן אמיתי" – זה דה ריל שלום (ותרשו לי המלצה – "שחרר אותי" יצא שנה קודם לכן בגירסת תקליטון פ'אנקית בת שמונה דקות – מפתיע לאללה וכל כך מעולה!). את עטיפת האלבום עיצב מנחם רגב, מבכירי מעצבי עטיפות התקליטים בארץ באותן שנים (אחראי בין היתר לכמה קלאסיקות אריק איינשטיין, למשל) וצילם אותה בן לם. התמונה שעיטרה את האלבום צולמה בסוויטה של מלון שרתון בתל אביב, מרוהטת בלבן עד הפרט האחרון. שלום חנוך, בחליפה לבנה על הספה, אולסטאר לבנות ולצידו זרוקה הגיטרה במפגן אייטיז קשה. הארדקור.

האלבום זכה להכרה מאוחרת וקיבל אלבום מחווה בשם "הדרכים הידועות", שאף פעם לא ממש התחשק לי לשמוע. סטודיו דורון עדות הלך חזק עם הקונספט הלבן מהאלבום המקורי ויצר עטיפה לבנה, עם כיתוב אפור ומינימליסטי.

רמי פורטיס – משולש, 2009

אחרי שצבר לא מעט חומרים בעקבות הסיבוב המשותף של "על המשמרת" עם ברי, איגד מר פורטיס את השירים לכדי אלבום אחד משולש, שזכה לשם המקורי "משולש". נוסף על החומר הרב, חש פורטיס שקיצו של עידן התקליטור קרב ועל כן בחר בפורמט הלא-שגרתי. המארז כולל שני אלבומים בשם "יער ישראלי" ו"חזל"ש", וכן מיני אופרת רוק פרועה והזויה עד למאוד בשם "חימושניגיגי" (אני לא חושב ששרדתי אותה עד הסוף). בין השירים החביבים עליי ניתן למנות את "השיר של ז'אק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג שליווה את פורטיס בעבר), "מעליי" עם מארינה מאקסימיליאן בלומין (מוכשרת הגברת) ו"אצבעות דביקות". כלפי חוץ העטיפה נראית בסיסית ורגילה לחלוטין, כשבפנים – עולם ומלואו. בתור מי שראה אי אילו עטיפות תקליטים בחודשים האחרונים, אני לא זוכר עטיפה כל כך עשירה, פרועה ומושקעת כמו המארז הנהדר הזה. לכל אחד משלושת החלקים עטיפה משלו שתואמת את שם הדיסק, כשהחוברת גדושה יצירתיות ושגעון וממש רואים כמה מחשבה היתה מאחוריה. לתפארת מדינת ישראל.

ששת – ששת, 1977

איזה כיף של תקליט! שם טוב לוי ליקט סביבו חבורה של מוסיקאים מוכשרים (בהם יהודית רביץ, עדי רנרט ושמוליק בודגוב) יוצאי להקות צבאיות לאלבום יחיד ששמו כשם ההרכב. החבורה יצרה קטעים ארוכים (בחלקם אינסטרומנטליים) של רוק מתקדם, מלודי ובשילוב עם אלמנטים של סמבה וג'אז. חברות התקליטים היו ספקניות באשר לפוטנציאל השיווקי של החומרים, וההרכב התפזר כעבור מספר הופעות בלבד. רק לאחר יציאתם של החברים לדרך עצמאית, החליטה CBS לתעד עת יצירתם, והאלבום הוקלט תוך שלושה ימים בנגינה חיה. את העטיפה צילם, איך לא, ג'ראר אלון (כל עטיפה טובה בשנות השבעים, פשוט לא ייאמן) ועיצב דוד טרטקובר (כנ"ל).

אלון צילם את חברי הלהקה, ואילו טרטקובר הציג על גבי העטיפה את ה- contour שלהם בלבד, תוך מיספור הדמויות. חברי הלהקה נחשפים בתמונה שהופיעה בצידו האחורי של התקליט (אם תהיתם, מ- 1 עד 6: עדי רנרט, שם טוב לוי, יהודית רביץ, שמוליק בודגוב, איקי לוי, שמוליק ארוך).

שם-טוב לוי – בן אדמה, 2010

פעם שלישית בפוסט הזה, ואין ספק שהבחור אוהב לבן.

את שם-טוב לוי גיליתי בשלב יחסית מאוחר. זאת אומרת, הוא תמיד היה שם, אבל לא מספיק היכרתי אותו בפני עצמו שלא במסגרת קצת אחרת, או צליל מכוון, או עם אריק איינשטיין, או גרוניך, או ששת, או מקומות אחרים שהשמטתי. לפני שנתיים קניתי את "התעוררות", אלבום הסולו הראשון מ- 1979, מבלי להכיר בו אף שיר, והוא נכנס מהר מאוד לפנתיאון האישי שלי. מאז עברו הרבה מים בנהר, ושמי קצת נעלם כיוצר עצמאי. אבל ב- 2007 המציא את עצמו מחדש כשליקט סביבו אסופת מוסיקאים מוכשרים שמנגנים מוסיקה צוענית, ג'אז וחוזרים למקורותיו הבולגריים של לוי. אנסמבל שם טוב לוי הוציא את "תחנות רוח" (זמין במלואו בבנדקמפ) ואילו שלוש שנים מאוחר יותר את בן אדמה (שזמין אף הוא), שניהם פשוט מעולים. ערבוביית הסגנונות עובדת מצוין, ולוי מתגלה שוב כיוצר כן שמאמין בדרכו ולא מהסס לגלוש למקומות קצת פחות מוכרים בעברית (חביבים עליי "פוגה מיסטריו" שמתעלה על המקור של אסטור פיאצולה, "פרו ורבו" שנשמע כמו השיר החסר מהפסקול של 'חתול שחור, חתול לבן' ו"לא זכיתי באור מן ההפקר" המקסים למילותיו של ביאליק). את העץ שבעטיפה אייר רוני לוי, שמתחבר לשם האלבום "בן אדמה". על העיצוב היו אמונים דור כהן הותיק ונועם נתן. אבל למה שוב פונט פרנק-ריל, למה?

עד כאן להפעם, פולקס. חג שמח לכולם. Say cheese!

עכשיו תורכם! אילו אלבומים לבנים אתם אוהבים?

Read Full Post »

היי! מה עשיתם לאתר שלי???

סיפור, כיסוי חוגג אתכם את פורים בפוסט מיוחד לרגל החג. על הכותרת ה- doodle-ית שתישאר פה לימים הקרובים אחראית מעצבת הבית עדי אלוני, הנהדרת כהרגלה.

אז מה התבשל הפעם? לא רק לכם מותר להתחפש, אלא גם לאלבומים ישראליים. כרגיל, גם כאן אנחנו די מפגרים אחרי העולם (ב"עכבר העיר" היה יופי של מדור, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שבו נהגו להציג מדי שבוע מחווה כזו או אחרת של עטיפות אלבומים לעטיפות ותיקות יותר – אם כי בעיקר של כאלה מחו"ל). אז אחרי שעות רבות של נבירות וחפירות בשבועות האחרונים, אני יכול לומר בגאווה שגם לנו יש מה להציע ממיטב התוצרת המקומית. להלן כמה עטיפות ישראליות שהתחפשו לעטיפות אחרות, בין אם מתוך מחווה לאלבום, בין אם לשם הלצה בלבד ואפילו אחת בטעות. ואם יש למישהו מציבור הקוראים עוד הצעות, כתבו לי ותזכו לתהילת עולם!

Oh! Darling

The Beatles - Abbey Road

מעבר החצייה המוביל לאולפני EMI, שבו הצטלמו חברי הביטלס לעטיפת האלבום Abbey Road, הוא כנראה המפורסם ביותר בעולם (מצולם 24/7 פה ב- webcam, ורוב הסיכויים שתיפלו על רביעיית חברים צועדים ומחקים את התמונה המפורסמת): התמונה מבוססת על רעיון של פול מקרטני, וצילם אותה איאן מקמילן המנוח בשעות הבוקר, במשך כמה דקות שבה עצרה המשטרה את התנועה באותה נקודה. את לוחית הרישוי של החיפושית הלבנה משמאל (שייכת לאחד מדיירי האיזור) גנבו כל כך הרבה פעמים, עד שלבעלים נמאס והוא מכר אותה (להרחבה, אני ממליץ על מה שיש ל- BBC להגיד על העטיפה). לעטיפה נוצרו אינספור וריאציות (לא תאמינו כמה!!), כולל אחת מקומית שלנו:

איזולירבנד - ישן וגם נחר

העטיפה כוללת את חברי להקת איזולירבנד (הזכורים לכם מ"מלודי" מקדם אירוויזיון כלשהו בשנות השמונים) בתלבושות, פלוס איזולירבנד צהוב, פלוס חיפושית צהובה משמאל, פלוס כלבלב בגירסה מקומית של התמונה. האלבום "ישן וגם נחר" הוא קליל, תמים ומצחיק (הומור שנות השמונים, אני מזהיר) וגם שמו המבודח הוא וריאציה על אחד מאלבומיו הראשונים של אריק איינשטיין, "ישן וגם חדש".

איזה בררה, איזה חנטריש

צ'רצ'ילים - צ'רצ'ילים

ב- 1969 יצא אלבום הבכורה של הצ'רצילים, שאת עטיפתו אתם לבטח מכירים. האלבום היה כולו על טהרת האנגלית ונחשב לאחד מאלבומי הרוק הישראלים הראשונים שיצאו בארץ. מרבית שירי האלבום נכתבו על ידי רוב הקסלי וסטן סלומון, כשהסאונד הפסיכדלי הבריטי שהביאו עימם פגש את הצליל הישראלי וכמובן את הגיטרות של חיים רומנו.

קוביאשי פורצלן - כפרה

קוביאשי פורצלן, להקה פ'אנקית חביבה (שימו פליי – קצת שמייח, מה אכפת לכם?)


חידשה עם הרבה גרוב וסטייל את "כפרה" של דני בן ישראל, כששלמה מזרחי מתארח על הגיטרות. המקור (לא פחות טוב!) יצא בשנות השבעים באלבומו של בן ישראל "חנטריש שלוש ורבע", שנחשב עד היום לפריט אספנים נדיר. העטיפה שעיטרה את הסינגל היא מחווה לעטיפת אלבומם הקלאסי של הצ'רצ'ילים.

טרטקובר, טייק א'

מתי כספי - צד א' צד ב'

עטיפת האלבום "צד א צד ב" (1978) של מתי כספי הינה אחת העטיפות המוכרות שעיצב דוד טרטקובר (אני מתבייש שעוד אפילו לא יצא לי להזכיר אותו כאן באתר, אבל זה באמת רק עניין של זמן). האלבום מורכב ברובו המכריע מטקסטים שלא נכתבו על ידי מתי כספי, והוקלטו בעבר על ידי מבצעים אחרים. העטיפה, שהפכה לקלאסיקה ולאחד הסמלים המובהקים של האמן, מציגה את הפרופיל של כספי בשחור על גבי לבן בכל אחד מצידי התקליט .

אסף אמדורסקי - צד א

לאחרונה הוציא אסף אמדורסקי את אלבומו "צד א". עטיפתו, שעוצבה על ידי קסניה שסטקובסקי (כמו גם את אלבומו הקודם "הרי את"), היא מחווה לאלבומו של כספי ובה נראה הפרופיל של אמדורסקי ובגירסה מודרנית יותר. שם האלבום נשען גם הוא אותו תקליט, ומתקשר לכינוי של אמדורסקי בקרב מכריו, א'.

טרטקובר, טייק 2

שלום חנוך - מחכים למשיח

מה כבר לא נכתב על "מחכים למשיח"? אלבום המחאה המצליח בהיסטוריה של ישראל, עם שיר הנושא על נפילת הבורסה ב- 83', ולצד שירים כמו "זה לא נוח" ו"לא עוצר באדום" הצליח לתאר תחושת תסכול ולחץ בעם כמו שלא היה באלבומים אחרים אי פעם בהיסטוריה הקטנה שלנו. העטיפה, שראויה (ותזכה ביום מן הימים) לפוסט משל עצמה, עוצבה גם היא בידי דוד טרטקובר (צילם אותה עודד קליין) ונחשבת לאחת העטיפות הגדולות שנעשו בארץ. המאפרה, שכוללת סיגריות רבות, מסטיק משומש, עטיפת אקמול וחשד לבדל של ג'וינט, מסמלת בצורה נהדרת את הלחץ, כסיסת הציפורניים וחוסר הנחת ששררו בעם באותם ימים, ונחשבת לקלאסיקה.

מוקי וברי סחרוף - מחכים למשיח

בשנת 2003, במסגרת אירוע היפ הופ רב משתתפים שנושא את השם "עשור של גרוב ישראלי" (?!), יצא חידוש לשיר הנושא "מחכים למשיח" בביצועם של מוקי וברי סחרוף. כבר מספר רב של פעמים טענתי שיש שירים שלא צריך לגעת בהם, והתבדתי לאחר מכן. במקרה הזה, אני עדיין נע בחוסר נעימות בכיסא בכל פעם שחבורת הבנות שרה ברקע "משיח כבר לא מטלפן". אבל לענייננו – לסינגל התפרסמה עטיפה (מצטער על האיכות הירודה) שבמרכזה מאפרה ריקה, נקייה ומודרנית יותר, מעין גירסה נוחה ונעימה יותר לעין של האלבום המקורי. גם אם תחושת התסכול והלחץ של העטיפה המקורית הולכים כאן לאיבוד, תחפושת זו תחפושת ומקומה של עטיפה זו כאן איתנו בפוסט הזה (אני לא אוהב את כל החידוש הזה, בסדר???).

הבא יהיה יותר טוב

(תודה לערן מ"זה מסתובב" המצוין) אני לא מכיר את המקור, אני לא מכיר את הרימייק, אבל זה פשוט נהדר!

בצלאל יונגרייז והסברס - ירושלים של זהב

השקרנים - הבא יהיה יותר טוב

הכיסוי נחשף

ב- 1998 הוציאה אלאניס מוריסט את אלבומה השני Supposed Former Infatuation Junkie, שכלל גם את הלהיט Thank U (הקליפ שלו זכה לתגובות רבות בעקבות שיטוטיה של מוריסט בעירום ברחובות ניו יורק וברכבת התחתית). על גבי הדיסק עצמו הופיעה התמונה הבאה:

Alanis Morissette - Supposed Former Infatuation Junkie

ב- 2010 יצא אלבום הבכורה של יעל קראוס (בוסה, פאניק אנסמבל ועוד התארחויות רבות). על עטיפת האלבום נראתה תמונה דומה להפליא:

יעל קראוס - Boutique

אולי קצת מפתיע, אבל פשוט אין קשר. ניר גייגר, הצלם שאחראי לתמונה הזו, מספר: "לקח לנו המון זמן להחליט על קונספט לצילום השער של האלבום והעמודים הפנימיים. בשלב מסויים התחלנו לשחק על הרעיון של יעל מעורסלת בעירום על ספה עגולה. מאוחר יותר המנהל שלה נזכר שיש לחבר שלו שטיח אדום יפה ושזה יכול להראות טוב. צילמנו והתלהבנו מאוד מהתוצאה. חשבנו לעצמנו שיש לנו תוצאה גאונית ולא ברור לנו איך לא חשבו על זה קודם. ביום שפירסמתי את התמונה לראשונה, הפנו אותי אנשים לדיסק המדובר של אלאניס מוריסט. אמנם מדובר בפאדיחה, אבל לצערי לא הכרתי את העטיפה הזו. למזלי, אנשים רבים לא מכירים את העטיפה הזו, לכן רק בודדים העירו את תשומת ליבנו לעניין".

רגע לפני שנפרדים

לקראת סיום, קוראים יקרים, יש פה מישהו שרוצה להגיד לכם שלום

רפי, בימים לפני שהיה מחפש קוליפורמים באזני המן

עכשיו לכו גם אתם להתחפש, ותשאירו לי קצת אזני המן (עם תמרים! אני שונא פרג).

חג שמח לכולם!!!

עופר

Read Full Post »