Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שבק’

במסגרת סדרת "אורח לרגע", אני שמח לארח את איתי אילנאי, שכותב בידיעות תל אביב ובאתר החדש והמבטיח "חבית הדגים". הקשר עם איתי נבע בעקבות סדרת כתבות בשנה שעברה בידיעות תל אביב על עטיפות תקליטים שהיה שותף לה. מהיותו יבנאי (ולשמחתי הרבה), בער לו לכתוב על שב"ק ס' הראשון. איתי – המקלדת שלך.

שב"ק ס' - שבק, 1995

"כי יבנה היא העיר שאני בא ממנה

רחובות של זיונים בצבע

שום חודרים מאחור ש-ב-ק-ס בשחור

מהמחתרת, עוד נסגור את החוב

הנקבות יאו, הן רטובות יאו

במטולה נגמרו הבתולות יאו

זה רק שב"ק ס' יפתחו לך ת'אחור

ביבנה, עיר האורות"

מתוך "אימפריה"


קודם כל: שימו פליי

דבר האורח:

בקיץ 1995, בחופש הגדול שבין כיתה ח' ל-ט', ירדנו כל החבר'ה לאילת. זו הייתה עבורנו חווית נעורים בוסרית, יציאה משותפת ראשונה הרחק אל מחוץ לגבולותיה המגוננים של העיר יבנה (אחריה עוד יבואו נסיעות משותפות רבות, לסיני, הרי האלפים והמזרח הרחוק). בעיני עצמנו היינו מגניבים מאד, בוגרים, פורצי דרך. הרגשנו כמו המאת'רפאקרס. נסענו באוטובוס, התאכסנו באכסניית נוער, קנינו סיגריות בפנים מבוישות, טחנו את הטיילת הלוך ושוב ללא מטרה ברורה, ופעם אחת, כשעמדתי ליד דוכן הקבלה, בחורה כבדת שדיים איבדה שליטה על החזה שלה ובלי כוונה יצא מצב שנגעתי בו בטעות.

אבל האמת היא שממש לא היינו פורצי דרך. היינו תמימים, בתולים, ילדים מפוחדים שהעדיפו להשתבלל בתוך עצמם ולא להתעמת עם העולם. לא ביצענו משהו פורץ דרך באותה חופשה באילת, ולמעשה בקושי אגרנו חוויות שאפשר להתפאר בהן. בסופו בשל דבר עשינו את מה שאנחנו עושים ביבנה, רק שעשינו את זה באילת. אני לא זוכר הרבה מאותה נסיעה, אבל סצנה אחת, שולית לכאורה, חקוקה היטב בראשי עד היום. צעדנו לאורך הטיילת – זה בדרך כלל מה שעשינו במהלך שלושת הימים שהיינו באילת – ומאחת המסעדות בקע קול של רדיו פתוח. השיר שהתנגן שם היה מסוג הדברים שלא ניתן להתעלם מהם. "יו כושי כושי כושי, יו כושי כושי". אלו היו המילים, והן חזרו על עצמן שוב ושוב. "יו כושי כושי כושי, יו כושי כושי". זה היה מוזר.

אני בטוח שלא הבנתי על מה השיר מדבר, אבל ללא ספק כששמעתי אותו הוא עשה לי חשק לקפוץ. איפשהו עמוק בפנים, במקום שלא ידעתי שקיים, הוא גרם לי לרצות להפסיק ללכת על הטיילת כמו איזה טמבל, להיכנס לבר אפוף עשן ולדפוק צ'ייסר (אז לא ידעתי שיש דבר כזה צ'ייסר, וברים אפופי עשן ראיתי רק בסרטים). כנראה שרק לשמע המילים "יו כושי כושי", או יותר נכון לשמע האינטונציה שבה נאמרו המילים הללו, ידעתי שמישהו מנסה להעביר לי פה מסר, שמישהו רוצה שאני אצא מהקונכייה שלי, קונכייה שבה יוצא שאני נוגע לבחורות בחזה רק אם זה בטעות. יכול להיות שכמו כל דבר אחר בחיי באותה תקופה, המחשבה הזו הייתה חולפת בראשי לרגע ואז מתפוגגת. אלא שברגע שנגמר השיר, אמרה השדרנית משהו שגרם לי, ולכל החבר'ה, לפעור את פינו בתדהמה. "וזה השיר החדש של להקת שבק"ס מיבנה", היא אמרה. רגע, רגע, היא אמרה יבנה?!

מאותו רגע הכל השתנה. לא, לא נכנסו לבר ודפקנו צ'ייסר, המשכנו לפסוע על הטיילת כמו חנונים. אבל מאותו רגע לא היינו עוד חבורה של ילדים מיבנה. היינו חבורה של ילדים מיבנה, העיר של שבק"ס..

במה מדובר:

שבק"ס הוקמה בבית הספר התיכון "גינזבורג" שביבנה, שבו הייתה לי את הזכות להתחנך וללכת מבוהל במסדרונות. ההרכב המקורי, שבו פעלו שישה חברים, זכה בינואר 1993 בתחרות הלהקות הצעירות של רוקסן. אחרי כמה שינויים בהרכב (מחלה ששבק"ס סובלת ממנה מאז ועד היום), החלה הלהקה לעבוד על אלבום הבכורה שלה עם המפיק יוסי פיין. ב-1995 האלבום "שבק" הופק על ידי NMC ונמכר ב-15 אלף עותקים, הצלחה מסחררת בהתחשב בעובדה שהיה מדובר בלהקה צעירה. למרות הטקסטים השנויים במחלוקת, ואולי בזכותם, השירים של שבק"ס הושמעו בתכיפות ברדיו וכמה מהם הפכו לנכסי צאן ברזל, לפחות בקרב יבנאים. מאז שבק"ס התפצלו, התאחדו, התפצלו והתאחדו שוב, יצאו בקריירות סולו (הבולט מביניהם בתחום הזה הוא מוקי, שביחד עם פילוני הוציא שלושה אלבומים מצליחים), והוציאו בסך הכל ארבעה אלבומים משותפים, שהאחרון שבהם יצא ב-2008.

יש נטייה להתייחס לשבק"ס כלהקה שהביאה לארץ את מוזיקת ההיפ-הופ. אני לא יודע אם זה נכון, אבל ברור שהאלבום הראשון שלה, "שבק", לא היה אלבום היפ-הופ. למרות הפזמון "יו כושי כושי", ועל אף חיבתם של חברי הלהקה לכינויים כמו פלומפי ופילוני, לאיות מילים ולפיאור שמם בדומה לראפרים אמריקאיים, "שבק" היה אלבום שהושפע לחלוטין מלהקות כמו Nirvana ו-Rage Against the Machine. באלבום הזה שבק"ס לא עשו היפ-הופ, הם עשו רוק. רוק טהור, חצוף, מזוקק, שחצני ובועט. רוק צעקני, מילל, עצבני, צורם וחרקני. רוק כמו שרוק צריך להיות.

עבורי זה היה נפלא, וזה היה נורא ואיום. נפלא כי אני חושב שכמו שאר בני גילי באותה תקופה, שבק"ס סחפו אותי בדיוק למקום שטינאייג'ר אמור להיסחף אליו. הם נגעו בנקודות המתאימות אבל לא הסתפקו בלדגדג אותן. שבק"ס ישבו עלי, צרחו לי באוזן, הכריחו אותי להתפתל. וזה היה נורא ואיום כי הנה שבעה חבר'ה מהשכונה שלי, גדולים ממני רק בכמה שנים, ששרים על סמים, בחורות וזיונים, כל הדברים שלי לא היה מושג שבכלל קיימים, וגם אם הם היו מופיעים בפתח הדלת שלי לא הייתי יודע מה לעשות איתם.

אז ככה:

את עטיפת האלבום, שעליו מופיעות שבע דמויות מגניבות, פרועות וכתומות שיער על רקע עיר צבועה בסגול, עיצבה ורד זייקובסקי. זייקובסקי, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (92'), היא היום מנהלת התוכנית ללימודי עיצוב/תואר ראשון ב – NABA – Nuova Accademia di Belle Arti שנמצאת במילאנו, איטליה. "הקשר ביני לבין שבק"ס נוצר דרך המפיק איציק ליכטנפלד (איצ), הבנאדם שהאמין בחבורה מיבנה, שהביא את יוסי פיין להפקה המוזיקלית ושביקש ממני לעצב את העטיפה של הדיסק", כותבת זייקובסקי במייל ממילאנו. "אני הייתי אז במעין תקופת מעבר כזאת, אתה יודע, כשסוגרים מעגלים ועומדים לפתוח חדשים אבל לא ברור באיזה כיוון… את איצ הכרתי מזה כמה שנים. אישיות עם אינטואיציות חזקות. את הפניה שלו אלי פירשתי ככבוד גדול".

שבק בגירסת הדיגיפאק. משמאל - איור של יוסי פיין שיצרה זייקובסקי, כמחווה לתרומתו לאלבום ולעבודה על הלהקה. האיור נגנז בסופו של דבר.

עד אז זייקובסקי מעולם לא עיצבה דיסק, ולא היו לה ניסיון בעימוד או הכרות עם התוכנות הדרושות להתמודדות עם הנושא הגרפי. "אמרתי לאיצ: 'אוקי, אני מעצבת ומאיירת אבל אני צריכה לעבוד עם גרפיקאי שיהיה אחראי על הצד הטכני'. ואיצ נתן אישור למה שהיה לגמרי לא נורמלי לתחום (לפחות נכון לימים ההם) – תקציב כפול לגרפיקה של דיסק, ללהקה שאף אחד עוד לא הכיר!".

מה חשבה זייקובסקי על האלבום? "אהבתי את האנרגיה, את הקצב, אהבתי את החיבור של יוסי פיין. אבל אין מנוס מלהודות: הטקסטים זיעזעו אותי. אבל אחרי שהכרתי את הלהקה גיליתי שמתחת לאפרו הכתום הם ילדים חמודים, מצחיקים, קצת יהירים אבל לא מזיקים. עניין אותי להיכנס לעולם שלהם ולגלות שפה של דימויים שתדבר בשפה שלהם. זה האופן שבו אני אוהבת לעבוד, להיכנס למקומות חדשים שקופה לגמרי כדי לאפשר לצבעים ולצורות של המקום להתגלות דרכי. כדי לאפשר לזה לקרות אתה לא יכול להיות במקום של ביקורת".

סקיצה ראשונית לעטיפת האלבום, שירדה בסופו של דבר

את ההשראה לעיצוב קיבלה זייקובסקי מהמכלול. "מהפגישות שלנו, מהחזרות ומהשיחות שלי עם מירו שהכיר לי את מסיו פרקר ודיבר איתי על חליפות חלל", היא אומרת. מירו, מסתבר, היה איש הקשר בין זייקובסקי ללהקה והפילטר הראשוני של רעיונות לעיצוב העטיפה. הרעיון הראשון, שנותר כסקיצה בלבד, מציג שתי דמויות כתומות שיער שנראות כהכלאה בין הנסיך הקטן למדריך הטרמפיסט לגלקסיה. "הכיוון של האיור הזה היה שגוי", כותבת זייקובסקי. "הוא היה ציני מדי, והדמויות נראו כחוצנים ולא כגיבורי על. באיור הזה חסרה נקודת האיזון בין פנטזיה למציאות. גם לא הצלחתי להעביר את האנרגיה והתנועה, ואת ההתפוצצות ההורמונאלית של שבק"ס. מבחינת חברי הלהקה, הם רצו עטיפה שמשדרת פיצוץ, ולא משהו מתחכם וקונספטואלי מדי".

הרעיון השני של זייקובסקי כבר התקבל בשמחה בידי כל חברי הלהקה, אך עדיין נדרשו לילות רבים של עבודה עד שהגיחה לעולם התוצאה הסופית. "הרבה אלמנטים וסמלי זהות באו מהלהקה עצמה, ביניהם האפרו הכתום שמוזכר בטקסטים", היא מספרת. "מירו הביא כמה קומיקסים ישנים עם סופר-הירו'ס וגיבורי ילדות, והבנתי שהם הולכים להופיע על העטיפה בחליפות חלל עם נתונים פיסיים מודגשים וכלים ותנוחות שמסבירים את הסערה שהם באו לחולל בעיר הגדולה. לצורך הבנייה של הדמויות יצאנו לרחוב עם הגיטרות וצילמתי אותם. אחר כך באה עבודה מטורפת עם האייר-ברש. כשעידן הגרפיקה הממוחשבת והפוטושופ בחיתוליהם אך כבר בעלי נוכחות שאינה משתמעת לשני פנים, ידעתי שזאת הולכת להיות העבודה האחרונה שאני מבצעת עם האייר-ברש. ואכן כך היה".

התוצאה הייתה עטיפה רוקיסטית ואנרגטית, מינית ויהירה, בדיוק כמו הטקסטים והמוזיקה באלבום. "שים לב שהפנים של הדמויות על העטיפה הן הפנים שלהם (רק את הפנים של מר ג'יימס לא רואים, הוא עדיין היה אז בצבא ולא רצה להיחשף) והתנוחות הן התנוחות האמיתיות של שבק"ס רק עם הגזמות. עבדתי המון על התנוחות, חיפשתי את הבלאנס שבין מה שיכול להיות המציאות לבין מה שהוא פנטסיה מוחלטת, חיפשתי את האמצע, עניין אותי המקום של התעתוע. הרגשתי שאני עוזרת להם להגשים איזה סוג של פנטסיה ילדותית".

שב"ק ס', "שבק", 1995, NMC. עיצוב -ורד זייקובסקי.

איתי אילנאי, יבנאי גאה, כותב ב"ידיעות תל אביב" ובמגזין המוזיקה האינטרנטי החדש "חבית הדגים", 2011.

Read Full Post »