Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פופ’

(כתבה קצת מנותקת מהתוכן השגרתי ושלא תוכננה להגיע לבלוג, אבל חשבתי שמספיק מעניין כדי לפרסם בכל מקרה)

עטיפת האלבום MDNA, מרץ 2012

"מוזיקת פופ אינה ניתנת לתיאור, אולם היא ניתנת לכימות"  (מתיה קולוצ'יה, 2010)

במשך למעלה מחצי מאה מנסים מוסיקולוגים וחוקרי תרבות לצקת תוכן למושג האמורפי הזה שנקרא מוסיקת פופ. ההגדרות השתנו לא מעט עם השנים, וכן עטו פנים אחרות כתלות במוצא נקודת המבט. למרות הוריאציות השונות, ישנה הסכמה על מספר עקרונות יסוד. באמירות כלליות למדי, נהוג לומר כי האמן פונה לקהל רחב וכללי (ולא למגזר, תת-תרבות או לאידיאולוגיה מסוימת); המוסיקה נוטה לשקף טרנדים בני זמנם; שימת דגש על איכויות הקלטה, הפקה, ניראות וטכנולוגיה (לעומת איכויות של נגינה חיה); וכן מוסיקה במקצבי ריקודים והמעודדת ריקוד.

לא צריך הגדרות מתפלפלות כדי להצדיק את היותה של מדונה מלכת הפופ הבלתי מעורערת. עם כל האוניברסליות של המאפיינים לעיל, נראה ששלושים שנות יצירה של המלכה האם עשו את שלהן. גם מבלי לדעת מה זה אומר, כל ילד ידע לומר שמה שמדונה עושה זה פופ. במשך כל שנותיה כיוצרת, נראה שהיא לא נחה לרגע ורק ממשיכה להציג מוצר חדש ורענן. מוצר שפונה לכולם, עם עבודת אולפן אפקטיבית, קליפים צבעוניים, שילוב טרנדים מוסיקליים ואופנתיים, והופעות שהן שואו אחד גדול. שלושה עשורים בהן היא עמלה במלוא המרץ, ועם אלבום חדש שעתיד לצאת בחודש הבא.

לחסידי הזמרת, וגם למי שנקלע להתקל בה באופן מזדמן, ידוע כי את מדונה מלווים תחלופה של אופנות מוסיקליות, סגנוניות בלבוש ואף אקטיביזם והשראות מחוץ לעולם המוסיקה. כל אלה זיכו אותה במרוצת השנים בכינוי Queen of re-invention, מלכת ההמצאה-מחדש. אולם מבט מעט מעמיק עשוי להטיל בספק את מידת הצדק שבאמת עומדת מאחורי הכותרת הזו. יש שישאלו מה יש בה, באותה מדונה, שמושך קהל מאזינים כל כך גדול ונלהב במשך תקופה כל כך ארוכה. רוברט מ. גראנט, פרופ' וחוקר אמריקאי תהה על כך באחד מספריו: "היא בוודאי לא כשרון טבעי יוצא דופן. כזמרת, כמוסיקאית, כרקדנית, ככותבת או כשחקנית – הביצועים של מדונה הם צנועים למדי. בראייה רחבה, ניתן לומר כי את הקריירה שלה בנתה תוך היסמכות על האנשים הנכונים".

במרוצת השנים הקפידה מדונה לעבוד עם מגוון מפיקים, לרוב עם השמות החמים באותה עת. החל מפרינס בשלהי שנות השמונים, דרך נלי הופר (ע"ע מאסיב אטאק, ביורק ויו-2) באמצע שנות התשעים, בהמשך עם וויליאם אורביט (אול סיינטס, שוגאבייבס ופינק) וכלה בג'סטין טימברלייק ובטימבאלנד בשנים האחרונות. כל אחד מהם היה אחראי במידה מסוימת לסאונד של התקופה, ואצל כולם מדונה היוותה רק פרק קצר ביריעת עבודתם המוסיקאלית.

עטיפת Like a virgin, נובמבר 1984

לזכותה ייאמר שהיא לא היססה להחליף נוסחה מנצחת כמה וכמה פעמים, צעד שדורש מידה מסוימת של אומץ בעולם המוסיקה. אותה היצמדות לטרנדים חולפים שמאפיינת אמני פופ משתקפת היטב בסגנון שכל אחד מהמפיקים הנ"ל הביא עימו. סגולתה הגדולה, יש האומרים, היא שמדונה תמיד ידעה לזהות ולתפוס אותם בדיוק ברגע הנכון, שניה וחצי לפני ששאר העולם הגדול רואה את זה. יתכן ששינויים אלה הם הסוס שמשך את העגלה במשך שנים כה רבות ואיפשר לה להמשיך לדהור קדימה. אף על פי כן, צריך לזכור שאותה "המצאה מחדש" באה לידי ביטוי בתחלופה של אנשים שקובעים איך מדונה הולכת להשמע. איזה גוון יקבלו הפעם אותם חומרים, שבבסיסם חוזרים על עצמם כל פעם מחדש. אם תרצו, פילטר אחר במצלמה שמכוונת לאותו אובייקט.

הרי הנרטיב של מדונה השתנה מעט מאוד במשך שנות הקריירה שלה – בנות רוצות לכייף, כולם רוצים לרקוד וסקס הוא מקדם מכירות מצוין. גישת ה- sex positivity שלה בכל ההתייחסות לנושאים מיניים, למשל, ליוותה אותה במשך יותר מעשר שנים. סקס זה טבעי, סקס זה לגיטימי, כולנו עושים את זה, ולא צריך להסתתר או להתבייש מזה. הגישה המתירנית הזו ללא ספק נזקפת לזכותה של מדונה, כשבוחנים את המורשת שהיא מותירה אחריה (התלמידה השקדנית ליידי גאגא שיננה את השיעור הזה היטב, כפי שכבר נוכחנו לגלות). בכל הזמן הזה, מדונה המשיכה לומר ולהגיש לנו עוד מאותו הדבר, כל פעם במעטפת ויזואלית קצת אחרת.

השיא המובהק הגיע בתקופת אלבומה "ארוטיקה" בראשית שנות התשעים. התקליט עסק רובו ככולו בנושאים מיניים, בין היתר תוך מתן לגיטימציה ליחסים חד מיניים וכאקט חלוצי לביטול ההדחקה והבידוד התדמיתי לחולי איידס. זה גם היה האלבום הראשון של הזמרת שקוטלג כ- Parental Advisory (בשנים שעוד אולי היה לזה איזשהו ערך בקרב הציבור האמריקאי). לצד האלבום יצא גם ספר שפרסמה, שנקרא בפשטות "סקס". בספר ניתן לראות תמונות של מדונה בעירום מלא, באקטים מיניים מגוונים, ובהם גם חד מיניים וסאדו-מזוכיסטיים – "הגשמה ויזואלית של הפנטזיות שלי", היא סיפרה. "זו הדרך שלי להגיד שסקס זה דבר טבעי ולגיטימי, ולא צריך להסתיר או להדחיק אותו".

מדונה כבר היתה רגילה ומיומנת בתגובות על אותה פרובוקטיביות עודפת שהפגינה במהלך השנים. הכנסיה וקהילות שמרניות רבות התלוננו חדשות לבקרים על אותה בוטות ומתירנות (שהעניקה לה נקודות נוספות בקהל הכללי), אולם הפעם התגובות היו חריפות באופן מיוחד. הציבור, ובעיקר קהל המבקרים דחו אותו בבוז מוחלט מהרגע הראשון. התלונות כלפי הספר דיברו על טעם רע, על צילום לא מוצלח, על תוכן רדוד ופשוט קטלו אותו מכל עבר. גם נציגי התקשורת והמבקרים הפתוחים בדיעותיהם חרצו כי הפעם היא הגזימה והלכה רחוק מדי.

כל זה לכשעצמו אינו מעניין יתר על המידה – הרבה מהקריירה של מדונה נבנתה כאמור על סמך אותה פרובוקטיביות ומיניות מוחצנת. מה שהיה מפתיע מאוד ובהחלט שווה התייחסות אירע בשנה שלאחר מכן. לאלבומה הבא כתבה את השיר (הנהדר, יש לציין) Human nature, שבו היא עונה לכל כלי התקשורת, המבקרים ושאר המלעיזים שהשמיצו אותה קודם לכן. חברת ההפקות הפעילה מכבש לחצים אדיר לשכנע אותה להשאיר את השיר מחוץ לאלבום, אם כי ללא הצלחה. למורת רוחם ובניגוד גורף לכל ההמלצות, מדונה התעקשה שהשיר אף יצא כסינגל ולווה בקליפ הולם ביותר. "אני לא מצטערת. זה הטבע האנושי", היא כותבת במילות השיר וממשיכה בציניות ש"אופס, לא ידעתי שאני לא אמורה לדבר על סקס". בסוף הקליפ, אחרי שהמוסיקה השתתקה, פונה מדונה למצלמה ואומרת בבירור למבקרים שלה "Absolutely no regret".

הקהל כבר הורגל, וקל לפספס את מה שקרה פה בתוך בליל הפרובוקציות שלה משחר הקריירה. ובכל זאת, עין מיומנת תשים לב למשהו שונה. נקודת שפל או שיא (תלוי את מי שואלים), שבה לא היא מכתיבה את הטון, אלא מגיבה להדים מן הציבור. ולא סתם מגיבה, הולכת נגד הזרם. ובעיקר – היא מגדילה לעשות ונכנסת ראש בראש בתקשורת שהשמיצה אותה. לאמן פופ מן השורה זה כמעט גזר דין מוות מקצועי. באקט אמיץ ובראש מורם, לקחה מדונה צד כן ואמיתי ועשתה מעשה "עיתונאי קטן" אריק-איינשטייני, בניגוד גמור למצופה מסוג היוצרים אותם היא מייצגת. כזה שאומר שאם לא טוב לכם מה שאני עושה, לכו תחפשו.

אותם ספר ואלבום נחשבים עד היום לכשלון מסחרי מהדהד (בקנה מידה של מדונה), אבל זיכו את המאזינים ברגע כן ומיוחד של היוצרת הזו. זה היה אירוע נדיר של אנטי-פופ, שבו מדונה הפנתה אצבע משולשת כלפי כל מי שהיא ניזונה ממנו. יודע כל סלב מתחיל שעם התקשורת אסור בשום אופן להתחשבן, וההחלטה שהזמרת קיבלה נתקבלה באופן שקול ולא בהיסח הדעת. הפעם היה לה אכפת. לשם שינוי, מדונה לא נוהגת בעולם כרצונה, ורואה לנכון לעצור ולהסביר את עצמה. לא רק כיופים וריקודים ושמחה. יש אג'נדה שמדונה מוכנה לעמוד מאחוריה, גם אם יצא שלציבור זה לא כל כך נוח.

זה היה רגע קטן, שבו זכינו כולנו לקלף ולראות קצת מפניה האמיתיות של מדונה, מבעד לשכבות הרבות שהציבו בדרך העוסקים במלאכה. הרי מעט מאוד מתוך כל מה שהמאזין והצופה בבית מקבל הוא באמת מדונה עצמה בסופו של דבר. אצל אמן בקנה מידה שלה, על אחת כמה וכמה במעטה של זמרת פופ, נכנסים לתמונה גם המנהל האישי, הבמאי, המפיק, חברת התקליטים, אנשי הסטיילינג – כל כך הרבה אנשים שתפקידם להביא לציבור מוצר בעל אופי מסוים, התחום במסגרת מוגבלת ביותר. וזו בהחלט מחשבה מעציבה למדי.

מתוך סשן הצילומים לעטיפת האלבום הראשון, 1983 (צילום: Gary Heery)

הרי לכם סטטיסטיקה מעניינת: מכל 12 העטיפות של אלבומי האולפן משתקפת דמותה של מדונה בחזית. 11 מתוכן מציגות את פניה (כאשר זו שנותרה חושפת בפני הצופים את הבטן שלה). למעט אחת או שתיים, בכולן היא אף מפנה את צידה השמאלי לעבר הצלם. מפעם לפעם הטכניקה השתנתה, האופנה התחלפה, איכות הצילום השתפרה, אבל מדונה נותרה אותה מדונה. כמעט שלושים שנה חלפו בין אלבומה הראשון לזה הקרב ומגיע בחודש הבא, והתמונות מכאן ומכאן מחשידות בדמיון שלהן. הפעם שחור-לבן הפך לצבע, נוספו עוד אפקטים ופילטרים על גבי התמונה, אולם הדמיון מותיר מעט מקום לספק – זוהי פשוט גירסה עדכנית של מה שכבר ראינו.

בתקופה בה עבדה על האלבום אמריקן לייף (2003), העידה מדונה כי הושפעה מאוד מהמרדנות אותה ייצג צ'ה גאוורה וציינה אותו כדמות מפתח בגיבוש התקליט. אותה השפעה מרכזית באה לידי ביטוי בעטיפת האלבום בתמונת מחווה של מדונה (עדיין מפנה את לחי שמאל), כשהפעם גם חובשת את כובע הברט המפורסם של צ'ה. עשור קודם לכן, בתקופה בה עבדה על האלבום "ארוטיקה", הושפעה מדונה בעיקר מאנדי וורהול ויצירתו. גם כאן, זכתה העטיפה של האלבום להתייחסות ויזואלית דומה, מתוך כוונה לעטות אופי וורהולי במקצת. דעתנית ככל שתהא (ומדונה ידועה ככזו), תמיד התמצו העטיפות במוצר די דומה ותוך התמודדות שטחית ביותר עם אותו מקור השראה שעשה לה את האלבום. יש סדר עדיפויות ברור – ניתן לאפשר קצת ביטוי עצמי, ולו בתנאי שהוא נענה לכללי המשחק של הפופ.

למי שמצפה או מקווה להפתעות בעתיד הקרוב, קשה להאמין שימצא אותן באלבומה החדש שצפוי לצאת בחודש הבא. בסינגל המוביל משתתפות ניקי מינאז' ו- M.I.A., שתיים מהראפריות היותר חמות היום. זהו אחד משיתופי הפעולה מהם שני הצדדים יוצאים נשכרים-  הצעירות, שזוכות למקפצה יפה מאוד לכיוון הליגה של הגדולים, ואילו מדונה, שמנסה להשאר רלוונטית ונצמדת למה שנשמע צעיר ועדכני. כולם מתמקמים בנוחות באותה תבנית פופ משומנת, זו שערכה המוסיקלי נמוך ושהנשכרים העיקריים ממנה הם חברות התקליטים סופרות המזומנים, וקהל עממי שמעוניין לחוות קצת גוד טיים בלי לחשוב יותר מדי.

מי שהיטיב לתאר את המציאות העגומה הזו הוא המוסיקאי מנפרד מאן, בספרו המצוין "הסוציולוגיה של הרוק". "מוסיקת פופ היא כפי הנראה צורת האמנות היחידה שתלויה באופן מוחלט בהצלחתה בקרב הציבור הכללי. ככל שיותר אנשים יקנו את התקליט, כך הוא יהיה מוצלח יותר – לא רק מסחרית, אלא גם אמנותית". בינתיים נמשיך אנו הקהל לקבל את מנת מדונה השנתית שלנו, כפי הנראה בגירסה מעודכנת יותר של עוד מאותו דבר שכבר. בסרט האלמותי מציצים שאל אריק איינשטיין אם "אותם הפנים, רק לא אותו פרצוף – יש דבר כזה?", ואת התשובה אנחנו כנראה כבר יודעים.

Read Full Post »