Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עודד קליין’

"אתה תשתוק, הוא יקבע את הסדר \ אתה תישן, הוא יוביל את העדר
ואם פתאום תתעורר בתהום \ מאוחר – הוא לא עוצר באדום"

(מתוך "לא עוצר באדום", שנכתב ככל הנראה על אריק שרון)

השבוע יצא לי להיות נוכח במפגש השני של פורטפוליו לייב, הגירסה החיה של בלוג העיצוב פורטפוליו של העיתונאי והמעצב יובל סער. אפתח ואומר שהיה כיף גדול, ושהיה מרתק. סער מזמין שלושה פאנליסטים נבחרים שיכולים לשפוך אור על נושא מסוים אותו הוא בוחר לחקור. המפגשים מתקיימים באווירה נעימה בבית העיר המקסים בתל אביב (שאני שמח על כל הזדמנות לבקר שם), והיה משמח לראות קהל רב שמתעניין ומגיע לשמוע. אני מתכוון להגיע למפגשים הבאים, וממליץ בחום גם לכם.

טרטקובר (מימין) וסער

הדובר המרכזי בפאנל היה דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 2002 ואחד מבכירי התקשורת החזותית בהיסטוריה של מדינת ישראל (אם לא החשוב שבהם). אני לא יודע עד כמה יש צורך אמיתי להציג אותו או את תרומתו הבלתי-ניתנת לכימות באשר לשפה העיצובית שאנחנו מכירים, מזהים ומדברים. חלק אחד מתוך היצירה שלו כולל עבודות שעוסקות בתרבות (לצד עיצוב פוליטי-חברתי, אוצרות ואיסוף עבודות עיצוב עוד טרם תקופת קום המדינה, הוראה בבצלאל ועוד כמה שפספסתי). מבין עבודות התרבות, קמצוץ זעיר מתוכן כולל עטיפות תקליטים, ואלה כוללים בין היתר את שבלול, את השלושרים, את הפעמון של מתי כספי (יש פוסט!), את סדרת ארץ ישראל הישנה והטובה של אריק איינשטיין, את ששת, את צד א' צד ב' של כספי, את מלכת אמבטיה (אחת האהובות עליי!), את פוזי של איינשטיין, את בוא לריו של יהודית רביץ, את יחס חם של דני ליטני וזו בהחלט רשימה חלקית. זאת כמות בלתי נתפסת של יצירה, ועוד מבלי להזכיר את ההשפעה ואת המורשת. מיטב עבודותיו מוצגות בספר עב כרס (הידוע בשם "הספר האדום של טרטקובר") שיצא לאור לפני ארבעה חודשים.

לקראת המפגש כתב סער בבלוג שלו ותהה: "אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה?". טרטקובר תיקן את סער בכל הזדמנות אפשרית והסביר שאינו עוסק במחאה, אלא בתגובה לדברים שהוא רואה, חווה או מרגיש. הוא גם הביא מורת רוח מקורסים אקדמיים שמלמדים תקשורת חזותית פוליטית. "נתקלתי השנה בקורס שבו נתבקשו התלמידים, כתרגיל אקדמי, ליצור כרזות על המחאה החברתית. קודם כל, זה פשוט לא נכון ביסודו. מה המשמעות של כרזות על המחאה? אלה צריכות להיות כרזות למחאה. וחוץ מזה – שלטים למחאה אי אפשר ללמד; זה משהו שצריך לבוא מבפנים". הניואנס הזה הוא חשוב, מכיוון שהוא יכול לשפוך אור בעיניי על מה שאנחנו רואים וחווים בהקשר של עיצוב פוליטי או חברתי. דווקא המחאה החברתית הצליחה לעורר את המעצבים מתרדמתם, בעיקר כי זה בער להם מבפנים והיה קרוב יותר לליבם. אותם שלטים שנכתבו בכתב יד, בלהט הרגע, על קרטון בשדרות רוטשילד – הם-הם תקשורת חזותית אמיתית, שמגיבה על מה שקורה סביבנו ממקום אמיתי.

"מחכים למשיח" - מתווה לכרזה, דוד טרטקובר 1985

את כל הדברים הללו אני כותב בעיקר בגלל מחשבה אחת שמעסיקה אותי כבר לא מעט זמן. קחו לעצמכם רגע לחשוב על מוסיקאים ישראליים שכותבים ומגיבים על נושאים פוליטים וחברתיים ביצירה שלהם. באופן לא מפתיע, יש המון. ולמה לא מפתיע? כי  זה מה שהלב אומר להם, כי זה מה שהם יודעים לעשות, וכי  זה מה שיוצא להם גם מבלי להתכוון או לנסות להגיב. מספיק לראות את הטקסטים של משתתפי אוסף "אוהלים אדירים", כדי להבין עד כמה הנוכחות הזו קיימת.

עכשיו קחו לעצמכם עוד רגע לחשוב, ונסו למצוא עטיפות אלבומים שמביעות ביקורת או עוסקות בנושאים אלה.

התשובה המפתיעה, המרה, ובעיקר הלא-נעימה היא שבגדול אין. "מחכים למשיח" היא כזו, וגם "מלכת אמבטיה" שהזכרתי קודם לכן (ושמגיבה ומביעה ביקורת בדרכה שלה) – שתיהן פרי עמלו של טרטקובר. שלום גד עשה זאת יפה ב"שירי ארץ ישראל", לצילומו של שרון רז. אולי גם שומקום של אביב גפן, נניח. זהו. פה נגמרת הרשימה הקצרצרה שהצלחתי ללקט, וחשבתי על זה לא מעט. את הדיסוננס הזה אני פשוט לא מצליח להסביר. למה יש כל כך הרבה מחאה במוסיקה, וכל כך מעט בעטיפות של אותם אלבומים? חבל שהאג'נדה של אותם מוסיקאים לא מיתרגמת גם לעיצוב שעוטף את התקליט. במחאה האחרונה זכינו לראות תקשורת חזותית טובה ועוצמתית שבאה מהלב. המעצבים הבינו שאפשר, ושיש להם מקום וקול וכוח. זה בא ממקום מאוד אמיתי, ולכן השאיר אימפקט כזה חזק. החשש מטרנד חולף לא צריכה למנוע מלעצב עטיפה "פוליטית" או "חברתית", אם אתם שואלים אותי. כשם ש"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" נשמע רלוונטי גם היום, כך גם כרזות פוליטיות של טרטקובר מלפני עשרים ושלושים שנה.

ועם כל זאת ולמרות הכל, בזמן שאני נכחתי בהרצאה, מיליון וחצי ישראלים ישבו בבית ובהו באח הגדול. אז מה אני יודע מהחיים שלי בעצם?

"מתפורר מהלחץ, ונשבר מהלחץ
מת לצאת מהלחץ, לצאת מכאן
אבל בינתיים עוצמים עיניים וחוזרים להתחלה
ובינתיים שותים את המים וחוטפים את המחלה"

(מתוך "לצאת מהלחץ", מילים שלום חנוך)

(ביצוע מצוין ל"זה לא נוח")

יש במאפרה של "מחכים למשיח" כל מה שעטיפה טובה צריכה להיות. היא צורמת ולא נעימה למראה, אבל בדיוק במידה שעדיין מסתכלים. היא גם מאוד ממוקדת וברורה, ובכל זאת ושמותירה בידי הצופה סקרנות לדעת מה עומד מאחוריה. לא לשווא הגיעה למעמד של עטיפה אייקונית, אחת הבודדות בעברית. ובעיקר – היא מעבירה בצורה נפלאה את הלחץ ואת חוסר הודאות שחנוך מדבר עליו בתקליט זה.

בהקשר שטרטקובר הציג קודם, זוהי ללא ספק תגובה שלו למציאות שמתוארת באלבום. "מחכים למשיח", כנראה תקליטו המצליח ביותר של חנוך בכל הזמנים, נולד בקונטקסט של האווירה העגומה ששררה במדינה באותם ימים. צה"ל היה שקוע עמוק בבוץ בלבנון, כשהיתה תחושה של מלחמת-ברירה בעם. כמה חודשים קודם לכן, בהפגנת הענק של שלום עכשיו בעקבות טבח סברה ושתילה, נרצח פעיל התנועה אמיל גרינצוויג. האינפלציה החלה להרקיע, ובקרב הציבור שרר תסכול וחוסר אמון בפוליטיקאים ובמנהיגי הצבא. ברמה המקצועית-אישית, חנוך עצמו עדיין לא התאושש מהכשלון הקשה של "חתונה לבנה" ב- 1981, ואלבומו "על פני האדמה" שיצא לאחריו היה בן כלאיים שמנסה לחזור בחוסר הצלחה לסגנונו העדין והנעים של פעם. על רקע זה, החליטה CBS לצמצם מאוד את התקציבים לטובת האלבום, ובכך ערערה עוד יותר את הקרקע תחת חנוך כשעבד על התקליט.

בראיון ליוסי חרסונסקי למעריב לנוער, סיפר חנוך ב- 1985: "המצב בארץ הלך והחמיר, במיוחד כשהתחלתי לעבוד על התקליט. נראה לי מאוד טבעי לגעת בדברים שהרגיזו אותי, שהציקו לי. עקרונית, את הפרונקל פוצצה המלחמה (מלחמת לבנון) והאנשים ששלטו פה בזמנה. יותר מדי עיצבנו אותי. הדמגוגיה שעפה כאן נראתה לי ממש מסוכנת. הרגשתי שהעסק במדינה הזאת מתחיל ללכת אחורה, שמתחיל להיווצר הרס, שהדיכאון מתחיל לשלוט בכל מקום… העם הזה מנווט על ידי אנשים שמוליכים אותו שולל. ב'לא עוצר באדום' אני מדבר על זה".

בכתבה בטיים אאוט (גליון 270), מספר טרטקובר כי לעטיפה היה פעם מקום חשוב, בימים שלא לכולם היה פטיפון. "כשהיה מגיע תקליט חדש אנשים היו מתאספים, מקשיבים למוזיקה, ותוך כדי האזנה מעבירים ביניהם את העטיפה ומסתכלים על כל פרט. בשנות השמונים החוויה הזאת עברה מן העולם, עם המעבר מתקליטים לדיסקים. אז גם הפסקתי בהדרגה לעצב עטיפות". טרטקובר מציין את "מחכים למשיח" ואת הפעמון של מתי כספי כשתי העבודות הבולטות שלו. "מבחינת הנקיון והעיצוב, אני חושב שדווקא העבודה לתקליט של מתי כספי היא יותר שלמה מהעבודה לשלום חנוך. את העטיפה של "מחכים למשיח" הייית משנה בדיעבד: מחליף פונט, מצלם את המאפרה קצת אחרת".

חזית אחורית לעטיפה

עטיפת האלבום היתה לרביעית במספר במסגרת עבודתו עם שלום חנוך. קדמו לה "שבלול" ו"פלסטלינה" על אריק איינשטיין, וכן אלבום הסולו המופלא "אדם בתוך עצמו". "באותם ימים הסטודיו שלי היה בתוך המשרד של חבורת הגר", נזכר טרטקובר. "די מהר הגעתי לפתרון", הוא מספר על בחירת הקונצפט ל"מחכים למשיח". "השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה. יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש אותו בכל משרד קטן, ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג'וינט". את המאפרה צילם מלמעלה עודד קליין.

"הייתי קצת בשוק", מודה מפיקת האלבום אתי אנטה. "אני בכלל רציתי על העטיפה את התמונה היפה של שלום שנמצאת על הגב של האלבום". בכל זאת, העטיפה נותרה על כנה, עם מאפרה מלאה בדלי סיגריות, והפכה לזכורה ביותר מבין העטיפות של תקליטי חנוך. לדברי טרטקובר, חנוך אהב את העטיפה מיד. "לא היו כאן ויכוחים. אני חושב שכמו שאני הבנתי מיד שזה טוב, גם הוא הבין". לימים סיפר חנוך על כך שטרטקובר הצליח לתמצת את כל האלבום לכדי תמונה אחת בעיניו.

שלום חנוך – מחכים למשיח, 1985. עיצוב: דוד טרטקובר. צילום: עודד קליין. צילום אחורי: איילת ברמן.

————————————————————————————————————–

לקריאה נוספת אני ממליץ על כתבתה המצוינת של נויה כוכבי בעכבר העיר על "מחכים למשיח", שחלק מהציטוטים בפוסט זה לקוחים ממנה, וכן על הראיון המקיף שערך יובל סער עם דוד טרטקובר בגלריה בספטמבר האחרון.

Read Full Post »

בציר טוב / אילן וירצברג ושמעון גלבץ, 1982

"אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה.
ואני טופח על שיכמי, הזמן לטובתי
אין לי סטרט מופלא אבל נשימה."

מתוך "אני הולך במישור"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: אני חושב שנתקלתי באלבום בפעם הראשונה כשהוא שודר במלואו ב"לילה של אלבומים" ב- 88FM. השעה היתה ארבע בבוקר והייתי בנסיעה דרומה. מהצליל הראשון של "פתיחה" אני זוכר ששאלתי את עצמי שוב ושוב מה זה, ואיך פספסתי את האלבום הזה. כששיר אחר שיר, כל אחד בסגנון ומקצב שונה, נוצרת תחושה של קלאסיקה אמיתית, על זמנית, כזו שרלוונטית ויכלה לצאת באותה מידה גם היום (לא להאמין שהאלבום הזה תיכף חוגג שלושים). משובח.

במה מדובר: האלבום "בציר טוב" הינו אלבומם הראשון של אילן וירצברג ושמעון גלבץ, שני חברי ילדות. האלבום כולל שירים של יונה וולך שהולחנו ע"י וירצברג וגלבץ בעבודה משותפת עם המשוררת בביתה בקרית אונו במשך כחצי שנה. בתחילת הדרך, העבודה על האלבום נעשתה באופן עצמאי, ללא גיבוי או תמיכה של חברות התקליטים. השירים מאופיינים בצליל נקי ומוקפד, כשהשירים הבולטים שהתפרסמו בו הם "כשבאתי לקחת אותה מהעננים" ו"שיר קדמשנתי (סקס אחר)". האלבום יצא בהוצאה מחודשת בשנת 2002 בצירוף שלושה שירים חדשים.

אז ככה: "הקונספט נבחר אחרי שהחלטנו על שם האלבום", מספר גלבץ. "מלכתחילה לא ניסינו ליצור תקליט של מוסיקה מסחרית אופנתית, כי אם יצירה  שיש לה חיי מדף ארוכים, שתשתבח עם הזמן כמו יין טוב (בדיעבד הוכח שלא טעינו), ומכאן השם 'בציר טוב'. השם הוביל למחשבה ראשונית על תצלום של בקבוק יין על העטיפה". העטיפה המוכרת היא וריאציה על התווית המפורסמת של בקבוקי J&B (שגם היא נותרה על כנה עד היום, אגב).

העטיפה על מרכיביה היא צילום סטודיו. לעבודה עליה צוותו רפי דייגי (גרפיקאי) ועודד קליין (צלם), והם העלו את הרעיון להשתמש כנקודת מוצא בתווית המפורסמת של המשקה J&B, אבל לשנות את הכיתוב ל – V&G – וירצברג וגלבץ. רפי, הגרפיקאי, הכין תווית מיוחדת, עם שם האלבום, שמותיהם של האמנים, שמות השירים וכו', והיא הודבקה לבקבוק ירקרק. 

בנוסף לתווית רואים בצד ימין של העטיפה את קלסתרי הפנים של וירצברג וגלבץ משתקפים על זכוכית הבקבוק המעוגלת. גלבץ מוסיף: "מכיוון שבתחילת שנות השמונים עדיין לא פותחו אמצעי הגרפיקה הממוחשבת המצויים כיום, אפקט השתקפויות הפנים על הבקבוק בוצע בשני שלבים בטכניקה הקרויה 'חשיפה כפולה': בתחילה צולמו קלסתרי הפנים כשהם משתקפים על פח מעוגל שתיפקד כמראה, ואח"כ על גבי אותו לוח צילום צולם הבקבוק עם התווית". הצד האחורי של עטיפת האלבום הוא צילום חלקו התחתון של בקבוק המשקה הירקרק עם ריצודי אור. 

"אף שבתקופה שבה נוצר התקליט, הגישה שלו – 'רוק-אמנותי' – והצליל שלו נתפסו כמשהו חוצלארצי, חשוב היה לנו להדגיש שמבחינתנו הוא ישראלי מאלף ועד תו, ולכן על התווית בחזית העטיפה, מתנוססת בבירור הכתובת 'תוצרת ישראל'".

אילן וירצברג ושמעון גלבץ, "בציר טוב", 1982. גרפיקה – רפי דייגי. צילום – עודד קליין.

Read Full Post »