Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סיכום שנה’

איור: דייב קלי

איור: דייב קלי

מוזיקה ששמעתי השנה ואהבתי, והייתי שמח לחלוק עם עוד אנשים. יש זיפ של הכל כאן, ושמתי קישורים ליוטיוב איפה שהיה. מסודר לפי האלף בית, הנה זה בא:

 

A Tribe Called Quest – Dis Generation

קאמבק השנה? לגמרי. אין תחרות בכלל. איך בכלל נשמע אלבום של להקת ענק שלא הוציאה כלום 18 שנה? הלוואי שככה תמיד. מארחים פה באלבום גם את אנדרסון פאאק, קנדריק, אנדרה 3000, ג'ק ווייט, טאליב קוולי, אבל אני נותן את הקול שלי לקטע עם באסטה ריימס, האיש שיורה מהפה שלו מהר יותר מ…מהכל, כנראה.

 

Anderson Paak – Put Me Thru

המלך הבלתי מעורער של השנה הזאת מבחינתי. פאאק עשה פה מה ששמנדריק עשה לפני שנה, או מה שפרנק אושן עשה לפני שלוש, וזה להוציא אלבום מופת שמצד אחד מותח את היריעה על כל גווני היפ-הופ-סול-ג'אז-פ'אנק-ראפ, ומצד שני לעשות הכל בנזונה. בעידן שבו התקליט מאבד בחזרה את המעמד לטובת השיר הבודד, האלבום הזה שלם וסגור על עצמו. הפייבוריט שלי ל- 2016. אפשר היה להכניס לרשימה הזאת חמישה שירים בשקט, אבל ברגע הנתון הנוכחי התחשק לי את זה.

 

Archive – Splinters

הכישוף הזה מתגבר ונחלש ומתגבר ונחלש, ובסוף לא נשארת ברירה אלא לשים את הקטע הזה מהתחלה.

 

BADBADNOTGOOD – In Your Eyes (feat. Charlotte Day Wilson)

הקטע הזה מתרומם מעל שאר האלבום בקטע קצת זירו7 בימים המוקדמים, עם עיבודים מתוזמרים עדינים ואלקטרוניקה מלטפת והרמוניות של זמרות וחלילים רכים. המחשבות נודדות הרחק ועם קצת שמש על הפנים הכל קצת יותר נעים.

 

Bon Iver – 29# Strafford APTS

אתחיל בוידוי: בון איבר לא עושה לי את זה. מאלבום לאלבום כולם מפצירים בי לרוץ לשמוע, ואני אף פעם לא שוקע ומתאהב כמו שכולם מבטיחים לי שוב ושוב. מצד שני, בכל אלבום יש שיר שמיימי אחד או שניים שבגללם אני לא אתייאש ואנסה גם את האלבום הבא. #29 Strafford APTS הוא השיר הזה באלבום הנוכחי. יפה יפה יפה.

 

Carl Broemel – Sleepy Lagoon

רוכב לי באופניים לאורך הטיילת התל אביב. לא צריך בכלל לפדל, ואני גולש לי בעצלתיים מבלי להפעיל כל מאמץ. אני לא ממהר, הכל מתקדם בהילוך איטי, השמש מתעוררת לה בבוקר, נעים בחוץ, כולם מחייכים זה לזה וברקע הגיטריסט של My Morning Jacket עם השיר הזה.

 

Cass McCombs – Bum Bum Bum

כזה אלבום מקסים! דיסק של חורף, איטי וחשוך, אבל כזה שמתחמק באלגנטיות מלהיות קודר ומדכדך. ככה הוא נפתח, וזה נפלא בעיניי.

 

D.D Dumbo – Satan

השיר הכי טוב באלבום הבכורה של D.D Dumbo האוסטרלי הוא ללא ספק הקטע הזה. אזהרת מנענע-רגליים-תוך-כדי-ישיבה.

 

David Bowie – Dollar Days

נוח על משכבך בשלום, גיבור שלי.

 

De La Soul – Lord Intended

הקאמבק של השנה? כמעט. דה לה סול עם הסולן של The Darkness? לא ראיתי את זה מגיע. החצי הראשון של השיר הזה הוא יותר דה לה סול, החצי השני הוא יותר ג'סטין הוקינס. אבל החצי שראשון לא היה מוצלח בלי החלק השני, ואילו החצי השני לא היה נוגע בשמיים בלי החלק הראשון. קצת יותר משבע הדקות המתגמלות של השנה. וואו.

 

Hiss Golden Messenger – Cracked Windshield

בסיכום השנתי המעולה שתומר קופר מעלה מדי שנה בבלוג "הרמוניה דרומית" (מחכה כבר לסיכום!) אני תמיד נשאר עם להקה חדשה שאני ממשיך לעקוב אחריה באדיקות משם והלאה. לפני כמה שנים זאת היתה Hiss Golden Messenger, הישר ממעמקי הקאנטרי-פולק-רוק האמריקאי. הם נהדרים בעיניי, וגם אם האלבום הזה לא מצטיין כמו שני קודמיו, הוא עדיין יודע לא מעט רגעים יפים כמו הקטע הזה. איזה שיר מקסים.

 

Japanese Breakfast – Psychopomp

דקה ורבע נמשכת הנעימה מתעתעת הזו, לאט אבל בטוח, והיא יכלה להמשיך לנצח מבחינתי.

 

Joey Bada$$ – Brooklyn's Own

אח, הנוער של היום. מוציאים אלבום שלישי לפני גיל 21, והקטע המעולה-מעולה הזה הוא כבר מתוך הרביעי שבדרך. אלה שנים יפות מאוד בהיפ הופ, אני חייב לומר. לא אמרתי שום דבר על Mr. Robot!

 

Justice – Randy

האלבום הקודם היה אחלה מן אחלה. החדש יצא לפני 3 שניות בערך ועוד לא הספקתי ממש לשמוע, אבל שני הסינגלים הראשונים שיצאו עד עכשיו הם לא פחות מנפלאים. זה Randy והוא מדבק לאללה. גם Safe and Sound לא נופל ממנו במילימטר. שימו את נעלי הריקוד שלכם וצאו אל הרחבה.

 

Kaytranada – Bus Ride (feat. Karriem Riggins and River Tiber)

כיף של אלבום! אלקטרו-סול-היפ הופ-ג'אז שרקח די ג'יי קנדי מהאיטי. על אף האמור, זה מצליח להיות לא מבולגן ומאוד נעים. דוגמית מייצגת, שווה לשמוע את התקליט מתחילתו.

 

Kendrick Lamar – Untitled 03 | 05.28.13

גם באלבום של דמואים חצי מבושלים, הוא עדיין לוקח את כולם בסיבוב. ולא שהוא מנסה להמשיך לרכב על גלי ההצלחה של האלבום הקודם – הבנאדם רץ על המילים כמו חמאה ועושה בית ספר לכל הראפרים בשכונה.

 

M83 – Laser Gun

טוב, זה מדבק. כמה שלא ניסיתי להתחמק מהשיר הזה, הוא לא יצא לי מהראש תוך כדי כתיבת הרשימה הזאת. תתמודדו.

 

Margaret Glaspy – Anthony

כשאומרים על מישהו או מישהי שהוא Singer-Songwriter, מתייחסים לכתיבה ולשירה. במקרה של מרגרט גלספי, היא גם מבצעת מעולה. אלבום קטן וחמוד שמדבר אליך פתוח ובגובה העיניים, כמו לשבת עם חברה בפאב. "אנטוני מעולם לא קנה לי דבר \\ לא טבעת נישואין משובצת יהלומים \\ למה שכבתי לצידו?"

 

Massive Attack (feat. Azekel) – Ritual Spirit

אי.פי. חדש למאסיב אטאק אחרי 6 שנות שתיקה (מאז Heligoland הלא מספיק מוערך לטעמי). מאסיב אטאק קלאסי, אם כי לא תמיד אחיד ברמתו. השיר הזה עדיין נשמע רענן וחי, ומראה שבכל זאת נשארו עוד כמה קלפים בשרוול. גם הקטע עם Tricky לגמרי נותן עבודה.

 

Michael Kiwanuka – Love and Hate

אם יש משהו שאפשר לומר על מייקל קיוואנוקה, שזה שהוא עושה חם בלב ונעים בנשמה. כך היה גם באלבום הקודם, כך גם כאן. 8 דקות עם הפה-פה-פה-דה-פה הזה, שהגיע אפילו לרדיו המקומי שלנו. הרבה יופי ואמת יש באלבום הזה, ויש בו הרבה יותר אהבה משנאה. כל סיכום מוזיקלי שיפסח על השיר הספציפי הזה עושה חטא לפסקול של 2016.

 

Nick Cave and the Bad Seeds – Magento

האלבום הקודם של ניק קייב (Pushing the Sky Away) היה מופלא בעיניי. את האלבום הזה כבר שמעתי מעט מאוד לעומתו, בעיקר כי התהפכה לי הבטן כל פעם מחדש. האלבום שהוקלט במהלך אובדן בנו בן ה- 15 כולו מחוספס, מעומעם ומצמרר מתחילתו ועד סופו. הכל קצת בוסרי ולא מהודק לגמרי, ובעצם אין לי מושג מה הטראומה עושה לך בעבודה על אלבום (ולצלם את התהליך בסרט).

 

Radiohead – Tinker Tailor Soldier Sailor Rich Man Poor Man Beggar Man Thief

אלבום תשיעי כבר, ועדיין נשאר כוח במתניים. אולי בגלל שאלה רדיוהד, אני נותן קצת יותר צ'אנס וקרדיט להאזנות נוספות ביחס לאלבומים אחרים. כך או כך, מדובר באלבום לגמרי ראוי, שנשמע כמו המשך טבעי ומוצלח באבולציה של רדיוהד. כרגיל דורש כמה וכמה האזנות כדי לגדול ולצמוח באוזן, ובסוף מדובר באחת החבילות המשתלמות של 2016.

 

Roosevelt – Moving on

נדיר לראות אלבומים אלקטרוניים עם תמונה של הדי ג'יי בחזית של העטיפה. גם נדיר לשמוע אותם שרים. מה אתם יודעים, לפעמים מגלים שיש גם בנאדם וזו לא רק מכונה. החבוב הגרמני הזה שימח אותי לגמרי השנה, עם אלבום סינתי-אלקטרו-אייטיז כייפי לאללה. יש פה כמה קטעים שהם מדויקים כמו Midnight City של M83 ויכולים להיות להיטי פופ אדירים. זה אחד מהם, הנה עוד אחד מושלם כזה.

 

Savages – Sad Person

יש להקות של גיטרה-בס-תופים. זאת להקה של תופים-בס-גיטרה. הקטע הזה קודח בקצב מהודק שלא מרפה. צריך לראות את זה פעם בהופעה. What else, what else, what else?

 

Sunflower Bean – Come on

אלה, לעומת זאת, יותר בכיוון של גיטרה-בס-תופים. למי שאוהב שירים שלא מבזבזים זמן מיותר, ובמיוחד למי שעדיין מרגיש בנוח בעיקר עם הניינטיז.

 

Shooter Jennings – I'm Left, You're Right, She's Gone

מתוך אלבום המחווה של זמר הקאנטרי-רוק שוטר ג'נינגס למוזיקה של ג'יורג'יו מורודר. זה מפתיע, וזה בקצב, וזה מאוד מגניב.

 

Tedeschi Trucks Band – I Want More

אמריקנה לפנים. יופי של אלבום, אחלה גיטרות, קטע נהדר.

 

The Stone Roses – Beautiful Thing

השיר הזה נשמע יותר כמו האלבום השני והשלישי של הסטון רוזס מאשר האלבום הראשון שלהם. ובכל זאת, האלבום הראשון שלהם הוא פלא ומופת שקורה פעם בדור, אז זה עדיין שם אותם במקום לא רע, לא?

 

Todd Terje & The Olsens – Firecracker

תקליט הבכורה It's Album Time מחזיק בתואר האלבום הטוב ביותר ביחס לשם הגרוע שלו. גם בלי זה, הוא היה התקליט שטחנתי הכי הרבה בכמה שנים האחרונות, ואני מפציר בכם בכל כוחי להתענג עליו. אלבום הקאברים הזה שראה אור השנה לא מלהיב לצערי כמו קודמו, אבל טוד טריה אלוף בלדלות פנינים מן האוב ולעשות מהם קסמים. הקטע הסיני הזה הוא מדבק בטירוף.

 

Twin Peaks – Butterfly

הלהקה שתמיד רציתם להקים בגראז' שלכם בצד הדרומי של ארצות הברית. מרושל ומזייף, אבל גם ככה רק אתם מקשיבים לעצמכם אז למי'כפת וכיף לכם.

 

כאמור הכל מזופזפ ומסודר יפה יפה כאן, ואם יש משהו חדש שגיליתם ואהבתם, אתם מוזמנים לכתוב לי ולעשות אותי שמח. שתהיה לכם 2017 מהממת!

 

Read Full Post »

מקבץ קישורים מפה ומשם שהצטברו לי על השולחן בתקופה האחרונה, ושאפשר לסגור איתם יפה את השנה:

1. תענוג! בעוד שבוע וחצי תיפתח בחיפה תערוכה שסוקרת את ההיסטוריה של עיצוב התקליטים בישראל. בפתיחה (9.1.13) יהיו שני מושבי הרצאות עם אנשים טובים שידברו על פריחה ודעיכה של העטיפה כמדיום אמנותי, על מחקר הויזואליזציה ברוקנרול הישראלי, על עטיפת התקליט כראי לישראליות, על קללת הברכה של יוטיוב ועוד. לטובת האירוע, כתב ערן דינר הנפלא מאמר לא רע בכלל שסוקר את האבולציה של עטיפות התקליטים בישראל, אם כי יש עוד הרבה מה להרחיב על השינויים בעשרים השנים האחרונות. בנוסף יוצגו כ- 150 עטיפות תקליטים, חלקם מוכרות יותר וחלק בכלל לא. הנה ההזמנה לאירוע, מומלץ בחום רב. למה אני לא מעורב או מרצה שם אתם שואלים? לא יודע! נתקלתי בזה בכלל במקרה. אבל אני לא פולני, והולכת להיות חגיגה.

איור של אבנר כץ. דורי בן זאב רצה לשדר רעננות, ישראליות וקלילות, ומכאן גם שם האלבום.

איור של אבנר כץ באחת העטיפות החביבות עלי בעברית, שמופיעה אף היא בתערוכה. דורי בן זאב רצה לשדר רעננות, ישראליות וקלילות, ומכאן גם שם האלבום.

2. שון אייברי הוא אמן ומאייר, ולאחרונה יצר פרויקט מדהים של פיסול בשברי דיסקים. תוך שימוש בתיל, דיסקים מנותצים, דבק וקצת צבע, אייברי יוצר חיות שונות ומשונות. בלינק המצורף יש עשר נבחרות. בדף הפרויקט באתר הבית שלו, הוא מספר שהוא דווקא לא נחתך מהם (זה לא חד כמו שזה נראה), אבל הוא נכווה המון. מאוד מאוד מגניב!

אינספור דיסקים מנותצים בצורה של יונק דבש. עבודה של Sean E. Avery.

אינספור דיסקים מנותצים בצורה של יונק דבש. עבודה של Sean E. Avery.

3. לצערי הרב, אני מכיר את עטיפת האלבום "אריאל זילבר" של האמן, משנת 1982. יש לי הרבה מה לומר עליה, אבל זה לא הזמן (וזה גם לא יהיה נעים). היא כאן בזכות ידידי יאיר יונה, ששופך חמתו על החפיפניקיות הישראלית. החליטה חברת התקליטים שראוי להוציא את האלבום גם בדיסק ולא רק בתקליט. אמה מה? עטיפה כנראה לא היתה להם. מה עושים? שולחים מישהו לחנות "החור בשחור" בשלמה המלך בת"א, קונים תקליט, סורקים ומדפיסים.  הכל טוב ויפה, אבל את המדבקה של המחיר שכחו להוריד. 10 שקלים זה עלה (קודם זה עלה 15!). מחריד.

תג מחיר.

תג מחיר.

4. אם זה לא מספיק – לפני שבועיים עברתי ב"דיסק סנטר", שם נתקלתי במארז של שלושת האלבומים הראשונים של שילה פרבר. חלק מטרנד נוכחי לאגד ביחד כמה אלבומים במינימום השקעה ולמכור במחיר אטרקטיבי. אז במארז הזה של היי פידליטי, רשום בימין למעלה "אריזת חיסכון". כפי שזה נראה מכאן – כל כך הזדרזו, שגם בהרצה של בדיקת איות חסכו. עצוב לראות שדברים יורדים ככה לדפוס היום (המבצע לא רע בכלל, אגב).

חאפרים.

חאפרים.

5. אם כבר מדברים על מארזים, הסטים הכי יפים שראיתי בשנה האחרונה לקוחים דווקא מעולם הג'אז. אחת לכמה חודשים יוצא חלק נוסף במאגד אלבומי מיילס דיוויס (את חלקם הבאתי כאן בעבר), ולאחרונה התווסף עוד אחד מופלא לאוסף – ההקלטות שלו מהשנים 1965-1968. אבל מי שבאמת לוקח את כל הקופה הוא מארז של 15 אלבומים שעונה לשם Jazz on film: Beat, Square & Cool (סריקות מכל תכולת המארז). מדובר בלקט של 15 פסקולי ג'אז (הערה לא קשורה שגיליתי הרגע: אומרים פסקולים ולא פסי קול, בדיוק כפי שאומרים רמזורים ולא רומזי אור) של פילם נוארים משנות החמישים, שיצרו אותם דיוק אלינגטון, צ'רלס מינגוס ואחרים. יש קרדיטים מלאים ומפורטים, לצד תמונות נפלאות וגם הערות והתייחסות לסרטים ולכרזות שלהם. אני מודה שיש לי חולשה לצילום בשחור-לבן, אבל זה באמת מארז מרהיב ביופיו ושעושה הרבה כבוד.

המארז

המארז

קרדיטים מלאים ומפורטים, כמו גם הכרזות המקוריות של הסרטים. Anatomy of a Murder זה אחלה סרט, אגב.

קרדיטים מלאים ומפורטים, כמו גם הכרזות המקוריות של הסרטים. Anatomy of a Murder זה אחלה סרט, אגב.

6. סר פיטר בלייק הוא אמן פופ ארט בריטי, שבעיקר זכור לכולנו כמי שעיצב את עטיפת סרג'נט פפר המיתולוגית של הביטלס. לפני מספר חודשים חגג את יום הולדתו השמונים, והחליט להעניק לעצמו מתנה – ליצור עטיפה חדשה ועדכנית לאלבום המיתולוגי. הדמויות הרבות התחלפו, וכעת תוכלו למצוא שם גם את איימי ויינהאוס, ג'יי קיי רולינג, אלטון ג'ון, נואל גאלאגר, אלפרד היצ'קוק ואיאן קרטיס. בראיון לגארדיאן סיפר שהיתה רשימה ארוכה מאוד של דמויות שרצה להכניס, אבל אי אפשר היה להכניס את כולם. הוא מספר בגאווה שזה מעיד על חוזקתה של התרבות הבריטית בששת העשורים האחרונים. מזל טוב.

את מי אתם מזהים בתמונה?

את מי אתם מזהים בתמונה?

7. ואם בביטלס עסקינן, יוניל (הלא הוא המעצב יונתן לקס הכביר) יצר הדפסים המשלבים את מילות שירי הביטלס עם מלא טיפוגרפיה מושקעת. ההדפסים מיועדים להופיע על גבי חולצות וצפויות להגיע לשוק בתקופה הקרובה. יש עוד מלא חולצות נפלאות שאת כולן הייתי שמח ללבוש.

אחד העיצובים המהממים של יוניל.

אחד העיצובים המהממים של יוניל.

8. כבר הצגתי פה בעבר באהדה רבה את פרויקט חידוש העטיפות של נופר עמר. ובכן, יש לו המשך, וגם הוא נהדר, כצפוי. שחזור עטיפות לדייויד בואי, הביטלס, קייט בוש ואפילו ריקי גל. הגלריה השנייה בסדרה מופיעה כולה כאן.

אלתרבואי! (מתוך הפרויקט של נופר עמר)

אלתרבואי! (מתוך הפרויקט של נופר עמר)

9. NPR לקחו את העטיפה של Mellon Collie של הסמאשינג פאמפקינז ופירקו לה את הצורה. כל מה שלא רציתם לשאול על העטיפה הזו, על פי ראיון ארוך ומפורט עם המעצב\מאייר. חפירות, אבל קלאסיקה.

בציור המקורי (מהמאה ה- 18), הגברת הזו חיבקה כלבלב!

בציור המקורי (מהמאה ה- 18), הגברת הזו חיבקה כלבלב!

10. כבר כתבתי לא מעט על כך שהפורמט של אלבום משנה כיוון בשנים האחרונות, ותקליטים זה לא מה שהיה פעם. המוסיקאי אסי זיגדון יצר מיני אלבום שהוא גם אוסף תמונות שהוא גם מיני אתר שהוא גם סיפור מסע, הכל במקום אחד. הגבולות נמתחים שוב ושוב, רבותי. אפילו בעברית.

מתאבן (עיצוב - עדי זיגדון מרדכי).

מתאבן (עיצוב – עדי זיגדון מרדכי).

11. טוב, זה אוסף משוגע לגמרי: יותר מ- 800 (!) כרזות ופלייארים של הופעות פאנק והארדקור בישראל 2002-2012. המעצבים, בדרך כלל, נותרו מסתוריים. כל האוסף הזה נראה לי כמו יופי של בסיס למחקר אנתרופולוגי שמישהו ירצה לערוך ביום מן הימים.

קלאסיקה

קלאסיקה

12. תודה לגיא מהבלוג "איור", ששלח לי את הדבר המקסים הבא: דניאל פלג יצרה שילוב של איור, טיפוגרפיה, אלבום מוזיקלי וטקסט אישי על חמישה אלבומים שממלאים את הפסקול המוסיקלי של חייה. רדיוהד, אליוט סמית' וניק דרייק בפנים, וגם הסיפורים מקסימים, וזה בכלל יצא יפה ועוד כל מיני סופרלטיבים חמודים שכאלה.

13. ועוד פרויקט די מעניין שאני לא ממש יודע באיזה הקשר הוא נוצר – עטיפה פיקטיבית לאלבום "עם הזמן" של אביב גפן, על גבי disk on key, שהוא בכלל פילם צילום של פעם.

14. Creative Bloq ברשימת עשרים לוגואים של להקות שעשו היסטוריה ושמעוצבים היטב. בפנים – ג'אסטיס, הבאזקוקס, The XX והרולינג סטונז כמובן. נותרו בחוץ על לא עוול בכפם – AC/DC, רד הוט צ'ילי פפרז וג'אמירוקוואי.

15. ולינק אחרון – הרבה רשימות סיכום של עטיפות אלבומים הגיחו לאוויר העולם בשבועות האחרונים, ואף אחת מהן לא לטעמי. Creative Bloq ברשימה בינונית מאוד, אך עם התייחסות המעצבים. פיצ'פורק בחרו את הטובות והגרועות של 2012 (היה לי קשה להבדיל). Pulse Radio עם רשימה מקורית, לעתים מוצלחת וברובה מוזרה. Complex עם הסיכום הכי מוצלח (יחסית), למרות שרובו לא ממש קולע לטעם שלי. אז נסגור את הבאסטה עם עשיריית עטיפות שכן אהבתי השנה, סובייקטיבי לחלוטין, בלי חשיבות לסדר –

CFCF - Exercises

CFCF – Exercises

Best Coast - Only Place

Best Coast – Only Place

Example - The Evolution Of Man

Example – The Evolution Of Man

Bat For Lashes - The Haunted Man

Bat For Lashes – The Haunted Man

Orbital - Wonky

Orbital – Wonky

The Hives - Lex Hives

The Hives – Lex Hives

Lord Huron - Lonesome Dreams

Lord Huron – Lonesome Dreams

Saint Etienne - Words and Music by Saint Etienne

Saint Etienne – Words and Music by Saint Etienne

Andy Stott - Luxury Problems

Andy Stott – Luxury Problems

Sleigh Bells - Reign Of Terror

Sleigh Bells – Reign Of Terror

שתהיה אחלה שנה, חברים!

Read Full Post »

איך סופגניות מתרבות (חנוכה וזה)

איך סופגניות מתרבות (חנוכה וזה)

כשהייתי בכיתה ט', למדנו בשיעור ביולוגיה על מבנה התא במשך כמה שבועות. בסוף, בתור שיעורי בית, נתבקשנו להביא לשבוע הבא מודל של תא – כל אחד באופן שבו זה נראה לו לנכון. בניתי מודל למופת, עשוי כולו מפריטי מזון שונים. השקעתי ממש – הכנתי ג'לי ששימש בתור ציטופלזמה – הנוזל שממלא את התא; בביצה קשה בתור הגרעין; ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכר מהם כלום וגזלו לי את כל אחר הצהריים של היום הקודם.

בסוף המורה היתה חולה וההגשה נדחתה בשבוע. אחד התלמידים אסף את העבודות של כולם ושמר אותן במחסן. ביום שטרם מועד ההגשה המחודש נזכרתי בעבודה ובמצב שהיא בטח נמצאת, ואמרתי לעצמי שיאללה יהיה בסדר. בסוף הגעתי למחסן בהפסקה שלפני כדי להוציא את המגש, וחצי מההגשה שלי העלתה עובש. אני זוכר שהוצאתי חלקים מהפרויקט שהיו במצב מזעזע, רצתי בין החברים לכיתה ואלתרתי משהו מתוך כל תכולת הפיתות שהם הביאו איתם לבית ספר באותו יום. זה נראה בערך כמו שאתם מדמיינים את זה. בחוסר חשק יצרתי עבודה חדשה, מחופפת למדי וממש לא כמו שרציתי שהיא תיראה.

אני לא משוכנע מה מוסר ההשכל מהסיפור הזה, אבל אני מנסה כבר שלושה שבועות לסיים פוסט חדש שחשוב לי מאוד, על פרויקט חדש וגדול שמתבשל מזה שנה במסגרת הבלוג. כבר הספקתי למחוק אותו איזה פעמיים ולהתחיל מהתחלה כי לא בא לי לפרסם אותו מחופף ורק פסססדר. אז רק שתדעו שלא נעלמתי ואני מקווה שהוא יעלה בקרוב.

בינתיים כפיצוי, וכדי שלא תגידו שאני מזניח אתכם, הנה קרוב לארבע שעות של המוזיקה שהכי אהבתי השנה. היתה אחלה של שנה בעיניי, ואני מקווה שאני משאיר לכם פסקול לטעמכם לסופ"ש.

צ'יאו!

Read Full Post »

עטיפה מקסימה לעידן רייכל ווייה פארקה טורה. עיצוב: Matt Thame, Studio Auto. קונספט: ניצן טרייסטמן

[מתוך: שיחות שקיימתי עם עצמי]

אז מה, עוד פעם סיכום שנה?

בטח! למה לא? בשנה שעברה היה ממש כיף. אבל נראה לי שהפעם אני לא אעשה מצעד.

זה כי אתה נהיה לי עצלן?

דווקא לא, פשוט פחות מסתדר לי בראש.

אוקיי, אני אזרום עם זה. הקהל אוהב סיכומים.

אתה קורא לי פופוליסט?

לא, אבל אתה נראה לי כמו בחור שראה הרבה עטיפות תקליטים. בוא נתחיל אולי מהשורה התחתונה?

השורה התחתונה בסוף, אי אפשר להתחיל ממנה.

אמרו לך כבר שאתה קרציה?

מפעם לפעם. בדרך כלל זה אתה שאומר לי את זה.

כנראה שיש לי סיבה. ובכל זאת, היתה לנו שנה טובה?

ובכן חשבתי על זה לא מעט, והמסקנה שהגעתי אליה היא שבערך. זאת אומרת, ככה ככה. כן ולא.

עטיפת האי.פי המדליקה של The Wake Up Suzzys. איור: גפן רפאלי

אני קצת מאבד אותך. לאט לאט. איזו מין שנה היתה לנו?

טוב, הדבר הראשון שקשה לפספס הוא שמדובר בכנראה תור הזהב של המאיירים. יש פשוט כמות בלתי נתפסת של עטיפות מאוירות השנה – התפוחים, בלקן ביט בוקס, לא דובים, עמית ארז, אהוד בנאי, אנטיביוטיקה, נינט, אביב גפן, הפשרות, כל החתיכים אצלי, בוא לבר, איזבו, קיצו, גבריאל בלחסן, יאיר יונה, לוקאץ' , אתי אנקרי, טל כהן שלו, עמיר בניו-

אוקיי, אוקיי, הבנתי. למה זה?

בחיי שאין מושג! וגם כמעט תמיד מדובר במאיירים שונים. לא ברור. יש לי כיוון, והוא קשור לצילומי יח"צ.

תסביר.

בשנים האחרונות, גם לאמנים שלא מהשורה הראשונה, יש כבר כמה צילומי יח"צ שמיועדים לזה שיזהו את הפרצוף שלהם. המוסיקאי בוחר את התמונות בעצמו, לתקשורת זה נוח שמגישים להם בכפית (ובאישור) תמונות באיכות טובה וכך יוצא שבכל מקום בעיתונות המודפסת והמקוונת רואים את אותה תמונה של האמן.

עטיפת אלבום הבכורה של יונתן טל (עיצוב: סלעית קרץ. צילום: תמר טל. לוגו: חנן דיאמנט)

ואז?

ואז לא צריך את התמונה הזאת על העטיפה של האלבום. מה שהיה לנו בעבר פשוט לא נחוץ יותר. האימאג' המובהק שמלווה את צאת האלבום כבר לא חייב להיות על התקליט. פעם היית רואה את יהורם גאון חבוש בכובע ברט ומחייך למצלמה, ואת זה שמים על העטיפה. שכולם ידעו איך הוא נראה ומי עומד מאחורי האלבום. אפרופו העניין הזה אני חייב לשאול – לשרית חדד יש כבר אולי שלושים אלבומים. מילא זה שכולם כבר יודעים איך היא נראית, אבל למה היא שמה כל פעם את אותה תמונה על העטיפה?

היא לא. אבל עזוב רגע את חדד, היית באמצע.

כן, נכון. אז היום כשאתה קורא בויינט על מוסיקאי שהוציא אלבום חדש, לא תראה שם את עטיפת האלבום באמצע, אלא את תמונות היח"צ. ומכיוון שכך, מתפנה מקום על חזית האלבום. כמו שכוורת אמרו פעם: "העבירו את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן". עכשיו אפשר לשים אימאג' נוסף על העטיפה. והאמת? כבר אין ממש צורך להצמד לפנים היפות של הזמר. אתה לא מאמין לי? תסתכל על המועמדים של קול הקמפוס לרשימת אלבום השנה. אולי על 20% מהם תראה תמונה של האמן שעומד מאחורי האלבום.

מעניין מה שאתה אומר.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה. גם גלגל"צ ערכו מצעד סיכום שנתי. לא שהם מדד למשהו שאני רואה בו חשיבות יתרה, אבל מדבר אחד היה לי קשה להתעלם – אין יותר קטגוריה לאלבום הטוב ביותר. יש שיר השנה, יש זמר השנה, יש זמרת השנה, אין אלבום.

"שתיים" של בוא לבר, מבית היוצר של ברוקן פינגרז.

זה לא סוד שהקונספט של אלבום כבר קצת מתפוגג לו.

נכון. די חבל, אגב. ממש לא מזמן כתבו על כך בעכבר העיר – רואים היום יותר ויותר EP's של 5-6 שירים ולא אלבום מלא. לוקץ' התראיין שם וסיפר שהוא מוציא היום רק EP-ים, גם בגלל עלויות, גם כדי לתת גוון אחיד ושלם יותר לתקליט וגם כי שירים נוטים ללכת לאיבוד באלבום מלא בדור הפרעת הקשב שלנו. אבל סטיתי מהנושא! מה שהתחיל ב- 30X30 ס"מ של תקליט התכווץ ל- 12X12 של הדיסק, ומשם לנניח 600X600 פיקסלים ב- itunes. ואיזה אימאג' אתה כבר יכול לעשות בגודל זערורי שכזה?

זה נשמע די טראגי, בטח מצד מי שכותב בלוג על עטיפות של תקליטים.

לא באמת. אולי אפילו להיפך. מוסיקאים עדיין רואים ערך מוסף לפן הויזואלי שנלווה לאלבום, הוא פשוט מקבל מימדים חדשים. הרבה מהדברים המעניינים שראיתי השנה על התפר בין האוזן לעין קיבלו צורה אחרת.

למשל?

למשל עמית ארז. היית בהשקה שלו?

לא.

איך לא, דביל? אני הייתי! בכל מקרה, היתה שם תפאורה שחבל לך על הזמן. זה נראה כאילו שלקחו את את העטיפה של הדיסק ואת הקליפ של Whenever the sun comes והרים אותם לחיים בתלת מימד. יותם שפרוני (אתה פשוט ח-י-י-ב להעיף מבט על העבודות שלו) הרים שם ליין של גופי תאורה אמנותיים שמשתמשים באור לגילוי שכבות חבויות של דימויים החתוכים בנייר או בבד, בתור מסגרות עץ. עמית ארז מספר שמאחורי כל מסגרת הותקנו נורות שמאפשרות שליטה בעוצמתן בכל רגע נתון. ההשראה לדימויים שניגלו במסגרות נבעה מהטקסטים ומהמוזיקה, תוך שמירה על השפה הגרפית של אנה שבצ'נקו [שעיצבה את האנימציה בקליפ שהוזכר כאן]. היית צריך להיות שם בנאדם.

ללא תאורה, בסאונדצ'ק באיזור (צילום: עמית ארז)

התפאורה בפעולה בתיאטרון תמונע (צילום: נגה ארז)

לא רק הוא, אגב. גם אונילי דפקה תפאורה לפנים. תראה:

תפאורה מעלפת לבמה של אונילי, מבית היוצר של עמרי בראל (שגם צילם)

אוקיי.

או קח לדוגמא את דן תורן – כיוון אחר לגמרי. "דיבור בציבור" שלו, שיצא לאחרונה, קיבל טוויסט מסקרן. תורן כתב על כך: "אנחנו חיים בתקופה שהפורמטים משתנים כל הזמן, דיסק בפלסטיק מונשם במצב קריטי, דיסק און קי, דיסק באפליקציה? יש שאומרים למה בכלל להוציא את השירים ביחד, הרי הרדיו רוצה רק שיר אחד. השאלות גדולות על התשובות. דיבור בציבור הוא נסיון להוציא דיסק בפורמט של מיני סייט. אתר מיני זה אם כן, הוא נסיון לבדוק את נושא הפורמט כפי שהוא מתאפשר נכון לעכשיו (אמצע 2012)". אז זה כנראה לא האתר הכי יפה שראיתי, ואפילו נתקלתי בכמה בעיות טכניות. ובכל זאת, אני לא זוכר כמעט שראיתי כאלה אצלנו, אם בכלל. הוא בהחלט מותח את גבולות התפר ויז'ואל-מוזיקה שאנחנו רגילים לראות בארץ.

אבל רגע, אמרנו סיכום בעטיפות תקליטים, ובמקום זה אתה מראה לי אתר אינטרנט ותפאורות של הופעה?

טוב, כמובן שאנחנו לא עוסקים רק בנגרות ובמעצבי UI/UX, אבל אני רק מנסה להסביר שהקשר בין הויז'ואל למוזיקה בארץ הולך ופורץ את הגבולות המקובלים. ולא הזכרתי בכלל וידאו ארט אצל איטליז, בני המה ואחרים. אבל כששאלת אותי אם השנה היתה טובה, עניתי לך שכן ולא. ופה מגיע הלא. כמובן שהיו עטיפות טובות יותר וטובות פחות, אבל לא היה השנה איזה J.Viewz מפוצץ שהפיל אותי מהרגליים, או משהו שבאמת גרם ללסת שלי להשמט. או במילים אחרות: זאת היתה שנה שפורטיס לא הוציא בה אלבום.

ובכל זאת? לא יכול להיות שהמצב כזה גרוע. זרוק איזו עצם או משהו.

אה, בכיף!

עטיפת Give של Balkan Beat Box. עיצוב: יוניל

יונתן לקס (הידוע בעיקר כיוניל) הרביץ יופי של עטיפה לבלקן ביט בוקס. כבר הרבה זמן לא היתה לנו איזו עטיפה אייקונית ראויה (תנסו רגע להיזכר), והנה הוא בא עם האייקון הצועק של חצי מגהפון חצי M-16. משהו מאוד בולט וזכיר, בצבעים מאוד חזקים ובגופן מודגש וכבד. כל העטיפה מלאה בדימויים מאסיביים ודורסניים של חצי נשק חצי קול. ושים לב – אפילו לא רשום Balkan Beat Box על החזית כי אם BBB. לקס סיפר לי שהם התלבטו על זה לא מעט, ואני חייב לומר שההחלטה על כך משדרת הרבה מאוד בטחון, כנות ועוצמה. כשרואים את הקליפ של Political Fuck, יודעים שזאת באמת עטיפה ראויה לתקליט כזה. אולי כדאי שאני פשוט אקדיש לעטיפה הזו טור שלם, באמת יצאה נהדר.

(כל התמונות באדיבות יונתן לקס, פה יש עוד הרבה)

עטיפה אחרת שמאוד אהבתי היתה לאלבום "חלום אמריקאי" של אורי אילוז. אחת מאותן עטיפות שאתה מסתכל ואומר "בוא'נה, סחטיין". אמנון אילוז מסטודיו Re-Levant Design מספר שהם חיפשו דימוי שייצג את את מורכבות הרעיון שיעורר תשוקה מחד ודחייה מנגד, ובגדול נגעו בכל דימוי אמריקאי אפשרי – מבייסבול ועד פנקייק. במרכז העטיפה עומד ה'חלום' הצרכני – תבנית קרח כחולה בצורת כוכבים, פריט מוכר הנמצא כמעט בכל בית, שנקנה באיקאה – נציגת תרבות הצריכה האולטימטיבית ועיצוב זול להמונים (מי בכלל צריך קרח בצורת כוכב?). הגופן שנבחר, אגב, מבוסס על פונט אמריקאי שנקרא interstate המשמש לכל שלטי הדרכים בארה"ב. עטיפה אינטליגנטית שמצליחה להעביר את זה נכון בכל כך הרבה מובנים מבלי להראות שחוקה. אש.

עטיפת חלום אמריקאי. עיצוב: אמנון אילוז, Re-Levant Design. צילום: יאיר כהן.

במגזר הרומנטי יותר, אני רוצה לציין לטובה את אלונה וייס, על העטיפה הפשוט מקסימה שעיצבה לתומר יוסף. פייר, התרגשתי. וייס, שאני מוכרח להודות שמצליחה לקלוע בכל עטיפה שהיא מוציאה מהידיים שלה (ובפרט הפרויקט הסודי, דנה עדיני בעטיפה נהדרת ואיזבו השני), עשתה זאת שוב. לאלבום שמבוסס על זכרונות הילדות של יוסף מהמקום בו גדל בכפר סבא, יצרה וייס מראה יומני, אישי ונוסטלגי עם קריצה לתקופה שחלפה. הפילטר המיושן, התמונות האישיות וגווני ה- sepia מעניקים לאלבום גשר מוצק בין הישן לחדש ובביצוע קולע. פשוט ללקק את האצבעות, בחיי! נראה לי שזו הפייבוריטית שלי להשנה.

(כל התמונות באדיבות אלונה וייס יקירת הבלוג, ויש עוד מלא ממש כאן)

"השחר 35" של תומר יוסף. עיצוב: אלונה וייס.

לצידו של תומר יוסף, גם ריף כהן (דווקא במארז ממש לא מרשים) הציבה בחזית תמונה של סבתה התוניסאית כשהיתה ילדה והצליחה לגרום לי להתרגש קצת. בשנה שעברה זה היה דודו טסה. מה לעשות, אני בחור רך ועדין עם נטיות רומנטיות וחולשה לצילומים בשחור-לבן.

חוץ מזה, Jewboy הכביר עיצב שתי עטיפות נפלאות לאנובה – הראשונה ל"בני המה", בכלל במידות של ספרון DVD, שאני ממליץ בחום להשיג ממנו עותק (זה גם אחלה אלבום, אגב). השניה היא ל"קיצו", שיצאה גם בתקליט ואפילו כתבתי עליה כאן לפני כמה חודשים. רמה גבוהה.

אז נשמע שבכל זאת נהנית.

טוב, אולי בכל זאת לא מדובר בשנה כל כך רעה. מה שבטוח זה שהעטיפות בפירוש לא הוזנחו השנה. אבל יש נקודה אחת, איזה משהו שמציק לי ויושב לי כבד על הלב כבר הרבה זמן. אני קצת… לא יודע…

אתה יודע שאתה יכול להרגיש איתי בנוח.

כאילו, דה! אתה זה אני! שאיתך אני לא ארגיש בנוח? פחחח. טוב, יודע מה? לא, בעצם עזוב, לא נעים לי.

מה? דבר!

אלון עדר!!! בנאדם, מה הוא חשב לעצמו? באלבום הקודם (וגם באי.פי. החדש) הוא נעזר בסטודיו Dvivo Design המעולים וקיבל עטיפות מקסימות. ומה כאן? הבחור הפציץ באלבום פשוט כביר, עשיר ומלא בכל טוב, באמת שאין מילה רעה. ואז הוא היה חייב לחרבש הכל ולעטוף אותה בצ'יקמוק הזה. מה זה צריך להיות? אני מתערב איתך שלקח עשר דקות לייצר את יצירת הפאר הזאת. פונט של וורד (עם הצללה, השם ירחם!!!), בתמונה מטושטשת, ומוקפת באלמנט של ענן. בחיי, יש לי אחיינית בת 4 שיודעת לעשות דבריום יותר יפים. אפילו בתחנה מרכזית מתביישים לשכפל מזה עותקים סרוקים וצרובים, שתדע.

יהיה בסדר, אל תיקח את זה ללב.

וואו. פפפפפפ…אני שמח שהוצאתי את זה החוצה. זה היה משחרר. אולי תיקח אותי לגלידה?

תיכף. משהו אחרון לפני שהולכים?

כן! אני רוצה להגיד תודה לכם הקוראים שהלכתם איתי את הדרך הזו, ולכל המעצבים והמוסיקאים שמשתפים איתי פעולה מרגע קומו של הבלוג ועד היום. תמשיכו להשקיע! יש לכם בהחלט במה להתגאות. שנה טובה! מי ייתן ותהיו לצד הקדמי של העטיפה ולא לחזית האחורית. פחות נחמד שם. יש יותר מדי מילים, פחות מדי תמונות. מה זה פה, פלייבוי?

אתה די קרציה. אמרו לך את זה פעם?

Read Full Post »

[פורסם ב- 29/8/12 בעכבר העיר, במסגרת הסיכום השנתי המשותף לעכבר העיר ולקול הקמפוס. מה, עוד לא הצבעתם?]

פייר, שנה מעולה.

משהו טוב קורה בזמן האחרון. אני חושב שאפשר כבר לסמן רשמית את היציאה מדכדוך מזרח תיכון חדש שידענו בעשור החולף. התמונה כפי שאני רואה אותה היא כזו: עשרות מוזיקאים מתוסכלים התחילו לכתוב באנגלית ולכוון החוצה לעולם הגדול. שם, בחו"ל, לא שומעים רק רוק ניינטיז ואפשר להעז קצת יותר. אין באמת מה לחשוש ואפשר להתנסות, ולו כי גם ככה אין מה להפסיד בשוק המקומי הפצפון שלנו במצבו העגום. ראו המוסיקאים כי טוב ושלא נגרם כל נזק, ועם קצת יותר תאווה, אומץ יצירתי ובטחון, עטו היוצרים גוון מקומי יותר ומאוד מרענן. בין אם בצליל, בין אם במעבר לעברית ובין אם בטקסטים, מתחיל לחזור לו הזיק בעיניים בכל מה שקשור ליצירה המוסיקלית בארצנו הקטנטונת. כך זכינו לקבל בשנה אחת את טייני פינגרז לצד מונטי פיורי, את קוב לצד בני המה, את אלון עדר לצד בוא לבר ואת רותם אור לצד אפרת בן צור. היה קשה מאוד לברור את המיטב מכל ההיצע הבאמת-עשיר הזה, והנה חמישיית אלבומים שגרמה לי לשוב ולהאמין במוסיקה שלנו בשנה החולפת עוד יותר מהשאר. ארבעה מתוכם הם אלבומי בכורה, אגב. יש סיבה טובה לאופטימיות.

אנטיביוטיקה – להישמע להוראות השימוש


קשה מאוד לכתוב על אנטיביוטיקה מבלי לעשות השוואות ולהפנות לרפרנסים אחרים. הקליק, נושאי המגבעת, משינה (הימים המוקדמים) ושאר מיני ניו-וייב, פאנק וסינתי של אמצע שנות השמונים. על פני השטח, זה בוודאי לא משהו שלא שמענו קודם לכן. אסופה קליטה וקולחת של המנונים זועקים שטרם הספקנו לשכוח. אף על פי כן, זהו אחד האלבומים המרעננים שיצאו פה בשנה החולפת. כמו של פעם, אבל חד יותר, נקי יותר וישיר יותר. שומעים את זה מהשניות הראשונות, ותמיד חוזרים להתחלה כשהאלבום נגמר.

בעודנו נשטפים בגל שובם של הסינתיסייזרים, התקליט הזה מושך הרבה יותר לרוק מאשר לפופ. הטקסטים עוסקים באובדן בעיר הגדולה ובניכור של החברה, ואלה קיבלו ביטוי הולם בעטיפה המצופפת והדוחקת שעיצבה לוטם גינתון. הצליל האפל והקודר משלים את האלבום הזה לכדי חבילה אחידה ומלוכדת. לא שאני איזה חובב משינה גדול, אבל כששומעים את סלונואיד בהופעה, אפשר בקלות לדמיין את תחושת הקהל לפני רבע מאה כשגל חדש עוד היה גל חדש. יש תקווה בשוליים, עכשיו היא רק צריכה לפרוץ החוצה.

לא דובים – בעזרת הנשים


יותר משלמה ארצי או מיאיר לפיד, הדבר הכי ישראלי שאתם צריכים להעניק לעצמכם השנה הוא את אלבום הבכורה של לא דובים. לא מעט השראות עברו לי בראש כששמעתי את הדיסק הזה – אינפקציה, איטליז, מרסדס בנד, איזבו, אפילו קצת כוורת – והמעניין הוא שכולם ישראלים. למרות שהאלבום נע בין פרוגרסיב לפ'אנק (שני סגנונות שבהחלט לא מבדלים את הסצינה המקומית מזו הבינלאומית), לא ניתן לטעות בישראליות שלו. הטקסטים עוסקים בחיים שלנו כאן בארץ, עם מבט ציני\מפוכח\נונסנסי – אני לא בטוח מה התשובה הנכונה.

נשים יהודיות וערביות במפעל לייצור זיתים מעטרות את העטיפה, לאיורו של אלון ברייאר המוכשר כשד. המוזיקה מקפיצה, יש ימבה בוזוקי בצליל ים תיכוני וסלאפים על הבס עד אין קץ. על אף הכתיבה הנוקבת, התקליט הזה פשוט עושה שמח ומחזיר את האמונה ביצירה המקומית. ואם לא די בכך, עיבוד השנה שלי הולך ללא ספק לקטע האינסטרומנטלי "גרוזינים". בית ספר בהלחנה, בתיזמור ובשמחה. תענוג גדול.

Sun Tailor – Like The Tide

תעשיית המוזיקה מתמודדת בשנים האחרונות עם סבלנות הולכת ופוקעת של המאזינים. ההיצע העצום לצד נגישות כמעט מלאה לכל חומר שכל יוצר משחרר הופכת אותנו למאזינים חסרי סבלנות ופוסלים נחפזים. במקרה של סאן טיילור, אפשר לומר שקרה לי ההיפך הגמור. דקה אל תוך הדיסק, כבר ידעתי שזה הולך להיות האלבום שאני אשמע הכי הרבה בשנה הקרובה. וכך היה.

עננה לונדונית מרחפת מעל התקליט החורפי הזה, משייטת לה בין ניק דרייק לבון איבר. ארנון נאור, האיש מאחורי שם הבמה, פורט על נימי הרגש כמעט באותה המיומנות שהוא עושה זאת על הגיטרה שלו. השירה הרהוטה והעדינה באנגלית נשמעת מצוין, וגם הצליל מאוד נקי וחלק. צילום מ- 1925 של הרקדנית אנה פבלובה על העטיפה רק מחזק את תחושות העל-זמניות וה"לא מכאן". יש יופי של הרכב שמגבה אותו (היחיד שאני מכיר שעושה שימוש בשתי גיטרות slide, אגב), ובהופעות זה נשמע לא פחות טוב ועדיין מרגש. הנאמבר וואן שלי השנה, וכל סופרלטיב שתרצו להוסיף יתקבל בברכה. אל תגידו שלא אמרתי.

ספי אפרתי – להתעורר בארץ אחרת

השם ספי אפרתי אולי אומר לכם משהו ואולי לא. אחרי שליווה והיה חבר באלף הרכבים (אביב גפן, רם אוריון, הווקי טוקיז, מוניקה סקס, בתרי זוזיי, בלאקפילד, שי נובלמן ובטח עוד כמה שאני לא זוכר או מכיר), יצא השנה אלבום ראשון שלו בקדמת הבמה. כיאה לחצי מאלבומי הבכורה ישראליים מהשנים האחרונות, הוא יצא מושקע ומופק היטב (במקרה הזה גיא שמי), מרפדים אותו כלי מיתר בחצי מהשירים והוא מתהדר בסוללה ארוכה מדי של מוסיקאים מהדרך המשותפת שקופצים להשתתף ולהגיד שלום.

אפרתי עצמו כתב והלחין את הרוב, וגם עשה את שלו על הבס והקלידים הכבדים. באבחנה מסקרנת בראיון ללאון פלדמן בקול הקמפוס, הוא סיפר שאין באלבום שימוש בשורשים א.ה.ב ו-ע.ז.ב. כן יש פה טקסטים אינטליגנטים שמתמודדים יפה עם זוגיות, ומתעסקים קצת במקום שלנו בתל אביב וכאן באופן כללי. אין פה משהו שלא שמענו קודם לכן, באק טו בייסיק בגדול, אבל אין כמעט נקודות חולשה באלבום הזה. אלבום רוק שעשה את זה נכון. יצא יופי.

ישראל ברייט – דרגות לכלוך ונקיון

לפני 14 שנה יצא אלבומם של השמחות, אחד התקליטים הטובים ביותר שידעתי מהעשור ההוא (ובכלל). אקורדיוניסט רוסי, דרבוקאי ערבי, הכתיבה הברייטית הטיפוסית וקיבוץ גלויות אחד גדול. האלבום ידע הצלחה מפתיעה מאוד, שמעולם לא השתחזרה בהמשך הקריירה של ברייט. בינתיים ברייט שקע בלימודי קומפוזיציה, והשנה שבר בצורת של שבע שנים עם אלבום חדש והו כה אופייני.

סוג של "עני וטוב לו" הוא ישראל ברייט. התקליט הזה יצא בהוצאה עצמית עם מינימום תהודת יחסי ציבור וראיונות בתקשורת. מנגד, הבנאדם קורן אושר, טוב לב, שמחת חיים של אנשים פשוטים ומדבר אל העם, אך במבט מאוד אמיתי וכן. מלאכת הלחנים והעיבודים היא מגוונת, וקשה להתחיל אפילו למנות את מקורותיה (תשואות רמות לאקורדיוניסט ויטלי פודולסקי). אז ב"דרגות לכלוך ונקיון" נפל לי סופית האסימון. כנראה שמי שיישמעו את ברייט הם אותם קומץ "ברייטיסטים" שצעדו צעד אחד מעבר למה שהרדיו דחף להם, והולכים אחריו כבר שנים. אני שם כבר מזמן. בשיר התיקון העצמי החברתי "המנקה", שר ברייט "קודם כל את עצמי אנקה, כי גם אני זונה זקנה". אם גם אתם מכירים רק את "יודה יודה", "היו לי פעם חברים" ו"בדרך הביתה", עוד לא מאוחר לתיקון עצמי.

Read Full Post »

כן, גם זה בפנים

במסגרת סיכומי השנה שוואלה! עורכים בימים אלה, קיבלתי פנייה משמחת לערוך את סיכום השנה הלועזית בעטיפות התקליטים.

זה משמח משתי סיבות. קודם כל, כי זה סוגר לי פינה קטנה – בחודש האחרון השתעשעתי עם עצמי ברעיון לערוך רשימה כזאת כאן. לפעמים קצת קשה לי להתאפק, אבל לרוב אני משתדל לשמר את האתר על טהרת המקומי. אמנם כבר ראיתם חריגות שכאלה בעבר, וכפי הנראה עוד תראו, אולם הן תמיד נלוות בהתחבטות פנימית מסוימת ובדו-שיח שלי עם עצמי על פרסום רשומות בנושאים שאינם ישראליים, והן נבחרות בקפידה. העובדה שהבלוג הזה הוא ישראלי בהוויתו מסבה לי הרבה סיפוק, ואני עושה מאמצים גדולים לשמר אותה ככזה. לעשות אותו לועזי היה יכול להיות הרבה יותר קל – החומר נגיש בהרבה, והשפע רב. ועדיין. קצת גאווה מקומית, אתם יודעים. יש במה להתגאות, באמת שיש.

הסיבה השניה (והמשמחת אף יותר) היא שהמארז שעוטף את המוסיקה שלכם מתחיל לקבל יותר ויותר תהודה. יש לו ערך ממשי באופן שבו המוסיקה שאנחנו שומעים נתפסת. כיף לראות שזה מפעפע לפלטפורמות גדולות יותר מהפינה הקטנה שלי.

זה נשאר בחוץ (הרהורי חרטה 1)

היום התפרסמה רשימת העטיפות הגרועות של אלבומים לועזיים לשנת 2011 שנהנתי מאוד לערוך (ולנמק!), ואתם מוזמנים לראות אותה כאן. אם הכל יילך כמתוכנן,  תוכלו לקרוא בשבוע הבא את חלק ב' של הסיכום – העטיפות הטובות ביותר של 2011. אני בשלבי גיבוש מתקדמים של הרשימה, והיא מסתמנת אפילו כיותר כיפית מזו – יש למה לצפות.

קיצר, אני מזמין אתכם לקרוא את הרשימה המלאה.

ברכות לוואלה. כפיים לעינב שיף!

גם זה נשאר בחוץ (הרהורי חרטה 2). בחיי, זה מביך.

Read Full Post »