Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סיון שביט’

כבר שלושה ימים שהגשם הזה לא מפסיק \ אין בא ואין יוצא
לפעמים אני מסוגלת למצוא בזה צד מצחיק \ אבל אתה כל הזמן בוכה
והדמעות שלך מתפתלות במין ריקוד עצבני \ בין זיפי הזקן שאתה מסרב לגלח
אז אל תצפה ממני לתשובות עכשיו \ עדיף שתיקח את עצמך להתקלח

באור הכחול האפור הזה \ כשאנחנו מאבדים את הצללים
אתה מתפלל \ אני קוראת עיתונים

(מתוך "הכחול האפור הזה", מ' סיון שביט)

זה היה בחורף של 96' או 97', אני לא כל כך זוכר כבר. אני שמעתי אז את פורטיסהד עד בלי די, מתמוגג מהקול המשתפך של בת' גיבונס ומהמלנכוליה הבריטית הקודרת הזו. ואז יצא אלבום הבכורה של סיון שביט, "הכחול האפור הזה", שזכה ללא מעט תהודה תקשורתית. בתוך מבול הזמרות של אותה תקופה (רונית שחר-מיקה קרני-איגי וקסמן-…), שביט הצליחה להותיר אצלי רושם אחר, משמעותי הרבה יותר. שיר הנושא טומן בחובו את אותו הקסם של החברים מבריסטול. בלי אפקטים מיוחדים, אבל עם אותה מלנכוליה עגמומית. בלי סקרצ'ים וחריקות תקליטים, אבל באותה עדינות ושליטה בשיגור המילים. וגם כאן מבליחים כינורות במקומות הנכונים. וגם כאן הקול כל כך מדויק. אני מקשיב היום לשיר הזה, וזה לא מרגיש כאילו עבר יום. הסאונד העגמומי , מובל על ידי השירה העדינה-אך-נותנת-את-הטון של שביט, נשמע לי עדיין כל כך רלוונטי ונכון.

(והנה הקליפ הסהרורי הנפלא, שבוים בעדינות וברגישות כמו שרק תמר קרוון יודעת, לאחד משירי שנות התשעים שלי:)

אני מת על סיוון שביט. כמי שבוררת את מילותיה בקפידה יתרה, שביט תמיד היטיבה לטוות את מילות שיריה ולבנות מהן עולם ומלואו. בכל שיר היא חושפת עוד טפח קטן, כזה שרק מי שיורד לעומקן של המילים ומי שיצירתה של שביט אינו זרה לו, יהיה מסוגל להשלים בדמיונו את רסיסי התצרף החסרים. כמו איזה מדען חוקר בנשמתו שאינו מסתפק רק בפרטים המצומצמים המונחים לפניו, אלא מנסה להסיק מהן ולחזות בראשו את התנהגות היקום, כך גם למאזין הסקרן שמנסה לפתח בדמיונו את החיזיון ששביט בנתה. כל נקודת מבט תיתן פרשנות אחרת. אם אשאל כמה מאזינים קשובים מה הם שומעים בשירים של שביט, אני מאמין שכל חוקר ייצור בדמיונו מראה משלו ויתאר תמונה אחרת. והיופי הוא שכנראה שכולם צודקים. הקסם שבאמנות.

מאז אותו אלבום חלפו כבר 16 שנה, והיא שחררה עוד שני אלבומים בלבד (גם הם לא מרובי שירים). הייתי רוצה לומר שקצב העבודה של שביט איטי באופן מחפיר, אבל איכשהו כל פעם שאני חוזר לשמוע אותה, אני קצת שמח שהיא לוקחת את הזמן. ואל תוך אותה הוויה שתיארתי קודם, נוצרה עטיפת "בניינים נמסים", עטיפה דלת פרטים שבמבט ראשון לא אמרה לי הרבה. משהו שנראה כמו אפקט מוגזם של חשיפת יתר הציג בפניי מעט מאוד מידע שמבצבץ מתוך עולם לבן מלא חלב. אבל בהמשך, הבנתי שמה שאני רואה הוא סוג של המחשה ויזואלית לאותה חוויה טקסטואלית שבה אני נתקל בכל אלבום של שביט. מעט מפרטי הסיפור מונחים לפני, אבל רק אם באמת אתעמק ואצלול לפרטים, אהיה מסוגל לצייר מחדש את מלוא התמונה על גבי כל הלבן הזה. וזו תהיה התמונה הכי נכונה עבורי, כי זו התמונה שאני רואה.

התקליט יצא לצד תערוכת צילומים שסיון שביט צילמה, ואצרה יעל עומר בגלריה 'החללית בירקון 70' בתל אביב. התערוכה, שנקראה "בניינים נמסים" אף היא, הציגה עבודות של שביט, וחלקן שימשו ליצירת עטיפת האלבום.

בשנים האחרונות מתגוררת שביט בברלין עם בן זוגה המוסיקאי אמיר צורף, והיא מספרת משם על העטיפה והצילומים: "בתערוכה הוצגו חלק מהתמונות המופיעות באלבום ותמונות נוספות. סה"כ כ-18 עבודות שנעו בין הגדלים של A6 למטר וחצי על שניים. התמונות הודפסו על נייר שנבחר בקפידה ושיווה להן מראה של ציורי מים. בחרתי הדפסות גדולות כי חיפשתי את התחושה של צפייה בדמויות דרך חלון. הרעיון של השילוב בין התערוכה לעטיפת האלבום היה של יעל עומר, אמנית רב תחומית בפני עצמה וחברתי הקרובה. יעל לוותה אותי בשני האלבומים האחרונים אותם עיצבה – 'וניל' [גם עם הצלם רונן ללנה] ו'בניינים נמסים'. יעל, למעשה, הפכה לאוצרת של העבודות שלי – התערוכה והאלבום. החברות בינינו הפכה את העבודה לאינטימית מאוד".

העבודה ל"ארוחת יום שישי"

העבודה על האלבום 'בניינים נמסים' ארכה שלוש שנים. "השירים נאספו לאט ובפינצטה", היא ממשיכה "והולחנו כולם על ידי אמיר צורף ועל ידי, כמו בשאר האלבומים שלי. אמיר הפיק את האלבום יחד עם עובד אפרת וכן אני כתבתי את המילים".
את מרגישה שהפן הויזואלי משלים את המוסיקה, או להיפך?
"הם מדברים את אותה השפה. זאת הייתה ממש תגלית בשבילי. את החיבור בין הצד הויזואלי למוזיקלי/תוכני זיהתה יעל. כמו בכתיבה שלי הצילומים מכילים סיפורים קטנים, עדינות, בדידות ומלנכוליה אוורירית. הפתיע אותי לגלות שיש קשר חזק בין השפה המוזיקלית והתוכנית שלי והצילום".
סיפור העטיפה התבסס בעצם הרבה לפני תחילת העבודה על התקליט. "אני מצלמת הרבה שנים במצלמת האמפקס משנות השישים האהובה עלי. כשנסעתי לתאילנד לפני 7 שנים, חשבתי לקחת מצלמה פחות כבדה ולא להתעסק עם פילם, אז קניתי דיגיטלית. עם הקליק הראשון הבנתי שאני בצרות…לא אהבתי את הפורמט בלשון המעטה. הוא היה פלסטי, חסר נשמה וגוף. התסכול הזה הוביל אותי לחפש את השפה שלי בתוך הפורמט הזר הזה. חזרתי מתאילנד עם הרבה צילומים תיעודיים שהיו סוריאליסטיים למדי, ומשם החיפוש המשיך".

מנקודת מוצא זו, יצאה שביט למסע מחקר אישי ארוך בדרך לגיבוש העבודות. הצילומים של האלבום צולמו בחופי הארץ במשך שנתיים, תוך מעקב סמוי אחר אנשים וסיטואציות שונות בחוף הים. בניגוד לרוב המוחלט של האלבומים בתקופתנו, לא היה כמעט כל עיבוד על האימאג'ים השונים. באשר לאפקטים של הבהירות הטשטוש מספרת שביט: "על הטכניקה נשאלתי רבות. טוב זה לא סוד – מדובר בעדשה, חשיפה, אור וחיפוש. למרות שהיו שחשבו שמדובר בעיבוד תמונות, אין כאן כל עיבוד למעט תמונה אחת שהסרנו ממנה שני גרגרי חול. התמונות המופיעות נעשו ב'קליק' והן עדיין נמצאות במצלמה שלי".

מתוך התערוכה

לקראת התערוכה כתבה האוצרת יעל עומר:
"סדרת הצילומים 'בניינים נמסים' מתחקה אחרי פיסות חיים זעירות בתוך אינטנסיביות של שגרת בילוי בחוף הים – בילוי המזוהה ביותר עם החברה בישראל. הים, המזמן היטמעות רגעית בתוך ההמון, טשטוש עד אובדן האינדיווידואליזם, בתוך מסה של רקמה אנושית שהיסודות המרכיבים אותה…משתקפים אצל שביט דווקא כמצע אלטרנטיבי להתבוננות קרירה, סטרילית כמעט, המתעמקת בפרטי הפרטים. הצילומים סורקים את הסביבה הצפופה…ומייצרים זום אין אידיאולוגי, המנפץ את ה'קולקטיב' ואת מסע הסטנדרטיזציה האנושית המתרחש תדיר על החופים, ומציף שוב את האדם הבודד. את סיפורו האישי. הטקסט הזה, הנוצר במימד הצילומי של שביט, ממשיך את החופש היצירתי הבלתי מוגבל שלה, וכמו בשיריה, שביט סומכת על רגישותו של הצופה ומאפשרת לו להמשיך ולהשלים את הפערים והנעלמים בסיפוריה, מבלי לכפות עליו פרשנות כזו או אחרת".

העבודה ל"מבטים לרצפה"

אותה חשיפת יתר של הצילומים העלימה פרטים רבים – תווי פנים, אובייקטים והקשר. בניית המסגרת הקונטקסטואלית מוטלת בסופו של דבר על הצופה-המאזין. בדומה לשירים של שביט, גם כאן אותו טפח קטן שהזכרתי בהתחלה יאפשר רק למתעמקים לשוות בדמיונם את התמונה המלאה. הזיקה בין הצילומים לשירים התואמים בחוברת רק מחזקת את שני הצדדים – בין אם מדובר בזוג שלוב הידיים לצד "בניינים נמסים, ובין אם בתצלום משפחתי המטושטש של "ארוחת יום שישי".

"החיבורים בין השירים לדימויים היה דרך האווירה שהשיר יצר לא בהתייחס לתוכן שלו", היא מסבירה. "שם התערוכה והאלבום הוא 'בניינים נמסים' ואין בעטיפה או בתערוכה ולו בניין אחד נמס". האימפקט המושג מצפייה בתמונות תוך שמיעת השירים מספק חוויה מעצימה יותר מהרגיל. בן שלו התייחס לכך אף הוא בשעתו עם צאת האלבום: "הרבה אלבומים מציגים תצלומים אמנותיים על העטיפה שלהם, אבל אצל שביט יש דיאלוג מוצלח במיוחד בין הלירי לבין הוויזואלי, אולי מפני שהצלמת, הכותבת והזמרת הן אותה אשה".

יש סיבה שלא רצית לראות את עצמך על העטיפה? רק ב'וניל' רואים, וגם שם זה קצת ובזווית.

"אני לא אוהבת להיות על הפנים של הדיסק –  למרות שזה חוק מכירות לא כתוב. ב'וניל' רואים אותי בקושי וזה נוח לי ככה. אני לא אוהבת להצטלם באופן כללי. מאוד נוח לי כצופה מאחורי המצלמה".

את עדיין מצלמת על פילם, או שנטשת את המדיום?

למרות שלקחתי את מצלמת הסטילס שלי לברלין אני לא מצלמת בה. התמכרתי ללצלם ומיד לראות את התוצאה… אבל שכללתי את הציוד הדיגיטלי וגמרתי לא מזמן לצלם ולערוך וידאו קליפ שאוציא בקרוב לשיר "ארוחת יום שישי".

העבודה ל"במקום בו המשוררים בוכים"

סיון שביט – בניינים נמסים, 2010. צילום: סיון שביט. עיצוב: יעל עומר

Read Full Post »