Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סחרחורת’

בטוקיו גרים איזה 35 מיליון איש, מה שהופך אותה למטרופולין הגדול ביותר בעולם. עשרות על עשרות של קילומטרים של בתים ומשרדים ומסחר ובילויים ואז עוד בתים, בזה אחר זה וללא קצה. ובכל זאת, הרכבת התחתית בעיר חדלה מלפעול לקראת חצות, וחוזרת לעבוד רק בחמש וחצי בבוקר. מציאות כזו מטילה שיתוק על העיר: מרכז טוקיו מלא בבנייני ענק, והמרחקים הרגליים ממקום למקום מייגעים ביותר. בפרברים המצב קשה עוד יותר – שכונות על שכונות של בתי מגורים ותו לא. רכבים הם חלופה לא נוחה בכלל, ולמעט מרחקים מוגבלים באופניים, כולם מקפידים לחזור לבתיהם לפני הרכבת האחרונה.

בספרו "אחרי החשיכה", מתאר הרוקי מורקמי לילה בחייה של נערה (וכמה דמויות נוספות) שמחליטה לא לחזור הביתה עם הרכבת האחרונה ולחוות את טוקיו של הלילה. העיר מוציאה החוצה טיפוסים אחרים, כמיטב הצבעוניות היפנית. מתאבקת לשעבר שמנהלת "מלון אהבה" (הבתים ביפן קטנים להחריד, ומקובל שבני זוג שמעוניינים להתייחד עושים זאת במלון לפי שעה, ולא כשהילדים נמצאים מעבר לקיר מנייר אורז); זונה סינית מוכה, סטודנט טרומבוניסט וגיק מחשבים – כל אלה מסייעים בבניית עולם מנוכר, סליזי, סהרורי ואפלולי, המתועד על ידי מצלמה בגובה מעוף ציפור.

יש בנמל טוקיו שוק דגים עצום (הגדול בעולם), שמדי יום נקלטות בו טונות על גבי טונות של סחורה סיטונאית טריה, בדרך להיות מופצת לכלל המסעדות, המלונות ושאר העולם המערבי. החל משלוש לפנות בוקר, אלפים של יפנים עמלים למיין, לנקות ולסדר את הסחורה, בכמויות (ובסוגים) שקשה לדמיין עד שלא רואים בעיניים. בשש בוקר הכל כבר מופץ ונעלם, והדרך היחידה לחוות את ההלם הזה היא להתייצב שם באמצע הלילה ולשוטט בהחבא בין הצוות, המלגזות והשרצים. מכיוון שכאמור המרחקים כל כך גדולים, הדרך היחידה להגיע לשם היא לבלות את כל הלילה בקרבת מקום.

לפני שנתיים יצא לי לראות את כל זה במו עיניי. בדקות שלפני הרכבת האחרונה, אלפי יפנים בחליפות ממהרים להספיק לעלות עליה. יפניות צעירות בחצאיות קצרצרות שחוזרות מבילוי (בקריוקי!) מזדרזות שלא להחמיץ את הדרך חזרה הביתה. העיר מתרוקנת, ונחילי אדם נבלעים להם מתחת לאדמה. הרכבת האחרונה חולפת ופתאום – שקט. בעיר הומה, גועשת ועמוסת מסכי וידאו עצומי מימדים, השקט הזה הוא בלתי נתפס, ממש כמו איזה סרט אימה. וזה מדהים, וזה מצמרר.

כפולה מתוך החוברת

לילה.

עד הבוקר שתינו כמה כוסות קפה (עד שנסגר), קנינו קצת אוכל בגירסה מקומית של AM:PM ושוטטנו ברחובות ללא תכלית. כל הטיפוסים התחלפו כהרף עין, וכל מה שחשבתי שראיתי בעיר הזאת אחרי יותר משבוע פשוט התערבב. הנימוס היפני הפנאטי פתאום החל להתפוגג לו. אין כמעט נשים ברחובות. את שארית הלילה העברנו בספרית וידאו, שיש בה תאי צפייה אישיים קטנים ומערכות אודיו\וידאו משוכללות. עשרות יפנים שפספסו את הרכבת יושבים להם על ספות עור (קצת סליזיות) ורואים סרטים, מחכים שהבוקר יגיע. באוזניות מאסיביות, חלקם רואים סרטים מצוירים, חלקם סרטים פורנוגרפיים. נדמה לי שראינו את "חתונת רפאים" של טים ברטון, אם אני זוכר נכון. עולם משוגע.

שנה אחרי שקראתי את הספר של מורקמי, יצא לי להבין על בשרי את כל מה שהוא תיאר במילים ממעוף הציפור ואני ניסיתי לדמיין. כמו שרואים סרט שמבוסס על ספר שקראת, גם כאן הדמיון שלי נכלא בתבנית שהיא כראות עיניו של הבמאי. המציאות תאמה יפה מאוד את מה שקראתי בספר, אבל לא הייתי מצליח לביים אותה באופן שבו היא נחשפה בפניי. ערבוביית אנשים לילית, מנוכרת, בודדה (כל אחד היה לעצמו), אפלה וקצת מינית. גם שוק הדגים היה חוויה שלא תיאמן. בשש בבוקר ועם אור ראשון מבצבץ, אחרי לילה לבן (ובמצב ערות מעומעם) גם אכלתי את הסושי הכי טרי שייצא לי לאכול אי פעם בחיי. עייפים ומסוחררים, לקחנו חזרה רכבת למלון וצנחנו לישון, לא ממש מעכלים את כל הלילה ההזוי הזה. טוקיו של לילה, טוקיו של יום.

והנה, לאחרונה מצאתי את עצמי מדפדף בעטיפת האלבום החדש של דודו טסה, וכל הלילה המוזר הזה חזר לי פתאום לראש בהבזקים חזקים. חושך ואפילה בגווני אדום, אין כמעט נפש חיה בחוץ, וערפילים קרירים ממלאים את הרחובות. וטסה שר "ולילה לילה שוב ניגרת ביצת הפקר על השמחות\ ושוב תילק לשון הקרת עקבות חיי על מדרכות" למילותיו של אלכסנדר פן, בעודו מתמצת את האלבום היפה הזה לכדי משפט.

כל הטקסטים והלחנים באלבום הזה משרים אווירה לילית, אפילה ומינית, ואני חושב שנטע שושני עשתה פה עבודה יפה מאוד. לא התאהבתי בה באופן מיידי כמו בעטיפה המושלמת שעיצבה ל"דודו טסה והכוויתים", ולקח לדברים זמן לשקוע. העטיפה החדשה קצת פחות יומרנית, מרגשת ומוקפדת מקודמתה, אבל היא עדיין מאוד מוצלחת ובהחלט עושה את מלאכתה נאמנה. אין פה שום יפני, אבל האסוציאציות והזכרונות שלי היו כל כך חזקים פתאום ולא הצלחתי להתאפק.

(קצת על האלבום מנקודת מבטו של טסה:)

שושני היא בוגרת בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, וכיום הינה מעצבת עצמאית לצד עריכה בתחום הטלוויזיה. היא מספרת: "דודו ואני הכרנו לפני כמה שנים דרך בן זוגי. הוא ראה עבודות שלי שמצאו חן בעיניו וביקש ממני לעצב לו עטיפה לאלבום הקודם שלו. הוא חיבר אותי לצוות שעובד איתו בהד ארצי-NMC, ובניתי להם את הקונספט העיצובי לכוויתים. בפרוייקט ההוא עבדנו גם על טיזרים בצורת פוסטרים שנתלו ברחבי העיר. העבודה על האלבום הקודם היתה מוצלחת, וזה היה טבעי מאוד שנמשיך לעבוד יחד גם על האלבום סחרחורת"

"על העיצוב של סחרחורת התחלתי לעבוד כמתבקש בהקשבה לרצועות של האלבום, למוזיקה, למילים – בניסיון לקלוט את האווירה שלו ולמצוא דרך להעצים אותה בעולם ויזואלי מתאים.
עברה אצלי תחושה אפלה, לילית, מעט קודרת, מלנכולית ומנוכרת, מינית מאוד – של גבר שחי בעיר גדולה, בעיקר בלילות. שיר הנושא של האלבום 'סחרחורת' – שיר של אלכסנדר פן שדודו הלחין – הוא שיר מלא במטאפורות ובדימויים על עיר לילית "נצחית", בעלת "ריסי חשמל ארוכים", ו"ברקת אספלטים" המכפילה דמותה ב"ראי עקום". עם הדימויים והמילים הללו עבדתי בעיצוב העטיפה של האלבום – וחוברת המילים".

"בדיאלוג ביני ובין דודו דיברנו על האווירה הזו והסכמנו עליה מיד, האווירה העירונית המנוכרת והאפלה היא בהחלט משהו שהגיע גם ממנו. התרנגול עצמו לגמרי הגיע מדודו. הוא פשוט רצה תרנגול על העטיפה! אני התחברתי לתרנגול מיד כי תרנגול  (מעבר לעובדה שתרנגול הוא הקמע של בני יהודה – קבוצת הכדורגל שדודו ידוע כאוהד שרוף שלה) הוא גבר (מילה נרדפת), זכר בלול פרגיות, בעל כרבולת מפוארת, כזה שיוצא לקרב עם תרנגולים פולשים אחרים על ליבן של התרנגולות – וזו חיה שמאוד התחברה מבחינתי לתיאור של הגבר הלילי בעיר הגדולה. אם תרצו, התרנגול על העטיפה הוא סוג של דודו…"

את התחושה הלילית האפלה והמינית יצרה שושני תוך שימוש כמעט בלעדי בצבעים אדום ושחור בכל החוברת. "על העטיפה יש תרנגול בלילה, ברחוב חשוך המואר רק בתאורת פנסים אדומים. הוא בתנועה, אולי ממהר לאן שהוא, אולי בורח. הדימוי עצמו כמעט מונוכרומטי, כאשר הצבע היחיד הרווי בו הוא האדום של כרבולת של התרנגול, ותאורת הרחוב האדומה. הדימוי של התרנגול הוא מעין קולאז' מעובד שיצרתי מתצלומים שונים שצולמו בזמנים שונים ובמקומות שונים".

סקיצה לעטיפה. האימאג' נכנס בסוף לכפולה בחוברת.

"בחוברת המילים יש בכל כפולה דימוי עירוני – לילי, מעובד ובצבע האדום של האלבום. בכפולת האמצע (הכפולה של השיר 'סחרחורת') יש ארנב לבן שיורד במדרגות ברזל מעוגלות. זהו קולאז' נוסף שיצרתי והיה בתחילה סקיצה נוספת לקאבר. כשהוחלט ללכת על התרנגול החלטתי להכניס אותו בכל זאת לאלבום. את רוב הצילומים אני צילמתי, חלק מנסיעות שלי באירופה בשנים האחרונות, חלק בארץ – שום דבר לא צולם במיוחד לאלבום, אספתי וליקטתי דימויים ממקומות שונים עם feel  דומה. בכל מקרה כל האימאג'ים מעובדים צבעונית כמובן – מה שגם תרם לאיחוד ה"אווירה" שלהם".

"לגבי הפונט – חשבתי שיתאים להשתמש באלבום הזה בפונט סריפי [עם עיטורים וצ'ופצ'יקים סביב הגופנים, ללא-מעצבים שבינינו]. 'סחרחורת' הוא טקסט שירה, ובכלל באלבום הוקדשה המון תשומת לב למילים – דודו עבד עם כותבים שונים וכו'. "תפארת" הוא פונט סריפי חדש יחסית של ינק יונטף – מאוד מוצלח לטעמי – ומאפשר לתת "סריפיות הגונה" לא דרך הפונטים המסורתיים (פרנק-ריהל, הדסה). על העטיפה עבדתי בטיפוגרפיה על ריווח "קצבי" בין האותיות – לא אחיד, שמדבר עם משמעות המילה 'סחרחורת'".

חלופה לחזית העטיפה, שלא נבחרה בסופו של דבר.

כמה כפולות מתוך החוברת לסיום:

דודו טסה – "סחרחורת", 2012. עיצוב – נטע שושני.

Read Full Post »