לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: מיכל יחיאלי, שכותבת את בלוג ההופעות המצוין "שיר טיול", חוזרת אל "מוצא מקום" של ניצן-חן רזאל.
בפרקים הקודמים:
א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.
ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.
ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.
ד. פני ברסימנטוב על "Presence" של לד זפלין.
ה. עמיחי חסון על "בעברית" של רות דולורס וייס.
ו. בנימין אסתרליס על "Zeichnungen des Patienten O. T." של Einstürzende Neubauten
***
ניצן-חן רזאל – "מוצא מקום"
לאהבה הגדולה הזו למוזיקה, שאני מטפחת בעקשנות כבר אי אלו שנים, יש תוצרי לוואי שנולדים מתוכה. הרבה מעבר לצלילים ולמילים כשלעצמם, הדבר הזה התפזר ושלח זרועות אל כל כך הרבה מישורים בחיי, ויצר אדוות משנה, היכה גלים. זה בא לידי ביטוי בכל מיני דרכים – למשל, אלו שהכרתי דרך ההתעסקות במוזיקה, וחלקם הפכו לאנשים הקרובים אליי ביותר. הלו"ז החודשי שמסתדר סביב ההופעות שאני מתכננת ללכת אליהן. השפה שלי, שעם הזמן הולכת ונגדשת ציטוטים ורפרנסים משירים, דיסקים, הופעות. לא חסר.
ויש את החלומות המוזיקליים. משאלות לב עטופות בשיר, רשימת משפטי "הלוואי ש", קטנים וגדולים כאחד. יש ביניהם כאלו שלא התגשמו, יש ביניהם כאלו שכנראה כבר לא יתגשמו לעולם, אבל רבים מהם הפכו למציאות, כולל כמה שאפילו לא העזתי לחלום באמת.
אם לפרוש כמה דוגמאות: בגיל 13, ללכת להופעה ראשונה של הזמרת שהערצתי. בגיל 16, לתפוס שיחה קצרה, ראשונית ונרגשת עם המוזיקאי והאדם שהפך את עולמי על פיו, שיחה שאפילו לא רמזה על כל מה שעוד יקרה לי איתו בשנים לאחר מכן. בגיל 18, הופעה חצי משותפת של שניים שתפסו, כל אחד, חצי מהלב שלי באותה תקופה, ולערב אחד מופלא עשו אותו שלם. בגיל 20, לפתוח בלוג קטן ולכתוב על מוזיקה באופן קצת יותר רשמי. בגיל 21, בזכות אותו בלוג, לגרום למוזיקאי יקר להחזיר לסטליסט את השיר הכי יפה שלו, ואפילו לקבל הקדשה בלייב באחת ההופעות. בגיל 22, ללמוד אצל אחת האהבות המוזיקליות הגדולות שלי, ולהשמיע לה שירים שאני כתבתי. לפני חודשים ספורים, בגיל 23, לנכוח באיחוד של הלהקה האגדית האהובה עליי מילדות.
היו וישנם עוד חלומות רבים, כאמור, מסעירים יותר או פחות. אני רוצה לספר על אחד כזה שהתגשם: "הלוואי שיום אחד שמי יופיע ברשימת התודות של דיסק".
את השם ניצן-חן רזאל פגשתי לראשונה בהופעות של אהוד בנאי, בסביבות גיל 15. האיש והכינור שבו את ליבי. אחרי שלוש-ארבע הופעות כבר למדתי לוותר על העמידה מול מרכז הבמה, ומאז המקום הקבוע שלי הוא מול הספוט שלו, כמה מטרים שמאלה מאהוד. שנים.
כשבשיטוט מקרי ביוטיוב גיליתי שהוא התחיל להריץ הופעות עצמאיות, כמובן שהסתקרנתי מאד. תחת השם הלא-פוליטקלי-קורקט "ניצן-חן רזאל והאשכנזים", הוא איגד סביבו כמה מוזיקאים מוכשרים, ויצר הופעה שהתחילה את דרכה בפסטיבל הפיוט והוקדשה לפיוטי אשכנז. שירים שהכרתי מבית ומילדות עטו לפתע גוונים חדשים ומרגשים באמת, מצאו את הדרך לשוב אל הלב שלי שבמעין מרד התבגרות התעקש לדחות אותם לפני כן. מה ששנים של בית כנסת וזמירות סביב שולחן השבת לא הצליחו לעשות, כינור אחד וקול מתוק עשו בפשטות מופלאה.
בהופעה הראשונה שלו שנצרבה בזיכרוני אפילו לא נכחתי בגופי. הייתי בצבא ולא הצלחתי לקבל אפטר. אז שלחתי לשם שתי חברות טובות – שכמובן נהנו להפליא. אחת מהן גם הקליטה את ההופעה, במה שהפך לאחר מכן לפסקול ימי שישי שלי, והתרחב די מהר גם לשאר השבוע. ההקלטה המחתרתית ההיא, באיכות בינונית מינוס, התנגנה באייפוד שלי אינספור פעמים, שולחת לי ניחוחות נעימים של בית ויופי בתוך שגרת החאקי הזרה.
מאז ההופעה ההיא שפוספסה, השלמתי את החסר באופן אובססיבי למדי. יצא לי להתגלגל לשלל הופעות שונות ומשונות, בשלל לוקיישנים הזויים מירוחם ועד צפת. זו הייתה המוזיקה, כמובן, וההתרגשות השורשית שהיא גרמה לי, אבל זו הייתה גם התחושה שאני זוכה לחזות פה בתהליך פלאי שמתרחש, שגיליתי משהו שרבים אחרים עוד יגלו בהמשך, משהו שהפך לחלק ממני ואיכשהו הפכתי גם אני לחלק ממנו. בחיי, היו כמה הופעות שאני די משוכנעת שניצן-חן עצמו בקושי ידע על קיומן, ואני הגעתי אליהן בעקשנות ובהתמדה. כך שבאופן די טבעי, עם הזמן, נוסף לאהבה המוזיקלית הזו גם מימד אישי. וככה נולדה התודה ההיא בחוברת של הדיסק, שהגשימה לי חלום.
הדיסק "מוצא מקום" יצא בינואר השנה, אחרי שנים של הופעות וציפייה. אחרי כל כך הרבה זמן של לדעת שזה הולך לקרות מתישהו, עם מעורבות חלקית בקבלת ההחלטות סביב סדר השירים או העיבודים או הגרפיקה, עם שמיעה של הסקיצות בכל מיני שלבים – אני חושבת שזה היה אחד הדיסקים שהכי התרגשתי להחזיק סוף סוף ביד. מהימים שהסתפקתי בהקלטה המעוכה ההיא, ועד לגרסאות הסופיות והמתוזמרות היטב שמתנגנות מהרמקולים בבית לפני שבת – כן, נראה לי שאפשר להגדיר גם את זה כהגשמת חלום מתוקה במיוחד.
האמת שניצן-חן היה קשור לעוד הגשמת חלום מוזיקלי לא קטן. חברה טובה שלי, במקרה בעלת המרפסת הכי יפה בירושלים, חלמה במשך שנים להרים שם הופעות ביתיות. ואחרי איזו הופעה של אהוד שבה נכחנו שתינו, היא שאלה – למה בעצם שלא נזמין את ניצן-חן להופיע במרפסת? כדרכן של שאלות טובות, התשובה הייתה חד-משמעית. וכך קרה שניצן-חן רזאל נתן את הסיפתח לפרוייקט "מוזיקה בבית", כשאפילו עוד לא ידענו שיקראו לו ככה, מה שהפך די מהר להגשמת חלום מתמשכת, עם אוסף של רגעי קסם כמעט בלתי הגיוניים שהתרחשו על המרפסת הזו בשנתיים האחרונות.
עופר הציע לכתוב משהו לגבי העטיפה. אני רק אציין בצד הפנימי שלה רואים את ניצן-חן באמצע קפיצה, זרועות מונפות באוויר, כמו ממריא אל השמיים. זו התחושה המדויקת שעומדת בבסיסה של האהבה הגדולה הזו למוזיקה, שאני מטפחת בעקשנות כבר אי אלו שנים. זו התחושה המדויקת שהתעוררה אצלי כששמעתי לראשונה את ניצן-חן שר את השירים האלה שהפכו אחר כך לדיסק, שגם הוא שב ומציף מחדש את אותה תחושה מדויקת ונפלאה. זה מה שמאפשר ללב שלי לעוף, זה ה"הלוואי ש" שלו, זה מה שהוא חולם – לקוות, לדעת, להרגיש שהוא מוצא מקום.
סיפור, כיסוי. 