Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נדב ברקן’

בימים אלה ממש, מתקדמת עיריית תל אביב אל עבר הצעד הבא בגיבוש תכנית המתאר של העיר לשנת 2025. אין מדובר במהלך של מה בכך; על ההצעה עמלים גופים רבים מזה חמש שנים. לתהליך המורכב שותפים חברי מועצת העיר, החברה להגנת הטבע, פעילים סביבתיים וגם התושבים. ההצעה המתגבשת, ביידוע ובשיתוף כלל הגורמים הרלוונטיים, מציעה מהפכות לא קטנות. בין היתר, על פי ההצעה תפונה התחנה המרכזית הארורה (ותתפצל להרחבות במסוף ארלוזורוב ובמחלף חולון), ייבנה פארק לאורך איילון (בין הירקון לפארק שרון בחירייה), ועוד אינספור המלצות פרטניות בנוגע לשכונות ולרחובות ספציפיים רבים בעיר. העירייה חוזרת ומציעה לכל המעוניין להצטרף ולקחת חלק בדיונים, מתוך כוונה אמיתית לשתף את התושבים בהחלטות (וגם כדי למנוע ויכוחים ועימותים בהמשך, כמובן) – אני ממליץ לכל התל-אביבים שביניכם לפחות להעיף מבט על מה שמתכננים לעשות לכם מתחת לבית (לקריאה באתר העירייה, מחולק לפי שכונות).

לאחר המהפכה התעשייתית, זכה העיסוק בתכנון עירוני לתנופה משמעותית ביותר. עם זאת, מאז ההתפתחות האורבנית המשמעותית במאה השנים האחרונות, החלו לצוץ אתגרים חדשים. במקום לתכנן ערים חדשות ושכונות שלא היו קיימות, החלו המתכננים לשקול את השינויים במרחב האורבני הקיים לטובת התאמה ויישור קו עם הצרכים הדינאמיים של העיר. בתכנית המתאר הנוכחית מופנה דגש רב לעבר שכונות דרום תל אביב.

קשה להתווכח על הצורך, יאמרו רבים: הלכלוך, הפשע, התשתיות הרעועות, הסמים, חוסר הסדר, העובדים הזרים – לא חסרות סיבות. ובכל זאת, לא לצפון העיר ובטח שלא למרכזה יש אופי מובהק כמו לשכונות דרום העיר. ערב-רב של תרבויות, מפגשים והתכנסויות של כושים עבריים, אינספור אמנים, המסחר הזעיר שכבר כמעט ונעלם, אפילו ההומלסים יותר צבעוניים. עדיין יש טעם של פעם, של שכונה. כזו עם גבולות ברורים, עם מכולות שהן לא רק AM:PM, עם בורקס שכולם מכירים ועם אישה משוגעת שרצה ברחוב בשמלת כלה ועגלת סופר שכולם כבר מזהים. קשה לי להאמין שמישהו יתנגד לכך שהעירייה תעשה משהו עם ההזנחה והתשתיות הלקויות. לצד אלה מתכננת העירייה גם הרחבות הבנייה רבות, שינוי אופי המסחר והחלת פינוי-בינוי משמעותי. אם אלה אכן יצאו לפועל והשינוי יגרום לאובדן האופי המיוחד והמגוון של דרום העיר, אני מאמין שלחלקנו תהיה בכל זאת צביטה קטנה בלב.

"אל תחזרי", אלבום הבכורה הטרי של רני שחר, הוא קודם כל אלבום שמבוסס על טקסטים. המסקנה הראשונה שעלתה לי לאחר מספר האזנות לאלבום היא שלשחר יש הרבה מאוד עומק, כנות וביקורת בכתיבה שלו. במקרה של האלבום הספציפי הזה, קיומו נשען בעיקר על הטקסטים מהם הוא מורכב. למרות שיהוא ירון עשה יופי של עבודה בהפקת האלבום, אני מעז לשאול אם בכלל היה צריך להלחין, לשיר אותם ולהגישם כשירים. יש לשחר מגע של משורר, ולפעמים המעטפת המוסיקלית מצליחה להסיט את הזרקור מהרבדים העמוקים של הסיפור אותו הוא מגיש.

העיר ששחר מדבר עליה בתקליט היא מלוכלכת, אבל ממש לא רק חיצונית. היא הושחתה, אבל בהקשר של האנשים שמאכלסים אותה. ובעיקר – האהבה בה היא לא תמימה ולא קלה. עולם הדימויים של שחר מתקיים באיזור המלוכלך של תל אביב, כזה שבו נכתבים טקסטים כמו "אני הופך אותך במיטה \ כמו שעושה נעל לפחית זרוקה ברחוב \ לראות אם עוד יש בזה משהו". רני שחר ישיר ועמוק כמו מעטים מהמוסיקאים שאני שמעתי בשנים האחרונות בארץ. למרות החדות והבהירות הזו, בכל עשרים עמודי העטיפה יש רק תמונה משמעותית אחת של שחר, וגם היא לא בפוקוס. צריך לזה אומץ, בטח שבאלבום ראשון. בחודשים האחרונים פוזרו להם אינספור סטיקרים עם שם התקליט ברחבי העיר. למרות החדירה למרחב הציבורי של כולנו, יש משהו קצת מלוכלך בלהדביק את הסטיקרים האלה בכל מיני מקומות בולטים ברחובות העיר. במתכוון או לאו, יש בזה את אותו לכלוך שמשתקף באופן כל כך דומה בשיריו של שחר באלבום. אז בנימה אופטימית זו, וכדבריה של רונה קינן, בואו נצא לטיול בהיר, בחלק המוסתר של העיר.

"גדלתי במושב ולא בעיר, בטח שלא עיר גדולה כמו תל אביב", מספר שחר. "כשהגעתי לעיר לפני עשר שנים זה הגניב אותי – יש בה וייבים חזקים ומשהו מרתק. חלק מהאופי שלה הוא שהעיר לא נקייה, לא מצוחצחת כזו עם שדרות רחבות ובניינים נקיים. מעל כל אלה, יש משהו ב- roughness של דרום תל אביב. באנשים שהם לאו דווקא סטודנטים, אוניברסיטה, בגדים יפים – יש משהו מאוד חי בדרום העיר. האלבום מהווה מבחינתי איזשהו חשבון נפש שעשיתי עם עצמי. הרגיש לי נכון לעשות את זה לא בצד היפה של תל אביב. אני לא יודע אם זה היה בקטע של להעניש את עצמי, "לחפור לכלוך", אבל זה התחבר לי באותו זמן"

שחר מספר שלא היה לו מושג או כיוון לגבי העטיפה כשהחל לחשוב עליה באותו זמן, או מי הוא רוצה שיעבוד עליה. "לא הכרתי אף אחד ופשוט שוטטתי וחיפשתי. עברתי פה על הבלוג (!) ודיפדפתי באוזן השלישית, וחיפשתי דברים שאני אוהב. יצא שכמה מהאלבומים שאהבתי נעשו על ידי נדב ברקן, ביניהם הסליל של מטרופולין [שזכה לפוסט משלו] ונינט טייב. אחת הסיבות שהתחברתי אליו יותר היה שהוא לא רק מעצב גרפי, אלא גם עושה קצת אמנות. הרגיש לי נכון לעבוד עם מישהו שישלים עוד רובד על המוזיקה, וייתן מימד נוסף לאלבום. את כל אלה היה נראה לי שנדב מסוגל לעשות, וכשנפגשנו היה בינינו אחלה חיבור".

שחר העביר לברקן את תחושותיו באשר לרוח האלבום ובקונטקסט בו הוא נוצר. "התקליט נכתב כאמור בדרום העיר, ולכיוון הזה משכתי. רציתי משהו קצת סוריאליסטי, שיתחבר לי גם לתכנים שאני מדבר עליהם באלבום". ברקן החל לשוטט בשעת לילה ולחקור את האיזור. "תבין, הוא עם ילד בבית, והוא היה יוצא עם המצלמה שלו בארבע בבוקר לשוטט בדרום העיר. זה הגניב אותי". את התמונה שעל העטיפה צילם ברקן כחלק מאותם שיטוטים ליליים. הוא שלח לשחר כמה סקיצות, כשאחת מהן (במפגש הרחובות השומרון ומנחם בגין) היא גם זו שהופיעה על העטיפה בסופו של דבר. שחר מעיד שכבר בשלב זה היה ברור לכולם שזה מתאים.

"במקביל פניתי גם לצלם עמית ישראלי, על מנת שיצלם את תמונות האלבום. עשיתי איתו סיבוב באיזור וחיפשתי דברים שאני אוהב. הסתובבנו בעיר ולקחתי אותו למקומות שהיו רלוונטיים בהקשר של האלבום. חלקם השתקפו ישירות אל תוך האלבום: התמונה בצבע (היחידה בחוברת, ראו למטה) מציגה את הקיר החיצוני של החדר שבו גרתי בזמן שהאלבום נכתב; בעמוד אחר – הרחוב בו גרתי. באופן גורף, כל התמונות צולמו באיזור שבו האלבום נכתב". לאורך רוב זמן העבודה הכוונה היתה לשחרר את העטיפה כשהיא צבועה בשחור ובלבן בלבד. עם הזמן, הוחלט להוסיף לה גוון קצת כתום – כצבע פנסי בלמים של רכב, משהו קצת עירוני ובכך לשבור את האפרוריות. "בעיניי זה גם קצת מתקשר עם הטקסטים. הם לרוב קצת מלנכוליים, אבל יש גם נגיעות של צבע".

אם אתם גרים או מרבים להסתובב בתל אביב, אולי נתקלתם זה מכבר במדבקות של "אל תחזרי". "כבר באוגוסט ידעתי שהאלבום ייקרא בשם זה. הרעיון לסטיקרים היה של נעמי, בת הזוג שלי, והוא החל כמשחק – אמרנו שנראה איך זה ייצא. הופתענו לראות שזה השתלב בכל מקום, ובעיקר נתן לדברים נופך אחר לגמרי. בכל מקום, פרשנות אחרת. בתחילת הדרך הדבקנו אותן בעצמנו, ומהר מאוד הגיעו תגובות והדים חיוביים לרעיון. התחלנו לחלק את הסטיקרים בהופעות, ואנשים פיזרו והפיצו אותם בכל העיר (אלבום עם תמונות נבחרות)".

אז מה עם הזברה אתם שואלים? שאלה טובה. גם לי היה קשה להתאפק ולא לשאול. "הזברה היא יוזמה של נדב. לי זה ישר עשה שכל. אני לא יודע למה באמת הוא התכוון, אבל לי זה נורא התחבר. לא שאלתי אותו מעולם. יש לי פרשנות משלי, אבל זה עשוי לקלקל לאחרים. אני אוסיף ואומר שזה בדיוק מה שהתכוונתי – משהו שייתן עוד רובד, עוד מימד לאלבום. אני מעדיף שהקוראים בבית יתנו את הדעת בעצמם".

רני שחר – אל תחזרי, 2011. עיצוב גרפי: נדב ברקן, צילום: עמית ישראלי.

Read Full Post »

מטרופולין - הסליל, 2007

"חיות קטנות בתוך ערים גדולות

מתרוצצות,

הן משלמות מחיר

הן לא מבינות

הכל בגלל שבאנו לכאן

רק שלא אשמע קולות

בתוך הראש

ולא יהיו פחדים לא מובנים,

שלא אפול לרחוב עייף מול כולם."

מתוך "אל תלכי", מילים עופר מאירי

 קודם כל: שימו פליי (איפה הקליפ הזה צולם? מסקרן)

דבר העורך:

לטוב ולרע, אחד הדברים שמאפיינים את כתיבתו של קוטנר, הוא שהוא כותב רק על מי שהוא אוהב (אני נתקלתי בזה לראשונה בסאגה שהיתה סביב היעלבותו של שלמה ארצי על שלא אוזכר כלל בסדרה "סוף עונת התפוזים"). אם אתה לא אוהב משהו, למה לקטול ולהשמיץ? אני בטוח שהגישה הזו מעסיקה כותבים ומבקרים רבים, ובעיקר כאלה שמוצאים עצמם חוזרים לראיין את אותם אמנים. הרי זה ניזון מזה, ולהיפך. לא מדובר באינטגריטי מקצועי של מבקר (אפשר להיות מאוד אמין, אמיתי וישיר, ולכתוב את זה רק על מה שאוהבים) אלא יותר כגישה שבה בוחרים לפעול.

אם להודות על האמת, לא ממש רציתי לכתוב על מטרופולין. התחלנו את דרכנו המשותפת ברגל שמאל, כנראה סביב החידוש האיום בעיניי ל"בלי לומר מילה" של שלום מ"מחכים למשיח". עופר מאירי הוא מפיק, וככזה הוא הצליח לייצר סאונד שמזוהה איתו מאוד – מתכתי, נטול רגש, רווי קלידים, דל גיטרות ומרובה זמרות. זה לא בטל בכלל בסצינה המקומית שלנו – כמה אלבומים שמעתם בשנים האחרונות וידעתם להצביע על המפיק שלהם? אני מניח שלא הרבה. מצד שני, וזה כבר עניין של טעם אישי, אין לי יותר מדי חיבה לפרויקט של עופר מאירי . ובכלל, מי שמתייחס להרכב שלו כ"פרויקט" ולא כלהקה, פוגע בדיוק בנקודה שעליה אני מנסה לדבר. מה שחסר זה בעיקר אופי, עומק וחיות – כל מה שאתה מקבל מעבודה כלהקה ולא במסגרת פרויקט כזה או אחר. כל אחד מהמוסיקאים שמלווים אותו (מוכשרים ברובם, אגב) חוזרים בסוף היום לעיסוקיהם הם, והדבק של ה- so called הרכב הזה הולך ומתפוגג. נוסף על כל אלה, גם הטקסטים לוקים בחסר וסובלים בעיקר מהיעדר העמקה, ויוצא שאני זוכר מעט מאוד מהאלבום למרות שיצא לי לשמוע אותו כמה וכמה פעמים בעבר. ולקריאה נוספת – בן שלו מ"הארץ" מצליח לגעת בכל מה שאני מדבר עליו (ועוד), ולנסח זאת טוב ממני.

העטיפה של האלבום, לעומת זאת, הצליחה לעורר בי לפחות מידה מסוימת של סקרנות. מישהו עשה פה וריאציה משלו על מושג הסליל, תוך שילוב הקונספט העירוני של "מטרופולין" והנושא העיקרי בו עוסק התקליט, אם אפשר לומר זאת – אובדן הפרט במרחב האורבני העמוס. אני גאה לספר לכם שאחרי חצי שנה של נבירות אלבומים סביב האתר הזה, את זהות הצלם ניחשתי מהר מאוד, בלי להציץ בקרדיטים. עמית ישראלי צילם כל עטיפת שחור-לבן ראויה שראיתם בשנים האחרונות: החל מ"קעקוע" של אדם בן-אמיתי, דרך "עיר" המקסימה של שלומי שבן, וכלה באלבום הבכורה של רוני אלטר (שהיא גם בת זוגו, והתמונה הלא-שגרתית צולמה במהלך בטיול משותף של השניים בלונדון). לישראלי יש עין טובה, ויכולת מרשימה להנציח רגע כפי שעשה גם בעטיפה זו. מי שעיצב את העטיפה הוא נדב ברקן שלא הכרתי קודם לכן, אבל בהחלט עושה רושם שגם הוא יודע מה הוא עושה. זה הספיק כדי לפחות לנסות לברר כמה פרטים, והתוצאה לפניכם.

עטיפת הסינגל "אין לי מקום"

במה מדובר:

ראשיתה של מטרופולין היה כהרכב אולפן של המפיק עופר מאירי. מאירי (מעבר לזה שהוא חולק איתי את אותו השם הפרטי) ליקט סביבו אסופת נגנים ומבצעים גדולה, הכוללת בין היתר את אפרת גוש, דנה עדיני, רוני אלטר וברק גביזון. אלבום הבכורה של ההרכב יצא בשנת 2005 והצליח מאוד (כולל זכייה באלבום השנה של עמ"י). כעבור שנתיים בלבד, יצא האלבום השני "הסליל". התקליט עוסק הין היתר במדע בדיוני, בחיים האורבנים הצפופים ובאובדן הזהות בסביבה זו. כמו קודמו, גם אלבום זה מרובה אלקטרוניקה, קלידים  וסינת'פופ.

נוסף לנגנים הקובעים, בתקליט התארחו גם ארקדי דוכין, עברי לידר ואביב גפן. השירים היותר מוצלחים בעיניי באלבום הם "עוטף" שמבוצע היטב על ידי רוני אלטר, וכן "אין לי מקום". נוסף על האחרון, שוחררו כסינגלים גם "אחת שתיים שלוש" ו"אל תלכי".

אז ככה:

סקיצה ראשונה לקונספט של סליל DNA

כפי שכבר ציינתי, מי שאחראי לעיצוב העטיפה הוא נדב ברקן, מעצב ובוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. בפורטפוליו העטיפות שלו ניתן לראות גם עטיפות לפוליקר, לנינט, לדורבנים והחביבה עלי ברשימה – עטיפת העץ הכה חריגה ומיוחדת של דבק:נגרים (שמסתבר בכלל שהוא גם המתופף בלהקה) ואני מקווה לכתוב עליה ביום מן הימים. העבודה על העטיפה הגיעה בשלב מתקדם של האלבום. ברקן מספר: "השם היה קיים לפני העיצוב, וכל העבודה נעשתה על מנת ליצור דיאלוג מעניין ורובד נוסף ופרשנות מעניינת בין הטקסט (הסליל) לבין הדימוי על החזית ובתוך החוברת. העבודה על העטיפה היתה בשלבים, ובכל שלב שיתפתי את עופר ואת הצלם עמית ישראלי".

כפי שניתן היה לשער, הקונספט שהוביל את הקו בעטיפה היה זה של סליל, כשם האלבום. "הרעיון המקורי היה סליל של די.אנ.איי, אבל בגלל אופי ההרכב והשם מטרופולין, החלטתי לחפש גם סלילים קיימים במרחב האורבני, אולי משהו מה- די.אנ.איי של תל אביב". שינוי הכיוון הוליד נסיון מעניין, שבו נעזרו בילדה מחוגי ריקוד ואקרובטיקה בעיר ליצירת אינטרפרטציה חדשה לסליל במרחב העירוני. "החלטנו בסופו של דבר שהיא תופיע על העטיפה, גם בגלל האוירה המיוחדת שנוצרה עם הוצאתה מהסטודיו לרחוב, וגם בגלל הקישוריות לילדה באלבום הקודם".

התמונה צולמה כאמור על ידי עמית ישראלי, שהוא חובב גדול של צילום בשחור ולבן (או לפחות עושה את זה כל כך הרבה בשביל שאני אניח הנחה שכזו). במקרה הזה, התמונה עברה עיבודים והיא זכתה לתוספת של צבע כסוף, נוסף על גווני האפור. ברקן מסיים ומספר על העיבודים האחרונים שערך: "הצבעוניות באלבום היא אפורים בתוספת כסף. בחרתי להשתמש בצבעוניות הזו כדי לייצר פרספקטיבה אחרת על הסלילים היומיומיים שאנחנו כל כך רגילים לראות, ולהפוך אותם לסטריליים ולמרוחקים יותר".

חלופה (מקסימה!) שלא נבחרה בסופו של דבר

מטרופולין, "הסליל", 2007, הליקון. עיצוב – נדב ברקן. צילום – עמית ישראלי.
 
 

Read Full Post »