Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מיכל לויט’

ב- 1968 יצא לעולם ה- White Album של הביטלס, הידוע גם בשמו הרשמי The Beatles. האלבום הזה (החביב עליי מפרי עמלם) מסמל את תחילת הסוף של הביטלס בקריירה המשותפת שלהם, באלבום כפול וגדוש פנינים קטנות כמו Blackbird, Julia, Rocky Racoon, I will, Piggies, Martha My Dear (וגם כמה להיטים, אם כי זו לא המהות). עטיפת ה- White Album היא בסך הכל תבליט עדין של שם הלהקה על גבי רקע לבן. ריצ'רד המילטון, מראשוני אמני הפופ-ארט, רצה ליצוק אמנות קונספטואלית לעטיפה זו, בניגוד מוחלט לעטיפת סרג'נט פפר הפומפוזית שקדמה לו. העטיפה נחשבת לקלאסיקה ולאחת הזכורות עד היום (והיחידה ללא תמונת חברי הלהקה, אגב!).

למה בשבועות לובשים לבן? המוח החילוני והקלוקל שלי מביא אותי לכל מיני כיוונים תמוהים. חג הביכורים, נכון, אבל בפעם האחרונה שבדקתי הפרות והעזים לא חיכו לחודש סיון כדי להתחיל להשפריץ חלב לכל עבר. וגם אם כן, זאת סיבה מספיקה בקושי ללבוש לבן. מה שכן, יש ימבה עטיפות תוצרת הארץ שהן לבנות או שמתכתבות עם נושא הלובן. המפתיע הוא, שאת רוב האלבומים אני גם ממש אוהב. מיס ון דר רוהה, מאבות הארכיטקטורה המודרניסטית, טבע מחדש את הביטוי "Less is more", וכדבריו רוב העטיפות בפוסט הזה יהיה מינימליסטי ביותר. אז בזמן שאתם מנשנשים לכם קישים ועוגות גבינה, ובעקבות הפשטות של הביטלס, הנה לכם אסופת עטיפות לבנות (מדגמית בלבד!) שעושות חסד עם האלבומים שאותן הן מייצגות.

צליל מכוון – צליל מכוון, 1979

אחרי שכל אחד מהשלושה כבר הספיק לצבור מוניטין כמוסיקאי בפני עצמו, חברו יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב לאלבום יחיד בשם "צליל מכוון". התקליט כלל שירים שחברי ההרכב הביאו עימם, וכל אחד מהם עטה את הסגנון של יוצרו. למרות שכל שיר עומד בפני עצמו (זה אף פעם לא התחבר לי לאלבום, אלא יותר כאסופת שירים), זה עדיין רצף של קלאסיקות בזה אחר זה – סיפור של יום, לוקח ת'זמן, ימים לבנים, יכול להיות שזה נגמר, צליל מכוון, ילדי הירח – אלבום שכולו תענוג צרוף. העטיפה הקדמית והמינימליסטית (בעיצובה של מיכל לויט) כוללת את שם הרכב, שמות החברים וזוג קטנטן שכמילות השיר – "אני שולח לך צליל מכוון". באחורי התקליט ניתן גם לראות תמונה של חברי ההרכב, בצירוף דני מקוב (ועוד אחד מנגני האלבום שאני לא מזהה), אותה צילם ג'ראר אלון.

החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה, 1994

השני באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ומעלה, והחברים של נטאשה מוציאים את אחת מיצירות המופת המשמעותיות ביותר שידע הרוק הישראלי בשנות התשעים. אלבום קונספט כפול, המשקף שידור רדיו הנמשך יממה אחת מלאה. "רדיו בלה בלה" היא תחנת רדיו פיראטית, אותה מנהל א. וקסמן, הסובל מפיצול אישיות. וקסמן מאזין, מפוחד ומבולבל מהחדשות בתקשורת. 4 הדמויות שלו משדרות ומחלקות את האלבום (והיממה) – פרדי הדכאוני, הפי השמח והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. אחרי "שינויים בהרגלי הצריכה" המופתי, בא האלבום המפואר הזה, שהראה מחדש עד כמה רחוק אפשר ללכת עם רעיון משוגע שכזה. קשה להאמין שהתוצר הסופי היה כה מוצלח, כשיש לפרויקט שכזה, סוג של The Wall הישראלי אם תרצו,  כל כך הרבה מקומות להכשל בהם. למרות זאת, באמצעות הטקסטים הפרועים והמדויקים של מיכה שטרית, הלחנים של ארקדי, אירוח של כל-העולם-ואחותו, והפקה אחת גדולה ומפוארת, הכל תיקתק ועבד ביג טיים. העטיפה לבנה כולה, כשפינה התחתונה מיקרופון שדרים קטן ותו לא, בניגוד גמור למה שמצפה בתוך הקנקן. כל מה שעצר בעדי לרשום את מלוא מה שיש לי להגיד על האלבום בפוסט משלו עד היום, הוא אחת אסנת בוכמן שעיצבה את העטיפה וטרם הצלחתי לאתר. מי את, אסנת בוכמן יקרה???

שלום חנוך – חתונה לבנה, 1981 \ הדרכים הידועות, 2008

אחרי הצלחת אלבומו הראשון "אדם בתוך עצמו", ואחרי שנים של עבודה משותפת עם אריק איינשטיין, החליט שלום חנוך לשבור כיוון ויצר את "חתונה לבנה". האלבום היה מבוסס על רוק מחוספס, עשיר בכלים, עיבודים מורכבים וקשים (יחסית, דאז) לעיכול, הפקה של לואי להב וכמובן הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ'. הקהל, שהורגל ל"מאיה" ול"אבשלום", התקשה להתרגל לסאונד הקשה והגס. הזמן עשה את שלו, והאלבום הפך לאבן דרך ברוק הישראלי והגדיר מחדש את המונח פורץ דרך. "כסף", "דיברנו על הצלחה", "חתונה לבנה", "רומן אמיתי" – זה דה ריל שלום (ותרשו לי המלצה – "שחרר אותי" יצא שנה קודם לכן בגירסת תקליטון פ'אנקית בת שמונה דקות – מפתיע לאללה וכל כך מעולה!). את עטיפת האלבום עיצב מנחם רגב, מבכירי מעצבי עטיפות התקליטים בארץ באותן שנים (אחראי בין היתר לכמה קלאסיקות אריק איינשטיין, למשל) וצילם אותה בן לם. התמונה שעיטרה את האלבום צולמה בסוויטה של מלון שרתון בתל אביב, מרוהטת בלבן עד הפרט האחרון. שלום חנוך, בחליפה לבנה על הספה, אולסטאר לבנות ולצידו זרוקה הגיטרה במפגן אייטיז קשה. הארדקור.

האלבום זכה להכרה מאוחרת וקיבל אלבום מחווה בשם "הדרכים הידועות", שאף פעם לא ממש התחשק לי לשמוע. סטודיו דורון עדות הלך חזק עם הקונספט הלבן מהאלבום המקורי ויצר עטיפה לבנה, עם כיתוב אפור ומינימליסטי.

רמי פורטיס – משולש, 2009

אחרי שצבר לא מעט חומרים בעקבות הסיבוב המשותף של "על המשמרת" עם ברי, איגד מר פורטיס את השירים לכדי אלבום אחד משולש, שזכה לשם המקורי "משולש". נוסף על החומר הרב, חש פורטיס שקיצו של עידן התקליטור קרב ועל כן בחר בפורמט הלא-שגרתי. המארז כולל שני אלבומים בשם "יער ישראלי" ו"חזל"ש", וכן מיני אופרת רוק פרועה והזויה עד למאוד בשם "חימושניגיגי" (אני לא חושב ששרדתי אותה עד הסוף). בין השירים החביבים עליי ניתן למנות את "השיר של ז'אק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג שליווה את פורטיס בעבר), "מעליי" עם מארינה מאקסימיליאן בלומין (מוכשרת הגברת) ו"אצבעות דביקות". כלפי חוץ העטיפה נראית בסיסית ורגילה לחלוטין, כשבפנים – עולם ומלואו. בתור מי שראה אי אילו עטיפות תקליטים בחודשים האחרונים, אני לא זוכר עטיפה כל כך עשירה, פרועה ומושקעת כמו המארז הנהדר הזה. לכל אחד משלושת החלקים עטיפה משלו שתואמת את שם הדיסק, כשהחוברת גדושה יצירתיות ושגעון וממש רואים כמה מחשבה היתה מאחוריה. לתפארת מדינת ישראל.

ששת – ששת, 1977

איזה כיף של תקליט! שם טוב לוי ליקט סביבו חבורה של מוסיקאים מוכשרים (בהם יהודית רביץ, עדי רנרט ושמוליק בודגוב) יוצאי להקות צבאיות לאלבום יחיד ששמו כשם ההרכב. החבורה יצרה קטעים ארוכים (בחלקם אינסטרומנטליים) של רוק מתקדם, מלודי ובשילוב עם אלמנטים של סמבה וג'אז. חברות התקליטים היו ספקניות באשר לפוטנציאל השיווקי של החומרים, וההרכב התפזר כעבור מספר הופעות בלבד. רק לאחר יציאתם של החברים לדרך עצמאית, החליטה CBS לתעד עת יצירתם, והאלבום הוקלט תוך שלושה ימים בנגינה חיה. את העטיפה צילם, איך לא, ג'ראר אלון (כל עטיפה טובה בשנות השבעים, פשוט לא ייאמן) ועיצב דוד טרטקובר (כנ"ל).

אלון צילם את חברי הלהקה, ואילו טרטקובר הציג על גבי העטיפה את ה- contour שלהם בלבד, תוך מיספור הדמויות. חברי הלהקה נחשפים בתמונה שהופיעה בצידו האחורי של התקליט (אם תהיתם, מ- 1 עד 6: עדי רנרט, שם טוב לוי, יהודית רביץ, שמוליק בודגוב, איקי לוי, שמוליק ארוך).

שם-טוב לוי – בן אדמה, 2010

פעם שלישית בפוסט הזה, ואין ספק שהבחור אוהב לבן.

את שם-טוב לוי גיליתי בשלב יחסית מאוחר. זאת אומרת, הוא תמיד היה שם, אבל לא מספיק היכרתי אותו בפני עצמו שלא במסגרת קצת אחרת, או צליל מכוון, או עם אריק איינשטיין, או גרוניך, או ששת, או מקומות אחרים שהשמטתי. לפני שנתיים קניתי את "התעוררות", אלבום הסולו הראשון מ- 1979, מבלי להכיר בו אף שיר, והוא נכנס מהר מאוד לפנתיאון האישי שלי. מאז עברו הרבה מים בנהר, ושמי קצת נעלם כיוצר עצמאי. אבל ב- 2007 המציא את עצמו מחדש כשליקט סביבו אסופת מוסיקאים מוכשרים שמנגנים מוסיקה צוענית, ג'אז וחוזרים למקורותיו הבולגריים של לוי. אנסמבל שם טוב לוי הוציא את "תחנות רוח" (זמין במלואו בבנדקמפ) ואילו שלוש שנים מאוחר יותר את בן אדמה (שזמין אף הוא), שניהם פשוט מעולים. ערבוביית הסגנונות עובדת מצוין, ולוי מתגלה שוב כיוצר כן שמאמין בדרכו ולא מהסס לגלוש למקומות קצת פחות מוכרים בעברית (חביבים עליי "פוגה מיסטריו" שמתעלה על המקור של אסטור פיאצולה, "פרו ורבו" שנשמע כמו השיר החסר מהפסקול של 'חתול שחור, חתול לבן' ו"לא זכיתי באור מן ההפקר" המקסים למילותיו של ביאליק). את העץ שבעטיפה אייר רוני לוי, שמתחבר לשם האלבום "בן אדמה". על העיצוב היו אמונים דור כהן הותיק ונועם נתן. אבל למה שוב פונט פרנק-ריל, למה?

עד כאן להפעם, פולקס. חג שמח לכולם. Say cheese!

עכשיו תורכם! אילו אלבומים לבנים אתם אוהבים?

Read Full Post »

יוני רכטר / התכוונות, 1979

ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
ממול הים גועש
הזמן חולף לאט
וזה כל מה שיש…

ושוב אותו הילוך
ברחוב כמעט חשוך
עוד בית ועוד עץ
תסלח לי תן לי אש
וזה כל מה שיש…

ולפעמים – פגישה
ולפעמים – אישה
ורגע שרוגש
ואחר כך נרגע
וזה כל מה שיש…

מתוך "זה כל מה שיש", מרגש כל פעם מחדש

 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

"האלבום לא לווה בסיבוב הופעות: לא היתה לי אפשרות לעשות אז הופעה, וגם לא הייתי מעוניין להופיע. עשיתי את 'התכוונות' קודם כל עבור עצמי, לסמן לעצמי נתיב של דרך עתידית, וכמובן גם עבור כל מי שהיה מוכן לשמוע. האלבום היה מעין 'אני מאמין'. היה לי חשוב מאוד לבטא את עצמי ללא פשרות. שמו של האלבום- "התכוונות" – היה גם הוא הכרזה על הרצון לעמוד מאחורי כל אמירה מוזיקלית וטקסטואלית שעולה בו"

[יוני רכטר על "התכוונות", מתוך אתר הבית שלו]

 

ליוני רכטר יש יכולת לייצר שירים שנשמעים פשוטים, קלים והגיוניים (עיין ערך הכבש השישה עשר, למשל), אבל המורכבות שלהן מפתיעה כל פעם מחדש. אותה תחושה שכנראה מלווה כל מוזיקאי מתחיל שעושה את הטעות ופותח ספר תווים של יוני, בתקווה לנגן שיר שהוא מכיר ואוהב. באלבום זה רכטר משוחרר וחופשי יותר מאשר ביתר האלבומים (כאן ובארבע עשרה אוקטבות), והולך בדרכו המקורית והמאתגרת בקטעים כמו "לא מכירים" (איך אפשר להמציא לחן כזה בכלל?) ו"בתנועה מתמדת".

בעקבות זכייתו בפרס א.מ.ת. לפני כשלוש שנים, נערך עימו ראיון באחת מתחנות הרדיו. אני זוכר שהוא סיפר על שיעורי פסנתר שהוא לוקח באותם ימים, על מנת לשפר את היכולת הטכנית שלו (בעיקר במוסיקה קלאסית). על כך, אחרי כארבעים שנות קריירה, לא נותר אלא להתמלא הערכה ליוצר הנהדר הזה.

רכטר ליקט סביבו רשימה ארוכה של מוסיקאים מצוינים לטובת האלבום, בהם מיקי שביב, שלמה יידוב, שלמה בודגוב, מאיר ישראל, אהרל'ה קמינסקי, שם טוב לוי, גידי גוב והרשימה ממשיכה. ועדיין, זהו אלבום מאוד קטן, אינטימי ואישי שכל כולו יוני. מבין אלבומי הסולו של רכטר, זה האהוב עליי מכולם. אמנם פשוטה, אולם אני אוהב את העטיפה הזאת מאוד – היא מייצגת את יוני בדיוק כפי שאני מדמיין אותו בראשי.

כסא, פסנתר, פסנתרן.

במה מדובר: "התכוונות" יצא כשרכטר היה בן 27. עד אז, הספיק להוציא את כל אלבומי כוורת, את ארבע עשרה אוקטבות (הנהדר!), את הכבש השישה עשר (כנ"ל), ואלבומים עם גידי גוב ועם אריק איינשטיין (בטח פספסתי משהו). אלבום זה הוא תקליט הסולו הראשון שלו, אליו התנקזו חומרים אישיים יותר שהצטברו אצל רכטר במשך תקופה ארוכה. האלבום מסמל גם את תחילת שיתוף הפעולה עם עלי מוהר, קשר ארוך שנים שהתפתח לחברות אמיצה (ארבעה משירי האלבום נכתבו ע"י מוהר, בהם "שוב היא כאן" ו"זה כל מה שיש"). חלק משירי האלבום היו קטעים אינסטרומנטליים, הלחנים היו מורכבים ובאופן כללי האלבום לא נמכר הטב בתחילת דרכו. רכטר יצר אלבום מלודי, נעים, מורכב, קצת קלאסי, קצת פרוג, קצת ג'אז, שהשתלבו ביחד לאחת הפנינים הקטנות והיפות שנוצרו בישראל עד היום.

אז ככה: העטיפה מציגה את רכטר, יושב מול פסנתר כשגבו למצלמה. אור קלוש ועדין מחלון גבוה מאיר את האמן. שעת בין ערביים? דמדומי בוקר? אין לדעת.

אלבום ההופעה של אלטון ג'ון בניו יורק, 1970. אין שום קשר, אבל איכשהו העטיפות תמיד נראו לי שזורות זו בזו

יוני רכטר שמח לספר לקוראי האתר על עטיפת האלבום מנקודת המבט שלו: "את האלבום עיצבה אחותי, מיכל לויט, שהיא אמנית כיום. מיכל עיצבה גם את העטיפות של הכבש הששה עשר, של 14 אוקטבות ושל העיקר זה הרומנטיקה. התמונה צולמה באולפני טריטון הישנים, שהיו ממוקמים בזמנו ברמת גן על גבול בני ברק. מי שצילמה את התמונה היא בת דודתי תמי פרי, שעדיין עוסקת בצילום. בעטיפה רואים את הגב שלי, ולא את הפנים. אני לא זוכר אם זה היה במודע או שלא, אבל זה מייצג את מה שהרגשתי באותה עת. מוסיקאי שחושף את המוסיקה שלו, ולא את עצמו. אני בהחלט מתחבר לתמונה הזו היום, בהסתכלות לאחור".

לויט, שעיצבה את העטיפה, מוסיפה: "זה היה נורא מזמן ומעט מאד זכור לי. הדבר היחיד שאני זוכרת היטב זה שחלמתי את העטיפה הזו. אני בדרך כלל אהבתי לאייר את העטיפות שעיצבתי וזו היתה יוצאת דופן כי לילה אחד חלמתי ממש את העטיפה כפי שהיא וזה היה בצילום (בחלום). בבוקר התקשרתי לבת דודתי שהיא צלמת ושמה תמי פורת ושאלתי אותה אם תסכים לצלם את זה. היא הסכימה ועשתה זאת מצויין"

יוני רכטר, "התכוונות", 1979. עיצוב – מיכל לויט. צילום – תמי פרי.

Read Full Post »