לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: מורפלקסיס, הידוע גם בשמו הבדוי בנימין אסתרליס, מוזיקאי, בעל לייבל, עורך מיקסטייפים וגם עושה עוד אינסוף דברים נהדרים לשים בין פסיקים בהמשך המשפט הזה. אסתרליס בחר לכתוב על Zeichnungen des Patienten O. T. של Einstürzende Neubauten.
בפרקים הקודמים:
א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.
ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.
ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.
ד. פני ברסימנטוב על "Presence" של לד זפלין.
ה. עמיחי חסון על "בעברית" של רות דולורס וייס.
***
Einstürzende Neubauten – Zeichnungen des Patienten O. T.
כפי שבוודאי כותבים אחרים בפרוייקט של עופר כבר העידו, לא פעם קשה להניח אצבע על חוויה אחת מבין חוויות רבות בהשפעה או בהקשר של אלבום ספציפי – כלומר, יש כל כך הרבה אלבומים שהייתי יכול לכתוב עליהם באותה מידה מתוך חוויות הפזורות לאורך חיי עד שהבחירה באמת מאתגרת. לפחות זה מה שחשבתי בהתחלה כשניגשתי לכתוב את הפוסט הזה – בדיעבד, למעשה זה היה די קל לבחור כי ללא ספק החוויה המשמעותית ביותר בחיי שייכת לאלבום Zeichnungen des Patienten O. T. של ההרכב הגרמני Einstürzende Neubauten.
בגיל 15, במהלך טיול של 4 ימים של הנוער העובד והלומד באיזור הצפון ורמת הגולן, הייתי פחות או יותר מחווט לאוזניות הווקמן הלבן שלי ולאורך כל הטיול, בוואדיות והעמקים, לאורך השבילים המנוקדים סלעי בזלת והנחלים המפעפעים בצפון – הפסקול ששצף מבעד לממברנות הסטריאופוניות וצבע את הנוף כלל את הפיקסיז, בוטלגים מוקדמים של פינק פלויד, קצת להקת הדלתות והאוסף הישראלי "Strange Kind Of Love" שראה אור בערך באותו זמן וגם המון ניק קייב שהיה סוג של גילוי מוזיקלי חדש ממנו לא יכלתי לשבוע.
אני חושב שזה היה לקראת ערב ביום השני של הטיול לאחר שהקמנו מחנה ענק קרוב לנחל עטוי סבך קנה סוף – התקבצנו חבורה של נערים חרמנים, זממנו תוכניות כיבושים הורמונליים ללילה וניצלנו את ההזדמנות גם להתעדכן בקלטות שכל אחד נשא בארסנל הפרטי שלו ולהחליף מוזיקה זה עם זה. מסרתי בחוסר שמחה מופגן את קלטות הפיקסיז והפינק פלויד שלי וקיבלתי בתמורה מחבר קלטת מהוהה שבצד אחד היה כתוב Magazine, ובצד השני מה שנראה כבלילה לא ברורה וארוכה באנגלית שאפילו לא טרחתי לנסות לקרוא. שאלתי לפשר הלהקה והחבר ענה שזה הרכב של הגיטריסט הגרמני של ניק קייב, ושזו מוזיקה לאמיצים בלבד ושלא תהיה בעיה אם ארצה להחליף בחזרה לקלטות שהשאלתי לו.
נותרה כשעה עד לארוחת הערב וחיפשתי מקום להתבודד קצת מההמולה עם המוזיקה – מצאתי גומחה סלעית בין קני הסוף שהשקיפה על הנחל ואל עבר הרי הבזלת הגבוהים שהתנשאו בצפון מזרח והתחלתי בהאזנה לאלבום של Magazine (אני חושב שמדובר באלבום הראשון – יהוא כתב עליו כבר, לא? :)) ולאחר האזנה שכללה לא מעט העברת שירים עם כפתור ה-FWD המסורבל (כל מי שהיה לו ווקמן זוכר בוודאי כמה מסורבל היתה האופציה לדלג על שירים) ויתרתי, לא מצאתי כל נקודת חיבור עם המוזיקה הזו באותו רגע. בזהירות שלפתי את הקלטת, סובבתי והחלקתי את הצד שני. החזרתי את הסרט המגנטי לאחור ולחצתי פליי.
צלילים ראשונים של פיסות מתכת נופלות ומתרסקות במין עיוות צליל והד מרוחק.
גרגור של חיה או מכונה הולך ומתגבר ואני מרגיש שמישהו מגרד בציפורן את קליפת המוח שלי.
חשיכה מכוכבת נפרסת באופק ולחישות בגרמנית פורסות ופוערות את המציאות. אני לא כאן יותר. אני לא בשום מקום. אני בלימבו שחושף אט אט עולם אחר:
Hoerst Du den Krach der schlagenden Herzen?
Siehst Du die Geier ueber dem Brand?
(האם אתה שומע את הלמות הלב?
האם אתה רואה את הנשרים מעל האש?)
בין הלמות מתכות לרקיעות בבשר ושירה בגרמנית שנעה מלחישה לזעקה – הרגשתי שמישהו סוף סוף מדבר בשפת הנפש שלי ושבר את הגבולות בין המציאות החיצונית לזו הפנימית כשהעולם שנחשף אט אט סביב היה מוכר וזר בו-זמנית: הירח עלה בוער ומלא מבין ההרים, והשיר השני התחיל בצלילים של ילד המזמזם לעצמו בעוד הוא מקיש עם מקל על חתיכת פלסטיק או מתכת. אני נבלע בכוכבים למעלה כשהברזלים מתחילים להתמוטט:
Eingeschlossen in Schlafsaaltraeume
Betend zum neuen Engel der immernoch mein Engel ist
(נעול במעון החלומות
מתפלל למלאך החדש שהוא עדיין שלי)
קטע שלישי פוצח בשעון מעורר/מקדחה סוערת/זעקת קרב Abfackeln! (התלקחות!) ובאס דטרמניסטי בועט כמו הלמות לב לקראת אורגזמה משוגעת או שאיפת קוקאין כשמסביב העולם קורס ומתמוטט, וכל שנותר היא להבה ממאירה שאיננה זקוקה לבשר או עצמות אלה רק מחול בוער וטהור שכולה התכווננות טהורה:
…und wenn die Stadt brennt…
Ja… es sind uns're Fackeln…
Lasz' uns're Seelen abfackeln!
(ואם העיר תבער
זו האבוקה שלנו
הבא נבעיר את נשמתנו)
ומהתופת התזזיתית הכל צונח לבאסים האיטיים שחומקים כמו חיה גדולה ושקטה בעלת תשע זרועות עקלקלות המלטפות את הבטון וקווצות המתכת, רוח רפאים סמורה מהדהדת במבט שסורק את האופק העולה. מחול של ענקי לבה ההודפים עולמות מבעד לקרינת הגמא בחלל.
Eigentlich hatte ich neun Arme
vertrocknet im Sonnenlicht
(למעשה היו לי תשע זרועות
הם יבשו בעלות השמש)
אני לא זוכר מתי הגחתי מהמסתור שלי בין קני הסוף, אבל אני יכול להגיד בוודאות שמי שיצא משם היה אדם שונה מאוד ממי שנכנס כשעה קודם – אני זוכר שכל ההמולה מסביב נראתה לי זרה ומוזרה והרגשתי כמו מישהו שחווה הארה והעולם הגישמי לא דיבר אלי עוד. הייתי מנותק לחלוטין, אפוף בעולם שנחשף בפניי כהתגלות שמיימית. פתאום הבנתי מוזיקה. הבנתי את מהות החלל האצור בכל צליל. הרגשתי שחלל הגולגולת שלי מתפוצץ מרוב מידע ואף אחד מסביב לא יבין אותי – לקח לי כמה דקות להזכר איך מדברים ולו רק כדי לפנות לחבר שבאותו זמן סידר את שק השינה שלו כדי לברר היכן אוכלים.
אני חושב שהחוויה הזו מהווה עדיין סוג של אבן פינה בהבנה ובחוויה המוזיקלית שלי, כלומר, קשה לי לדמיין את האופן שבו אני חווה ויוצר מוזיקה ללא אותה האזנה שפקחה לי את הראש: להבין שצליל הוא חלל של רגש שבוער בגבולות תחומים של זמן.
סיפור, כיסוי. 