Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מוניקה סקס’

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: ניר גורלי, בעל הבלוג המצוין "עשוי להכיל בוטנים" , משדר בקול הקמפוס ועורך מדור המוזיקה בעכבר העיר עד לא מזמן, חוזר אל "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

***

מוניקה סקס - פצעים ונשיקות

מוניקה סקס – פצעים ונשיקות

איזו מוזיקה שומעים היום ילדים בני 13? נתן גושן? עומר אדם? הדג נחש? זו שאלה שבאמת מעניינת אותי. גיל 13 אולי מזעזע בפני עצמו, אבל חשוב מבחינה מוזיקלית. זה גיל שאנחנו מספיק בוגרים כדי לשים לב למוזיקה שאנחנו שומעים אבל לא מספיק בכדי לפתח סביבה אידיאולוגיה. למרות שאנחנו עדיין די פתוחים להכל, אני מאמין שלא מעט מתפיסת העולם המוזיקלית שלנו מתגבשת בגיל הזה. לכן אני צריך להגיד תודה למוניקה סקס. כי כשאני הייתי בן 13, לפני כמעט 18 שנה, הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, "פצעים ונשיקות".

אני זוכר שתי פגישות משמעותיות עם האלבום. הראשונה היתה כשרק יצא ב-95'. כאמור, הייתי בן 13. מחובר באינפוזיה ל-MTV כבר כמעט שלוש שנים. כמו הרבה ילדים, לפני שגיליתי את ההתנשאות המוזיקלית וההון החברתי שנילווה אליה, לא ממש עשיתי אבחנות ז'אנריסטיות. איסט 17, סוויד, אייס אוף בייס. הכל הולך. כן, היתה לי נטייה לרוק גיטרות, אבל באותה תקופה לא ראיתי צורך מיוחד לחקור אותה. מדונה מוציאה קליפ חדש? זה בסדר, תעמיסו הכל. ורכשתי גם קסטות כמובן. בון ג'ובי, REM, ארוסמית'. כולן נבחרו בקפידה. כולן לועזיות.

בארץ, תחילת שנות ה-90 היתה מזוהה עם מה שנהוג לכנות "דור הרוקסן". כילד, ההגדרות האלו לא באמת הגיעו אלי. גם ככה הייתי צעיר מדי בכדי להתעניין בכתבות או ללכת להופעות. רוב ההכרות המוזיקלית עם אלבומים ישראלים שיצאו באותה תקופה הגיעה דרך אחים גדולים של חברים (זכורים לי במיוחד האלבומים השניים של זקני צפת ואיפה הילד). הדיסק "פצעים ונשיקות" היה שונה. בהיותו "צעיר" מהאחרים יצא שכבר הכרנו אותו בעצמנו, ללא תיווך ובזמן אמת.

אלבום הבכורה של מוניקה סקס היה האלבום הישראלי הראשון שאהבתי באמת. כדי להבין את גודל ההישג אתן הצצה חטופה לסביבה בה גדלתי. הייתי בן בכור להורים שהיו אובססיביים למוזיקה ישראלית, בעיקר ישנה. מגיל אפס הוזנה התודעה שלי באינפורמציה, שכמובן לא היתה רלוונטית עבורי, על להקות צבאיות, שלישיות וצמדים משנות ה-60, ובאינספור קסטות שגם היום יכולות להשתלב נהדר בתכניות "ארבע אחר הצהריים" בגלי צה"ל או "סופשבוע עברי" ברדיו ללא הפסקה. כמו ששרו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי – ילדות קשה.

ללא אפשרויות לברוח או יכולת להשפיע על המציאות נאלצתי לפתח נוגדנים. כל מה שהיה ישראלי היה מוקצה מבחינתי. בגלל זה החיבור עם MTV היה כל כך עמוק. זה היה המרד שלי. מועדון סגור שלהורים שלי, ולמוזיקה שמזוהה איתם, לא היתה אליו כניסה. ולכן ההישג של "פצעים ונשיקות" גדול כל כך. לא תפסתי אותו כאלבום ישראלי. בראש הקטן שלי ובטווח אופקיי הצרים הוא נכנס למגירה חדשה לגמרי. היתה מגירת ה-MTV וכל מה שהגיע משם. היה את אוסף הדיסקים והקסטות המוקצה של אבא שלי, והיו מוניקה סקס. מוזיקה ישראלית אבל כזו שלא קשורה לדבר ולא תלויה בדבר.

אהבתי את רוח הנעורים (איזה מושג זקן) של "סאן חוזה", את ההומור ב"אחר כך", את הזעם של "180". וכמובן את "פצעים ונשיקות" ו"על הרצפה" שהיו אז להיטי ענק. האחרון אפילו הושמע במסיבות כיתה. יש לי זיכרון מטושטש מהליכות משותפות עם חבר טוב (עד היום) לאימון כדורסל, שבהן היינו שרים את כל השירים בעל פה ועושים אחד לשני קולות שניים. זה האלבום שלימד אותי לאהוב מוזיקה בעברית, בעיקר בגלל שהוא דיבר בשפה שלי. בטקסטים ובמוזיקה. זה גם האלבום ששנתיים אחר כך סיפק לי שיעור ראשון וחשוב באכזבה היפסטרית. זו הפעם הראשונה שאהבה שהחשבתי כפרטית הפכה לנחלת הכלל. זה קרה כמובן עם עליית הסדרה "פלורנטין" שהפכה את "מכה אפורה" ללהיט מאוס.

האמת היא שבאותה תקופה לא היה לי עותק פיסי מהאלבום (כאמור קניתי רק לועזי). אבל הלוו לי אותו. לא זוכר מי, אבל כן זוכר את האלבום נחרש אצלי לתקופה ארוכה ובשלב מסוים נעלם. ההחלטה לקנות אותו הגיעה רק כמה שנים אחר כך, בפרץ נוסטלגיה, כשהייתי בן 17. כן, נוסטלגיה, אמנם עברו רק ארבע שנים, אבל הייתי כמעט אדם אחר. בגיל 17 בזתי לטעם המוזיקלי של עצמי בן ה-13, לכן הצ'אנס שנתתי לאלבום כלל אינו מובן מאליו.

ההאזנה החוזרת היתה נפלאה. פשוט גיליתי אותו מחדש. לראשונה גם הערכתי את הטקסטים המעולים שבו. זה לא יאומן ששיר אנטי ממסדי שמתאר סיפור אונס אשכרה יצא, והתקבל, כסינגל ברדיו ("כל החבר'ה"). והיכולת של יהלי סובול לתאר רגע אחד קטן כמו ב"עיניים טובות" היא נדירה. בעיקר גיליתי את "רקוויאם לבלונדינית" שסוגר את האלבום, עם העיבוד העצמתי והמשחק הטקסטואלי. בגיל 17 התחרות המוזיקלית על תשומת ליבי היתה קשה ביותר. אלו השנים שגיליתי את פינק פלויד, לד זפלין ו-The Who. למרות ההשוואות המחמירות, השיר, והאלבום, בהחלט התמודדו בכבוד.

"פצעים ונשיקות" היה ונשאר אלבום מושלם. גם היום אני חושב ככה. אין בו שיר אחד מיותר. דבר שאי אפשר להגיד על הקריירה הכוללת של מוניקה סקס. אחרי צאת האלבום הם טסו לארצות הברית וחזרו רק כעבור כמה שנים. זה היה ביג דיל. מבחינתי הלהקה הטובה בארץ התאחדה. כמעט בלתי נתפס בדיעבד לחשוב שאת מופע החזרה שלהם הם עשו במועדון פצפון כמו ה"פטיפון" ז"ל. זה רק מראה כמה אינדיווידואלי היה ה"ביג דיל" הזה. לא בדיוק חיכו להם בארץ. הם היו צריכים לתפוס את מקומם מחדש. ב-2001 יצא "יחסים פתוחים". למרות ההתרגשות מהחזרה לפעילות, כבר אז נאלצתי להודות שמדובר באלבום בינוני. אם הטקסט הזה הצליח באיזשהו אופן להעביר רבע מההתפעלות שלי מאלבום הבכורה שלהם, אפשר לדמיין את מידת האכזבה מהאלבום השני. ל"חיות מחמד" שבא ב-2003 אפילו לא נתתי צ'אנס.

לפני שנתיים, כשהשיקו את "מנגינה", אחרי עוד הפסקה ארוכה, העלו מוניקה סקס מופע גדול בהאנגר. זו  היתה חגיגה גדולה שהוקדשה לדור שלי, ילדי "פצעים ונשיקות", אבל לא הרגשתי צורך להיות שם ואני לא מצטער שלא הייתי. מעטות הלהקות שמסוגלות לנפק אלבום מצוין כמו "פצעים ונשיקות", ואין טעם להתקטנן איתם על כך שלא שחזרו אותו. אבל החשיבות הגדולה שלו טמונה במה שהוא היה עבורי כשהייתי בן 13. את זה לא רק מוניקה סקס לא יכולה לשחזר, גם אף להקה אחרת לא. מה שיש ביני לבין האלבום הזה הוא ייחודי. כלוא בקפסולת זיכרון. אני באמת לא יודע מה שומעים היום ילדים בגיל הזה אבל אני יכול להגיד בלב שלם שכשאני הייתי בן 13, הייתי בידיים טובות.

Read Full Post »