Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כתבות’

[חלק ראשון ולא אחרון, כמו שזה נראה]

לאחרונה נתקלתי בראיון קצר אך מרתק שנערך עם Ioannis, מעצב עטיפות תקליטים אמריקאי ותיק ומנוסה. Ioannis (כל נסיון שלי לכתוב את השם של הבחור בעברית נחל כשלון חרוץ) עובד בתחום מאז 1983, בהיותו סטודנט בקולג'. עד היום יצר למעלה מ- 165 עטיפות אלבומים בתחומי הג'אז, מטאל ורוק קלאסי (ביניהן Uriah Heep, Allman Brothers ועוד). לא שהעטיפות שלו שהוצגו שם משכו את עיניי יתר על המידה, אבל הוא בהחלט ידע להציג פרספקטיבה מפוכחת מצידו על האבולוציה של העטיפות בימינו, שהיה שווה בעיניי לחלוק ולהרהר עליה בקול רם.

עטיפת Pink Floyd - Wish you were here (עיצוב: סטורם תורגרסון), חריגים בהשקעתם בעטיפות האלבומים באותם הימים. ההסתרה וההתחבאות מחשש "להשרף" (בזיקה לקבלת תמלוגים מחברת התקליטים) היוו השראה ללחיצת היד חסרת ההבעה הזו.

לכל אורך תקופת התקליטים, היו המעצבים יוצרים איור, צילום, ציור כלשהו, מוסרים אותו לחברת התקליטים והוא היה נשתל על גבי העטיפה. אמנם כמו בכל תחום היו חריגים (דוגמת Pink Floyd ו- Yes) שהארט היה חלק בלתי נפרד מהאלבומים שלהם, אולם בהכללה גסה אפשר היה לומר שלאף אחד לא היה באמת אכפת מעטיפת האלבום.

רן ונמה. היה עדיף לדבוק כבר בתמונת פורטרט (בחיי, זה מביך).

בארץ הנושא עניין עוד פחות, כשעד שנות השבעים ניתן היה לראות פחות או יותר רק תמונות פורטרט של האמנים עצמם.

עם תחילתו של עידן הקומפקט דיסק, המעצבים לא כל כך ידעו איך להתמודד המדיה החדשה. באופן די טבעי, הנסיון הראשוני שנקטו היה לחקות את מה שעשו בתקליטים, כאשר הדיסק נפתח לאימאג' דו צדדי. אולם מהר מאוד צצו כל מיני חידושים בהיבטי האריזה. בין אם מדובר ב- digipack, במארזי box sets – פתאום המדיה מאוד התרחבה במגוון שלה, ויותר מכך (והחלק המעניין בסיפור) – המעצבים נדרשו לחשוב לראשונה בתלת מימד בהיבט העטיפות. "זה היה בום גדול, יותר כסף, יותר עבודה. היתה הרבה יותר עבודה ידנית", מספר Ioannis. למרות שהיום מתמודדים עם היעלמותם של הדיסקים, לרבים מהאמנים זה מאוד חשוב. אבל גרפיקה לסיבובי הופעות, במיוחד למרצ'נדייז, הפך להיות גורם מרכזי – משם מגיע הכסף.

העטיפה המדהימה של Pearl Jam - No Code, לטעמי אחת הדוגמאות המרשימות לחשיבה התלת מימדית בעטיפות (ואחת האהובות בכלל). האריזה כולה מתקפלת ונפתחת ל- 2X2 ריבועים, 144 תמונות פולארויד אשר מרכיבות יחדיו את סמל האלבום שנחשף בהתבוננות מרחוק.

לטענתו, מי שמחפשות את כל המגוון והעושר העיצובי הזה, הם חברות תקליטים ("אלה שעוד בכלל קיימות") או מי שמתחרה בהן בעידן המודרני – live nation או ticketmaster למשל [מאז שנערך הראיון בשנה שעברה, שתי החברות התאחדו אגב]. השתיים החלו את דרכן במכירת כרטיסים והופעות ולאירועים, ותפחו למימדי ענק תוך מספר שנים מועט. מעבר לחברות בנות לייצור תקליטים, הן הקימו חברות בנות לייצור ולשיווק מרצ'נדייז של האמנים עצמם (להתרשמות מהיקף ההיצע – live nation ). בראש מעיינם, הם מחפשים מעצבים או אמנים שמסוגלים לתת את הלוק הרצוי לאמן. כבר התייחסתי פה מספר פעמים בעבר לשימוש בעטיפת האלבום כאמצעי לבניית תמונה משלימה לתדמית האמן, והתפתחות עולם המרצ'נדייז היא עוד צעד קדימה בהקשר זה. שכן לא מדובר רק באמצעי להביע אהבה לאמן מסוים מצד המעריצים, אלא גם באופן בו ניתן ליישב תדמית שהמוסיקאי (וגם הקהל, אגב!) מעוניינים להעביר לעולם. לי ולכם יש תמונה אחרת בראש לאיך נראית חולצה של מטאליקה, לעומת חולצה של הסיזר סיסטרס, לעומת חולצה של טופאק – הבנתם את הפרינציפ.

פורטיס מ שו לש (עיצוב - NERUBAY Design). בליגה של הגדולים.

אז איפה אנחנו ואיפה העולם? כרגיל, מאחור. שינוי אחד שכבר מתחיל להיות מוטמע הוא השימוש גם בפלטפורמת קרטון ו- digipacks לטובת העטיפה, כחריגה ממסגרת התקליטור כפי שהיה בראשית שנות התשעים (ערב ערב של שלום חנוך מ- 1997 הוא הראשון,  במבט ממש לא מייצג בסקירה חטופה על התקליטיה שלי. הקוראים החרוצים מתבקשים לתקן אותי). שימו לב לתוצרת של החודשיים-שלושה האחרונים בלבד – לא רק תותחים כבדים כמו ברי, אהוד ואמדורסקי, אבל גם המועדון, מר וגברת ספקטור והרשימה ממשיכה.

באשר לדברים גדולים באמת – אנחנו בתחילת הדרך, לגמרי. מה כבר היה לנו? אהוד בנאי המשולש בהופעה, המושקע למדי אך מאמן בקנה מידה שיכול להרשות לעצמו את ההשקעה? פורטיס המשולש, שהצהיר סביב יציאת האלבום על ההשקעה לטובת אחד השרידים האחרונים בעידן התקליטור בהקשר האלבום (אגב, וואו אמיתי על העטיפה הזו)? box set של רונן בן טל, שהשקיע כה רבות (גם רגשית) לשחזור ולאיחוד החד פעמיים של אור כשדים ושל יצירות הסולו שלו? כולם, אגב, מגה-אלבומים מחמש השנים האחרונות, וכולם משולשים כפי שאתם שמים לב.

אז לפני שסוקלים אותי כאן, יש בהחלט עטיפות מושקעות בארץ ואין ספק שפנינו קדימה. כשהדג נחש יצאו עם עטיפת "חומר מקומי" הנהדרת (בעיצוב הסטודיו של דורון עדות), הכוונה היתה לייצר חוברת של 16 עמודים (לא מעט, תחשבו על זה רגע). מרוב תמונות נהדרות ורצון אמיתי ללכת עד הסוף עם הקונספט של האלבום, המספר עלה ל- 32 ולבסוף ל- 64 עמודים, שזה בלתי נתפס בקנה מידה של אלבום ישראלי.

הברקת העשור בעיצוב העטיפות, לא פחות.

ואפרופו מרצ'נדייז – נראה מישהו שמעז להגיד שההחלטה לצ'פר את הקונים של "לזוז" ולחלק בהופעות את הסטיקר של האיש המשתין של הדג נחש היתה טעות.

מי שאולי מביאה איתה את הגל היא איטליז. אין ספק שללהקה יש צד ויזואלי מאוד חזק, עם קליפים ברמה בינלאומית שלא יביישו אותנו בכלל (וגם עטיפות ולוגו מושקעים). ובלי לדעת למי להעניק את הקרדיט – לאנובה, חברה צעירה שחושבת חו"ל ומחוברת לעולם, או ללהקה (כנ"ל, אני מניח) אבל מרצ'נדייז יש, גם חולצות, גם פוסטרים וניתן לרכוש אותם אפילו אונליין. אמריקה, בחיי!

מבלי להכנס לדיון אם המדיה מתה ואם יש עוד טעם לעצב ארט לאלבומים  (בוודאי שכן, אבל על כך בפעם אחרת), אני מקווה שהמוסיקאים והמעצבים ישכילו להשתמש במגוון המדיות שפרוס בפניהן. ולא כי קסטל הופכת להיות שחקן מרכזי בשוק – את זה באמת קשה לי לדמיין היום – אבל כי לאמנים צריך להיות אכפת. בסוף סטיקר של הדג נחש על כל אוטו שני בתל אביב עושה את ההבדל.

Read Full Post »