ג'ירפות - אין כניסה לפילים, 2010
"ביוב מפעפע באמצע הכביש
שמן מקשט את המים בצבעים
פרסות הסוס מחליקות
כולם נופלים
רדיאטור
מזגן
מכונת תפירה
סל מקש
דגל ישראל
עגלון
ובנו שמתחנן
״אבא 'בקשה,
אל תכה את מוזס…"
מתוך "מוזס"
קודם כל: שימו פליי (כמה חום! איזה עושר של הפקה! הסינגל המושלם!)
דבר העורך:
רגע לפני שנתחיל, ולמקרה שפספסתם, חלפנו על פני שבוע הספר. יובל סער, כתב לענייני עיצוב ב"הארץ" ומעצב עטיפות ספרים בעצמו, ביקש מכ- 15 מעצבים, מאיירים ובלוגרים (בהם אני) לספר על העטיפה האהובה עליהם בבלוג שלו. הפרויקט עצמו מקסים, יש שם יופי של בחירות, וזו העטיפה שאני בחרתי לכתוב עליה.
לענייננו – כפי שכבר סיפרתי לכם בעבר, אני נוטה להגיע לאלבומי ג'ירפות באיחור. ל"אין כניסה לפילים" התוודעתי לפני חודש בלבד. זאת אומרת, ידעתי שהוא יצא, וגם שמעתי ברדיו את "לא יודע למה זה קורה לי" כמה וכמה פעמים. אבל יצא שראיתי רק לאחרונה את הסרט "ראיתי ג'ירפות בהודו" שתיעד את חברי הלהקה בהודו לאחר הפיגוע במומבאי, ושמעתי את "אין כניסה לפילים" ברדיו יום קודם (והתאהבתי), ורכשתי לעצמי עותק. בשמיעה הראשונה בבית עיינתי בעטיפה וידעתי שזה דורש פוסט, ומהר. היא חריגה מכל כך הרבה סיבות – ראשית, היא כולה מאויירת (כולל חברי הלהקה). שנית – זו עטיפת קונספט (פוטנציאל לכשלון) שיצאה פשוט נהדרת ובטוב טעם. ושלישית – יצרו אותה, כל אחד בתחומו, אסופת אנשים מוכשרים ומעוררי השראה. ניסיתי להבין למה הסגנון נראה לי מוכר, עד שראיתי מי המאייר (תשובה בהמשך!).
באשר למוסיקה – כל אלבום של ג'ירפות שונה מקודמו, וכך גם כאן. אמנם האלבום מתקשר לאותה נסיעה מפורסמת להודו, אבל רק השירים שפותחים וחותמים את האלבום הם אכן כאלה. יתרה מכך – זהו האלבום הכי ישיר, הכי ברור והכי מפוקס שלהם עד היום. לשם שינוי אני מרגיש שהבנתי את כוונת המשורר (בטח טעיתי), אולי בסתירה לאווירת הודו, והוא דווקא מאוד ישראלי בעיניי. את "גג" אני כנראה אוהב יותר, אבל ג'ירפות שוב מאתגרים את המאזין, ההפקה משובחת כהרגלה ו"31" הוא פשוט שיר מצחיק.
במה מדובר:
עטיפת הסינגל "לא יודע למה זה קורה לי"
"אין כניסה לפילים" הוא אלבומה השלישי של ג'ירפות, והוא נכתב בעקבות סיבוב ההופעות של הלהקה בהודו (שתועד גם בסרט הדוקומנטרי "ראיתי ג'ירפות בהודו"). התקליט מורכב מאסופת סצינות וסיפורים קטנים במיקרוקוסמוס שלנו – אם שחזרה מטיול בהודו, עגלון ובנו ברחובות תל אביב-יפו, מציל שמתחיל עם בחורות על החוף ואפילו זוג ציפורי שיר שעושות אהבה. ההפקה עשירה מאוד (לראשונה בחיי התוודעתי לכלי בשם "נבל פה"! מסתבר שזה הצליל המוזר ב- give it away של הפפרז), יאיר קז מנגן כהרגלו על אינספור כלים והטקסטים מאוד בוגרים, אישיים ואנושיים.
אז ככה:
עטיפת הסינגל "אין כניסה לפילים"
עטיפת האלבום היא רצועת איור אחד ארוך, הפרוסה על פני לא פחות משמונה דפים וכוללת את כל הדמויות מהאלבום ואת חברי הלהקה על הטיילת בתל אביב. מי שהגה את הקונספט הייחודי ששימש לעטיפה הוא גלעד כהנא, סולן הלהקה: "הקונספט נולד מתוך השראה של צילומים פנורמיים של ברי פרידלנדר, צלם ישראלי שיצר תמונות פנורמיות של רגעים מסויימים והצליח דרך הפנורמה לשלב בצילום רבדים רבים מאותה הסיטואציה. היה לי חשוב להבהיר שהכל, חברי הלהקה, הסיפורים ,הדמויות, הנוף, הקונטקסט – הכל נובע ממקום אחד ויחיד. מן המקום שבו אנחנו חיים".
סקיצה #1
מכיוון שהעטיפה כוללת את כל הדמויות שמוזכרות בשירי האלבום, כמובן שהיא נוצרה לאחר שהאלבום הושלם. מי שהיה אחראי על עיצוב העטיפה היה ינק יונטף, מעצב אותיות וטיפוגרף בחסד, שכל מעצב גרפי מתחיל יודע ומעריך את תרומתו המכרעת לפונטים בעברית. "אחרי שהאלבום היה מוכן (אין מה לעשות, אנחנו קודם כל עוסקים במוזיקה) פניתי לינק יונטף הנפלא ודיברתי איתו על הקונספט. הזכרתי את דוד פולונסקי כאחד האנשים שבעיני מתאים ביותר לאיור העטיפה, והוא אמר שהוא מכיר אותו ונתן לי את מספר הנייד שלו. מן הרגע שדיברתי עם פולונסקי ועד הרגע בו האיור הראשי היה מוכן עבר מעט מאוד זמן. התקשורת בינינו הייתה מיידית ולא היה כמעט צורך במילים."
סקיצה #2
את סגנונו של פולונסקי אתם ודאי זוכרים מ"ואלס עם באשיר", בו היה ארט דיירקטור ועשה עבודה פשוט נפלאה כמאייר הראשי. דוד מספר: "מהלך העבודה היה פרוזאי מאד ולצערי אין הרבה פיקנטריה – גלעד כהנא התקשר, נפגשנו והוא הציג בפני את הרעיון שלו – ציור פנורמי של הטיילת עם דמויות מהשירים וחברי הלהקה. הוספתי כמה רעיונות משלי – אני מכיר את הנוף הזה כי אני רוכב על אופניים בטיילת כל בוקר בדרך לסטודיו, אבל באופן כללי האיור הוא פרשנות שלי לרעיון של גלעד". מספר מקטעים (בשינויים קלים) שמרכיבים את התמונה הכוללת שימשו כעטיפות הסינגלים ששוחררו מהתקליט.
כהנא עצמו זוכר את התהליך כקצר מאוד וחלק מרגע גיבוש הקונספט. ועדיין, לא הכל הלך בקלות: "הדבר היחידי שלקח זמן ועיכב את העטיפה היה איור חלק מחברי הלהקה (לא אומר מי) שהרגישו שהאיור שלהם לא מייצג אותם מספיק טוב. או קיי…אומר מי… אסי (המתופף) הרגיש שהאיור לא באמת דומה לו, ונדרשו כמה עד אשר הוא סופק… בינינו – עד היום הוא חושב שזה לא דומה לו".
סיפור, כיסוי. 