Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יוניל’

מקבץ קישורים מפה ומשם שהצטברו לי על השולחן בתקופה האחרונה, ושאפשר לסגור איתם יפה את השנה:

1. תענוג! בעוד שבוע וחצי תיפתח בחיפה תערוכה שסוקרת את ההיסטוריה של עיצוב התקליטים בישראל. בפתיחה (9.1.13) יהיו שני מושבי הרצאות עם אנשים טובים שידברו על פריחה ודעיכה של העטיפה כמדיום אמנותי, על מחקר הויזואליזציה ברוקנרול הישראלי, על עטיפת התקליט כראי לישראליות, על קללת הברכה של יוטיוב ועוד. לטובת האירוע, כתב ערן דינר הנפלא מאמר לא רע בכלל שסוקר את האבולציה של עטיפות התקליטים בישראל, אם כי יש עוד הרבה מה להרחיב על השינויים בעשרים השנים האחרונות. בנוסף יוצגו כ- 150 עטיפות תקליטים, חלקם מוכרות יותר וחלק בכלל לא. הנה ההזמנה לאירוע, מומלץ בחום רב. למה אני לא מעורב או מרצה שם אתם שואלים? לא יודע! נתקלתי בזה בכלל במקרה. אבל אני לא פולני, והולכת להיות חגיגה.

איור של אבנר כץ. דורי בן זאב רצה לשדר רעננות, ישראליות וקלילות, ומכאן גם שם האלבום.

איור של אבנר כץ באחת העטיפות החביבות עלי בעברית, שמופיעה אף היא בתערוכה. דורי בן זאב רצה לשדר רעננות, ישראליות וקלילות, ומכאן גם שם האלבום.

2. שון אייברי הוא אמן ומאייר, ולאחרונה יצר פרויקט מדהים של פיסול בשברי דיסקים. תוך שימוש בתיל, דיסקים מנותצים, דבק וקצת צבע, אייברי יוצר חיות שונות ומשונות. בלינק המצורף יש עשר נבחרות. בדף הפרויקט באתר הבית שלו, הוא מספר שהוא דווקא לא נחתך מהם (זה לא חד כמו שזה נראה), אבל הוא נכווה המון. מאוד מאוד מגניב!

אינספור דיסקים מנותצים בצורה של יונק דבש. עבודה של Sean E. Avery.

אינספור דיסקים מנותצים בצורה של יונק דבש. עבודה של Sean E. Avery.

3. לצערי הרב, אני מכיר את עטיפת האלבום "אריאל זילבר" של האמן, משנת 1982. יש לי הרבה מה לומר עליה, אבל זה לא הזמן (וזה גם לא יהיה נעים). היא כאן בזכות ידידי יאיר יונה, ששופך חמתו על החפיפניקיות הישראלית. החליטה חברת התקליטים שראוי להוציא את האלבום גם בדיסק ולא רק בתקליט. אמה מה? עטיפה כנראה לא היתה להם. מה עושים? שולחים מישהו לחנות "החור בשחור" בשלמה המלך בת"א, קונים תקליט, סורקים ומדפיסים.  הכל טוב ויפה, אבל את המדבקה של המחיר שכחו להוריד. 10 שקלים זה עלה (קודם זה עלה 15!). מחריד.

תג מחיר.

תג מחיר.

4. אם זה לא מספיק – לפני שבועיים עברתי ב"דיסק סנטר", שם נתקלתי במארז של שלושת האלבומים הראשונים של שילה פרבר. חלק מטרנד נוכחי לאגד ביחד כמה אלבומים במינימום השקעה ולמכור במחיר אטרקטיבי. אז במארז הזה של היי פידליטי, רשום בימין למעלה "אריזת חיסכון". כפי שזה נראה מכאן – כל כך הזדרזו, שגם בהרצה של בדיקת איות חסכו. עצוב לראות שדברים יורדים ככה לדפוס היום (המבצע לא רע בכלל, אגב).

חאפרים.

חאפרים.

5. אם כבר מדברים על מארזים, הסטים הכי יפים שראיתי בשנה האחרונה לקוחים דווקא מעולם הג'אז. אחת לכמה חודשים יוצא חלק נוסף במאגד אלבומי מיילס דיוויס (את חלקם הבאתי כאן בעבר), ולאחרונה התווסף עוד אחד מופלא לאוסף – ההקלטות שלו מהשנים 1965-1968. אבל מי שבאמת לוקח את כל הקופה הוא מארז של 15 אלבומים שעונה לשם Jazz on film: Beat, Square & Cool (סריקות מכל תכולת המארז). מדובר בלקט של 15 פסקולי ג'אז (הערה לא קשורה שגיליתי הרגע: אומרים פסקולים ולא פסי קול, בדיוק כפי שאומרים רמזורים ולא רומזי אור) של פילם נוארים משנות החמישים, שיצרו אותם דיוק אלינגטון, צ'רלס מינגוס ואחרים. יש קרדיטים מלאים ומפורטים, לצד תמונות נפלאות וגם הערות והתייחסות לסרטים ולכרזות שלהם. אני מודה שיש לי חולשה לצילום בשחור-לבן, אבל זה באמת מארז מרהיב ביופיו ושעושה הרבה כבוד.

המארז

המארז

קרדיטים מלאים ומפורטים, כמו גם הכרזות המקוריות של הסרטים. Anatomy of a Murder זה אחלה סרט, אגב.

קרדיטים מלאים ומפורטים, כמו גם הכרזות המקוריות של הסרטים. Anatomy of a Murder זה אחלה סרט, אגב.

6. סר פיטר בלייק הוא אמן פופ ארט בריטי, שבעיקר זכור לכולנו כמי שעיצב את עטיפת סרג'נט פפר המיתולוגית של הביטלס. לפני מספר חודשים חגג את יום הולדתו השמונים, והחליט להעניק לעצמו מתנה – ליצור עטיפה חדשה ועדכנית לאלבום המיתולוגי. הדמויות הרבות התחלפו, וכעת תוכלו למצוא שם גם את איימי ויינהאוס, ג'יי קיי רולינג, אלטון ג'ון, נואל גאלאגר, אלפרד היצ'קוק ואיאן קרטיס. בראיון לגארדיאן סיפר שהיתה רשימה ארוכה מאוד של דמויות שרצה להכניס, אבל אי אפשר היה להכניס את כולם. הוא מספר בגאווה שזה מעיד על חוזקתה של התרבות הבריטית בששת העשורים האחרונים. מזל טוב.

את מי אתם מזהים בתמונה?

את מי אתם מזהים בתמונה?

7. ואם בביטלס עסקינן, יוניל (הלא הוא המעצב יונתן לקס הכביר) יצר הדפסים המשלבים את מילות שירי הביטלס עם מלא טיפוגרפיה מושקעת. ההדפסים מיועדים להופיע על גבי חולצות וצפויות להגיע לשוק בתקופה הקרובה. יש עוד מלא חולצות נפלאות שאת כולן הייתי שמח ללבוש.

אחד העיצובים המהממים של יוניל.

אחד העיצובים המהממים של יוניל.

8. כבר הצגתי פה בעבר באהדה רבה את פרויקט חידוש העטיפות של נופר עמר. ובכן, יש לו המשך, וגם הוא נהדר, כצפוי. שחזור עטיפות לדייויד בואי, הביטלס, קייט בוש ואפילו ריקי גל. הגלריה השנייה בסדרה מופיעה כולה כאן.

אלתרבואי! (מתוך הפרויקט של נופר עמר)

אלתרבואי! (מתוך הפרויקט של נופר עמר)

9. NPR לקחו את העטיפה של Mellon Collie של הסמאשינג פאמפקינז ופירקו לה את הצורה. כל מה שלא רציתם לשאול על העטיפה הזו, על פי ראיון ארוך ומפורט עם המעצב\מאייר. חפירות, אבל קלאסיקה.

בציור המקורי (מהמאה ה- 18), הגברת הזו חיבקה כלבלב!

בציור המקורי (מהמאה ה- 18), הגברת הזו חיבקה כלבלב!

10. כבר כתבתי לא מעט על כך שהפורמט של אלבום משנה כיוון בשנים האחרונות, ותקליטים זה לא מה שהיה פעם. המוסיקאי אסי זיגדון יצר מיני אלבום שהוא גם אוסף תמונות שהוא גם מיני אתר שהוא גם סיפור מסע, הכל במקום אחד. הגבולות נמתחים שוב ושוב, רבותי. אפילו בעברית.

מתאבן (עיצוב - עדי זיגדון מרדכי).

מתאבן (עיצוב – עדי זיגדון מרדכי).

11. טוב, זה אוסף משוגע לגמרי: יותר מ- 800 (!) כרזות ופלייארים של הופעות פאנק והארדקור בישראל 2002-2012. המעצבים, בדרך כלל, נותרו מסתוריים. כל האוסף הזה נראה לי כמו יופי של בסיס למחקר אנתרופולוגי שמישהו ירצה לערוך ביום מן הימים.

קלאסיקה

קלאסיקה

12. תודה לגיא מהבלוג "איור", ששלח לי את הדבר המקסים הבא: דניאל פלג יצרה שילוב של איור, טיפוגרפיה, אלבום מוזיקלי וטקסט אישי על חמישה אלבומים שממלאים את הפסקול המוסיקלי של חייה. רדיוהד, אליוט סמית' וניק דרייק בפנים, וגם הסיפורים מקסימים, וזה בכלל יצא יפה ועוד כל מיני סופרלטיבים חמודים שכאלה.

13. ועוד פרויקט די מעניין שאני לא ממש יודע באיזה הקשר הוא נוצר – עטיפה פיקטיבית לאלבום "עם הזמן" של אביב גפן, על גבי disk on key, שהוא בכלל פילם צילום של פעם.

14. Creative Bloq ברשימת עשרים לוגואים של להקות שעשו היסטוריה ושמעוצבים היטב. בפנים – ג'אסטיס, הבאזקוקס, The XX והרולינג סטונז כמובן. נותרו בחוץ על לא עוול בכפם – AC/DC, רד הוט צ'ילי פפרז וג'אמירוקוואי.

15. ולינק אחרון – הרבה רשימות סיכום של עטיפות אלבומים הגיחו לאוויר העולם בשבועות האחרונים, ואף אחת מהן לא לטעמי. Creative Bloq ברשימה בינונית מאוד, אך עם התייחסות המעצבים. פיצ'פורק בחרו את הטובות והגרועות של 2012 (היה לי קשה להבדיל). Pulse Radio עם רשימה מקורית, לעתים מוצלחת וברובה מוזרה. Complex עם הסיכום הכי מוצלח (יחסית), למרות שרובו לא ממש קולע לטעם שלי. אז נסגור את הבאסטה עם עשיריית עטיפות שכן אהבתי השנה, סובייקטיבי לחלוטין, בלי חשיבות לסדר –

CFCF - Exercises

CFCF – Exercises

Best Coast - Only Place

Best Coast – Only Place

Example - The Evolution Of Man

Example – The Evolution Of Man

Bat For Lashes - The Haunted Man

Bat For Lashes – The Haunted Man

Orbital - Wonky

Orbital – Wonky

The Hives - Lex Hives

The Hives – Lex Hives

Lord Huron - Lonesome Dreams

Lord Huron – Lonesome Dreams

Saint Etienne - Words and Music by Saint Etienne

Saint Etienne – Words and Music by Saint Etienne

Andy Stott - Luxury Problems

Andy Stott – Luxury Problems

Sleigh Bells - Reign Of Terror

Sleigh Bells – Reign Of Terror

שתהיה אחלה שנה, חברים!

Read Full Post »

כמו שאר עםישראל, אני יוצא לחופשה קצרה. אם יהיה לי זמן וחשק, יכול אפילו להיות שלא תרגישו בהיעדרי. בכל מקרה ולבינתיים, הנה מקבץ לינקים קצר מהתקופה האחרונה ששווה הצצה:

1. הבלוג Album Art Exchange התחיל לאחרונה לייצר עטיפות וינטג' לאלבומים בני זמננו. האחרונה שבהן לעטיפת האוספים Now that's what I call music! הפופית. דוגמא נוספת היא לעטיפת Born this way של ליידי גאגא.

רוצה לעלות אליי לשמוע תקליטים?

2. עטיפה חדשה ומוצלחת לאלבום החדש של אסף אבידן, מבית היוצר של יוניל (יונתן לקס) – תמונות יפות כאן. עטיפת קרטון שכוללת חיתוכים פנימיים, בדומה למה שעשה בעבר עם עטיפת האי.פי. של לורנה בי.

עטיפת Different Pulses. עיצוב: יוניל.

3. הבלוג הנפלא Hardformat מעלה בזה אחר זה תמונות מן המארזים המהודרים של הקלטות מיילס דייויס מימיו בחברת התקליטים קולומביה. העטיפה בכריכת בד קשה, בהטבעת קליגרפיה, עם 6 דיסקים בכל קופסא ותמונות שאפשר להתמוגג מהן. המארזים שונים זה מזה, אבל שומרים על צביון אחיד. שווים הצצה – המארז של 1963-4, מארז ההקלטות עם גיל אוונס ומארז ההקלטות עם קולטריין. מקסים.

4. את זה ממש הרבה אנשים שלחו לי בשבוע האחרון. לרגל ראש השנה, וואלה הרימו פרויקט צילומי מחווה לעטיפות תקליטים ישראליות. בין המשתתפים: אביב גפן במחווה ל"אדם בתוך עצמו", פיטר רוט עושה את אולארצ'יק וזהבה בן מתחפשת לעפרה חזה.

צילום: נמרוד סונדרס

5. פרויקט צילומי מחווה שהרבה יותר אהבתי הוא זה של נופר עמר, שמטרתו לעודד רכישת תקליטים לשם תמיכה באמנים. מה שהחל כתרגיל אקדמי בלימודי עיצוב גרפי הביא לשחזור מחדש בצילום של תריסר עטיפות ידועות יותר ופחות. התוצאה פשוט מעולה בעיני. התמונות כאן, ופה יש סרטון קצר. שאפו.

מתוך הפרויקט של נופר עמר. צילום: הילה עמר

6. היום כבר כמעט ולא רואים איורים שלא נעשה בהן שימוש במחשב באף שלב בתהליך. מה שלא היה אפשרי בכלל בדור הקודם, עובר תהליך משמעותי שהשלכותיו דרמטיות לאין שעור – History in the making. אני מקווה להעלות פוסט שעוסק בנושא בתקופה הקרובה. בינתיים, טור מצוין מה- NY Times של פרופ' מייקל גרייבס, ארכיטקט ומרצה בפרינסטון, בו הוא מדבר על מות האיור הידני. האם היתרונות בשימוש המחשב מתעלים על אובדן האינסטינקטיביות והספונטיות של היד החופשית? האם היצירתיות הולכת לאיבוד?

7. בן לם, מגדולי צלמי האופנה והפרסום שלנו, כותב על עטיפות תקליטים שצילם –  מ"חתונה לבנה" של שלום חנוך עד "חכם על קטנים" של דני סנדרסון.

הפצצת אייטיז היישר מהסוויטה הנשיאותית במלון שרתון. צילום: בן לם

8. טור ישן אך מבדר למדי, שבו סייד קשוע כותב בהארץ על יחסיו עם עמוס בידרמן, המאייר שנדרש לאייר את הטור שלו אחת לשבוע.

9. במאיירת גבריאלה ברוך נתקלתי בראשונה בפצ'ה קוצ'ה הקודם, שם היא הציגה את האינטרפרטציה שלה לשירים של פורקיופיין טרי. בינתיים היא הספיקה לאייר עטיפה יפה מאוד לאלבום האחרון של עמיר בניון (בעיצוב סטודיו גרוטסקה), ולהבחר לאמנית העונה של עונת התרבות בירושלים. שווה לעקוב.

עטיפת "עץ על מים". איורים: גבריאלה ברוך. עיצוב: סטודיו גרוטסקה.

10. בשבוע שעבר נפתחה במכללת שנקר תערוכת כרזות בשם "כל הארץ חזית, כל העם צבא". מדובר בכרזות ישראליות שנוצרו בין השנים 1920-1960 מהאוסף של איש העסקים רוני דואק, ואצרה אותה ד"ר בת שבע אידה גולדמן. פה יש סרטון קצר, כדאי לקרוא את הראיון שערך יובל סער וכנראה שהכי כדאי ללכת ולראות. פתוח עד ה- 10 באוקטובר.

11. No doubt מוציאים אלבום חדש בשבועות הקרובים. זה לא היה מעניין בשום אופן אלמלא היו לוקחים את El Mac, אמן רחוב אמריקאי מוכשר לאללה לאייר להם את העטיפה. הלהקה פרסמה וידאו מההכנות, והטכניקה מגניבה ביותר. לנו יש את תאגיד ברוקן פינגרז מנגד (הנה UNGA עושה את רועי נחום, והנה KIP עושה את כהן@מושון).

אין ספק, בלהיטם "הס". עיצוב: El Mac

12. אם יום אחד ייולד ל"סיפור, כיסוי" תת בלוג, הוא כנראה יעסוק בעטיפות של ספרים. עד אז, בלוג האיור "איור" מציג עטיפות ספרים ישראליים שתורגמו לחו"ל. בין המאויירים מחדש – דוד גרוסמן, אתגר קרת, עמוס עוז ויורם קניוק. העטיפה כמעט תמיד שונה בתכלית מזו בגירסה העברית, בעוד שבמוסיקה רואים את זה לעתים נדירות מאוד. נכון שבספר נדרשת עבודה רבה בהסבתו לשפה אחרת, אם כי אני לא בהכרח רואה את ההצדקה כשזה מגיע לעטיפה. למה זה? מעניין.

13. ב- Wall Street Journal מראיינים את בוב איגן, בן 59, שמברר עד הפרט האחרון היכן צולמו עטיפות תקליטים שונות ברחבי העולם. בין העטיפות שאיתר – בוב דילן, ניל יאנג, בילי ג'ואל, ברוס ספרינגסטין ועוד. לאתר של איגן (זהירות – הוא טרחן).

Strange Days של הדורז.

14. ולסיום, דווקא בנושא ממש לא קשור – נהנתי מאוד לראות את הסרטון הקצר "גלגולה של הר' המתגלגלת". סרט סוף שנה של סטודנטית לקולנוע, שעוסק כולו בשאלה – לאן נעלמה הריש המתגלגלת? נותנים דעתם: ירון לונדון, דן כנר, גידי גוב, אסף אשתר, יורם ארבל, דפנה ארמוני ועוד עורכי שידור ויועצים לשוניים. מבדרררררר ביותר.

ניפגש בקרוב, אינשאללה אחרי שאני זוכה לראות את הדבר הזה בלייב.

Read Full Post »

עטיפה מקסימה לעידן רייכל ווייה פארקה טורה. עיצוב: Matt Thame, Studio Auto. קונספט: ניצן טרייסטמן

[מתוך: שיחות שקיימתי עם עצמי]

אז מה, עוד פעם סיכום שנה?

בטח! למה לא? בשנה שעברה היה ממש כיף. אבל נראה לי שהפעם אני לא אעשה מצעד.

זה כי אתה נהיה לי עצלן?

דווקא לא, פשוט פחות מסתדר לי בראש.

אוקיי, אני אזרום עם זה. הקהל אוהב סיכומים.

אתה קורא לי פופוליסט?

לא, אבל אתה נראה לי כמו בחור שראה הרבה עטיפות תקליטים. בוא נתחיל אולי מהשורה התחתונה?

השורה התחתונה בסוף, אי אפשר להתחיל ממנה.

אמרו לך כבר שאתה קרציה?

מפעם לפעם. בדרך כלל זה אתה שאומר לי את זה.

כנראה שיש לי סיבה. ובכל זאת, היתה לנו שנה טובה?

ובכן חשבתי על זה לא מעט, והמסקנה שהגעתי אליה היא שבערך. זאת אומרת, ככה ככה. כן ולא.

עטיפת האי.פי המדליקה של The Wake Up Suzzys. איור: גפן רפאלי

אני קצת מאבד אותך. לאט לאט. איזו מין שנה היתה לנו?

טוב, הדבר הראשון שקשה לפספס הוא שמדובר בכנראה תור הזהב של המאיירים. יש פשוט כמות בלתי נתפסת של עטיפות מאוירות השנה – התפוחים, בלקן ביט בוקס, לא דובים, עמית ארז, אהוד בנאי, אנטיביוטיקה, נינט, אביב גפן, הפשרות, כל החתיכים אצלי, בוא לבר, איזבו, קיצו, גבריאל בלחסן, יאיר יונה, לוקאץ' , אתי אנקרי, טל כהן שלו, עמיר בניו-

אוקיי, אוקיי, הבנתי. למה זה?

בחיי שאין מושג! וגם כמעט תמיד מדובר במאיירים שונים. לא ברור. יש לי כיוון, והוא קשור לצילומי יח"צ.

תסביר.

בשנים האחרונות, גם לאמנים שלא מהשורה הראשונה, יש כבר כמה צילומי יח"צ שמיועדים לזה שיזהו את הפרצוף שלהם. המוסיקאי בוחר את התמונות בעצמו, לתקשורת זה נוח שמגישים להם בכפית (ובאישור) תמונות באיכות טובה וכך יוצא שבכל מקום בעיתונות המודפסת והמקוונת רואים את אותה תמונה של האמן.

עטיפת אלבום הבכורה של יונתן טל (עיצוב: סלעית קרץ. צילום: תמר טל. לוגו: חנן דיאמנט)

ואז?

ואז לא צריך את התמונה הזאת על העטיפה של האלבום. מה שהיה לנו בעבר פשוט לא נחוץ יותר. האימאג' המובהק שמלווה את צאת האלבום כבר לא חייב להיות על התקליט. פעם היית רואה את יהורם גאון חבוש בכובע ברט ומחייך למצלמה, ואת זה שמים על העטיפה. שכולם ידעו איך הוא נראה ומי עומד מאחורי האלבום. אפרופו העניין הזה אני חייב לשאול – לשרית חדד יש כבר אולי שלושים אלבומים. מילא זה שכולם כבר יודעים איך היא נראית, אבל למה היא שמה כל פעם את אותה תמונה על העטיפה?

היא לא. אבל עזוב רגע את חדד, היית באמצע.

כן, נכון. אז היום כשאתה קורא בויינט על מוסיקאי שהוציא אלבום חדש, לא תראה שם את עטיפת האלבום באמצע, אלא את תמונות היח"צ. ומכיוון שכך, מתפנה מקום על חזית האלבום. כמו שכוורת אמרו פעם: "העבירו את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן". עכשיו אפשר לשים אימאג' נוסף על העטיפה. והאמת? כבר אין ממש צורך להצמד לפנים היפות של הזמר. אתה לא מאמין לי? תסתכל על המועמדים של קול הקמפוס לרשימת אלבום השנה. אולי על 20% מהם תראה תמונה של האמן שעומד מאחורי האלבום.

מעניין מה שאתה אומר.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה. גם גלגל"צ ערכו מצעד סיכום שנתי. לא שהם מדד למשהו שאני רואה בו חשיבות יתרה, אבל מדבר אחד היה לי קשה להתעלם – אין יותר קטגוריה לאלבום הטוב ביותר. יש שיר השנה, יש זמר השנה, יש זמרת השנה, אין אלבום.

"שתיים" של בוא לבר, מבית היוצר של ברוקן פינגרז.

זה לא סוד שהקונספט של אלבום כבר קצת מתפוגג לו.

נכון. די חבל, אגב. ממש לא מזמן כתבו על כך בעכבר העיר – רואים היום יותר ויותר EP's של 5-6 שירים ולא אלבום מלא. לוקץ' התראיין שם וסיפר שהוא מוציא היום רק EP-ים, גם בגלל עלויות, גם כדי לתת גוון אחיד ושלם יותר לתקליט וגם כי שירים נוטים ללכת לאיבוד באלבום מלא בדור הפרעת הקשב שלנו. אבל סטיתי מהנושא! מה שהתחיל ב- 30X30 ס"מ של תקליט התכווץ ל- 12X12 של הדיסק, ומשם לנניח 600X600 פיקסלים ב- itunes. ואיזה אימאג' אתה כבר יכול לעשות בגודל זערורי שכזה?

זה נשמע די טראגי, בטח מצד מי שכותב בלוג על עטיפות של תקליטים.

לא באמת. אולי אפילו להיפך. מוסיקאים עדיין רואים ערך מוסף לפן הויזואלי שנלווה לאלבום, הוא פשוט מקבל מימדים חדשים. הרבה מהדברים המעניינים שראיתי השנה על התפר בין האוזן לעין קיבלו צורה אחרת.

למשל?

למשל עמית ארז. היית בהשקה שלו?

לא.

איך לא, דביל? אני הייתי! בכל מקרה, היתה שם תפאורה שחבל לך על הזמן. זה נראה כאילו שלקחו את את העטיפה של הדיסק ואת הקליפ של Whenever the sun comes והרים אותם לחיים בתלת מימד. יותם שפרוני (אתה פשוט ח-י-י-ב להעיף מבט על העבודות שלו) הרים שם ליין של גופי תאורה אמנותיים שמשתמשים באור לגילוי שכבות חבויות של דימויים החתוכים בנייר או בבד, בתור מסגרות עץ. עמית ארז מספר שמאחורי כל מסגרת הותקנו נורות שמאפשרות שליטה בעוצמתן בכל רגע נתון. ההשראה לדימויים שניגלו במסגרות נבעה מהטקסטים ומהמוזיקה, תוך שמירה על השפה הגרפית של אנה שבצ'נקו [שעיצבה את האנימציה בקליפ שהוזכר כאן]. היית צריך להיות שם בנאדם.

ללא תאורה, בסאונדצ'ק באיזור (צילום: עמית ארז)

התפאורה בפעולה בתיאטרון תמונע (צילום: נגה ארז)

לא רק הוא, אגב. גם אונילי דפקה תפאורה לפנים. תראה:

תפאורה מעלפת לבמה של אונילי, מבית היוצר של עמרי בראל (שגם צילם)

אוקיי.

או קח לדוגמא את דן תורן – כיוון אחר לגמרי. "דיבור בציבור" שלו, שיצא לאחרונה, קיבל טוויסט מסקרן. תורן כתב על כך: "אנחנו חיים בתקופה שהפורמטים משתנים כל הזמן, דיסק בפלסטיק מונשם במצב קריטי, דיסק און קי, דיסק באפליקציה? יש שאומרים למה בכלל להוציא את השירים ביחד, הרי הרדיו רוצה רק שיר אחד. השאלות גדולות על התשובות. דיבור בציבור הוא נסיון להוציא דיסק בפורמט של מיני סייט. אתר מיני זה אם כן, הוא נסיון לבדוק את נושא הפורמט כפי שהוא מתאפשר נכון לעכשיו (אמצע 2012)". אז זה כנראה לא האתר הכי יפה שראיתי, ואפילו נתקלתי בכמה בעיות טכניות. ובכל זאת, אני לא זוכר כמעט שראיתי כאלה אצלנו, אם בכלל. הוא בהחלט מותח את גבולות התפר ויז'ואל-מוזיקה שאנחנו רגילים לראות בארץ.

אבל רגע, אמרנו סיכום בעטיפות תקליטים, ובמקום זה אתה מראה לי אתר אינטרנט ותפאורות של הופעה?

טוב, כמובן שאנחנו לא עוסקים רק בנגרות ובמעצבי UI/UX, אבל אני רק מנסה להסביר שהקשר בין הויז'ואל למוזיקה בארץ הולך ופורץ את הגבולות המקובלים. ולא הזכרתי בכלל וידאו ארט אצל איטליז, בני המה ואחרים. אבל כששאלת אותי אם השנה היתה טובה, עניתי לך שכן ולא. ופה מגיע הלא. כמובן שהיו עטיפות טובות יותר וטובות פחות, אבל לא היה השנה איזה J.Viewz מפוצץ שהפיל אותי מהרגליים, או משהו שבאמת גרם ללסת שלי להשמט. או במילים אחרות: זאת היתה שנה שפורטיס לא הוציא בה אלבום.

ובכל זאת? לא יכול להיות שהמצב כזה גרוע. זרוק איזו עצם או משהו.

אה, בכיף!

עטיפת Give של Balkan Beat Box. עיצוב: יוניל

יונתן לקס (הידוע בעיקר כיוניל) הרביץ יופי של עטיפה לבלקן ביט בוקס. כבר הרבה זמן לא היתה לנו איזו עטיפה אייקונית ראויה (תנסו רגע להיזכר), והנה הוא בא עם האייקון הצועק של חצי מגהפון חצי M-16. משהו מאוד בולט וזכיר, בצבעים מאוד חזקים ובגופן מודגש וכבד. כל העטיפה מלאה בדימויים מאסיביים ודורסניים של חצי נשק חצי קול. ושים לב – אפילו לא רשום Balkan Beat Box על החזית כי אם BBB. לקס סיפר לי שהם התלבטו על זה לא מעט, ואני חייב לומר שההחלטה על כך משדרת הרבה מאוד בטחון, כנות ועוצמה. כשרואים את הקליפ של Political Fuck, יודעים שזאת באמת עטיפה ראויה לתקליט כזה. אולי כדאי שאני פשוט אקדיש לעטיפה הזו טור שלם, באמת יצאה נהדר.

(כל התמונות באדיבות יונתן לקס, פה יש עוד הרבה)

עטיפה אחרת שמאוד אהבתי היתה לאלבום "חלום אמריקאי" של אורי אילוז. אחת מאותן עטיפות שאתה מסתכל ואומר "בוא'נה, סחטיין". אמנון אילוז מסטודיו Re-Levant Design מספר שהם חיפשו דימוי שייצג את את מורכבות הרעיון שיעורר תשוקה מחד ודחייה מנגד, ובגדול נגעו בכל דימוי אמריקאי אפשרי – מבייסבול ועד פנקייק. במרכז העטיפה עומד ה'חלום' הצרכני – תבנית קרח כחולה בצורת כוכבים, פריט מוכר הנמצא כמעט בכל בית, שנקנה באיקאה – נציגת תרבות הצריכה האולטימטיבית ועיצוב זול להמונים (מי בכלל צריך קרח בצורת כוכב?). הגופן שנבחר, אגב, מבוסס על פונט אמריקאי שנקרא interstate המשמש לכל שלטי הדרכים בארה"ב. עטיפה אינטליגנטית שמצליחה להעביר את זה נכון בכל כך הרבה מובנים מבלי להראות שחוקה. אש.

עטיפת חלום אמריקאי. עיצוב: אמנון אילוז, Re-Levant Design. צילום: יאיר כהן.

במגזר הרומנטי יותר, אני רוצה לציין לטובה את אלונה וייס, על העטיפה הפשוט מקסימה שעיצבה לתומר יוסף. פייר, התרגשתי. וייס, שאני מוכרח להודות שמצליחה לקלוע בכל עטיפה שהיא מוציאה מהידיים שלה (ובפרט הפרויקט הסודי, דנה עדיני בעטיפה נהדרת ואיזבו השני), עשתה זאת שוב. לאלבום שמבוסס על זכרונות הילדות של יוסף מהמקום בו גדל בכפר סבא, יצרה וייס מראה יומני, אישי ונוסטלגי עם קריצה לתקופה שחלפה. הפילטר המיושן, התמונות האישיות וגווני ה- sepia מעניקים לאלבום גשר מוצק בין הישן לחדש ובביצוע קולע. פשוט ללקק את האצבעות, בחיי! נראה לי שזו הפייבוריטית שלי להשנה.

(כל התמונות באדיבות אלונה וייס יקירת הבלוג, ויש עוד מלא ממש כאן)

"השחר 35" של תומר יוסף. עיצוב: אלונה וייס.

לצידו של תומר יוסף, גם ריף כהן (דווקא במארז ממש לא מרשים) הציבה בחזית תמונה של סבתה התוניסאית כשהיתה ילדה והצליחה לגרום לי להתרגש קצת. בשנה שעברה זה היה דודו טסה. מה לעשות, אני בחור רך ועדין עם נטיות רומנטיות וחולשה לצילומים בשחור-לבן.

חוץ מזה, Jewboy הכביר עיצב שתי עטיפות נפלאות לאנובה – הראשונה ל"בני המה", בכלל במידות של ספרון DVD, שאני ממליץ בחום להשיג ממנו עותק (זה גם אחלה אלבום, אגב). השניה היא ל"קיצו", שיצאה גם בתקליט ואפילו כתבתי עליה כאן לפני כמה חודשים. רמה גבוהה.

אז נשמע שבכל זאת נהנית.

טוב, אולי בכל זאת לא מדובר בשנה כל כך רעה. מה שבטוח זה שהעטיפות בפירוש לא הוזנחו השנה. אבל יש נקודה אחת, איזה משהו שמציק לי ויושב לי כבד על הלב כבר הרבה זמן. אני קצת… לא יודע…

אתה יודע שאתה יכול להרגיש איתי בנוח.

כאילו, דה! אתה זה אני! שאיתך אני לא ארגיש בנוח? פחחח. טוב, יודע מה? לא, בעצם עזוב, לא נעים לי.

מה? דבר!

אלון עדר!!! בנאדם, מה הוא חשב לעצמו? באלבום הקודם (וגם באי.פי. החדש) הוא נעזר בסטודיו Dvivo Design המעולים וקיבל עטיפות מקסימות. ומה כאן? הבחור הפציץ באלבום פשוט כביר, עשיר ומלא בכל טוב, באמת שאין מילה רעה. ואז הוא היה חייב לחרבש הכל ולעטוף אותה בצ'יקמוק הזה. מה זה צריך להיות? אני מתערב איתך שלקח עשר דקות לייצר את יצירת הפאר הזאת. פונט של וורד (עם הצללה, השם ירחם!!!), בתמונה מטושטשת, ומוקפת באלמנט של ענן. בחיי, יש לי אחיינית בת 4 שיודעת לעשות דבריום יותר יפים. אפילו בתחנה מרכזית מתביישים לשכפל מזה עותקים סרוקים וצרובים, שתדע.

יהיה בסדר, אל תיקח את זה ללב.

וואו. פפפפפפ…אני שמח שהוצאתי את זה החוצה. זה היה משחרר. אולי תיקח אותי לגלידה?

תיכף. משהו אחרון לפני שהולכים?

כן! אני רוצה להגיד תודה לכם הקוראים שהלכתם איתי את הדרך הזו, ולכל המעצבים והמוסיקאים שמשתפים איתי פעולה מרגע קומו של הבלוג ועד היום. תמשיכו להשקיע! יש לכם בהחלט במה להתגאות. שנה טובה! מי ייתן ותהיו לצד הקדמי של העטיפה ולא לחזית האחורית. פחות נחמד שם. יש יותר מדי מילים, פחות מדי תמונות. מה זה פה, פלייבוי?

אתה די קרציה. אמרו לך את זה פעם?

Read Full Post »