Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יובל סער’

8-29-10ipad

[טור מיוחד לרגל שבוע הספר]

עטיפות ספרים כפי שאנחנו מכירים אותן הולכות ונעלמות. נעלמות על אמת. גוועות. איזה גוועות? מתות. אמאזון כבר דיווחו שהמכירות של ספרים דיגיטליים בבריטניה עקפו את אלה של הספרים המודפסים, ואל תחשבו שזה לא יגיע גם אלינו ללבנט תוך כמה שנים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שלפתי כרך של אנציקלופדיה מהמדף (עטוף דמוי-עור, כמובן) במקום לבדוק באינטרנט. אנשים מבשלים עם אייפד במטבח במקום ספר בישול. מדריכי טיולים יושבים לכם בסמארטפון ולא צריך לסחוב עוד משקולת בחו"ל. גוגל טרנסלייט ביטל לחלוטין את הצורך במילון. חלאס. אין עטיפות. נגמר. לפח. תפנימו את זה.

אולי הגזמתי קצת, אבל אנחנו באמת נפרדים מהן בהדרגה. פעם עטיפות היו שם כדי להגן על הספר, שלא ייפגע. בעידן הדיגיטלי זה פשוט לא יכול לקרות – הוא יהיה מוגן על ידי זה שהוא נמצא בכל מקום. קובץ דיגיטלי באייפד ובפלאפון ובקינדל ובלפטופ שלכם ושל עוד אלף אנשים. או בעצם בענן האינסופי של קבצים ותוכן, as we speak. הם נמצאים בכל מקום ובשום מקום באותו הזמן, יישארו לדראון עולם במאגר התוכן האנושי ההולך ותופח למימדים אסטרונומיים. הספרים האלה? הם כבר לא צריכים עטיפה כמו שהמודפסים ההם של פעם צריכים.

פחות חנויות + פחות מקום לספרים + יותר מלחמה על העין של הקורא + שיווק דורסני = בלאגן אטומי. צומת ספרים, דיזנגוף סנטר.

פחות חנויות + פחות מקום לספרים + יותר מלחמה על העין של הקורא + שיווק דורסני = בלאגן אטומי.
צומת ספרים, דיזנגוף סנטר.

בכל פעם שאני כותב שהעטיפות בפורמט הנוכחי שלהן מתות, אני מתחיל להוסיף "עם כל הצער שבדבר" ואז מוחק. כשהייתי ביפן לפני כמה שנים, יצא לי להכנס לחנות ספרים. התחושה הכללית בכל הקשור לספרים המסודרים על המדף היא שמניעים פונקציונליים בלבד הכתיבו את החזות החיצונית שלהם: ממדיהם הפיזיים תפורים בול על מידותיו של כיס מכנס אחורי; ספרים עבי כרס מחולקים למספר כרכים, המאפשרים לשמר את אותו גודל אחיד; הנייר איכותי מאוד, חביקת הדפים יציבה ביותר, ולכריכה מחוברת סימנייה באופן אינהרנטי (שזה רעיון מעולה, אגב).

על אף האמור לעיל, הפלא המרתק ביותר הינו בדמות העטיפה החיצונית. את קירות החנות מרפדים הספרים כמו אלפי לבנים קטנות במידות אחידות. בניגוד לעושר הצבעוני והצעקני שכה מזוהה עם היפנים, את עטיפות הספרים המקומיות מאפיין מינימליזם מובהק: צבע אחד, שניים לכל היותר, שמותירים רושם של רכישת כבוד לתוכן הספר שאותו הם מציגים. עכשיו, מאחר שקשה להאשים את היפנים בהיעדר מודעות לעיצוב ולחשיבותו, אין ספק שכעם וכתרבות הם קיבלו את ההחלטה הזו באופן ער ומושכל. את עיקר תשומת הלב מקבל כעת ההיבט הפונקציונלי של העטיפה – כלי קיבול שמאגד בתוכו את הספר. כל האלמנט החזותי הנלווה לטקסט נדחק לשוליים.

גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים. אמאזון.

גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים. בסך הכל רציתי לקנות ספר באמאזון.

עטיפת Poke the box.

עטיפת Poke the box.

אם רכשתם אי פעם ספר באמאזון או באחת המתחרות שלה, אולי שמתם לב כמה מעט מקום תופסת העטיפה שלו. בלי לשים לב, אנחנו מחפשים היום מספרים הרבה יותר מאשר דימויים. איזה דירוג הספר קיבל? כמה אנשים דירגו? כמה הוא עולה? וכמה משומש? מתי זה יגיע אליי? כמה הנחה יש היום?

יש תמונה של חזית הספר, תמונית ליתר דיוק, ופה זה נגמר.

בגלל זה שמחתי לראות את העטיפה ל- poke the box, ספרו של סת' גודין. אין על החזית לא שם, לא מחבר, לא פרומו, לא "עכשיו ב- 7.99$", לא כלום. רק דימוי אחד במרכז, על רקע כתום צועק. גם ככה זה מה שרוב הקונים היום רואים כשהם נכנסים לחנות הרשת האהובה עליהם. כל הפרטים יופיעו ממש ליד הרי, לא?

ככל שעובר הזמן, אפשר לראות יותר ויותר מעצבים שמפצחים את השינוי שעובר היום על עיצוב עטיפות הספרים. אחת הדוגמאות המדהימות בעיניי שמוכיחה את תהליך השינוי המתהווה, היא ההוצאה האחרונה של ספרי אוליבר סאקס. סאקס הוא אותו נוירולוג מפורסם שהוציא לפני אי אילו שנים את "האיש שחשב שאשתו היא כובע" שאולי קראתם, אבל סביר שלפחות שמעתם עליו. המעצב קארדון ווב (הוא מצוין, תנו הצצה) קיבל לידיו את העיצוב המחודש לסדרת הספרים, וחזר עם התוצאה הבאה:

סדרת העטיפות המבריקה לספריו של אוליבר סאקס.

סדרת העטיפות המבריקה לספריו של אוליבר סאקס.

אמנם כל אחת מהעטיפות (לתמונה מוגדלת – כאן) יפה בפני עצמה, אבל אני מציג אותה כפי שהיא נראית בגירסת הטאבלט – פה טמונה הפואנטה. פריצת הדרך של ווב היא במימד הגובה. מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה של שישה ספרים מסודרים עם החזית כלפיכם, זו מעל זו? אני לא זוכר, ואני מוכן להתערב אתכם שזה מעולם לא קרה בסניף הצפוף לעייפה של צומת ספרים שמופיע כאן למעלה. איפה אין בעיה של מקום? בעולם הדיגיטלי שלנו. תגדילו, תקטינו, תגללו הלאה – הכל הולך. זה מהלך מבריק בעיניי, שמעיד על הבנה פונקציונלית של אופן צריכת הספרים בעידן של היום.

אחת הסוגיות שהעסיקו אותי קצת בימים האחרונים היא למה לתקליט יש עטיפה אחת אחידה בכל העולם, בעוד שלספרים יש עטיפה חדשה ושונה בכל תרגום. יותר מזה: גם למהדורות באנגלית של ארה"ב ושל בריטניה יש עטיפות שונות לרוב. מישהו חשב שיהיה נכון לעשות את כל התהליך מחדש. אפילו במהדורות שונות של אותו ספר, באותה מדינה. ולו כי טוב מראה עיניים וגו' – תראו מה קורה לשם הדוגמא כשמחפשים the great gatsby book covers בחיפוש התמונות של גוגל:

וגם זה אחרי שהקטנתי. אתם יכולים להיכנס ולראות בעצמכם שיש עוד הרבה לאן לגלול למטה

וגם זה אחרי שהקטנתי. אתם יכולים להיכנס ולראות בעצמכם שיש עוד הרבה לאן לגלול למטה.

אם את עידן הג'אז והחלום האמריקאי כפי שתפס אותו פרנסיס סקוט פיצ'גרלד מבינים היום קצת אחרת, אפשר לעדכן את העטיפה. אם יש דימוי לעטיפה שיתאים עבור אדם מסוים בעידן כלשהו, במקום כלשהו, למה לא להסב אותו עבורו? בעידן הדיגיטלי זה קלי קלות. כמו שגוגל מתאימים לכם פרסומות, אפשר גם להתאים לכם דימוי ועטיפה לספר.

The shape of Design/Frank Chimero. כל פרק נפתח במעין עטיפה משלו.

The shape of Design/Frank Chimero, גירסת הטאבלט. כל פרק נפתח במעין עטיפה משלו.

מי שמבכה את קץ מקור התעסוקה של מעצבים, פשוט לא רואה את התמונה המלאה. אם פעם העיצוב היה מסתכם בכריכה קדמית ואחורית בלבד, הרי שבעידן הדיגיטלי כל הספר פתוח בפני המעצב. אין אילוצים של להדפיס בשחור ולבן, ותאמינו לי שלמסך הטאבלט שלכם זה לא יזיז אם זה יהיה פיקסל צבעוני, או בגוון מסוים של אפור. כל הספר בידיי המעצב, ועכשיו רק נשאר לצלול פנימה.

אם זה לא מספיק, לפני כמה שנים הסבו את עליזה בארץ הפלאות לגירסת אייפד, והיא בפירוש מאירת עיניים. עליזה נעשית קטנה בעלילה? אין בעיה. תכווצו אותה בעזרת האצבעות שלכם. אחר כך תוכל להגדיל אותה בחזרה. היא נופלת לתוך הבור? תלטלו את האייפד והיא תיפול. ארץ הפלאות, בחיי!

הסרטון הזה מתחילת 2010, ואני לא צריך לספר לכם כמה התקדמנו מאז:

אני כותב את כל זה ויודע שזה יישמע מגוחך עוד עשר או עשרים שנה. הכל ייראה לנו כבר הגיוני ומובן מאליו. עיצוב, בניגוד לאמנות, אמור לשרת מטרה כלשהי. זה לא צריך להיות רק יפה, אלא קודם כל פונקציונלי. אם המעצבים של היום לא ישקעו בדיכאון עמוק ויפתחו קצת את העיניים, הם יבינו שנקלעה בפניהן הזדמנות פז. פעם קראו הכל באופן מודפס, אז כמעט הכל התנקז לעיצוב חוץ הספר. דימוי אחד ותו לא. עכשיו תוסיפו לזה את כל פנים הספר. או את מגוון הפלטפורמות השונות שהספר הזה הולך להיקרא בהן.

מועמד לגראמי 2004 בקטגוריית המארז הטוב ביותר.

מועמד לגראמי 2004 בקטגוריית המארז הטוב ביותר שלא פסח על מימד העומק.

בראיון שקראתי פעם עם דוד טרטקובר (חתן פרס ישראל לעיצוב, ומגדולי המעצבים הישראלים באופן כללי), הוא סיפר שהפסיק לעצב עטיפות לאלבומים ברגע שהצטמצמו ממידות של תקליט למידות של קלטת ודיסק. הוא הסביר שהפורמט קטן לו מדי. עכשיו, זה המר"ן טרטקובר והכל, אז אני מהסס קצת, אבל מתוך כל האילוצים נולדות הזדמנויות חדשות. פתאום באו לעולם מארזים בתלת מימד, ופתחו דלת גדולה למרחב עיצובי, אם רק מעוניינים בכך. אם אחר כך התכווצנו למידות של 200X200 פיקסלים באייטיונז, צמח לצידו גם אלבום דיגיטלי בבסיסו. הקודם של ביורק (שיצא במלואו כאפליקציה מרהיבה באייפד) הוא אולי רק דוגמא, אבל האפשרויות באמת לא נגמרות.

בקנה מידה ישראלי, אני מפנה תמיד לאוסף "שירים משומשים" משירי טום וייטס, שהרים ידידי גיא חג'ג' במו ידיו המופלאות. האלבום לא יצא כדיסק וקיים רק ברשת, ועל כן יכול להכיל עוד המון תוכן שעל פי רוב לא היה יכול להכלל בדיסק רגיל. כל אמן כותב ומספר על השיר שבחר לעבד מחדש, יש תיאור מלא של הפרויקט ואיך הוא נולד, קומוניקטים לתקשורת, מאזינים יכולים להתייחס ולהגיב בתוך גבולות האלבום (שזה קונספטואלית מהפכני, אגב, אם תחשבו על זה לרגע), ואפילו יש סקיצות מהממות לפוסטר של ההופעה. בדומה לספרים, העטיפה כבר לא ממלאת תפקיד של להגן על התכולה של האלבום. הוא בענן המידע שמקיף את כולנו ואין סכנה שייפגע. את העיצוב אפשר לתעל לחווית משתמש נהדרת, ניווט בין החלקים השונים וסקירה נוחה של התוכן שמעניין אותנו מתוך השפע הרב שקיים בפנים.

צילומסך מתוך האלבום "שירים משומשים - פרשנויות בעברית לשירי טום וייטס". חווית משתמש וכמות תוכן שלא נכנסת באף דיסק שיוצא כמוצר פיזי.

צילומסך מתוך האלבום "שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום וייטס". חווית משתמש וכמות תוכן שלא נכנסת באף דיסק שיוצא כמוצר פיזי.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני כותב פה כבר שנתיים וחצי על עטיפות של אלבומים ישראליים. להחזיק תקליט ביד, עם המגע המחוספס והריח של הקרטון – אני מת על הריח הזה – זאת חוויה שאני לא רוצה לוותר עליה בשום צורה, ומצליחה לגעת לי במקום רגשי שבטח אחרים גם שותפים לה. אין לה (עדיין) תחליף. אבל יש לה מתחרים ראויים מאוד, והם מציעים דברים אחרים וחוויה אחרת. אפשר לעצום עיניים ולהתעלם מהם, ואפשר לגדול ולהתפתח איתם. יש לעידן הדיגיטלי הנוכחי המון מה להציע, ואני יודע שעוד לא התחלנו לגרד את קצה המיצוי של מגוון האפשרויות הפרושות בפנינו. הרבה מעצבים בעיניי צריכים לחבק את ההזדמנות במקום לברוח ממנה, כי זה יגיע. ויפה שעה אחת קודם.

***

ביום שלישי הקרוב אני משתתף בפאנל בנושא עיצוב עטיפות ספרים, לרגל שבוע הספר. אני אנסה לענות על שאלות כמו למה תקליטים נראים זהים בכל העולם, אבל לספרים עטיפות שונות בכל תרגום; איך ייראה עולם העטיפות בעידן הדיגיטלי והאם יש להן בכלל תוקף וצורך; ובגדול לאן שהשיחה תנשוב. העיתונאי יובל סער מארח בבית העיר בכיכר ביאליק, המקום הכי יפה בתל אביב. יום שלישי הקרוב, 20:30, 20 ש"ח. אשמח לראותכם, אמור להיות מעניין. בואו להגיד שלום!

portfolio18

Read Full Post »

"אתה תשתוק, הוא יקבע את הסדר \ אתה תישן, הוא יוביל את העדר
ואם פתאום תתעורר בתהום \ מאוחר – הוא לא עוצר באדום"

(מתוך "לא עוצר באדום", שנכתב ככל הנראה על אריק שרון)

השבוע יצא לי להיות נוכח במפגש השני של פורטפוליו לייב, הגירסה החיה של בלוג העיצוב פורטפוליו של העיתונאי והמעצב יובל סער. אפתח ואומר שהיה כיף גדול, ושהיה מרתק. סער מזמין שלושה פאנליסטים נבחרים שיכולים לשפוך אור על נושא מסוים אותו הוא בוחר לחקור. המפגשים מתקיימים באווירה נעימה בבית העיר המקסים בתל אביב (שאני שמח על כל הזדמנות לבקר שם), והיה משמח לראות קהל רב שמתעניין ומגיע לשמוע. אני מתכוון להגיע למפגשים הבאים, וממליץ בחום גם לכם.

טרטקובר (מימין) וסער

הדובר המרכזי בפאנל היה דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 2002 ואחד מבכירי התקשורת החזותית בהיסטוריה של מדינת ישראל (אם לא החשוב שבהם). אני לא יודע עד כמה יש צורך אמיתי להציג אותו או את תרומתו הבלתי-ניתנת לכימות באשר לשפה העיצובית שאנחנו מכירים, מזהים ומדברים. חלק אחד מתוך היצירה שלו כולל עבודות שעוסקות בתרבות (לצד עיצוב פוליטי-חברתי, אוצרות ואיסוף עבודות עיצוב עוד טרם תקופת קום המדינה, הוראה בבצלאל ועוד כמה שפספסתי). מבין עבודות התרבות, קמצוץ זעיר מתוכן כולל עטיפות תקליטים, ואלה כוללים בין היתר את שבלול, את השלושרים, את הפעמון של מתי כספי (יש פוסט!), את סדרת ארץ ישראל הישנה והטובה של אריק איינשטיין, את ששת, את צד א' צד ב' של כספי, את מלכת אמבטיה (אחת האהובות עליי!), את פוזי של איינשטיין, את בוא לריו של יהודית רביץ, את יחס חם של דני ליטני וזו בהחלט רשימה חלקית. זאת כמות בלתי נתפסת של יצירה, ועוד מבלי להזכיר את ההשפעה ואת המורשת. מיטב עבודותיו מוצגות בספר עב כרס (הידוע בשם "הספר האדום של טרטקובר") שיצא לאור לפני ארבעה חודשים.

לקראת המפגש כתב סער בבלוג שלו ותהה: "אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה?". טרטקובר תיקן את סער בכל הזדמנות אפשרית והסביר שאינו עוסק במחאה, אלא בתגובה לדברים שהוא רואה, חווה או מרגיש. הוא גם הביא מורת רוח מקורסים אקדמיים שמלמדים תקשורת חזותית פוליטית. "נתקלתי השנה בקורס שבו נתבקשו התלמידים, כתרגיל אקדמי, ליצור כרזות על המחאה החברתית. קודם כל, זה פשוט לא נכון ביסודו. מה המשמעות של כרזות על המחאה? אלה צריכות להיות כרזות למחאה. וחוץ מזה – שלטים למחאה אי אפשר ללמד; זה משהו שצריך לבוא מבפנים". הניואנס הזה הוא חשוב, מכיוון שהוא יכול לשפוך אור בעיניי על מה שאנחנו רואים וחווים בהקשר של עיצוב פוליטי או חברתי. דווקא המחאה החברתית הצליחה לעורר את המעצבים מתרדמתם, בעיקר כי זה בער להם מבפנים והיה קרוב יותר לליבם. אותם שלטים שנכתבו בכתב יד, בלהט הרגע, על קרטון בשדרות רוטשילד – הם-הם תקשורת חזותית אמיתית, שמגיבה על מה שקורה סביבנו ממקום אמיתי.

"מחכים למשיח" - מתווה לכרזה, דוד טרטקובר 1985

את כל הדברים הללו אני כותב בעיקר בגלל מחשבה אחת שמעסיקה אותי כבר לא מעט זמן. קחו לעצמכם רגע לחשוב על מוסיקאים ישראליים שכותבים ומגיבים על נושאים פוליטים וחברתיים ביצירה שלהם. באופן לא מפתיע, יש המון. ולמה לא מפתיע? כי  זה מה שהלב אומר להם, כי זה מה שהם יודעים לעשות, וכי  זה מה שיוצא להם גם מבלי להתכוון או לנסות להגיב. מספיק לראות את הטקסטים של משתתפי אוסף "אוהלים אדירים", כדי להבין עד כמה הנוכחות הזו קיימת.

עכשיו קחו לעצמכם עוד רגע לחשוב, ונסו למצוא עטיפות אלבומים שמביעות ביקורת או עוסקות בנושאים אלה.

התשובה המפתיעה, המרה, ובעיקר הלא-נעימה היא שבגדול אין. "מחכים למשיח" היא כזו, וגם "מלכת אמבטיה" שהזכרתי קודם לכן (ושמגיבה ומביעה ביקורת בדרכה שלה) – שתיהן פרי עמלו של טרטקובר. שלום גד עשה זאת יפה ב"שירי ארץ ישראל", לצילומו של שרון רז. אולי גם שומקום של אביב גפן, נניח. זהו. פה נגמרת הרשימה הקצרצרה שהצלחתי ללקט, וחשבתי על זה לא מעט. את הדיסוננס הזה אני פשוט לא מצליח להסביר. למה יש כל כך הרבה מחאה במוסיקה, וכל כך מעט בעטיפות של אותם אלבומים? חבל שהאג'נדה של אותם מוסיקאים לא מיתרגמת גם לעיצוב שעוטף את התקליט. במחאה האחרונה זכינו לראות תקשורת חזותית טובה ועוצמתית שבאה מהלב. המעצבים הבינו שאפשר, ושיש להם מקום וקול וכוח. זה בא ממקום מאוד אמיתי, ולכן השאיר אימפקט כזה חזק. החשש מטרנד חולף לא צריכה למנוע מלעצב עטיפה "פוליטית" או "חברתית", אם אתם שואלים אותי. כשם ש"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" נשמע רלוונטי גם היום, כך גם כרזות פוליטיות של טרטקובר מלפני עשרים ושלושים שנה.

ועם כל זאת ולמרות הכל, בזמן שאני נכחתי בהרצאה, מיליון וחצי ישראלים ישבו בבית ובהו באח הגדול. אז מה אני יודע מהחיים שלי בעצם?

"מתפורר מהלחץ, ונשבר מהלחץ
מת לצאת מהלחץ, לצאת מכאן
אבל בינתיים עוצמים עיניים וחוזרים להתחלה
ובינתיים שותים את המים וחוטפים את המחלה"

(מתוך "לצאת מהלחץ", מילים שלום חנוך)

(ביצוע מצוין ל"זה לא נוח")

יש במאפרה של "מחכים למשיח" כל מה שעטיפה טובה צריכה להיות. היא צורמת ולא נעימה למראה, אבל בדיוק במידה שעדיין מסתכלים. היא גם מאוד ממוקדת וברורה, ובכל זאת ושמותירה בידי הצופה סקרנות לדעת מה עומד מאחוריה. לא לשווא הגיעה למעמד של עטיפה אייקונית, אחת הבודדות בעברית. ובעיקר – היא מעבירה בצורה נפלאה את הלחץ ואת חוסר הודאות שחנוך מדבר עליו בתקליט זה.

בהקשר שטרטקובר הציג קודם, זוהי ללא ספק תגובה שלו למציאות שמתוארת באלבום. "מחכים למשיח", כנראה תקליטו המצליח ביותר של חנוך בכל הזמנים, נולד בקונטקסט של האווירה העגומה ששררה במדינה באותם ימים. צה"ל היה שקוע עמוק בבוץ בלבנון, כשהיתה תחושה של מלחמת-ברירה בעם. כמה חודשים קודם לכן, בהפגנת הענק של שלום עכשיו בעקבות טבח סברה ושתילה, נרצח פעיל התנועה אמיל גרינצוויג. האינפלציה החלה להרקיע, ובקרב הציבור שרר תסכול וחוסר אמון בפוליטיקאים ובמנהיגי הצבא. ברמה המקצועית-אישית, חנוך עצמו עדיין לא התאושש מהכשלון הקשה של "חתונה לבנה" ב- 1981, ואלבומו "על פני האדמה" שיצא לאחריו היה בן כלאיים שמנסה לחזור בחוסר הצלחה לסגנונו העדין והנעים של פעם. על רקע זה, החליטה CBS לצמצם מאוד את התקציבים לטובת האלבום, ובכך ערערה עוד יותר את הקרקע תחת חנוך כשעבד על התקליט.

בראיון ליוסי חרסונסקי למעריב לנוער, סיפר חנוך ב- 1985: "המצב בארץ הלך והחמיר, במיוחד כשהתחלתי לעבוד על התקליט. נראה לי מאוד טבעי לגעת בדברים שהרגיזו אותי, שהציקו לי. עקרונית, את הפרונקל פוצצה המלחמה (מלחמת לבנון) והאנשים ששלטו פה בזמנה. יותר מדי עיצבנו אותי. הדמגוגיה שעפה כאן נראתה לי ממש מסוכנת. הרגשתי שהעסק במדינה הזאת מתחיל ללכת אחורה, שמתחיל להיווצר הרס, שהדיכאון מתחיל לשלוט בכל מקום… העם הזה מנווט על ידי אנשים שמוליכים אותו שולל. ב'לא עוצר באדום' אני מדבר על זה".

בכתבה בטיים אאוט (גליון 270), מספר טרטקובר כי לעטיפה היה פעם מקום חשוב, בימים שלא לכולם היה פטיפון. "כשהיה מגיע תקליט חדש אנשים היו מתאספים, מקשיבים למוזיקה, ותוך כדי האזנה מעבירים ביניהם את העטיפה ומסתכלים על כל פרט. בשנות השמונים החוויה הזאת עברה מן העולם, עם המעבר מתקליטים לדיסקים. אז גם הפסקתי בהדרגה לעצב עטיפות". טרטקובר מציין את "מחכים למשיח" ואת הפעמון של מתי כספי כשתי העבודות הבולטות שלו. "מבחינת הנקיון והעיצוב, אני חושב שדווקא העבודה לתקליט של מתי כספי היא יותר שלמה מהעבודה לשלום חנוך. את העטיפה של "מחכים למשיח" הייית משנה בדיעבד: מחליף פונט, מצלם את המאפרה קצת אחרת".

חזית אחורית לעטיפה

עטיפת האלבום היתה לרביעית במספר במסגרת עבודתו עם שלום חנוך. קדמו לה "שבלול" ו"פלסטלינה" על אריק איינשטיין, וכן אלבום הסולו המופלא "אדם בתוך עצמו". "באותם ימים הסטודיו שלי היה בתוך המשרד של חבורת הגר", נזכר טרטקובר. "די מהר הגעתי לפתרון", הוא מספר על בחירת הקונצפט ל"מחכים למשיח". "השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה. יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש אותו בכל משרד קטן, ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג'וינט". את המאפרה צילם מלמעלה עודד קליין.

"הייתי קצת בשוק", מודה מפיקת האלבום אתי אנטה. "אני בכלל רציתי על העטיפה את התמונה היפה של שלום שנמצאת על הגב של האלבום". בכל זאת, העטיפה נותרה על כנה, עם מאפרה מלאה בדלי סיגריות, והפכה לזכורה ביותר מבין העטיפות של תקליטי חנוך. לדברי טרטקובר, חנוך אהב את העטיפה מיד. "לא היו כאן ויכוחים. אני חושב שכמו שאני הבנתי מיד שזה טוב, גם הוא הבין". לימים סיפר חנוך על כך שטרטקובר הצליח לתמצת את כל האלבום לכדי תמונה אחת בעיניו.

שלום חנוך – מחכים למשיח, 1985. עיצוב: דוד טרטקובר. צילום: עודד קליין. צילום אחורי: איילת ברמן.

————————————————————————————————————–

לקריאה נוספת אני ממליץ על כתבתה המצוינת של נויה כוכבי בעכבר העיר על "מחכים למשיח", שחלק מהציטוטים בפוסט זה לקוחים ממנה, וכן על הראיון המקיף שערך יובל סער עם דוד טרטקובר בגלריה בספטמבר האחרון.

Read Full Post »

יהוא ירון / דברים יומיומיים כאלה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשבוע שבו פתחתי את הבלוג פחות או יותר, יצר איתי קשר יובל סער (בתיווכו של גיאחה היקר). סער הוא הכתב לענייני עיצוב של גלריה (הרבה כבוד לאנשים ברחוב שוקן על ההכרה בחשיבות פונקציה שכזו!) ולא פחות חשוב – בעל הבלוג המצוין פורטפוליו, שעוסק במה שחדש בתחום העיצוב והתרבות. שיהיה ברור – אצל יובל סער, חדש זה חדש, וזמן של שלושה חודשים אחורה זה כבר עבר רחוק. אותם סקרנות וחיפוש אחר טרנדים חדשים בעולם העיצוב הולידו בין היתר את סדרת הראיונות פורטפוליו CHAT שכללה ראיון איתי על סיפור, כיסוי למי שלא קרא (שבו אני מתייחס גם להקמת האתר, להימנעות שלי מהענקת ציונים לעטיפות, ולרלוונטיות העטיפות בעידן הדיגיטלי).

סיפרתי לסער על הרצון שלי לשלב טורי אורח של כותבים נוספים מדי פעם, ולשמחתי יובל נענה לקריאה. אז הנה אני גאה להשיק את הפינה הראשונה של "אורח לרגע", שבה יובל סער כותב על האלבום החדש של יהוא ירון. בשבוע שעבר פרסם סער כתבת עומק מצוינת על האמן במוסף הארץ לרגל צאת אלבומו החדש, ובהמשך אליה הוא כותב כאן על סיפור העטיפה המיוחדת והאמיצה. 

יובל – המקלדת שלך: 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: למי שקצת עוקב אחרי מה שקורה במוזיקה הישראלית בשנתיים-שלוש האחרונות, קשה היה שלא להבחין בשמו של יהוא ירון. קודם כל זה מין שם כזה שאחרי שנתקלת בו פעם אחת תמיד תשים לב שהוא יצוץ פעם נוספת. חוץ מזה, ירון הוא היום אחד האנשים העסוקים בתעשיה – כנגן בס וקונטרבס הוא לוקח חלק, בין השאר, בהרכבים של רונה קינן, רות דולורס וייס, אביב גדג' וגלעד כהנא. כמו כן, שיתף פעולה בשנים האחרונות עם אפרת גוש, עמית ארז, ההרכב האמריקאי Faun Fables ועוד, כל זאת במקביל להיותו חבר בהרכב "קטב מרירי" ועד לאחרונה גם ב"פאניק אנסמבל" וב"תזמורת הטרופית". המעבר שלו לקדמת הבמה החל לפני כשלוש שנים, אז גם החל לעורר תשומת לב, בעיקר אצל הבלוגים שעוסקים במוזיקה שהבחינו בדמותו יוצאת הדופן ובטקסטים שכתב.

במה מדובר: האלבום "דברים יומיומיים כאלו" הוא אלבום הבכורה של יהוא ירון, אבל יש משהו מתעתע בשם האלבום: גם אם לכאורה הנושאים שעליהם הוא שר עוסקים בדברים יומיומיים, הלחן והמילים מורכבים ולא פשוטים להאזנה, ובטח שלא להאזנה ראשונה. לוקח קצת זמן להתרגל לאלבום, אבל מרגע שעוברים את המשוכה הראשונה ההתאהבות היא מיידית וכפולה: הנה יוצר שכותב טקסטים לא קלילים, לא נמוכים, שפונה למכנה משותף שהוא קצת גבוה, שהוא לא נורא פופולרי, שהוא מאד אינטלגנטי.

אז ככה: את עטיפת האלבום יצרה מירב שחם, מאיירת, אנימטורית ומעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה, שעיצבה גם את עטיפת האלבום "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון שעליו נכתב ממש כאן בחודש שעבר. מעבר לכך שמדובר במאיירת סופר מוכשרת (ובמישהי סופר נחמדה ומקסימה), שחם היא גם בת זוגתו של ירון בשנים האחרונות, מה שכבר מסקרן איך זה לעצב עטיפה לבן זוג שלך.

מתוך העטיפה

"הכרתי את מירב ממש בתקופה שכתבתי את השירים", מספר ירון. "השיר 'קומי' מתאר את שגרת החיים שלנו, זה אנחנו. כשהגיע שלב העטיפה היה ברור שמירב תעצב אותה. פתאום אני הקונטרול פריק, הפרפקציוניסט, לא נותן שום הערות, לא מנחה ולא כלום. אם הייתי מנחה זה היה יוצא פחות אמיתי. היא הייתה שם מהתחלה, היא יודעת על מה נכתבו השירים. אם אני שוכח את המילים באמצע הופעה היא צועקת לי אותן מהקהל. היא שם, היא יודעת מה קורה בכל הזמן שאני לא על הבמה, תוך כדי שהשירים נכתבו, והיא לקחה את הכל ושמה את זה בעטיפה. מבחינתי האלבום לא קיים בלי זה. אני לא יכול לדמיין מישהו שומע את האלבום בלי העטיפה. זה כאילו הוא מקבל חצי אלבום".

נסיונות בטיפוגרפיה

על העטיפה ובחוברת השירים מופיע ירון כיצור הלקוח מסצינות הדומות לסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, כדמות חסרת פרופורציה, הכלאה של אדם וחיה, תמה שחוזרת על עצמה בעבודות אחרות של שחם. "גם בשירים אני מדבר על זה: על השוני, על הגודל, עלי. לא דיברנו על מה זה אומר, אבל מה שמתחבר אלי יותר מהכל זו הפנטזיה הזו – היצור, האגדה – שגם המוזיקה והעיבודים הם כאלו. זה לגמרי אני, התנועה היא לגמרי אני: כשמירב צילמה אותי היא פשוט ביקשה שאני אדבר עם כל התנועות שלי".

האינטימיות חילחלה גם לתהליך העבודה של שחם. "יהוא נתן לי חופש טוטאלי, לא התערב, הוא רק הסתקרן וחיכה לראות מה ייצא. לקח לי זמן עד שהתחלתי לעבוד כי זה מאד ריגש אותי ולא ידעתי איך לגשת לזה, מאיפה לתקוף את זה, היו ציפיות גדולות", היא מספרת. "למרות שהכרתי את המוזיקה הקשבתי עוד ועוד לשירים ובתור התחלה כתבתי שורות של מילים. את זה אני עושה כמעט בכל דיסק שאני מעצבת. לבסוף בחרתי כנקודת מוצא את 'ההרודיון שלך', השיר שפותח את האלבום. התחלתי לכתוב אסוציאיות שעלו לי לראש – חלל, מצדה, אתר חפירות ארכיאולוגיות, קברים עתיקים ומערות. באיזשהו שלב גם חשבתי לשלב את תל אביב בתוך המערה.

משחק עם מידותיו הפיזיות של ירון, מתוך צילומי הסטודיו לאלבום

"במקביל חשבתי על יהוא, על הפיזיות שלו, על איך הוא מתנהל, איך הוא הולך, איך הוא זז על הבמה – יש בו מין 'קלאמזיות' חיננית, כל האורך והגודל שלו. רציתי לקחת את הגוף שלו ולעשות איתו משהו – לעוות, להגדיל, להקטין. במהלך החיפושים כשישבתי ב'נסיך הקטן' דפדפתי בספרים ונתקלתי בתמונות של מערת הנטיפים. מאד נהניתי לא לשבת מול האינטרנט ולחפש רפרנסים אלא ממש לפתח ספרים, זה היה ממש תענוג. נסעתי לשם עם חבר טוב, הצלם עומר מסינגר, וצילמנו, ולאחר מכן צילמתי את יהוא בסטודיו. רק לאחר מכן התחיל תהליך של פירוק והרכבה, של עבודת הטיפוגרפיה הידנית ושל האיורים, שחלק גדול ממנו לא נכנס לדיסק".

איך הוא הגיב כשהוא ראה את התוצאה?
"בפעם הראשונה ירדו לו דמעות, זה מאד ריגש אותי. אחרי זה היו כל מיני קולות שאמרו שזה מפחיד מדי, מאיים או קיצוני, אבל התעקשתי שזה מה שצריך להיות ולשמחתי הוא הסכים איתי. אמנם יש משהו מאיים בעטיפה אבל דווקא המבט של יהוא נשאר כל כך תמים ומזמין, שהרגשתי שזה מה שנכון. זה מייצג כמובן את הצדדים האפלים אבל דווקא בתוך כל האפילה הזו נשארת תמימות, יש את הרגישות והראשוניות הזו שתמיד אני מחפשת גם כשאני עושה דברים שהם יותר אפלים. ויש גם הומור, שזה חובה, לא צריך להיות רציניים כל כך".

 יובל סער, 2011

יהוא ירון, "דברים יומיומיים כאלה", 2011. עיצוב -מירב שחם, צילום – עומר מסינגר ומירב שחם.

Read Full Post »