Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יהוא ירון’

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: יהוא ירון הענק, שהוציא לאחרונה אולי את האלבום הטוב ביותר שיצא בשפה העברית בשנים האחרונות לטעמי (אני אמצא את המקום וההזדמנות להשתפך קצת יותר – קחו נשימה עמוקה ורוצו לשמוע בינתיים), חוזר אל "Real Life" של Magazine.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

***

magazine_reallife

אחרי כמה ימים שלא עניתי לעופר למייל, הבנתי – אני אכתוב על Real Life של Magazine. אני כל כך אוהב את האלבום הזה. ואני חושב שהקניה באוזן שכללה אותו הייתה אחת הקניות המוצלחות האחרונות שלי בחנויות דיסקים. פעם חוויה כזו הייתה מחזיקה אותי להמון זמן – אחת להרבה זמן אתה מגיע הביתה מחנות דיסקים עם שלושה ארבעה דיסקים שהופכים אותך מבפנים ומבחוץ, והיחד האקראי שלהם גורם להם להשלים אחד את השני. (אני חושב שהחוויה הכי מוצלחת שלי הייתה ערב פסח לפני שמונה שנים – Grinderman הראשון, Fiery Furnaces – Bitter Tea, ו-Arcade Fire השני, שאני חושב שהוא מחורבן אבל הוא צבע את השניים האחרים לייק א מאדר פאקר).

אבל לפעם הזו באוזן באתי אחרי בצורת ארוכה, לא היה לי שקל על התחת ולהקה שהקלטתי  בס לאלבום שלה נתנה לי תלוש לאוזן על סך 300 שקלים. הייתי כל כך חרמן על לקנות דיסקים שרצתי לחנות בדרך לעבודה – תיקלטתי בפאב בצפון דיזנגוף. היתה לי שעה להגיע לשם מפלורנטין, וחישוב מהיר העלה שאם אבלה חצי שעה בחנות אאחר מאוד אבל לא מספיק בשביל שייפטרו אותי. הגעתי לשם בדיוק כשהם מיינו משלוח של דיסקים משומשים, וכשהתקרבתי לדלפק כבר ראיתי את זה – שני דיסקים של מאגזין. האלבום הראשון שלהם ואלבום מהופעה חיה.

שמיל פרנקל סיפר לי על מאגזין, וכשמי שאני למדתי ממנו איך לנגן מוסיקה מופשטת ואיך ליצור יופי מרעש מדבר על להקת פוסט-פאנק מסוף הסבנטיז, אני הולך ובודק את זה. ואני, באותו הזמן לא היה לי מחשב וכל האפשרות של להכיר מוסיקה בלי לקנות הייתה כמעט אגדתית בשבילי (לא בגלל עקרונות, בגלל שאני ניאנדרטל). וההוא מספר על משורר אחד שהיתה לו את להקת הPאנק הכי גדולה בעולם ונשבר לו הזין מהזיוף של הסצינה והלך והקים להקה חדשה וקרא למוסיקה בשם פוסט-פאנק, והנה מולי שני אלבומים במחיר אחד ומצטבר לי רוק בפה ואני מבקש מהמוכר לשים לי אותם בצד בזמן שאני מחפש עוד דברים והוא מחייך חיוך מקסים ואומר "לא, נראה לי שאני אקנה את הדיסקים האלה". אני לא זוכר איך הצלחתי לשכנע אותו שעדיף לדיסקים לחזור איתי הביתה, אבל אני בטוח שהבכתי את עצמי בטירוף.

מה זה הדבר הזה? מאיפה זה בא? איך קורה כזה דבר? הווארד דיבוטו יורק את הטקסטים שלו בלי לשיר אבל בדיקציה מופרעת, והכל נקי ומבולגן באותו זמן, וכאילו קיטשי וכאילו בועט והנה בארי אדמסון שנהיה אחד הבסיסטים הכי משפיעים עליי ואיך זה יכול להיות שתיפוף כל כך מסודר גורם לשירים להיות כל כך יפים? ומה זו לעזאזל העטיפה הזו? האלבום הזה גרם לי לחזור לרוק אנד רול, להתחיל להבין אותו באמת. אחרי תעייה במדבריות של ג'אז וקברט והמון דברים שאני עדיין שומע, פתאום המסגרת הברורה של השיר והרגש הנפלא שיש בבום-טראח-בום-בום-טראח שינו את כל מה שידעתי על מוסיקה, או יותר נכון על מה שאני צריך ממוסיקה. ואני הרי כל כך מוזר בטעם שלי, אני תמיד מגלה סגנונות שלמים הרבה שנים אחרי שזה מפסיק להיות מגניב, ותמיד מגיע לדברים בדרך ההפוכה, והייתי צריך לשמוע ב-2008 אלבום מסוף הסבנטיז כדי שבסופו של דבר ייפתח לי, בגיל שלושים ויותר, כל העניין של Pאנק והארד קור ושירים של שתי דקות. וגם לגלות את דייויד באזאן.

העטיפה המהממת של Strange Negotiations

העטיפה המהממת של Strange Negotiations

אחרי כמה ימים שלא עניתי לעופר למייל, הבנתי – אני אכתוב על Strange Negotiations של דייויד באזאן. אבל אז קראתי שוב את מה שהוא ביקש ונזכרתי שיש עדיפות לחוויה שלי עם דיסק שאשכרה החזקתי ביד, וחזרתי מיד לתכנית המקורית ולמאגזין. האמת שאת הדיסק של באזאן החזקתי ביד המון פעמים – אני זוכר כרגע חמישה אנשים שקניתי להם את האלבום הזה ליומולדת – אבל לי עצמי אין עותק פיזי שלו. ודווקא זו עטיפה שלדעתי אפשר לכתוב עליה ספר. והאלבום הזה הוא אלבום מושלם. הכתיבה של הבן זונה הזה הממה אותי, לא הכרתי כזה דיוק וכזו רגישות באלבום רוק שתי-גיטרות-בס-תופים, והאמת שגם לא בספר שירה מאה עמודים-חריזה פנימית-סבל קיומי. אבל עופר ביקש משהו ספציפי ואני עושה מה שמבקשים ממני.

Read Full Post »

יהוא ירון / דברים יומיומיים כאלה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשבוע שבו פתחתי את הבלוג פחות או יותר, יצר איתי קשר יובל סער (בתיווכו של גיאחה היקר). סער הוא הכתב לענייני עיצוב של גלריה (הרבה כבוד לאנשים ברחוב שוקן על ההכרה בחשיבות פונקציה שכזו!) ולא פחות חשוב – בעל הבלוג המצוין פורטפוליו, שעוסק במה שחדש בתחום העיצוב והתרבות. שיהיה ברור – אצל יובל סער, חדש זה חדש, וזמן של שלושה חודשים אחורה זה כבר עבר רחוק. אותם סקרנות וחיפוש אחר טרנדים חדשים בעולם העיצוב הולידו בין היתר את סדרת הראיונות פורטפוליו CHAT שכללה ראיון איתי על סיפור, כיסוי למי שלא קרא (שבו אני מתייחס גם להקמת האתר, להימנעות שלי מהענקת ציונים לעטיפות, ולרלוונטיות העטיפות בעידן הדיגיטלי).

סיפרתי לסער על הרצון שלי לשלב טורי אורח של כותבים נוספים מדי פעם, ולשמחתי יובל נענה לקריאה. אז הנה אני גאה להשיק את הפינה הראשונה של "אורח לרגע", שבה יובל סער כותב על האלבום החדש של יהוא ירון. בשבוע שעבר פרסם סער כתבת עומק מצוינת על האמן במוסף הארץ לרגל צאת אלבומו החדש, ובהמשך אליה הוא כותב כאן על סיפור העטיפה המיוחדת והאמיצה. 

יובל – המקלדת שלך: 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: למי שקצת עוקב אחרי מה שקורה במוזיקה הישראלית בשנתיים-שלוש האחרונות, קשה היה שלא להבחין בשמו של יהוא ירון. קודם כל זה מין שם כזה שאחרי שנתקלת בו פעם אחת תמיד תשים לב שהוא יצוץ פעם נוספת. חוץ מזה, ירון הוא היום אחד האנשים העסוקים בתעשיה – כנגן בס וקונטרבס הוא לוקח חלק, בין השאר, בהרכבים של רונה קינן, רות דולורס וייס, אביב גדג' וגלעד כהנא. כמו כן, שיתף פעולה בשנים האחרונות עם אפרת גוש, עמית ארז, ההרכב האמריקאי Faun Fables ועוד, כל זאת במקביל להיותו חבר בהרכב "קטב מרירי" ועד לאחרונה גם ב"פאניק אנסמבל" וב"תזמורת הטרופית". המעבר שלו לקדמת הבמה החל לפני כשלוש שנים, אז גם החל לעורר תשומת לב, בעיקר אצל הבלוגים שעוסקים במוזיקה שהבחינו בדמותו יוצאת הדופן ובטקסטים שכתב.

במה מדובר: האלבום "דברים יומיומיים כאלו" הוא אלבום הבכורה של יהוא ירון, אבל יש משהו מתעתע בשם האלבום: גם אם לכאורה הנושאים שעליהם הוא שר עוסקים בדברים יומיומיים, הלחן והמילים מורכבים ולא פשוטים להאזנה, ובטח שלא להאזנה ראשונה. לוקח קצת זמן להתרגל לאלבום, אבל מרגע שעוברים את המשוכה הראשונה ההתאהבות היא מיידית וכפולה: הנה יוצר שכותב טקסטים לא קלילים, לא נמוכים, שפונה למכנה משותף שהוא קצת גבוה, שהוא לא נורא פופולרי, שהוא מאד אינטלגנטי.

אז ככה: את עטיפת האלבום יצרה מירב שחם, מאיירת, אנימטורית ומעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה, שעיצבה גם את עטיפת האלבום "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון שעליו נכתב ממש כאן בחודש שעבר. מעבר לכך שמדובר במאיירת סופר מוכשרת (ובמישהי סופר נחמדה ומקסימה), שחם היא גם בת זוגתו של ירון בשנים האחרונות, מה שכבר מסקרן איך זה לעצב עטיפה לבן זוג שלך.

מתוך העטיפה

"הכרתי את מירב ממש בתקופה שכתבתי את השירים", מספר ירון. "השיר 'קומי' מתאר את שגרת החיים שלנו, זה אנחנו. כשהגיע שלב העטיפה היה ברור שמירב תעצב אותה. פתאום אני הקונטרול פריק, הפרפקציוניסט, לא נותן שום הערות, לא מנחה ולא כלום. אם הייתי מנחה זה היה יוצא פחות אמיתי. היא הייתה שם מהתחלה, היא יודעת על מה נכתבו השירים. אם אני שוכח את המילים באמצע הופעה היא צועקת לי אותן מהקהל. היא שם, היא יודעת מה קורה בכל הזמן שאני לא על הבמה, תוך כדי שהשירים נכתבו, והיא לקחה את הכל ושמה את זה בעטיפה. מבחינתי האלבום לא קיים בלי זה. אני לא יכול לדמיין מישהו שומע את האלבום בלי העטיפה. זה כאילו הוא מקבל חצי אלבום".

נסיונות בטיפוגרפיה

על העטיפה ובחוברת השירים מופיע ירון כיצור הלקוח מסצינות הדומות לסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, כדמות חסרת פרופורציה, הכלאה של אדם וחיה, תמה שחוזרת על עצמה בעבודות אחרות של שחם. "גם בשירים אני מדבר על זה: על השוני, על הגודל, עלי. לא דיברנו על מה זה אומר, אבל מה שמתחבר אלי יותר מהכל זו הפנטזיה הזו – היצור, האגדה – שגם המוזיקה והעיבודים הם כאלו. זה לגמרי אני, התנועה היא לגמרי אני: כשמירב צילמה אותי היא פשוט ביקשה שאני אדבר עם כל התנועות שלי".

האינטימיות חילחלה גם לתהליך העבודה של שחם. "יהוא נתן לי חופש טוטאלי, לא התערב, הוא רק הסתקרן וחיכה לראות מה ייצא. לקח לי זמן עד שהתחלתי לעבוד כי זה מאד ריגש אותי ולא ידעתי איך לגשת לזה, מאיפה לתקוף את זה, היו ציפיות גדולות", היא מספרת. "למרות שהכרתי את המוזיקה הקשבתי עוד ועוד לשירים ובתור התחלה כתבתי שורות של מילים. את זה אני עושה כמעט בכל דיסק שאני מעצבת. לבסוף בחרתי כנקודת מוצא את 'ההרודיון שלך', השיר שפותח את האלבום. התחלתי לכתוב אסוציאיות שעלו לי לראש – חלל, מצדה, אתר חפירות ארכיאולוגיות, קברים עתיקים ומערות. באיזשהו שלב גם חשבתי לשלב את תל אביב בתוך המערה.

משחק עם מידותיו הפיזיות של ירון, מתוך צילומי הסטודיו לאלבום

"במקביל חשבתי על יהוא, על הפיזיות שלו, על איך הוא מתנהל, איך הוא הולך, איך הוא זז על הבמה – יש בו מין 'קלאמזיות' חיננית, כל האורך והגודל שלו. רציתי לקחת את הגוף שלו ולעשות איתו משהו – לעוות, להגדיל, להקטין. במהלך החיפושים כשישבתי ב'נסיך הקטן' דפדפתי בספרים ונתקלתי בתמונות של מערת הנטיפים. מאד נהניתי לא לשבת מול האינטרנט ולחפש רפרנסים אלא ממש לפתח ספרים, זה היה ממש תענוג. נסעתי לשם עם חבר טוב, הצלם עומר מסינגר, וצילמנו, ולאחר מכן צילמתי את יהוא בסטודיו. רק לאחר מכן התחיל תהליך של פירוק והרכבה, של עבודת הטיפוגרפיה הידנית ושל האיורים, שחלק גדול ממנו לא נכנס לדיסק".

איך הוא הגיב כשהוא ראה את התוצאה?
"בפעם הראשונה ירדו לו דמעות, זה מאד ריגש אותי. אחרי זה היו כל מיני קולות שאמרו שזה מפחיד מדי, מאיים או קיצוני, אבל התעקשתי שזה מה שצריך להיות ולשמחתי הוא הסכים איתי. אמנם יש משהו מאיים בעטיפה אבל דווקא המבט של יהוא נשאר כל כך תמים ומזמין, שהרגשתי שזה מה שנכון. זה מייצג כמובן את הצדדים האפלים אבל דווקא בתוך כל האפילה הזו נשארת תמימות, יש את הרגישות והראשוניות הזו שתמיד אני מחפשת גם כשאני עושה דברים שהם יותר אפלים. ויש גם הומור, שזה חובה, לא צריך להיות רציניים כל כך".

 יובל סער, 2011

יהוא ירון, "דברים יומיומיים כאלה", 2011. עיצוב -מירב שחם, צילום – עומר מסינגר ומירב שחם.

Read Full Post »