Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יאיר יונה’

פתאום תפסה אותי המחשבה שכבר המון המון זמן לא רכשתי דיסק או תקליט במובן הפיזי של המילה. זה קצת הבהיל אותי. בשנים האחרונות גם ככה אני כמעט ורק שומע ורוכש דיגיטלית, והחוויה הזאת של להחזיק אלבום ביד קצת נעלמה לי. מבוהל מהעניין, ביקשתי מכמה מהכותבים האהובים עליי בעברית להחזיר את התשוקה ולחזור אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שלא רק שמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו.

במהלך החג יעלו פה בזה אחר זה האושפיזין טובי הלבב, שלשמחתי הרבה נעתרו יפה לבקשה. ראשון באורחים הוא יאיר יונה, מוזיקאי בחסד ובעל הבלוג המצוין Small Town Romance.

***

בנזין - עשרים וארבע שעות

בנזין – עשרים וארבע שעות

משהו שם דיבר אלי. זה היה לדעתי בשנת 1990, הייתי בן תשע ולא היה לי מה לעשות ושלפתי מהתקליטייה, אחרי עיון בצבעים וציורים ותמונות עטיפה, את האלבום '24 שעות' של בנזין. אני חושב שזה התקליט הראשון ששמעתי מרצוני וצריך לתת לרוני בראון, דאז מנכל CBS (והיום הליקון) המון ריספקט על זה שהוביל מגמה של אלבומי רוק ממותגים מבחינת צבעים, קונספט, לוגו וכו'. אמנם זה הכי חרא תאגידי שרק אפשר לדמיין אבל בשביל הילד בן התשע, הלוגו האדום, הבגדים החצי אדומים, הצילום, הלוקיישן, סרט הזיעה של בנג'ו קמחי (הו בנג'ו, למה לא יותר אנשים שמים אותך בקטגוריית 'הבסיסטים הגדולים של הרוק הישראלי'?), משקפי הזבוב שלבש אלי חדד כשבונו עוד גידל מאלט והנהיג להקה נשכנית. כל הדברים האלה דיברו אלי והעבירו אותי בתת-מודע שיעור במיתוג ועטיפות, וזה, הרי, בלוג שהוא בעצם חממה טובה.

All Things Must Pass של האריסון, הוא אלבום כל כך גדול כי הוא התבשל הרבה מאד זמן, כמו מחאה חברתית אפקטיבית, כמו גרגירי חומוס. הביטל השקט כידוע נדחק לפינה על ידי הלנון-מקרטני ולא היה ממש יכול להוציא את השירים שלו החוצה. כשהגיעה העת הנכונה, זה התפוצץ כאלבום משולש ענק ויחד עם זאת צנוע, כאופי של ג'ורג'י בוי. ויחד עם זאת, האלבום שלו, שהוא בעצם כמו הפקק של ברז הכיבוי האדום ברחוב– תמים וסולידי שמחביא מאחוריו סילון אדיר ועוצמתי של מים – נפתח בשקט ובאיטיות. לפי התקדים הזה, באלבום הראשון של בנזין, שהייתה קודם ברקת, להקה מהקריות שהתאמנה על קאוורים מדויקים של כל מיני קלאסיק רוק, הפתיחה של הבלוז הרגוע והמהורהר של 'חתול עירוני', נראית פתאום הגיונית. גם בנזין חיפשה איך להוציא את עצמה החוצה, כמו ג'ורג'י, ולהם עוד היו פחות אפשרויות. אבל כשהגיעו לתל אביב (כפי שמתועד ב'חיפה חיפה תל אביב'), הם ניסו להמשיך לרסן את עצמם אבל ידעו – הם כבר נגועים, וכש CBS  הסירו את מכסה המתכת, ברז הכיבוי של בנזין העיף אותך קילומטרים כי לא הייתה להקה שנשמעה כל כך הדוק פה, ואין גיטריסט חשמלי כמו פוליקר.

הפתיחה של 'חתול עירוני', מקטעי הגיטרה המשובחים שידע עולם המוזיקה הישראלי, הצמיד אותי, ילד בן תשע, ישר לרמקול. כל מכת סנר של אלי חדד, הייתה כמו דפיקה על בזנט גדול וחלוד, שנדפק ישר באדמה, פלס אנכי, תשעים מעלות. אחר כך החתול העירוני הלך ונשארתי אני עם המחשבה. ואז נכנס הקצב המהיר, הרודף והגיטרות החשמליות של פוליקר ב'חופשי זה לגמרי לבד', החריבו אותי. הקשבתי למילים וניסיתי להבין מה זה אומר שאחד ואחד זה בעצם הרבה. לא הבנתי דבר. ואחר כך הגיעו שירים כמו גשם, חיפה חיפה תל אביב ו'בעיר הזאת' ואני זוכר את התחושה הזו של לנסות לפרוק את האנרגיה איכשהו. זה טען אותי באנרגיות שלא הכרתי לפני כן. התחושות האלה של רוקנרול, על אמת, עוברות בצורה מדהימה דרך האלבום. ההפקה המוזיקלית היא בול על הפנים שלך, הבס-תופים הם בית ספר לאיך שיר צריך להיות יציב ומתגלגל באותו הזמן והגיטרות האלה, אוי אלוהים, יהודה תחזור לחשמליות.

ואז הפכתי צד והגיע 'יום שישי' וידעתי ששמעתי את השיר הזה אלף פעם בעבר ופתאום הרגשתי גם קצת בבית, מעיין תחושה של משהו מוכר ועדיין הייתי צריך לפרק את האנרגיה הזו איכשהו. קמתי והלכתי למזנון שבסלון, פתחתי את מגירת הסכו"מים והוצאתי משם צ'ופסטיקס, חזרתי לשבת מול הפטיפון והתחלתי לדפוק על הרצפה איתם. אז הבנתי, בנקודה הזו, שאני רוצה להיות מתופף.

ויתרתי.

נהייתי בסיסט.

Read Full Post »

נתחיל בוידוי: בדרך כלל אין לי סבלנות לאלבומים אינסטרומנטליים. לא שיש לי איזשהו עניין ספציפי נגדם, אבל זו פשוט המציאות. לא קורה הרבה שאני שומע אלבום כזה ושוקע בו כיצירה אחת. בסופו של דבר הם מוצאים עצמם מלווים אותי עושה משהו, ונדירים הם המקרים בהם אני שוקע באלבום אינסטרומנטלי בריכוז מלא באוזניות, בשמיעות חוזרות ומנסה לפרק את כל הרבדים ולהפנים היטב. ואם הם מלווים אותי בזמן שאני עושה משהו – נו, זה בסופו של דבר רק ללוות. כמה ימים או שעות של מפגשים מזדמנים עם האלבום, ואני עובר הלאה. אלה שכן שקעתי בהם הם בדרך כלל או ג'אז או אלקטרוני, שהם גם ככה יחסית בשולי ההאזנות שלי. מבלי שאני יודע להסביר בדיוק למה, את אלה שאני כבר צולח יוצא שאני שומע ברצף כמה פעמים ואז נוטש. לא שסבלנותי קצרה או משהו. אולי חסר לי להבין על מה מדבר היוצר. אמירה טקסטואלית, כזו שקל לי להבין, יש רק בשם השיר. שם אחר יכול לתת אינטרפרטציה אחרת לחלוטין לשירים, וגם ככה זה לא תמיד מספיק ברור כפי שהוא. אז בדרך כלל מה שנשאר זה החוויות, הסיטואציה והנושאים שהעסיקו אותי אישית באותה תקופה שבה חוויתי ושמעתי את האלבום.

את סוף השבוע האחרון ביליתי בלונדון, אחרי שלא הייתי שם איזה 15 שנה כמו שצריך. נתמזל מזלי ואשתי התותחית הפתיעה אותי בגדול לרגל היומולדת והחלפת הקידומת (כולל כרטיסים להופעה אדירה של Justice. תקנאו כולכם!!! איזה טירוף של מסיבה). לצד כל מעלותיה הרבות, לונדון היא בסופו של דבר עיר מאוד אפרורית. אולי זה בגלל העננים והחשיכה המוקדמת, אולי בגלל הניכור של התושבים המקומיים, אולי בגלל צבעי הבתים. כשהגענו ירד שלג, והטמפרטורות היו מתחת לאפס כל הזמן. אם הספקתם לעשות פליי למעלה, אני מניח שכבר מהפריטות הראשונות על הגיטרה אתם מתחילים להבין לאן אני חותר.

מתוך העטיפה. נהדר בעיניי

האלבום החדש של יאיר יונה, שיוצא לאוויר העולם מחרתיים מחר היום, התגלגל אצלי כמה וכמה פעמים בשבועות האחרונים. בסוף השבוע האחרון, בקור ובריחוק הלונדוני, התקליט הזה ישב לי בול במקום וחרשתי עליו בטירוף. חוץ מלהתענג על יכולתו המופלאה והנדירה של יונה בגיטרה, הכל פשוט עבד. על מה השירים אני לא יודע. גם מה בדיוק אומרת העטיפה לא הצלחתי להבין במבט ראשון. ובכל זאת, יצרה אותה מעצבת סופר מוכשרת (שני קדר) לצלילי אלבום של מי שמבין דבר או שניים (או המון) במוסיקה, בנגינה ובהפקה. שניהם אינטליגנטיים וחריפים מאוד, באופן כזה שיוליד לכל הפחות עטיפה מאוד מעניינת. אז הנה לכם עטיפה אווירתית, מורכבת ולא חד משמעית, שבה רב הנסתר על הגלוי. ההיסטוריה הפרטית שלי לא מיטיבה במיוחד עם אלבומים מהסוג הזה כאמור, אבל נראה לי שהפעם זה לא המקרה. זה ללא ספק אלבום לשקוע ולהתעמק בו, מעבר לעובדה שהוא בוודאי יחזיר אותי בחיוך גדול לאותו סופשבוע מושלג בלונדון, לצליליה הנהדרים של הגיטרה של יאיר יונה. בלב שלם אני אומר לכם – זהו אלבום מורכב, עמוס יותר מקודמו ובעיקר יפה יפה יפה. נראה לי נכון לא להכביר יותר במילים, לשלוח אתכם אל האלבום ולהתרשם מכל הטוב הזה בעצמכם.

"שני ואני מכירים כבר הרבה שנים", מספר יונה. "במשך כמה שנים עבדה כמעצבת הבית באנובה [הלייבל שבו יונה עבד כמנכ"ל-שותף במשך כמה שנים]. נהיינו חברים מאוד טובים, ואני מרגיש איתה מאוד בנוח. בדרך כלל עם מעצבים, כמו עם כל אמן אחר, צריך לנהוג במשנה זהירות ובאקסטרה עדינות ורגישות. אני אישית אדם מאוד ישיר, וזה שאנחנו קרובים איפשר לי לדבר ישירות מבלי ללכת סביב הנקודה. זאת היתה אחת הסיבות שרציתי לעבוד איתה, נוסף על כך שאני גם מאוד אוהב את הטעם והסגנון שלה".

"אין לי הרבה מושג בעיצוב. אני לא יודע למשל אם אני אוהב צבעים חמים או לא, אבל אני כן יודע להעביר את הוייב של השיר. כך אני גם עובד עם המוסיקאים שאיתם שיתפתי פעולה באלבום. את עצמי אני מכיר, ואני מעדיף שמי שמנגנת בחצוצרה תביא את הצד שלה למשל. באותה גישה רציתי לעבוד עם שני – אני נותן לה להיות 100% היא. יש לי vision כללי, אבל היא היוצרת ואני נותן לה לקחת את זה לאן שהיא רוצה".

מתוך החוברת המצורפת לאלבום.

"אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם מלא ניגודים", ממשיך יונה. "אני מאוד דואלי, וכך זה גם בא לידי ביטוי באלבום. לקחת דברים רכים, עדינים מאוד, ולרסק להם את הצורה. אם השיר הראשון באלבום מבוסס על גיטרות אקוסטיות למשל, מיד אחריהן יש כבר חשמליות מנסרות. אותה ניגודיות ודואליות חייבת לבוא לידי ביטוי גם בעטיפה. אני חושב שזו ההנחיה היחידה שנתתי לה. של משהו עקום, שאינו מסתדר, איזושהי ניגודיות. כמה שאני אוהב מוסיקה הרמונית, אני לא אוהב אותה (ובכלל בעולם) דברים מושלמים. אני אוהב עוקם". עם הנחיות אלה יצאה שני קדר לדרך והחלה לעבוד על העטיפה.

"התחלתי לעצב במקור מתוך אהבה למוסיקה ומתוך רצון לעצב עטיפות אלבומים, כך שהתחום קרוב במיוחד לליבי", מספרת קדר. "אני זוכרת שיאיר שלח לי את השירים, האזנתי להם, אבל מכיוון שמדובר במוזיקה אינסטרומנטלית יש פה פחות נרטיב לעבוד איתו מבחינת העיצוב. מה שכן, המוזיקה של יאיר מאוד סינמטית (cinematic) וציורית ומאוד קל וכיף ליצור עבורה אימאג'ים. יש בה יופי שלא נשמע כל כך מפה, מרחבים שלפעמים נשמעים אינסופיים ולפעמים מאוד אינטימיים. אבל כן, מדובר במשהו מופשט, ולכן מה שבעיקר הוביל אותי היה שם האלבום: World behind curtains".

קדר מסבירה על הקונספט לעטיפת האלבום: "חשבתי על חרכים שונים של הסתרה והצצה, על החוצצים ביננו ובין העולם. אחד מהם למשל הוא הזיכרון – אנחנו זוכרים רק חלק מן התמונה, לפעמים חסרה אינפורמציה, לעיתים אנחנו זוכרים רק פרט אחד קטן מכל הסיטואציה כשכל השאר לוט בערפל. ככל שעבדתי יותר, מצאתי עוד ועוד דרכים לשבש את האימאג'ים כך שרק חלקים מהם יחשפו. בסוף נבחרו צבעי המים האלו שבדרך כלל נראים מאוד עדינים וקרים, ויצרו פה משהו מעט יותר אפל עם הכתמיות שלהם".

(זה טוב זה)

"באופן כללי בעבודה שלי (גם המוזיקלית וגם הויזואלית) מעניין אותי יותר השיבוש של הדברים, כשהם מתחילים להרקיב או לאבד מהחיוניות שלהם. כשנייר מצהיב, כשהכלי חורק, כשצבע נמרח – זה נותן לדברים תחושה של זמן והיסטוריה, וגם אנושיות. גם במוזיקה של יאיר יש תחושה חזקה של חיבור למסורת ארוכת שנים והיסטוריה. זו גם הסיבה שנראה היה נכון להשתמש באימאג'ים ישנים שפגו להם זכויות היוצרים מארכיון ספרית הקונגרס האמריקאית. מצאתי שם כמה דימויים שנותנים הרגשה כאילו הם תלושים מאיזה שהוא זיכרון או חלום, שממש אפשר לכתוב סביבם סיפור. כל הזמן לשחק על הגבול הזה בין הנרטיבי והמופשט, הזר והמוכר, ההיסטורי והחדש. הדימויים כבר נתנו את השפה הצבעונית הטבעית והחמה של נייר מצהיב. עבור פנים החוברת השתמשתי בחלקים של חוברות תווים ישנות. לגבי הטיפוגרפיה, בהתחלה באינסטינקט הלכתי על פונטים סריפיים שנראים קצת יותר מסורתיים אבל יאיר משך דווקא לכיוון יותר מודרני (וטוב שכך, כי במוזיקה שלו יש גם הרבה מהעכשיו). הטיפוגרפיה גם היא משובשת בריווחים ובהנחה שלה ואמורה לעזור לתת את התחושה שהדברים נעשו ידנית, באופן יותר חם".

"מבחינת תהליך העבודה, הכי כיף ונעים לעבוד עם יאיר", מסכמת קדר. "הוא מאוד זרם עם הרעיונות שלי והסקיצה שנבחרה היתה בין הראשונות. קצת דייקנו אותה (היה איזה צפלין באוויר שהוספתי שעף משם די מהר..) אבל הכל קרה וזרם די מהר. הסקיצות המוקדמות דומות בקונספט ורק בטכניקות אחרות, חוקרות את הענין של ההסתרה והגילוי. כאמור מדובר בפרוייקט די אינטואטיבי ומופשט". ויונה מוסיף: "בניגוד לאלבום הקודם (שהיה בעיקר גיטרה), הפעם התקליט היה הרבה יותר מעובד. הרבדים הרבים באו לידי ביטוי בכמות השכבות בעיצוב העטיפה. מכיוון שהמוסיקה היא אינסטרומנטלית, הכל הופך להיות יותר אמורפי. מה שנותן עוגן לשיר מסוים הוא השם שלו. אם נחליף שם, זה יחליף את המהות לגמרי. במקרה של העטיפה, היא הצליחה להעביר מצוין את הוייב שניסיתי לשדר באלבום".

טיפוגרפיה בריווחים משובשים בחזית אחורית לאלבום

Yair Yona – World behind curtains, 2012. Design & Artwork – Shany Kedar

Read Full Post »